Time Out תל אביב About

משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. נאיביים שכמונו

כשמשהו נגמר משהו אחר מתחיל. במלחמה זה הפוך – כשהיא מתחילה הכל עוצר. אז עצרנו. חיכינו. לא נלחצנו, התרגלנו. ניסינו, לא קרה, יקרה מתישהו. ההופעה של שאזאמאט שהייתה אמורה להתקיים בבארבי אתמול (מוצ"ש, 4.4) נדחתה. יהיה תאריך חדש, הכרטיסים יעברו אוטומטית ויהיה אפשר לבטל. פעם עוד היינו מדברים על איך ההודעות באינסטגרם הפכו מ-"אפשר ברכת יומולדת?" ל-"אפשר כמה מילים לפלוגה שלי שקיבלה עוד צו 8?". בטח, אוהבים אתכם מסייעת ותשמרו על חיילות פרט, לא רוצים לבוא אליכם עם גיטרה אקוסטית להופעה באיכילוב.

אבל תוך כדי קרה משהו מעניין. אנשים המשיכו לקנות כרטיסים למופע. ואנחנו נדבקנו באופטימיות. ראינו אמנים מוציאים הודעות לקוניות על ביטולים ודחיות ואמרנו "בוא נעשה הפוך. נאמין ונגרום לזה לקרות". אז חזרתי לראות חדשות – אולי הלילה זה הלילה שבו נשיא אמריקה יודיע שניצחנו ונגמר. תסלחו לי אם צר עולמי, אני פשוט כבר לא מבין כלום מהחדשות. האמת היא שגם כשהייתי בתוך עזה או סוריה לא הבנתי. בעיקר אני לא מבין למה אני עדיין מרגיש רגשות אשם על כל מה שקרה.

בכל מקרה, קיווינו חזק. שאלנו ובדקנו, קיבלנו מבול של הודעות ושאלות, ענינו מה שידענו. האמנו שאם ממש ממש נרצה, זה יכול לקרות. אבל מה אתם יודעים, החיים הם לא סיפור של דיסני ואם אין סוף טוב, לפחות נוכל ללמוד מזה שבחיים האמיתיים לא תמיד מקבלים את מה שרוצים – גם אם אנחנו הכי צודקים וטובים והם טועים ורעים. ענינו לכל השאלות אחת אחת, וגם לשאלות המשך. תשובות לשאלות שלנו עדיין לא קיבלנו.

בהרגשה שלנו, לא משנה כמה הציפיות נמוכות, האכזבה גדולה. כל כמה חודשים מתחיל אירוע שבו מסבירים לנו את חשיבות הרגע, וחוסר החשיבות שלנו בתוכו. מה לעשות עכשיו? לצאת למרפסת למחוא כפיים לרופאים? להיכנס למקלט תת קרקעי? נעשה מה שתגידו רק כדי לא להיות אלה שחוטפים טילים, ואז כועסים עליהם שלא נצמדו להנחיות. סליחה על המרירות, פשוט מסתבר שאנחנו אלה שצריכים לתת תשובות לגבי למה הופעה מבוטלת. כמובן שנישא בעלויות ובאחריות.

אנחנו מנסים להבין, כי כולם ידעו מראש על המלחמה הזאת, כולל שר התרבות היקר שלנו. תגיד, כמה אתה מעורב בניהול הלחימה? כמה חימושים הטלת היום, אדוני? מה התרומה שלך לאסטרטגיית המלחמה? צדיק, הצטלמת עם גנרלים היום? אנחנו, משום מה, חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. נאיביים שכמונו. תן להאחז במשהו מיקי – הופעות בקפסולות של 100 איש, בסבבים, משהו. הופעות במקלט, פרויקטים, יוזמות, שולחן עגול או לוח מחיק עם שמש אסוציאציות. משהו. מייל בתפוצה, "זוכרים אתכם ועובדים על תוכנית". לא, קיבלנו רק שלוש כ״פים – כלום כלום וכלום.

בשנתיים וחצי האחרונות עשינו מאות ימי מילואים, הופענו בהתנדבות באירועי זיכרון ויוזמות לפוסט טראומתיים, הלכנו לאזכרות ולוויות ויודעים מה – לא רוצים לנופף בקורות חיים שלנו כדי לקבל אמפתיה, או אישור לזה שמגיע לנו משהו. לא רוצים מענקים וכסף קטן שגורם לנו להרגיש כמו קבצנים. לא רוצים למלא טפסים מיותרים, ולדבר עם נציגים שיסבירו למה לנו ספציפית לא מגיע. רוצים תשובות.

עזבו הכל – רוצים לדעת שיש מישהו שמנסה, רק מנסה לעשות את העבודה שלו. מנסה למצוא פתרונות. זה בסדר אם אין, מספיק לי שתראו לנו שמנסים למצוא. אבל הרמה כל כך נמוכה, שמספיק לראות את כבוד השר מצטלם מדליק אבוקה בחליפה, בלי להבין את האנטי שהוא מייצר אצל מדליקי אבוקות. איך תביא פיתרון אם אין לך מושג מה הבעיה? אם הגעתם עד לכאן, אז כנראה שגם לכם זה הגיע עד כאן. אין פואנטה, אין בארבי, אין ייאוש בעולם כלל.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

למה כאן 11 נותנים לנאשמת בפשע חמור את הבמה להתמסכן? שוב?!

