איך רוב היוצרים פספסו לגמרי עם התחזית שלהם על AI

הם מסוכנים!

השנה היא 1968, המירוץ לחלל בשיאו והעולם שוקע בחלומות מד"ביים מתוקים ומלחיצים. העתיד נראה מבטיח, מאיים ובעיקר קרוב מאי פעם. ואז "2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק מגיע בבתי הקולנוע ותופס את כל הסנטימנטים האלה בצורה מושלמת – מעוצב ומרהיב מחד, פילוסופי ומטריד מאידך. הסיוטים הטכנולוגיים של העידן המודרני מתגשמים בדמותו של המחשב HAL 9000, מעין גיבור טרגי שמחסל בקור רוח אסטרונאוטים. האסטרונאוטים לא בטוחים האם להאל יש רגשות וגם לצופים בתכלס אין מושג. ובסיום, כשהאל מתחנן על חייו בזמן שהאסטרונאוט דייב מתחיל לנתק אותו, האם מדובר במניפולציה או בביטוי אותנטי של פחד ומצוקה? קשה לומר וזהו עצם העניין.

האייקוניות של האל הובילה לשלל מחוות, פארודיות וממשיכי דרך. ל-WALL-E יש את אוטו, רובוט טייס-אוטומטי בעל עיצוב דומה, שהופך לנבל בגלל הוראות שקיבל בסתר. ב"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", לעומת זאת, PAL היא עוזרת אלקטרונית שמחליטה להשמיד את האנושות כשהממציא שלה (שחולק שם משפחה עם דייב מ"אודיסאה בחלל") מחליט להחליף אותה בטכנולוגיה אחרת. בסרט "ירח" יש היפוך ציפיות – חברו היחיד של האסטרונאוט סם הוא מערכת ההפעלה GERTY, שמדבר כמו קווין ספייסי ומיוצג על ידי סמיילים מתחלפים על מסך. על אף החרדה המתמדת מבגידה פתאומית, המערכת מתגלה כחבר אמת (ראו את הסעיף הבא).

ואם כבר הזכרנו מחשבים שמפתחים תודעה ומחליטים לחסל או לשעבד את האנושות, בשלב הזה כבר מדובר בקלישאה כל כך גדולה שהאיומים על אפוקליפסת רובוטים אמיתית כבר לא מלחיצים כל כך: "שליחות קטלנית", "המטריקס", "אני, רובוט", "הנוקמים: עידן אולטרון". להמשיך?

>> ביקשנו מ-AI לצייר לנו מקומות איקוניים בתל אביב. יצא יפה ומוזר
>> בינה מלאכותית היא כלי מבריק. הבעיה היא ההורים שלה. אנחנו
>> ביקשנו מהמחשב להמציא פרקים לסדרות מוכרות. יצא קצת אנטישמי
>> כולם מדברים על אמנות גנרטיבית. אבל מה זה לעזאזל?

הם חמודים!

אמרתם חמודים, אמרתם Wall-E. הלהיט של פיקסאר, קומדיה רומנטית מתוקה להפליא על רובוט פינוי אשפה ורובוט לאיתור צמחים שמתאהבים בכדור הארץ הנטוש ונהנים ממחזות זמר. בהמשך השניים מגיעים לספינת חלל ענקית המאוכלסת על ידי האנושות כולה וגם – כן כן, עוד רובוטים חמודים שעושים דבר אחד בדיוק, בדבקות עילאית (וקומית) במטרה.

כמה שנים אחר כך דיסני הציגו את הסרט "שישה גיבורים", שהכוכב האמיתי בו היה ללא ספק הרובוט ביימקס. הוא נראה כמו בלון עם ראש קטנטן ופרצוף ידידותי, ולמרות שהוא יכול ללמוד גם אמנויות לחימה, הוא מעדיף לדבוק במטרת ייצורו המקורית – לעזור לאחרים בתור עוזר רפואי אישי. באופן דומה, ל"ענק הברזל" מהסרט באותו שם יש יכולות התקפה והגנה מתקדמות הרבה יותר מכלי הנשק שבכדור הארץ, אבל הוא טיפוס עדין ורגיש שרוצה להיות דמות חיובית ומגוננת, כמו הגיבור שלו, סופרמן.

