שילמנו 320 ש"ח על ביצה עלומה. וזה אפילו לא הדבר הכי מעליב שקרה

זה. עולה. שלוש. מאות. עשרים. ש"ח. ביצה עלומה בל'אפוק של קבוצת רובושון (צילום: אנטולי מיכאלו)
זה. עולה. שלוש. מאות. עשרים. ש"ח. ביצה עלומה בל'אפוק של קבוצת רובושון (צילום: אנטולי מיכאלו)

המסעדה שנושאת לשווא את שמו של השף האגדי ז'ואל רובושון היא הראשונה - בכל הקדנציה של מבקר המסעדות שלנו - שמקבלת כוכב אחד בלבד. אז נכון, פראיירים לא מתים, אבל לפחות על סמך העובדה שהמסעדה הייתה ריקה בשעה 20:00, כנראה שהם מצאו מלכודת תיירים אחרת לאכול בה

22 במרץ 2023

הדבר היחיד שנשאר איתך אחרי שאתה יוצא מ-l'epoque, הנציגות התל אביבית של קבוצת רובישון שנפתחה במלון אלקונין המשופץ, הוא תחושת העלבון. הרגע הזה שאתה מבין שעבדו עליך. שיצאת פראייר. כי איך שלא תהפכו את זה, מה שלא תספרו לעצמכם, השורה התחתונה היא כל כך בוהקת וצועקת שאי אפשר שלא לפתוח איתה – l'epoque איננה באמת מסעדה.

לכאורה, יש כאן את כל המאפיינים של מסעדה. יש עיצוב של מסעדה, וצוות של מסעדה, ותפריט של מסעדה, ואוכל, ממש כמו שאמור להיות במסעדה. אבל בפועל l'epoque היא משהו אחר לגמרי, שמרגיש כמו שילוב קטלני בין חלטורה מקצועית להונאה צרכנית. וזה אפילו לא החלק הכי גרוע באירוע. כי זה דבר אחד לבלות ערב ואז להתעורר בבוקר ולהבין שדפקו אותך. כאן לוקח בדיוק 10 דקות להבין לאיפה נפלת. אין אפילו טיפה תחכום או נסיון להסתיר את מה שלרוב מכנים אצלנו "שוד דעת".

>> ורק לחשוב שלפני שבוע התבאסנו לתת ארבעה כוכבים לחיים כהן. הלוואי עלינו ארבעה כוכבים השבוע
>> אכלנו ארוחה מעולה במסה. לא היה לנו מושג שהיא תהיה גם האחרונה

יש פה גינונים. יש פה מלצרים. יש פה גניבת דעת. ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)
יש פה גינונים. יש פה מלצרים. יש פה גניבת דעת. ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)

גינונים יש. מלצרים שניגשים מהר מהר וממלאים לך את כוס המים בשניה שהיא מתמלאת, יש. או מתעקשים לעשות סביבך סיבובים כדי להגיש לכל הסועדים את המנות מאותו הצד (אבל לא באותו הזמן, אל תגזימו), גם יש. סלסלת לחמים מעולה עם חמאה רכה, יש ויש. אבל אם יש דבר אחד שמחבר בין כולם, זה שהם מרגישים יותר כמו גרסת כיסוי לא מוצלחת של הדבר האמיתי. ואין שום דבר שמסמל את זה יותר מאשר חרפת הביצה העלומה.

"ביצה עלומה ופריכה עם קוויאר". זה מה שכתוב בתפריט באגף "המנות הקלאסיות של רובשון". אבל זה כמובן לא הדבר הכי חשוב שכתוב עליה בתפריט. למעשה, נדמה שכל קיומה של הביצה הזו כאן היא הסכום שכתוב לידה. 320 ש"ח. לא, זאת לא טעות. 320 ש"ח. לביצה עלומה. נכון, יש עליה ערימת קוויאר, כך שהמחיר לא קיצוני כמו שזה נראה ברגע הראשון, אבל זה בכלל לא משנה. כי גם אם מבחינה כלכלית יש הצדקה לאירוע, מבחינה קולינרית זאת הייתה חרפה.