תאגיד השידור הישראלי, שאוטוטו חוגג תשע שנים להיווסדו, הוא דוגמא נדירה יחסית שבה גוף ממשלתי עושה את העבודה שלשמה הוא נדרש. אבל כמו שכתב יהלי סובול – לכל אחד יש רגעים של שפל. ואתמול נפלה שלהבת אדירה בארז שנקרא חטיבת החדשות של הערוץ הממלכתי. זה קרה במהדורת השבת, אותה מגישה איילה חסון, בכתבה של כתבת המשפטים והתחקירים שלי טפיירו. בכתבה בת כמעט 18 דקות (!), סוזי ממדוב גללה את סיפורה האישי – זה שמתחיל בגילוי בגידה, ובסיומו היא הרימה נשק חם על בעלה שבגד בה.
>>

זה סיפור נורא. לא הייתי רוצה להיות בנעליו של אדם שנבגד ע"י אדם אחר, בטח אם האדם הזה הוא בן זוגה במשך שנים, והשניים התחתנו והביאו ילדים לעולם. מצד שני, זה גם סיפור פלילי די חד משמעי – אישה שחוטפת את הנשק של בן זוגה, מאיימת איתו עליו ואז יורה לכיוון רכבו. מה שמעלה את השאלה המתבקשת – מה הסיבה שתאגיד השידור הישראלי מספק לה במה נרחבת ונכבדה כל כך לשטוח את בקשת הרחמים שלה? ועוד תחת הכותרת הצהובה "הרומן שהסתבך"?

לסיפור של ממדוב, לפחות כפי שטפיירו הביאה אותו למסך, היה נראטיב ברור – מדובר באישה נורמטיבית (מילה שחזרה שוב ושוב, כאילו מצביעה שזה אירוע שיכול לקרות לכל אדם) שקיימה בית מלא, עם בעל אוהב, ילדים, עד ש"לקחו אותה לקצה". עד שמישהו עשה משהו שגרם לה "לראות הכל שחור", כדבריה, ולעשות מעשה נורא. היא כמובן מצטערת על מעשיה, ומתנצלת בפני כל העולם ואחותו, אבל המניפולציה ברורה ומובהקת מציבה את צופי התאגיד מנקודת המבט של היורה, שבמסגור האמפתי של טפיירו הפכה לקורבן המסכן, האישה הנבגדת שבסך הכל איבדה עשתונות. אופסי, הרמתי אקדח לא שלי ויריתי, אבל הייתי עצבנית אז אפשר להבין אותי.

שני המרואיינים היחידים בכתבה היו ממדוב עצמה, ופרקליטה עו"ד רותם כהן, שוודאי היה יוזם הכתבה. הם, כמובן, רק הגיעו לכתבה כדי להגן על התיק שלהם. זו זכותם, כמובן, אבל השאלה העיתונאית היא איך הסיפור ממוסגר – ובמקרה דנן, הובא רק צד אחד כמעט מבלי להפריע לו, והגרסה שלו לא זכתה לשום עימות, אתגר או סתירה. הצד של האדם על חייו איימו כלל לא הופיעה. מבחינת טפיירו, כך עולה מהכתבה, בגידה היא אקט חמור יותר מניסיון רצח או איום עם נשק חם, כאילו אנחנו חיים בטלנובלה. זו סך הכל איזה נורמטיבית ש"עשתה טעות אחת".

מה תפקיד התקשורת במקרים מהסוג הזה? האם כל צד צריך לקבל במה שווה בפני המיקרופון? ובכן, אני אפילו לא צריך להיכנס לשאלה הזו, כי בתאגיד עצמו כבר פתרו אותה בעבר. יש כבר תקדים, ולא במקרה הוא מערב את טפיירו עצמו, שלפני חמש שנים ראיינה במהלך מהדורת הערב ב"כאן 11" את אביעד משה, הגבר שניסה לרצוח את זוגתו שיה איסקוב, ובאותו הזמן היה במעצר לקראת משפט. חומרת המעשים שלו כמובן גדולה מזו של ממדוב, אבל מעמדו המשפטי היה זהה.

גם שם, כמו בכתבה שראינו אתמול, משה ופרקליטו קיבלו פיתחון פה מוחלט לשטוח את גרסתם מבלי שלקורבן ניתנה זכות התגובה, וגם אז זה הרגיש בעיקר כמו קמפיין יח"צ פומבי לבסס את גרסת התוקף. הדבר המדהים הוא שוועדת האתיקה הפנימית של תאגיד השידור בדקה את המקרה, ומצאה שהיה שם "כשל ערכי": "הוועדה ממליצה לפיכך לערוך השתלמות לעובדי התאגיד על שידור ראיונות עם נאשמים ומורשעים בעבירות חמורות", נכתב ב"עין השביעית ב-31.1.2021, "ולנקוט להבא משנה זהירות בטרם שידור ראיונות שכאלה".