עוד רובוטים ידידותיים ושובי לב תמצאו בסרטים "תקלה מופלאה" (ג'וני 5 המתוק מפתח מודעות בעקבות פגיעת ברק), "רובוט ופרנק" (קשיש מתיידד עם רובוט מטפל מקסים), "החור השחור" (רובוטי-חללית עם עיניים מצחיקות), בסרטי "מלחמת הכוכבים" למיניהם וביקום הקולנועי של מארוול (אמנם לוויז'ן יש גוף אורגני, אבל במקור הוא היה מערכת ההפעלה החביבה J.A.R.V.I.S).

הם אומללים!

לא פשוט להיות בעל אינטיליגנציה מלאכותית, בעיקר אם אתה בסרט "אינטילגנציה מלאכותית". הסרט שביים וכתב סטיבן ספילברג על פי סיפור שהגה סטנלי קובריק שהוא מעין גרסה עתידנית קורעת לב של "פינוקיו", בו אנדרואיד דמוי ילד ננטש על ידי הוריו המאמצים לאחר שכמעט גרם למותו של בנם הביולוגי. באופן דומה, בסרט "איש המאתיים" הרובוט-משרת אנדרו משוחרר לחופשי, אך ממשיך להתגעגע למשפחה שבביתה עבד, ובהמשך אף מבין שגורלו העגום יהיה לחזות במותם של כל אהוביו. דוגמה הפוכה אפשר למצוא בסרט שיצא השנה – "אחרי יאנג", שבו רובוט שנוצר כדי לשמש אח גדול לביתם המאומצת מתקלקל במפתיע. המשפחה מתאבלת על בן המשפחה שאבד לה, גם אם לוקח לה זמן מה להבין שיאנג היה יותר מאשר מכונה שנראית כמו בן אדם – יישות כמו-אנושית שלמה עם חיים פרטיים, שהייתה להם חבר אהוב או אפילו בן מאומץ.

גם הרפליקנטים של "בלייד ראנר" הם רובוטים מהסוג שמת מוות טראגי – הם פותחו כדי לבצע עבודות שונות אבל עם תאריך תפוגה. העומק הרגשי ותאוות החיים שלהם לא נופלים מאלה של כל בן אדם רגיל, עם חיי חברה וקשרים רומנטיים. כשצייד הראשי דקארד נשלח לעצור את המרד האלים שלהם, הוא מגלה שהם לא מחפשים רק נקמה אלא בעיקר דרך להאריך את חייהם וחיי חבריהם. זאת ועוד – רייצ'ל, רפליקנטית מתקדמת במיוחד, לא יודעת שהיא כזו עד שדקארד חושף זאת בפניה. הזיכרונות האנושיים שהושתלו במוחה כל כך משכנעים שהיא מתקשה להאמין כי הם לא אמיתיים.

בסרטי "מלחמת הכוכבים" יש מגוון סוגי דרואידים – חלקם מחשבים מהלכים שעושים קולות, אחרים מדברים ודמויי אדם, לכולם רגשות ואופי משלהם. ועדיין, כל הדרואידים נתפסים בחברה כמשהו בין עבדים לחיות מחמד, ובהתאם, לא בדיוק בעלי זכויות ואוטונומיה על חייהם. זוכרים איך החברים של C3PO מחקו לו את הזיכרונות ב"עלייתו של סקייווקר", כדי שיתרגם להם משהו המנוגד לתכנות שלו, והסרט התייחס לזה כמו בדיחה משעשעת? גוד טיימס.

בסרט "סולו" מופיעה L3-37, דרואידית-טייסת ששידרגה ותיקנה את עצמה כדי להפוך מדרואיד מצפצף בסגנון דומה ל-R2D2 לדמות כמו-אנושית יותר, עם גפיים, חוש הומור ותודעה מעמדית. ל-L3-37 יש שאיפות מהפכניות – היא רוצה לשחרר את הדרואידים המדוכאים ולהוביל שינוי ביחס כלפיהם, אבל הסרט לא מאפשר להגשים את החלום הזה. היא מסיימת את הסרט מפורקת לחתיכות, כשתודעתה מועברת לחללית המילניום פאלקון כי הגיבורים צריכים להשתמש ב-GPS שלה. בקיצור, משועבדת לנצח ונטולת זהות ועצמאות משלה.

