הבל הבלים: אסף ליברמן חושף את פורום קהלת במערומיו. וזה מפחיד

כבר בדקה הראשונה למאיר רובין התפלק. "במעבר בין הכנסת לבית המשפט העליון", הוא אמר. "אפשר לראות את ההבדל בין מסורת ותרבות דמוקרטית של שיח, הכל ירוק; לבין מקום שבו לא צומח עשב. הסיפור הישראלי הוא של המוסד הזה, שבו באמת לא צומח עשב", הוא הלך בתיאטרליות על העץ שעמד עירום ברחבה שהפרידה בין הכנסת לבית המשפט, "תסתכלו, כלום, אפילו תפוז סיני לא מצליח לצמוח פה. אין פה כלום".

מאחורי הפרצוף היפה של רובין, שמייצר חזות אפולוגטית וכזו ש"מחפשת הידברות", מופיעה הדורסנות של קופל. זו שאמרה בקול ברור שאם זה לא יעבור עכשיו – זה יעבור עוד כמה שנים

רובין אמר את הדברים לאסף ליברמן – אחד העיתונאים הטובים בתקשורת הישראלית דהיום – בפתח הסרט "מכון-שלטון", שפתח את העונה השביעית של תכנית התחקירים "זמן אמת" בתאגיד השידור הישראלי. וזו, הרי, בדיוק התפיסה של המכון שהוא מייצג: כזו שרואה את הכנסת (זו שבה יש רוב, כיום, לקואליציה הימנית-קיצונית והדתית ביותר שידענו אי פעם) בתור גן פורח וירוק, ואת בית המשפט (זה שעוד נשאר נאמן לעקרונות הליברליים, שהקואליציה מתנגדת – שלא לומר בזה להם) בתור מדבר צחיח שבו לא צומח אפילו תפוז סיני. מהדיבורים על "עגלה מלאה" ו"עגלה ריקה", עברנו להשוואות בין עצים מלאים לעצים ריקים. התקדמנו.

מאיר רובין הוא מנכ"ל פורום קהלת, אותו "פורום מחקר ומעשה", שלהפך לכוח המניע מאחורי ה"רפורמה" שקורעת בימים אלה את מדינת ישראל לגזרים. הסרט, שאותו ביים חן לנדאו, מנסה להיכנס לקרביים של הפורום – לנסות ולהבין מהו אותו גוף משפיע, שמכווין את כל מה שמתנהל סביב השלטון בשנים האחרונות ומעורב כמעט בכל מהלך משמעותי של המדינה. אבל למרות העשייה המשמעותית והמעורבות שגם הוא מודה בה, רובין מוביל קו של הצטנעות במקרה הטוב – והיתממות, במקרה הרע. הוא לא מודה בכך שבעצם, יסודות ההפיכה המשטרית נכתבו במידה רבה בידי פורום קהלת; הוא מגלגל את האחריות לאחרים, מסביר שהם רק "גורם מייעץ", לא כזה שמוביל.

וזה נוח מאוד לרובין, כי זה מציג אותו – ואת הגוף שהוא מנהל – כמעין גוף בלתי מזיק. עוד מכון מחקר שמתנהל בשיח הציבורי, ומנסה לקדם יוזמות שהוא מאמין בהן. אבל רובין – באופן שמאוד נוח לו – מתעלם מהכוח האדיר שהארגון צבר, מתעלם מההשפעה שלו, מתעלם מהכיוון שאליו פורום קהלת חותר בהתמדה. אם תרצו, זה בדיוק הפער בין רובין והפנים התמימות שהוא מנסה להציג – לבין הרוח החיה האמיתית של הפורום, פרופסור משה קופל, שכנראה בצדק סירב להתראיין לסרט בעצמו.

כי קופל, מה לעשות, אומר את האמת: פורום קהלת, באופן כוחני, חמוש במאות מיליוני דולרים של תורמים רפובליקנים ואוונגליסטים קיצונים מארצות הברית, מנסה לשנות את אופיה של המדינה. מדמוקרטיה ליברלית – למשהו אחר. למה בדיוק? כאן הדעות חלוקות, אבל ברור שזה יהיה משהו ששומר על העליונות של אנשים שדומים לראשי הארגון – כלומר, גברים יהודים לבנים שמרניים ודתיים – ופחות לכל היתר שנמצאים מחוץ לגדר, שם, איפה שעומד העץ העירום הזה של בית המשפט. האנשים ההם שבעד ליברליזם, שמאמינים בחופש ושוויון, שחושבים שלכל אדם יש את הזכות לחיות על פי דרכו.