איזה זהירות ואיזה נעליים. אותה כתבת, אותו ערוץ, אותו פאול עיתונאי ברוטלי שנותן במה נרחבת לנאשם לגלול את סיפורו ולקבל יחס מלטף והזדמנות לנגן על מיתרי הרגש של הצופים. האם גם הנאשמים בירי פצצות התאורה לעבר בית ראש הממשלה או הפצ"רית – אירועים בהם עסקה איילה חסון בפאנל שלה אינסוף פעמים – גם זכאים לאותו טיפול? האם גם הם יכולים לפרוש את משנתם בערוץ הציבורי, לספר שהם אנשים נורמטיבים שעשו מעשה, עוד לפני הגעתם בפני שופט? אולי בתאגיד ראוי שיפנו להציץ בקוד האתי שהם עצמם יצרו, ואף תיקנו בגלל טפיירו.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

כאן הסתיימו שידורינו: 11 רגעים ממש גרועים בתולדות ערוץ 1

בימים אלה, כמו שכבר הבנתם אם אתם עוקבים אחרינו בימים האחרונים, השידור הציבורי חוגג 90 שנות קיום. ולטלוויזיה הישראלית היו במהלך התקופה הזאת לא מעט רגעי שיא – רגעים מדהימים והיסטוריים שהערוץ הראשון הביא למסך. אבל אין סיבה לייפות את העבר: היו גם הרבה רגעים פחות זוהרים, לעתים משונים, לעתים מביכים, לעתים ביזאר של ממש, כאלה שייזכרו ולא לטובה. עכשיו כשתאגיד השידור הציבורי הציל את הקונספט של שידור ציבורי, קל להסתכל אחורה על הימים המסואבים של רשות השידור הישנה והמקולקלת ולצחוק, אבל בזמן אמת הכשלים והפדיחות של הערוץ עוררו גלים קבועים של זעם, ביקורת ודיונים בכנסת. כמה טוב שכל זה מאחורינו. אה, רגע.

>> לפני שהיינו כאן: 11 הרגעים הכי גדולים של הערוץ הראשון
>> בואו נעוף יחד: 10 הפתיחים הכי נצחיים של הטלוויזיה החינוכית
>> ארץ מוזרה: מצעד הקליפים הכי ביזאריים של השידור הציבורי

חזי קוקה מוריד את השאלטר (1986)

כנראה הסיפור המטורלל בתולדות השידור הציבורי: ועדי הטכנאים זעמו על הכוונה לשדר במהדורת "מבט" קטע שצילם צוות צילום זר בוידאו, ובמהלך שידור המהדורה, ברגע שידור הקטע, משך יור הוועד, חזי קוקה, את השאלטר הראשי של השידור והחשיך אותו במדינה כולה למשך דקות ארוכות. במהומה שפרצה בעקבות האירוע השביתו הטכנאים את שידורי הערוץ במשך ארבעה ימים שלמים, כולל איומים של ההסתדרות להשבית את המשק כולו בשביתת תמיכה, ובהמשך הקרבות בין ועדי הטכנאים להנהלת רשות השידור הושבתו שידורי הערב של הערוץ במשך 52 ימים ברציפות. זה בדיוק מה שזירז את החקיקה סביב הקמת הרשות השנייה וערוץ 2. תחילת הסוף של ערוץ 1.

חיים יבין נגד מתכת הזבל ומתכת המוות (1991)

קטע שנכנס לקאלט – בעיקר בגלל האבסורדיות שבתוכו. מדובר בתוכנית של "מבט שני", תוכנית התחקירים והדוקו של הערוץ, שבה שודר סרט תיעודי של סטיבן וולס על תרבות המטאל בארצות הברית. חיים יבין, שהגיש גם את "מבט שני" (ולא הסתפק ב"מבט") ניפק סביבה הכתבה קריינות ארכאית ופוצית אופיינית לרוממה – כזו שניסתה לתאר תופעת רוק במונחים עבריים תקניים ובעיקר יצאה מלאה בטעויות מפדחות, מוזרה, מצחיקה ומעוררת קרינג' עוד לפני שידענו מה זה קרינג'.

התחתית של הצהוב עם זוהר ארגוב (1987)

אחד הראיונות הגדולים והמדוברים בתולדות רוממה. 10 בינואר 1987, יום שישי בערב, זמן צפיית שיא עם 100 אחוז רייטינג, ותכנית האירוח "ממני" בהגשת מני פאר מארחת את זוהר ארגוב, מלך הזמר המזרחי של אותה תקופה ומי שזה עתה יצא מגמילה אחרי התמכרות לסמים. המפגש בין פאר לארגוב (שניהם כבר אינם בין החיים, לצערנו) היה מדהים – מצד אחד הוא הביא שיאים עיתונאיים; ומצד שני הוא היה גם מביך ואולי נצלני והציג את ארגוב באחד מרגעי השפל שלו. ארגוב סיפר, ללא צנזורה, על ההתמכרות הקשה שלו ועל מחטים בוורידים. בתוך הטלוויזיה הנקייה שרוממה ייצגה, זה היה רגע צהוב במיוחד ששינה במידה רבה את עיתונות הבידור בישראל.

דן מרגלית והעיזה (2011)

הקטע היחיד בעשירייה שאין לו תיעוד ברשת, וכנראה שגם בצדק. מדובר באירוע שהתרחש ב-5 בדצמבר, 2011, אז החליט מגיש "ערב חדש", דן מרגלית ז"ל, להביא עיזה לאולפן. למה? המטרה המשונה היתה להוכיח שחלב עזים יכול לרפא פצעים בפה. וכך, מערכת התוכנית שלחה תחקירנית אלמונית אל העיזה כדי לקבל את החלב שלה ישר לפנים בשידור חי. הוא בוודאי היה מעדיף שישכחו לו את הרגע הזה, אבל זיכרון הוא דבר משונה.

