באתונה יש מקום שנראה כמו התינוק היווני של כולי עלמא ובית רומנו

>> אתונה, כמו שיודע כל מי שביקר שם בשנים האחרונות, מזכירה את תל אביב במובנים רבים והשכונות המגניבות שלה מזכירות גרסה קצת יותר נקייה ומאווררת של פלורנטין, הן מבחינה תרבותית והן מבחינת הנוף האנושי. בתחילת אפריל פתחו שם יזמי התרבות יוני גולדשטיין ומאור הראל את הפופ-אפ Arthina בבניין נטוש, חלל זמני לתרבות, תערוכות והופעות, שנראה כמו התינוק היווני שנולד לבית רומנו וכולי עלמא. האמנית פז ברנשטיין, שמוכרת במרחבי האמנות והאינסטוש בשם Priklut, הוזמנה להשתלט שם על חדר, ואנחנו הזמנו אותה לכתוב על זה. אתם רוצים לעקוב.

>> הכי גבוה שאפשר: 12 האמניםות הישראליםות הכי מצליחים בחו"ל
>> תל אביב אהובתנו: הפסיפס החדש בפארק המסילה הוא מתנה לעיר

לפני חצי שנה הזמנתי כרטיס טיסה לתאילנד. רציתי לברוח מכל מה שקרה חצי שנה לפני זה – חבר אהוב שנהרג במלחמה, הכלב שלי שאיבד את הראייה יום לאחר ההלוויה, וזוגיות שנגמרה שבועיים אחר כך. עבדתי על סרט אנימציה קצר תוך כדי הבלבול, העצב וההסתגלות לחיים החדשים האלו. פחות או יותר ברגע שהצלחתי לסיים לכתוב את הקרדיטים של הסרט, לחצתי "הזמן כרטיס". חשבתי שחודשיים בתאילנד יעזרו לי לקבל בחזרה תחושת שליטה או ערך עצמי, אבל בסוף נזכרתי שאני מרגישה הכי טוב כשאני עושה אומנות (אני קיטשית, תתכוננו).

כמה ימים אחרי שהזמנתי את הכרטיס קיבלתי הצעה: להשתתף בפרוייקט ביוון, בו אמני רחוב משתלטים על חדרים בבניין נטוש ומעצבים כל חדר עם האומנות שלהם. יוני גולדשטיין ומאור הראל, היזמים של Arthina, שני אנשים שפשוט יודעים ליצור יש מאין, קיבלו המלצה לגביי ורצו שאשתלט על חדר עם האומנות שלי. בהתחלה תיכננו שזה יהיה באנימציה שתוקרן על הקירות, אבל אחרי שנחרדתי מחוסר השליטה בסיטואציה שכנעתי אותם שאעשה ציורי קיר במקום האנימציה. בחיים לא עשיתי ציורי קיר, ממש התרגשתי.

 

הבניין נראה כמו בית רומנו בקטן, עם החלל המרכזי למטה אליו אפשר להשקיף מהקומה השנייה. מנורות אדומות מאירות את כל המתחם ונותנות וייב סליזי, ואני תמיד בעד

 

כשהבנתי שהתערוכה צריכה לעמוד שבועיים אחרי שאני מסיימת להשתזף ולאכול פאד סי יו בתאילנד, זה עוד יותר ריגש אותי – תמיד קינאתי באנשים האלה שעובדים על האומנות שלהם תוך כדי טיול. עכשיו תהיה לי את ההזדמנות לגרום לאנשים אחרים לקנא??? תודה רבה. ואז לטוס מתאילנד ישר ליוון? מושלם. אז סיימתי חודשיים בתאילנד, ישנתי לילה אחד בישראל עם הכלב שלי המתוק ועליתי על המטוס ליוון. כשהגעתי, מאור ויוני ישר עשו לי סיור לילי באתונה והאכילו אותי עלי גפן, קציצות זוקיני וציזיקי. האוכל היווני לא רואה ממטר את האוכל התאילנדי. מי שלא מסכים טועה.

תוך כדי האוכל ניסיתי להרגיע את עצמי מהעובדה שאני צריכה להקים ארבעה קירות של 3 על 4 מטר בשמונה ימים. כאמור, בחיים לא עשיתי את זה, אבל המחשבה שחברתי המלאכית שלי לוגסי מגיעה מברצלונה לעזור לי בעוד כמה ימים הרגיעה אותי. הגעתי לבניין Arthina, ומסתבר שאני הישראלית היחידה. כל שאר האמנים הם אמני רחוב יוונים, חלקם מוכרים יותר בסצנה באתונה וחלקם פחות. אווירה חמה כזאת וצחוקים כמו בארץ, אנשים שבאים לעשות אומנות ולהנות מזה, אין פלצנות ואין פוזה. פשוט חמידות.

