לכל שבת יש מוצאי שבת: האם הגיע הזמן לקבור את SNL?
עם פתיחת עונתה ה-48 (!!), המוסד האמריקאי הוותיק Saturday Night Live מראה סימני עייפות, גם אם הם מעורבבים במודעות עצמית חיננית. אבל האם באמת צריך תכנית כזו בעידן שיש בו רשתות חברתיות? אולי לא, אבל אנחנו בכל זאת נחזור ונצפה בה שוב. רק כדי לוודא.
תכנית המערכונים הוותיקה "סאטרדיי נייט לייב" התחילה השבוע את עונתה ה-48, ועם חגיגות היובל המתקרבות, גל עזיבה מאסיבי של חברי קאסט בסוף העונה שעברה, ואפילו רמיזות מחבר הקאסט הותיק ביותר עשרים שנה, קינן תומפסון, שאולי הגיע הזמן לסיים – עולה שאלה אחת: האם "סאטרדיי נייט לייב" צריכה להמשיך? ובכן, אם לשפוט לפי הפרק של השבוע, בהנחיית מיילס טלר ("טופ גאן: מאווריק") ועם האורח המוזיקלי קנדריק לאמאר, התשובה היא לא.
אוקי, רגע. אני לא רוצה ישר לבאס את מעריצי SNL בישראל (כל שלושתם), בעיקר מכיוון שאני דווקא בדרך כלל בעד התכנית. זה ידוע שכל אחד הכי אוהב את עונות ה-SNL שהוא ראה בנעוריו, וגם לא קשה לזכור שכותרות כמו Saturday Night Dead הופיעו בעיתונות האמריקאית כבר מאז שנות השמונים, וברור שגם בקאסט העכשווי עדיין הרבה קומיקאים מוכשרים. אבל הפרק של השבוע די הוציא לי את הרוח מהמפרשים.
הוא דווקא התחיל עם מערכון די טוב, בו טלר המנחה וחבר הקאסט אנדרו דיסמוקס שיחקו את שחקני הפוטבול והאחים פייטון ואלי מאנינג – חיקויים אמריקאים קלאסים – בעודם מגיבים על מערכון הפתיחה של "סאטרדיי נייט לייב" כאילו זה היה אירוע ספורט (ישנו מאמר מצויין של הניו-יורק טיימס על למה אפשר לצפות ב-SNL כספורט, ואני תוהה אם מדובר ברפרנס מכוון). זה נתן לתכנית הזדמנות לצחוק על עצמה טיפה לשם שינוי עם משפחת מאנינג (והופעת אורח של ג'ון האם בתפקיד עצמו) בעודם מגיבים לבדיחות הטראמפ המאוסות, שילוב מביך של שחקנים חדשים ולניסיון של התכנית לרכוב על טרדנים וממים עדכניים. אבל המערכון התגלה כחרב פיפיות: זה היה כל-כך מרענן לראות אותם צוחקים על התכנית עד שרציתי לראות אותם עושים את זה לכל אורך הפרק. כנראה כי היה הרבה על מה לצחוק.
משם התכנית פשוט המשיכה לאכזב: עוד מערכון שעשועון שמשלב גם חיקויים אקטואליים של אדם לווין וארמי האמר, שני מערכונים בינוניים על דמויות מפרסומות אמריקאיות, ופשוט הרבה מערכונים שלא הלכו לשום מקום. אבל מה שאיכזב אפילו יותר מהדברים שהיו, זה הדברים שלא היו. בעונה הקודמת השלישייה הקומית Please Don't Destroy יצרו מערכונים מצוינים ומוקלטים מראש שהכניסו חיים לז'אנר, שהיה ככה-ככה מאז עזיבתם של אנדי סמברג וחבורת The Lonely Island. אבל הם פשוט לא היו בפרק. אותו דבר אפשר להגיד על חברת הקאסט האהובה (עליי) שרה שרמן, שהמוזרות שלה בדרך-כלל מוסיפה משהו, אבל בקושי הופיעה הפעם. מה כן היה לנו? קטע וויקנד אפדייט של חבר קאסט חדש שממש רוצה להיות פיט דייווידסון.
מה שמביא אותנו בחזרה לשאלה הראשונה: האם "סאטרדיי נייט לייב" צריכה להמשיך להתקיים? הרדיפה של התכנית אחרי רגעים ויראליים שמתיישנים אחרי יום רק מבהירה עד כמה האינטרנט יותר טוב בלהגיב. זה נכון גם לגבי הבדיחות של קולין ג'וסט ומייקל צ'ה בוויקנד אפדייט, שלפעמים באמת טובות (צחקתי בקול רם לפחות מאחת השבוע), אבל יכולות בקלות להימצא גם בטוויטר. חיקויים של סלבס? טיקטוק מפוצץ בהם. וזה נכון שקנדריק הפציץ בהופעה עם כמה שירים מאלבום שלו והעמדה מתוחכמת, אבל בטוח יש גם מקום אחר שהוא יכול לעשות את זה.
זה עצוב לחשוב שהתכנית שהייתה פעם שיא החדשנות הפכה לדינוזאור מול האינטרנט. אנחנו לא נהיה מי שיחליט אם SNL תסתיים או לא – זו החלטה ששמורה לאדוני הרייטינג ולמפיק האגדי של התכנית לורן מייקלס. אבל אגיד את זה כך: למרות כל הדברים הרעים שכתבתי כאן על הפרק, אני עדיין מתכנן לצפות בפרק של שבוע הבא. אני כנראה אתעצבן, ויהיה מאוכזב, אבל אני גם אצחק קצת ואהנה, כי אין שום דבר כמו SNL. ואם בישראל הגרסה הקטנה שלנו ל-SNL, "ארץ נהדרת", חוגגת עשרים שנה של תכנית מערכונים שקומיקאים צעירים חולמים להיות בה, שכל שנה מכריזים על מותה, ושבכל שנה היא חוזרת בכל הכח – אז גם לאמריקאים מגיע תכנית לשנוא ולאהוב בו זמנית, ולחזור לצפות בכל שבוע.