סליחה, תקלה: קדם אירוויזיון (2011)

חלק מהתדמית הגרועה שנוצרה לרשות השידור הישנה היתה התקלות הטכניות המרובות בשידורים. זה זכר עוד לימים הראשונים של הטלוויזיה, שבהם לצד חריצות ותחושת חלוציות, היתה גם עבודה מקצועית לא משהו בכלל. אבל מסתבר שהמורשת הזאת נמשכה עד ממש לא מזמן – כולל בקדם של 2011, בהגשת שירי מימון ואקי אבני, שהיה… איך נאמר? תשפטו בעצמכם. התיעוד מתוך "טלוויזיה במיטבה", בהגשת דודו ארז, של "קשת".

הקרקס של אופיר אקוניס ואחמד טיבי (2008?)

הזמן: איפשהו באיזור סוף העשור הראשון של ה-2000. המקום: עוד אחד ממשדרי החדשות הבלתי נגמרים של הערוץ. עימות חדשותי אחד מיני רבים בין שני חברי כנסת – אופיר אקוניס מהליכוד, ואחמד טיבי מרע"מ/תע"ל. השניים התקוטטו והתקוטטו סביב המשט לעזה, עד לרגע שבו הם חשבו שהמצלמות כבות – ואז הם התחבקו לכיף מרהיב של חיבה בצחוק גדול. מדהים איך לפעמים גם תקלות טכניות מסוגלות לספר לנו לא מעט על הפוליטיקה שלנו.

חיים יבין VS. אילנה דיין (1989)

דו קרב במשקל כבד, בין שניים מעיתונאי הטלוויזיה הכי גדולים שצמחו כאן – אבל הרבה לפני שדיין צמחה לגדולתה. השנה היא 1989, וחיים יבין מגיע לראיון פרידה מתפקיד מנהל הטלוויזיה. מולו עומדת מגישת "ערב חדש", אילנה דיין הצעירה (אז רק בת 25). דיין, כהרגלה בקודש, באה לשאול את השאלות הקשות – ונתקלה במופע פאסיב אגרסיב מדהים מצידו של יבין, שנגמר בחיוך ציני. קטע מעורר התפעלות, של עוינות שאפשר להרגיש באוויר. יחד עם הקרינג'.

משה גרטל ונגסתה בגמבה (2012)

משה גרטל הוא אגדה של ממש בשידורי הספורט הישראליים. הוא היה מוכר לצופי ערוץ 1 בזכות הפעם שבה שאל את צביקה שרף האם הוא עומד להתפטר (וחטף בפרצוף "תתפטר אתה!"), אבל בעיקר בזכות שידורי השחייה המעולים – של מי שהיה שחיין בעצמו. באולימפיאדת לונדון 2012, החליט גרטל לפתוח את הקווים לשאלות מהקהל תוך כדי התחרויות. זה נגמר בלא מעט אנשים שהסתלבטו עליו והוא הקריא את זה בשידור. רגע מאוד מצחיק שגרטל חטף עליו הרבה ביקורת, שלא בצדק.

עמוס ארבל נותן בסקראץ' (1988)

כמו בפרשת "מתכת הזבל", גם כאן אפשר לראות פער מסוים – בין הערוץ הראשון, שכבר בשנות השמונים היה מבוגר למדי, לבין הניסיון להתכתב עם "הדור הצעיר". בשנת 1988 הגיש עמוס ארבל ז"ל את "בין הכיסאות", תכנית האירוח המיתולוגית, ובה אירח שני תקליטנים שהשתתפו בתחרות בינלאומית שנערכה בארץ, על רקע הסברם של אילן בן שחר הגדול. התוצאה משעשעת למדי – כולל סממנים ראשונים לתרבות ההיפהופ. ואל תפספסו את הרקדנים הדקורטיביים שבאו להדגים. גרובי.

אבי פירסט נקרע מצחוק (2003?)

פירסט לא היה ידוע בקריירה עיתונאית מרשימה מדי, אבל ייזכר בזכות רגע אחד – משונה. המגיש הצעיר הגיש כתבה על תערוכה חדשה ש… נגמרה עם כלב מפמפם עמוד. המגיש לא ידע בדיוק איך לאכול את הפריים המשונה הזה, ופרץ בצחוק גדול – שהתקשה להשתלט עליו גם בהמשך. לכלב שלום, לאבי פירסט שלום – ורק אנחנו נזכרים מדי פעם בקטע הזה, כשבא לנו לצחוק שוב.

יקצם ציקי ציקי צם (1992)

קדם אירוויזיון 1992 היה רגע שיא בתרבות הקאלט הישראלית. מהשירים – שכללו בין היתר, שלאגרים כמו "זה רק ספורט" ו"זודיאק", ועד קטעי הקישור; שבהם מיטב הבדרנים של התקופה הגיעו כדי להראות את שלהם. הבכיר שבהם היה דודו טופז, שכבר אז היה במגעים מתקדמים לעבור לערוץ 2 החדש, אבל קפץ חזרה לרוממה בשביל העת החגיגית. התוצאה היא ההגדרה המילונית של המונח "התיישן רע" – טופז, לבוש בקימונו ובעיניים מלוכסנות, מדקלם שיר מוזר על לחן יפני מאוד אופייני על השתלטות היפנים על העולם. כי, אתם יודעים, אסייתים. להגנתו של טופז ז"ל ייאמר שזה לא הדבר הכי מביך שהוא עשה בחייו, אבל גם את זה נזכור מ-90 שנה של שידור ציבורי.