הבניין נראה כמו בית רומנו בקטן, עם החלל המרכזי למטה אליו אפשר להשקיף מהקומה השנייה. מנורות אדומות מאירות את כל המתחם ונותנות וייב סליזי, ואני תמיד בעד. כל חדר מספר סיפור, עולם פנימי של היוצר. חדר אחד הוא מחווה רומנטית לבת זוג של האמן, חדר אחר הוא מעין מראה שחורה לחדר השינה של האמנית, כל אחד לקח את זה לאן שבא לו וכל חדר לא דומה בכלל לזה שאחריו.

יום למחרת, על הבוקר, העבודה מתחילה: להצליח להתאים בין הצבעים הדיגיטליים מהסקיצות שלי לצבעים אקריליים. יש פער רציני מאוד בין צבעים מהאייפד לצבעים בעולם האמיתי. נראה לי שישבתי בחנות משהו כמו שעתיים וניסיתי להתאים בין כל הצבעים, הסתכלתי בכל המניפות, עשיתי תרשימים, וידאתי הכל 7 פעמים ושלחתי את ההזמנה.

הציורים שתכננתי, כמו הרבה מהקומיקסים שלי, מושפעים מאנימציה. אני מנסה להכניס תנועה גם בציור הסטטי. יש חלקים בקירות שאם מצלמים אותם ושמים אחד אחרי השני בתוכנת עריכה, תצא אנימציה. אני אוהבת שיש דינאמיות ואיזשהו קצב גם כשכלום לא זז, במיוחד כשזה משרת את התמה של היצירה. יכול להיות (כנראה) שכשמישהו אחר רואה את הציורים הוא לא מבין במה הם עוסקים. מבחינתי דיברתי על מחשבות טורדניות, על הסבל שזה מביא, ועל הקבלה העצמית של הסיטואציה, זו מי שאני – זה חלק ממני. אני חיה עם זה כל חיי וזה משפיע לי על הכל.

ציירתי אינטואיטיבית מה שעלה לי ממחשבות על המחשבות שלי, והעברתי הכל לקיר בעזרת מקרן של אחת האמניות (ניקו, אמא צעירה שעושה גרפיטי צבעוני מאוד שמושפע מסדרות מצויירות אבל הכי לא בקטע ילדותי, פשוט אישה מגניבה). זמן העבודה היה קצוב. מאוד. היה לי בערך שבוע לשרטט, לצבוע הכל, ולסיים עם קווי המתאר על ארבעת הקירות. שלי הצטרפה אליי אחרי כמה ימים ולדעתי עבדנו משהו כמו 15 שעות כל יום (הברכיים שלי כואבות מאז). למזלי הגדול מאוד שלי היא סובייטית פרפקציוניסטית, אז היא לא ויתרה והייתה איתי בזה ממש יד ביד. ואני, קשה לעבוד איתי, אני נאצ*ת. לא חושבת שהייתי מצליחה לעמוד בזה בלעדיה. היא חזרה לברצלונה, ואני הארכתי את השהות שלי כדי לסגור עוד כמה פינות.

פתאום הניכור באירופה קצת חילחל, ועכשיו בלי שלי הרגשתי די לבד. משהו בגרפיטי שהיה בכל פינה על המצב בארץ הצליח לעצבן אותי כבר. חודשיים וחצי אני לא בבית, ורק בא לי כבר להיות שנייה לבד בדירה שלי, עם החתולה והכלב. נראה לי שהייתי לפני מחזור. מי זוכר שהייתי בכלל בים בתאילנד לפני שבועיים, זה מרגיש כמו העונה הקודמת ואני צריכה ריקאפ, כי אין לי מושג מה עשיתי שם, קפצתי משם לפה, עבדתי בטירוף ולא נשמתי לשנייה. אבל פתאום קרה משהו מדהים: ראיתי את הציורים שלי גמורים.

ככה, ארבעה קירות, צבועים מכף רגל ועד ראש.
שמחתי שחפרתי לבחור בחנות הצבעים, ושמחתי ששיניתי את אחד הקירות לציור שונה לחלוטין ממה שתכננתי בסקיצות, ושמחתי שזרמתי עם הצעה שלא היה לי מושג מה היא תביא איתה. הייתי כל כך גאה. ראיתי כל פגם שיש אבל ראיתי גם את כל היופי.
>> Arthina // רחוב Eschilou 36 אתונה // כל הפרטים כאן