אחד הדברים המרתיחים הוא השימוש הכוזב של פורום קהלת במונח "חופש הפרט". כן, לכאורה הם מגיעים בגישה ליברטריאנית לגמרי – כזו שרוצה להפחית, שלא לומר להעלים, את מעורבות הממשלה בחיי האזרחים. מאמינים ב"מדינה קטנה". הפחתת מסים. הפרטת מערכת החינוך. באותה נשימה, ובאותה זרוע כוחנית ממש, הם מקדמים "רפורמה" שתשים בידי אותה מדינה כוח שלא היה בידיה אי פעם – שליטה מוחלטת על שלושת הרשויות וביטולן דה פקטו.

"חירות הפרט" שעליה מדברים אנשי קהלת גבוהה גבוהה נחשפת כאן במערומיה. הם לא מעוניינים באמת בחופש פרט, כזה שמגיע לכולם ולכולן כזכות בסיסית – כולל נשים שמנסות להתגייס לקורס טיס או זוג חד מיני שרוצה לאמץ ילד. במקרה כזה הם יהיו הראשונים לתמוך בבית משפט עצמאי וחופשי. הם פשוט רוצים חירות לפרט שהוא הם – גברים סטרייטים דתיים ועשירים, שמאמינים בסט ערכים מאוד מסוים, שהוא במקרה זה ששולט היום במדינה באמצעות הקואליציה הנבחרת.

מאחורי הפרצוף היפה של רובין, שמייצר חזות אפולוגטית וכזו ש"מחפשת הידברות", מופיעה הדורסנות של קופל. זו שאמרה בקול ברור שאם זה לא יעבור עכשיו – זה יעבור עוד כמה שנים, כשהשמאלנים הליברליים יברחו לברלין או סתם יתאדו מעל פני האדמה והרוב של הימין הדתי יתבצר ויתחזק. כשהדמוגרפיה תהיה לצידם. במלים אחרות – תדברו כמה שאתם רוצים בבית הנשיא, תסכימו לא תסכימו, בסוף אנחנו ננצח. זו בדיוק הזחיחות שעצרה את ההפיכה או לפחות עכבה אותה. שיכרון הכוח של הימין הדתי לאחר הבחירות האחרונות, הביא את אנשיו למסקנה שמעכשיו הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. הם באמת סבורים שרוב מזדמן של 64 חברי כנסת מספיק כדי לעשות בדורסנות ובאלימות את מה שהם חלמו עליו כל השנים: להפוך את מדינת ישראל למדינת יהודה.

ולכן "מכון-שלטון" הוא סרט מכעיס. הוא מבהיר מעבר לספק שלמרות החזות התמימה, אנשי קהלת יודעים בדיוק מה הם רוצים. הם הבהירו את זה מפורשות, גם אם מאיר רובין יכחיש את זה מעכשיו ועד מחרתיים. עכשיו נשאלת השאלה מה יעשה מי שהדמוקרטיה הישראלית כן חשובה לו. מה יעשה מי שמאמין שלכל אדם, ללא קשר לדת, גזע או נטייה מינית יש זכות לחיות כאדם חופשי? מה יעשה מי שמאמין שמדינת ישראל חייבת לשמור על הערכים הדמוקרטיים היסודיים שבשמם היא הוקמה – יסודות החירות, הצדק והשלום?

המחנה שעמד מנגד התעורר, את זה אפשר לראות כל שבוע בכיכרות וברחובות, אבל עדיין לא גיבש דרך אמיתית משלו, כזו שתעמוד מול האינטנסיביות והערמומיות של פורום קהלת ותבהיר למי שחשב אחרת, שהציבור הליברלי בישראל לא יעלם, לא יתקפל ולא יחפש דרכונים זרים, וימשיך לעמוד נחוש ככל שיצטרך מול כל מי שמנסים לקבור את מדינת ישראל החופשית. זה הלקח שלי מתצוגת התכלית של פורום קהלת ששולט במדינה: אנשים ששונאים את הממשלה, ומצד שני מקדשים אותה. שטוענים בשם חופש הפרט, אבל פועלים לריסוקו. אסף ליברמן עשה עבודה טובה בחשיפת הצביעות הזו. את המסקנות תצטרכו להסיק בעצמכם.