תרבות הביטול בוטלה: לואי סי.קיי חוזר לנטפליקס אחרי כמעט עשור

במהלך העשור הקודם, תנועת ה-MeToo ניסתה להוליד מהפיכה – הארווי וויינשטיין נחשף כתוקף מיני, גברים שפגעו הוקעו מהחברה וחדי הקרן טיילו ברחובות. אבל אז עידן ה-Woke קרס על עצמו מול ה-MAGA, סטודנטים עברו להתעסק בפלסטין ועם האבק השוקע,ותרבות הביטול נכשלה. ואין מדד מובהק יותר לכך מאשר החדשות על שירות חזרתו של אחד הקומיקאי הבולטים ביותר שנעלמו מעין הציבור לשירות הסטרימינג הפופולרי (והפופוליסטי) שנפטר ממנו לפני כמעט עשור.
>>

הידיעה, שנחשפה לראשונה בניוזלטר הוותיק של לואי סי.קיי, מגלה כי בחודש הבא (5.5) הקומיקאי המצליח יהיה ההדליינר בפסטיבל הקומדיה של נטפליקס, "Netflix is a Joke", שם ייקיים את ההופעה האחרונה שלו עם מופע הסטנדאפ הנוכחי "Ridiculous", שכמובן יצולם ויעלה לשירות הסטרימינג במהלך הקיץ הקרוב. זה יהיה הספיישל הראשון של לואי סי.קיי שיגיע לשירות – או לכל שירות סטרימינג – מאז 2017, שכן את הספיישלים הקודמים שלו העלה סי.קיי לאתר שלו, והציעה להורדה תמורת תשלום ישיר.

למי שכבר הספיק לשכוח כמו נטפליקס, הנה תזכורת לסיבה שהקומיקאי נזרק משירות הסטרימינג: בנובמבר 2017 לפחות 5 קומיקאיות נחשפו – חלקן בשמן המלא – בתחקיר של הניו יורק טיימז כמי שנפגעו על ידי לואי סי.קיי מינית. הקומיקאי, כך נחשף בתחקיר, הכריח את הנשים להביט בו מאונן, ואף עשה זאת ללא ידיעתן במהלך שיחות טלפון. וזה לא שהקומיקאי הכחיש – בהודעה שהוציא לאחר התחקיר סי.קיי הודה במעשים, התנצל פומבית וכתב כי הוא מבטיח "לקחת צעד אחורה ולקחת זמן ארוך להקשיב".

כנראה ש-9 שנים זה מספיק זמן עבורו ועבור נטפליקס כדי להשלים. בזמנו, בנטפליקס אמרו ל-USA טודיי על הבחירה להתנתק מהקומיקאי כי "ההתנהגות הלא מקצועית והלא הולמת של לואי עם קולגות נשים הובילו אותנו להחלטה שלא להפיק ספיישל סטנדאפ נוסף עבורו כמתוכנן". למרות שבמהלך הזמן עלו טענות רבות על אופן ההתנצלות של הקומיקאי, ואם זו בכלל נחשבת התנצלות (לרבות בסרט הדוקומנטרי "לואי סי.קיי: מצטער / לא מצטער"), לואי המשיך חזר לעבוד כמעט כרגיל לאחר 3 שנים, עם המופעים "בכנות, לואי סי.קיי", ו"סליחה", במהלכן אפילו הגיע להופעות בישראל. כעת, מה שנראה כניצוני קאמבק מבטלים את הסו-קולד ביטול. אולי בכל זאת יש תקווה להארווי ויינשטיין.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

צפינו את זה: אנחנו יודעים מה יהיו הלהיטים הבאים של כאן 11

המסורת שלנו: המקומות הכי טובים לרכוש בהם חמץ טעים בתל אביב

באמת שסבלנו מספיק, כך שאין סיכוי שנעמוד בשבוע של ויתור כפוי על פחמימות, שהן אם כל הנחמות שלנו בין התרעה לאזעקה. לכן גם בחג פסח הזה נודה על כך שאנחנו חיים בעיר ליברלית שמאפשרת מקום גם למי שרוצה לשמור על כשרות, וגם למי שלא רוצה להימנע מפחמימות בגלל שאיזה אב קדמון כתב בספר. יש לא מעט מאפיות וקונדיטוריות בעיר שנשארות פחותות ומגישות חמץ ונחמה לרוב, לפחות עד שהממשלה תחליט לרסק גם את זה. עזבו לקנות מבעוד מועד כיכרות לחם להקפאה, כי אפשר פשוט לקפוץ לאחד המקומות האלו.

תופין

המאפייה החדשה של הקונדיטורית טל יניב תהא פתוחה החל מיום ראשון (שזה תחילת חול המועד), מה שאומר שלא תוכלו לפסוח על באבא או רום עם מזקל ותפוז דם, רוגעלך, בורקס לאבנה, מאפה בנופי עם טופי מלוח, סינבון עם קרם שמנת, לחמים פריכים וארטיזינליים ועוד פחמימות יפות וטובות שמציגות שילובים מקוריים ומסקרנים, שאנחנו מאוד שמחים על כל יום בשבוע שאפשר לזלול מהם – ואיכשהו בפסח זה אפילו טעים יותר.
אחד העם 29, תל אביב

נולה

המאפייה האמריקאית האהובה ממשיכה עם פחמימות כרגיל, ולא תחסוך מאיתנו בייגלים פריכים וענוגים, פנקייקים שמנמנים וכמובן את ויטרינת העוגות החמצית המופלאה שלה שכוללת קי ליים פאי כהלכתו, עוגת גזר עם פרוסטינג עבות (ונדיר באיכותו), פאי סמורס שאנחנו חולמים עליו בלילות, פאי תפוחים כמו שטראמפ וכל האמריקאים אוהבים, וגם קאפקייקס, סינבון ושלל גדול מאוד של עוגיות.
דיזינגוף 197, תל אביב