חלטורה – זה עוד התרחיש האופטימי. ל'אפוק (צילום: שרון בן-דוד)
חלטורה – זה עוד התרחיש האופטימי. ל'אפוק (צילום: שרון בן-דוד)

היא אכן הייתה עלומה ואכן היה עליה קוויאר. אבל כאן פחות או יותר הסתיים הקשר למציאות. כי קריספית היא לא הייתה. היא טוגנה בטמפורה לא מוצלחת, וישבה כנראה הרבה בהמתנה, אחרת אין שום דרך להסביר את המרקם הלא כיפי של הבצק, ועוד יותר את הטמפרטורה הבלתי הגיונית בעליל של הביצה. כלומר, יש דרך להסביר – טיגון בטמפרטורה נמוכה, הכנה מוקדמת מידי – אבל למי אכפת? זה היה כל כך לא טוב, שהסיבה היחידה לקחת עוד ביס אחרי האכזבה הראשונית, הייתה רק בשביל להבין אם זה הדבר עליו הרגע באמת לקחו לך 320 ש"ח, או שמדובר במתיחה, ושיגאל שילון עומד לצאת בעוד שניה ממאחורי הוילון. זאת לא מתיחה. לפחות לא מהסוג שמשדרים בטלוויזיה.

שום לדבר לכתוב עליו הביתה. ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)
שום לדבר לכתוב עליו הביתה. ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)

שאר הדברים שאכלנו אמנם לא היו גרועים כמו הביצה, אבל אף אחד מהם לא היה מספיק מוצלח כדי להתגבר על תחושת ה"אבל דוד, הם עבדו עלי, דוד". למשל, היה סוג של "שעשוע חיך" (התרגום הכי ארכאי בעברית אי פעם) על חשבון הבית, ביס של פרפה כבד אווז, קציפת פרמזן, ביצי דגים ופורט מצומצם, שהיה חביב במקרה הטוב, ובכל המקרים לא זכיר לחלוטין. אבל זה לפחות לא עלה לנו כסף. מה שאי אפשר להגיד על המנה הראשונה השניה שלקחנו, "שרימפס חם על עלי תרד, סלט טבולה עם עלי צמחי תבלין טריים".

אין לי רקע חקלאי, אבל נדמה לי שאלו בכלל לא היו עלי תרד, אלא חסה. אבל גם אם נסלח על חוסר הדיוק, אי אפשר להתעלם מהסתמיות. תמורת 75 ש"ח "בלבד" מקבלים כאן שלושה עלי חסה שבכל אחד מהם יש שרימפס אחד (עשוי סבבה, ואכן חם, כך שלפחות התקדמנו) אבל עם טאבולה כל כך לא ייחודית, שבכל שיפודיה אקראית בתחת דלק בגליל אפשר למצוא מעניינות ממנה. זאת לא מנה רעה, אבל הפער בינה לבין הפוזה והמחיר כל כך גדול, שקשה שלא ליפול בו.

האם זה באמת הפירה המפורסם? ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)
האם זה באמת הפירה המפורסם? ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)

המנות העיקריות המשיכו את המגמה במלוא הכוח. מנת הקוקי סן ז'ק עם אגוזי מלך בציפוי ג'ינג'ר, עם שלוליות רוטב כוסברה וקארי ירוק, הייתה עוד דוגמה לכלום ושום דבר. הצדפות היו עשויות מצויין, כל הארבע שהוגשו, אבל לא היה בהן שום דבר שהצדיק מחיר של 150 ש"ח, או משהו לכתוב עליו הביתה. שזה מבאס, בעיקר אותי, כי זאת ליטרלי העבודה שלי. העיקרית השניה, נתח קצבים עם שאלוט, הייתה עוד מנה מאותו הז'אנר. הבשר היה מוצלח ועשוי במידה, אבל מישהו החליט שזה לא מספיק (ובצדק, כי הצלחת הענקית ניראתה לגמרי ריקה עם הסטייק הקטנטן עליה) והחליט להניח על הסטייק ערימת בצלים מטוגנים. למה? לא ברור. מה שכן ברור שלא רק שזה לא תרם למנה, זה אפילו קלקל.