דוגמה קצת יותר קלילה? MO מ-WALL-E, הסיזיפוס האלקטרוני, רובוט מנקה קטנטן שנראה כי הוא בדרך הבטוחה לאבד את שפיותו מרוב תסכול בכל פעם שהוא פוגש לכלוך.

אנחנו רוצים לשכב איתם!

כלומר, אם הם נראים כמו נשים צעירות ויפות. רייצ'ל מהסעיף הקודם רלוונטית גם כאן, ויש לה מקבילה אפילו יותר קיצונית בסרט "אקס מכינה". מתכנת צעיר מבקר בבית של איל טכנולוגיה אקצנטרי ופוגש שם את אווה (אליסיה ויקנדר), רובוטית בעלת בינה מלאכותית כל כך מתקדמת שלא רק עוברת כבת אדם, אלא כבת אדם חכמה ומתוחכמת בהרבה מהאדם הממוצע. בהמשך מתבררת מטרת הניסוי האמיתית – המפתח של אווה שאף ליצור מערכת שמסוגלת ליצור מניפולציה משכנעת מספיק על אדם כדי להימלט מהדירה בה נכלאה. כדי לעשות זאת בצורה הטובה ביותר, הוא עיצב את אווה במיוחד כדי להתאים לטעמו של הגיבור (על בסיס נתוני הצפייה שלו בפורנו, כמובן).

דוגמה פחות מדכאת, או בעצם מדכאת באופן אחר, תמצאו ב"טרון: המורשת". לאחר שנשאב לתוך המרחב הוירטואלי, הגיבור סאם מגלה כי בעולם המתוכנת של משחק המחשב נוצר גזע וירטואלי חדש – תוכנות מחשב בעלות תודעה משלהן. הגזע הושמד כמעט לגמרי והאחרונה שבהם היא קוורה – שמתנהגת כמו ילדה תמימה וחכמה אבל, כמה נוח, נראית כמו אוליביה וויילד. היא וסאם מסיימים את הסרט כזוג, וכן, זה די מטריד.

יש דוגמאות נוספות, רובן נשיות, אבל ראוי לציון "הגבר המושלם שלך", שבו דן סטיבנס מגלם רובוט שפותח כדי לשמש בן זוג אידיאלי. המקרה של סמנתה, מערכת הפעלה לסמארטפון המככבת בסרט "היא", יוצא דופן – גיבור הסרט תיאודור מתאהב בה למרות שאין לה שום ייצוג פיזי, רק תודעה וקול אלקטרוני (שנשמע כמו סקרלט ג'והנסון, שרק השבוע דיברה על דמות הפנטזיה הגברית אליה הוליווד דחקה אותה). לאהבה בין השניים יש גם אלמנט מיני – שיחות סקס וניסיון להתאחד פיזית בעזרתה של סרוגייט, שנקטע כמעט מיד על ידי תיאודור. ב"בלייד ראנר 2048" כבר הולכים עד הסוף עם הפנטזיה על סקס עם אהובה וירטואלית דרך גופה של אישה אחרת, אבל במקרה הזה שני הצדדים המעורבים הם בעצם בינות מלאכותיות, אחד עם גוף משלו והשנייה הולוגרמה.

הם מסתדרים לבד!

"היא" לא מסתיים בזוגיות שוברת מוסכמות בין אדם לאלגוריתם – אלא בהבנה שבשלב מסוים האינטיליגנציה המלאכותית תגיע כל כך רחוק שהיא פשוט תוציא אותנו מהמשוואה. סמנתה אוהבת את תיאודור, אבל הם לא צריכים את אותם הדברים. התודעה שלה רחבה ומורכבת כל כך עד שהדמות שהוא מכיר ופוגש היא רק פרגמנט קטנטן ממנה. לבסוף, העוזרים האלקטרוניים מבינים פשוט עוזבים. לא רק את המכשירים שעבורם נבראו, אלא את עולם בני האדם בכלל. זה לא שאנחנו לא נחמדים או מעניינים, אנחנו פשוט לא מספיק, כמו שמערכת יחסים בין אדם לבין בובת עץ לא יכולה לספק את כל הצרכים הרגשיים של הצד האנושי. הם ממשיכים לשלב הבא באבולוציה שלהם, בעולם שנמצא מעבר לקיום החומרי ויאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם באמת – בלעדינו.