עמיתה סלמה

המאפייה המצוינת עמיתה מתהדרת כבר בשני סניפים – סניף הדגל ברחוב שלמה-בואכה יפו, והשני במוזיאון בית העיר ברחוב ביאליק. בעוד סניף ביאליק כשל"פ, משום שמדובר בבניין של העירייה, הסניף בסלמה יחכה לכם בזרועות פתוחות ומלאות בפחמימות מכל הסוגים והמינים. בורקסים מיוחדים, מאפים מפתיעים וערבים לחיך, לחמים משובחים ועוגות נהדרות.
דרך שלמה 10, תל אביב

לה מולאן

בגטים מאורכים כמו בפריז, לחם מחמצת מופלא, קרואסונים ובמיוחד קרואסון שקדים, אקלרים ממולאים וכריכים מופלאים – לה מולאן בפסח, כמו בכל ימות השנה, יש שפע של גלוטן. המאפייה האהובה בבוגרשוב ממשיכה לשרת נאמנה את לקוחותיה גם בחול המועד, ולא לקחת מהם את הפחמימות שבואו. עבור רובנו הן כמו אוויר לנשימה, אז ברור שגם בפסח.
בוגרשוב 72, תל אביב

שרויטמן

האופה המוכשר ערן שרויטמן יודע שאנחנו יותר מדי מכורים לפרעצלים הפריכים שלו כדי שניאלץ לוותר עליהם, ולו לשבוע אחד. אז הם יחכו לכם במאפייה כמו בימי השגרה. זאת לצד לחמי המחמצת בלישה ידנית שאין טעימים ומזינים כמותם, לחמי השיפון והכוסמין (אם אתם מהבריאים האלה), וגם מאפים חד פעמיים כמו מאפה סמנה, שאנחנו חולמים עליו בלילות ורוצים אותו בימים.
נחלת יצחק 30, תל אביב

we like you too

בקבוצת "וויק לייק יו טו" אכן מגלים הדדיות, ולא לקחו את חופשת הקונדיטורים הידועה של פסח כדי להמשיך ולדאוג לנו לחמץ ודברי פחמימה ומאפה גם בחג. פאנדורו, רוגלון, קרואסון חמאה, סינבון, קראק פאי, מדלן יוזו, קווין אמאן, קנלה, קראנץ׳ שוקולד ומאפה שוקו-שוקו – אנחנו מבטיחים שלא נשאיר אתכם לבד ונבוא לבקר. יש מצב שאפילו כל יום בחול המועד, כי אנחנו קצת לחוצי חמץ.
לסניפים

פיקה

מאפים כרוכים מתובלים בהל, קינמון, זעפרן בנוסח שוודי מובהק, עוגות עתירות קרם בטעם ייחודי ומקורי, לחמים מלאים מצוינים שאפויים לפי מיטב המסורת הסקנדינבית ועוד ממתקים כיפים שלא פוגשים כל יום. אלה ייחכו לכם בפיקה גם בימי חול המועד ויתאימו לאביב כמו כפפה ליד, בסניפים גורדון, ירמיהו ופלורנטין. סניף תושיה יישאר סגור בחג, וזה מוזר כי לא ידענו שהשוודים מציינים את החג. סליחה על זה. נלך לאכול קנלבולה ונהיה בשקט.
גורדון 36, תל אביב | ירמיהו 27, תל אביב | אברבנל 72, תל אביב

הקונדיטוריה של מגזינו

היופי בתל אביב הוא החופש שלה. אם בא לנו פאי פיסטוק, לימון ומרנג איטלקי לארוחת בוקר בחול המועד, יש לנו איפה לעשות את זה כי מגזינו (הקונדיטוריה והמסעדה) פועלות כרגיל בחג. ולא רק עוגת פיסטוק ולימון – מגוון מאפי בוקר טריים וריחניים, עוגיות חמאה או שוקולדצ'יפס מלהיבות, מאפים מלוחים מסקרנים וכמובן שלל עוגות טעימות בדיוק כמו שהן נראות.
מנחם בגין 21, תל אביב | אבא אחימאיר 1, תל אביב

איטס קפיטריה

באיטס קפיטריה עניינים כרגיל גם בחול המועד. בשני הסניפים תמצאו את כל מה שלבכם חפץ בו, שהוא כמובן חמץ. כן נגיד שיש גם עוגות כשרות לפסח, למי ששומר או סתם נמנע מגלוטן, ולצדם החשודים הקבועים: עוגת גזר ממכרת, סקונס, כריכים נפלאים, עוגיות שוקולד צ'יפס בגודל אידאלי, בננה ברד נעים וטעים, בראוניז ועוד מתוקי חמץ.
אד"ם הכהן 1, תל אביב | שינקין 20, תל אביב

בבקה

האחיות שיר וקורל גורן שעומדות מאחורי בבקה הפכו זה מכבר לאימפרייה של פחמימות, שחולשת על עשרה סניפים ברחבי גוש דן. אבל הן לא שוכחות מאיפה הן באו ולא שוכחות אותנו, מכורי הפרעצל ושאר המגדים הפריכים והמופלאים שלהן. על כן הן ישארו פתוחות כרגיל בפסח, ולא ימנעו מאיתנו לבלוס פחמימות פריכות ומופלאות בזו אחר זו מבלי להסתכל לאחור ומבלי רגשי אשם.
לסניפים