ביחד עם העיקריות הוגשו גם רטטוי, שנראה מהמם אבל היה לו טעם של… ירקות מבושלים. אתם בטח תוהים מה הבעיה, כי הרי מה זה הרי רטטוי אם לא ירקות מבושלים, אבל זה בדיוק העניין. אתה יכול לקרוא לזה באיזה שם שתרצה, לסדר את זה באופן מהמם בצלחת ולהגיש את זה בצלחת עם קלוש מעל. אבל ממסעדה שנושאת (לגמרי לשווא) את השם של אחד מגדולי השפים של המאה ה-20, היית מצפה שיהיה ערך מוסף. לא היה.

האם אפשר באמת לקרוא לזה סנסציה? ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)
האם אפשר באמת לקרוא לזה סנסציה? ל'אפוק (צילום: אנטולי מיכאלו)

והיה גם הפירה המפורסם. עכשיו שיהיה ברור – פירה הוא מראש ניצול גרוע במיוחד של תפוח אדמה. יש בערך 2343 דרכים מוצלחות יותר לבשל תפוח אדמה, ועדיין לאורך השנים שמענו אינספור פעמים על הפירה המפורסם של רובישון, שנחשב ליצירת אומנות קולינרית. למרבה הצער, המנה שאנחנו קיבלנו הייתה קרובה לאמנות בערך כמו הגשה של סטודנט שנה ג' בבצלאל. זה היה חביב, בטח בשביל פירה, אבל זה גם סבל ממרקם דביק ועיסתי לא נעים. קשה להאמין שעל הדבר הזה נכתבו כל כך הרבה סופרליטיבים. כנראה שלא על הדבר הזה נכתבו כל כך הרבה סופרלטיבים.

>> אנחנו נותנים למסעדה חמישה כוכבים רק פעם בשנה. זו הפעם הזו
>> סתם, שיקרנו, נתנו חמישה כוכבים גם חודש לפני כן. אבל זה היה בפריז, אז זה לא נחשב

הקינוחים היו הרגע היחיד בארוחה שבו לא הרגשנו ממש מרומים. אכלנו פחזניות חביבות ממולאות בקרם אגוזי לוז ועם סורבה קפה, שהרגיש יותר כמו גלידה נמסה מאשר סורבה, אבל היה די מוצלח בהתחשב בנסיבות. הקינוח השני נקרא "סנסציית שוקולד", כלומר שכבות של שוקולד במרקמים שונים, שגם הוא היה כיפי, אבל הסנסציה היחידה בו שהוא היה יותר עשיר מקהל היעד של המסעדה. מצד שני, בזכות העושר הוא פוצץ אותנו, והיה כנראה הסיבה שלא היינו צריכים לאכול משהו בדרך הביתה בשביל לא ללכת לישון רעבים.

השורה התחתונה היא יותר מברורה: l'epoque היא מלכודת תיירים. מסעדה שמנסה להשתמש בשם בינלאומי מוכר ומחירים חסרי פרופורציה כדי לנסות ולמשוך לקוחות. שעושה קולות של מסעדת יוקרה, אבל מספקת תמורה עלובה לכסף. לפי כמות השולחנות הריקים בשעה 20:00 באמצע השבוע, זה פשוט לא עובד. וטוב שכך.

כוכב אחד. והוא לא כוכב מישלן. L'epoque, לילנבלום 9

ביצה עלומה 320
שרימפס על עלה תרד 75
קוקי סאן ז'ק 150
נתח קצבים 140
פחזניות ממולאות 70
סנסציית שוקולד 80