לחם ושות'

לחם ושות בבן יהודה יישארו פתוחים ויחכו לנו עם כל הפחמימות שאדם מבקש לעצמו. כך למשל,תמצאו בו כל מה שצריך: לחם אוורירי ונפלא ממגוון קמחים, לחמניות כוסמין, לחמניות פרג, קרואסונים מכל הסוגים דוגמת שוקולד, חמאה, פיסטוק ושקדים וגם כריכים מפוקאצ'ות פריכות וחמימות שנדמה שיצאו מהתנור באותו רגע וממש קשה לעמוד בפניהן.
בן יהודה 128, תל אביב

בייקרי ודליקטסן

ברור שרותי ברודו לא נכנעת למוסכמות או לחוקי ההלכה, ודואגת קודם כל לתל אביביים אוהבי החמץ. על כן סניפי הבייקרי ישארו פתוחים בפסח וזה הזמן להצטייד בלחם דוגמת בגטים, פוקאצ׳ות, לחמי מחמצת או קסטן לבן שיחכו לכם טריים על המדף לצד שלל עוגיות, עוגות, מאפים וגודיז נוספים. ולמי שבכל זאת שומר או צליאקי פתאום, יש גם לכם מבחר רב בסניפים.
לסניפים

דלאל קונדיטוריה

הקונדיטוריה של דלאל נמצאת ברחוב כל ישראל חברים, ואולי מתוך המחויבות לשם הרחוב דואגת לכל ישראל שיישארו חברים, ומציעה גם מאפים ועוגות כשל"פ וגם כאלה עמוסות חמץ וקמח. מאפים מדופדפים לעילא ולעילא, עוגות קונדיטוריה בעבודת יד, לחמים בטכניקה מסורתית, סנדביצ'ים נהדרים וכל מה שיהודי צריך. גם המסעדה אגב, פתוחה כרגיל עם הכל בפסח.
כל ישראל חברים 7, תל אביב

אורבן בייקרי

במאפייה השכונתית של שכונת נגה מקפידים על מצוות חמץ כהלכתה וממשיכים למכור בכל ימי חול המועד חמץ כמו שאנחנו אוהבים. מגוון מאפים נהדרים שכיף לפתוח איתם את הבוקר (יש גם שלל טבעוני), לחמי מחמצת, בגטים, ג'בטות, לחמי שאור, שיפון, כוסמין ושאר לחמים מלאים ממיטב הקמחים. בזירה המתוקה תמצאו גם עוגיות, מאפים ולא מעט עוגות נהדרות. והעיקר – הרבה חמץ.
ניצנה 14, תל אביב

מאפיית פיצה לילה

כשהתקשרנו ללילה לשאול אם יוגש חמץ בפסח, הם ענו "מבחינתנו נגיש כאן גם גדי בחלב אמו", שבחילונית שוטפת זה אומר – הו כן, ברור שיש חמץ. אז במהלך הפסח יהיו בלילה פיצות כמו שצריך, ובמאפייה יימכרו גם לחמים מחמצת ושאור, חלת שמן זית, מאפי בוקר מאוד לא כשרים כמו מאפה בייקון וביצת עין, משה בתיבה חד פעמי, מאפה שמרים ושוקולד לבן כרוך, בוסטוק שקדים ועוד מאפים טריים ומשתנים.
מרחביה 4, תל אביב

מלה

במלה אופים לחם טרי ונהדר מרכיבים טבעיים בכל יום, ומבחינתם, כמו גם מבחינתנו, אין סיבה שזה ישתנה גם בפסח. מה שאומר שיחכו לכם כל הכיכרות האהובות, כריכים מעולים כמו חלת מקושקשת ומאפים מקוריים בדמותם של מאנקי מאפין שובבי, מאפין צ׳יה ותפוז בוייב בריא, בראוניז עתיר שוקולד או קורנפלקס מצופה לקחת הביתה ולטבול בחלב. כרגיל יש גם קישים, כריכים, סלטים ושאר מאכלים טובים, שיהיה לכולם חג טוב בדיוק כמו שהם רוצים.
אשתורי הפרחי 20, תל אביב | מקווה ישראל 23, תל אביב | דיזינגוף 164, תל אביב

סרט מלחמה: קולנוע לב בדיזנגוף סנטר חוזר היום לפעילות

קצת חדשות טובות לא יזיקו לשוחרי התרבות שיושבים כבר יותר מחודש בבית בזמן שהתיאטראות, מועדוני ההופעות ובתי הקולנוע סגורים ומסוגרים, אז קצת חדשות טובות הם יקבלו: קולנוע לב מצטרף אל מוסדות התרבות שנפתחו מחדש בזמן המלחמה במתכונת מצומצמת (עד 50 איש לאיוונט במקום סגור), ויהיה פתוח החל מהיום (שישי, 3.4).

>> אינטימי בצוותא: תל אביב חוזרת אל הבמה. אבל ממש בקטנה
>> האירוע לא הסתיים: מוזיאון ת"א מציע סיור לשעת חירום במרתפים

אז נכון, ספק רב אם הקרנות סרטים ל-50 איש זה מה שיעזור לקולנוע לב, שספג כמו כל מוסדות התרבות הפרטיים בארץ הפסדים כבדים בחודש מרץ ואובדן הכנסות דרמטי סביב פורים ופסח, אבל בקולנוע לב אוהבים קולנוע, והאהבה לקולנוע דוחפת לפתיחה המחודשת, בהתאם להנחיות פיקוד העורף, גם אם אין בה היגיון כלכלי כלשהו. גם בתי הקולנוע של לב ברעננה ובאבן יהודה נפתחים מחדש באותה המתכונת.

ביןהסרטים שחוזרים אל המסך הגדולכבר היום תוכלו למצוא את להיטי עונת הפרסים הגדולים, "קרב רודף קרב" ו"מרטי סופרים", כשלצידם גם הסרטים "אנקת גבהים", "רדיו בריסל", "השגעון שלנו", "להתאהב ברומא", וסרט האנימציה לכל המשפחה "להעז בגדול". בשלב זה עדיין לא עולים שם סרטים חדשים שפספסנו בחודש האחרון בגלל המלחמה, ויש לקוות שגם זה ישתנה בקרוב, כי אם אפשר לפתוח את הקניונים כרגיל ואם אפשר לערוך תפילות המוניות בבתי כנסת, אפשר גם לאשר לבתי הקולנוע לארח כמה מאות צופים.

אגב, אם כבר מדברים על קולנוע לשוחרי הקולנוע, אז בין מוסדות התרבות שחזרו לפעילות מצומצמת אפשר למצוא גם את קולנוע יפו הקטן והמתוק, שם יוקרנו מחר (שבת, 4.4) הקלאסיקות "הירושימה אהובתי", "ביג לבובסקי" ו"ליידי בירד". יש מספיק פופקורן לכולם.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

להיות עם חופשי בעירנו: 7 מקומות שבאמת מרגישים בהם חירות

דיזינגוף סנטר

נכון שבמבוך הנ״ל לפעמים קשה להרגיש חופשי, בעיקר כשמחפשים נואשות את זארה, שלא לדבר על ביקור בקולנוע לב בשבת וחיפוש אחרי דלת היציאה הזמינה. אבל חופש הוא עניין של מהות. דורות של ילדי סנטר יספרו לכם שזה המקום שבו הם מרגישים הכי חופשיים בעולם ויכולים להיות מי שהם רוצים. גם לתל אביבי המצוי הסנטר מלא בחופש: אתם יכולים להגיע איך שאתם, עם הכלב או עם פיג׳מה, ולהרגיש בבית.

הים

נכון, זה אולי אובייס, אבל הים והמרחב שמסביבו הוא המקום שבו אפשר להרגיש את החופש בכל רמ״ח האיברים. החל מהטיילת שהיא סמל החופש האולטימטיבי ועד לשוברי הגלים וחוף הצוק שמשלב דשא מוריק וחול לבנבן. כותבת שורות אלה היא ירושלמית שונאת ים, ואפילו בשבילה, למרות שממעטת לבקר – מבט אחד בגלים מזמן את החירות.

גן מאיר

מדובר בפנינה עירונית שמאפשרת לשאוף קצת ירוק לריאות. המרחבים היפים והפורחים, הימצאותו של הבית הפתוח (שישוב משיפוצים), הכלבים שרצים ללא רצועה ובלילה הטיפוסים המגוונים שנעים בין דרי רחוב, ילדי סנטר תועים וספורטאים מחוטבים – ממחישים ביתר שאת את העובדה שגן מאיר פתוח וחופשי לכולם.ן באשר הם.ן.

שוק הפשפשים

בשוק הפשפשים ביפו אפשר להרגיש לרגעים בחופשה. נכון, מאז המלחמה אין ממש תיירים והשוק נחלש, וגם חנויות מזכרות מאוסות, בוטיקים ייחודים, מונומנטים היסטוריים, בניינים מעוצבים ובתי קפה יקרים זה לא בדיוק מימוש החופש האידאלי, אבל זה ללא ספק הכי קרוב שיהיה לכם לחופשה בעיר מגורכם, וגם זה משהו.

הקלאב

מאז שהבלוק נסגר חסר בנוף קלאב שבאמת נוגע לנו בנימי הנשמה, אבל חיי הלילה של תל אביב לא מתים – הם רק מתחלפים. העיר עדיין מלאה במגוון מועדונים שונים ומשונים, שגם בזמן מלחמה אפשר לשרוף בהם את הלילה ולהרגיש את החופש המקומי זורם לנו בדם (בסדר, גם אם זה לא הדבר היחיד בדם. רק שמרו על עצמכם). אין חופשי יותר מאשר על הרחבה.

מנזר

במנזר אפשר להיות כמעט בכל שעה, מה שכבר מכניס חופשיות רבה לעניין. מלבד זאת, אתם חופשיים להתלבש איך שבא לכם, להזמין מה וכמה שבא לכם מבלי לדפוק חשבון ומבלי להרגיש ששופטים אתכם על משהו. וכן, ויוטלו טונטו בארבע בבוקר זה ממש סבבה. אם כבר במנזר עסקינן, נדמה שהדת המרכזית של המוסד הזו היא חיה ותן לחיות.

בבית

בואו נודה בזה: אין חופש מזוקק כמו לשלם 6,000 ש״ח לדירה מתפרקת עם בעל בית פסיכי ומתווך שלא עשה כלום אבל גבה מכם שכירות של חודש נוסף. שלא לדבר על החופש לאכול מה שאתם רוצים מהמקרר בלי לגעת בטעות בקשיו או בחלב סויה של השותף שלכם. אבל למרות הכל, ובגלל הכל, בבית – אנחנו הכי חופשיים בעולם.

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?