תל אביביסטים יקרים שלום רב! אני שמח ומתרגש במיוחד להציע לקוראי "טיים אאוט" את המבוא לספרי החדש –"פילוסופים נגד אלוהים"– היות שאני, בדיוק כמו "טיים אאוט", משוגע על תל אביב! ותל אביב, חשוב לזכור, היא לא רק עיר – היא רעיון – היא אפשרות קיומית ואופק רוחני מרהיב! מהי הביקורת הרווחת של הירושלמים ושותפיהם עלינו התל אביבים? שאנחנו אוהבים קפה! זוהי הטרגדיה הנוראית, בעיניהם המתוסכלות מינית, של הקיום התל אביבי – "הם אוהבים קפה"!אז קודם כול, הרשו לי להציע לכם להישאר בירושלים. לכו לכותל, ל"יד ושם" – אל תבואו!

ואומר יותר מזה – אהבתינו לקפה, לחומוס, לחוףגאולה, אחד לשני, היא לא סתם נהנתנות, היא נהנתנות מקודשת – היא עצם החיים! היא אמירת כן לחיים! אני מחייב את אהבתי לקפה בתל אביב! הציונות כולה נוצרה כדי שנהנה מהקפה שלנו בתל אביב! המחנה הפונדמנטליסטי מציע תכלית לקיום מעבר לקיום עצמו – בית המקדש, עולם הבא, תחיית המתים. אבל מה נעשה בעולם הבא? מה נעשה ליד בית המקדש? מה נעשה אחרי תחיית המתים? נשתה קפה! נאכל חומוס! נאהב אחד את השני! נשכב בפליאה מול עצם היש בחוףגאולה!

אז למה לא, חברות וחברים, למה לא לעשות היום את מה שלא יבוא במחר המדומיין הזה שלהם? מי שמציב את תכלית הקיום בעולם הבא, מוכן לסבול כל חורבן בעולם הזה. אנחנו שרואים את הערך בעצם החיים, כאן ברחובות שאנחנו כל כך אוהבים, אנחנו מוכנים להיאבק על העולם הזה! על כל הטוב שאפשרי בו! ואכן, בני ובנות העיר הנפלאה הזאת שלנו, הגיע הזמן להיאבק עם הרעיונות שלנו, עם מקורות החוכמה שלנו, עם אהבת החיים שלנו, עם התל אביביות שלנו! תל אביב היא דרך בעולם הזה! תל אביב היא תקווה!

מבוא: המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה

נשמות צדק, שלום רב!
בואו נדבר דוגרי. הספר הזה נכתב ופורסם במטרה ברורה, והמטרה הזאת היא חזרתך בשאלה. חשוב לי להיות הכי כן וישיר. אדרבה, אם הספר הזה מתיימר להציע מחשבות פילוסופיות; אם כולנו באמת נפגשים כאן, בשמחה ובששון, כדי לפתוח מרחב של אהבת החוכמה וחיפוש האמת – אז למען האמת ראוי שאגיד בפה מלא, בצורה ברורה וכבר על ההתחלה שזהו ספר עם מטרה. והמטרה מבחינתי היא במפורש שתשקלי או שתשקול מחדש את טיב המחויבות שלך לתפיסת אל מאוד מסוימת, ושתבחני או שתבחן מחדש את האופן שבו תפיסת האל הזאת מעצבת כל מיני דעות אחרות שאולי הן הרסניות, דעות שבלתי סביר לחלוטין להניח שאלוהים כלשהו באמת היה יכול לרצות שברואיו יקדמו.

אם מחויבותך לאל אינה קיימת, או שהיא שונה מאותן מחויבויות דתיות מסוכנות וחולניות שעליהן אדבר במסה הזאת, אז אולי הטיעונים השונים בה יכולים להעמיק את הבנתך בצדקת דרכך, וכולי תקווה שבעקבות העמקה זו, תדעי או תדע ביתר שאת להחזיר בשאלה את נשמות הצדק בסביבתך! כך או כך, גם אם אינך אדם מאמין, יש כאן שאלות שאני חושב שחשוב לשאול. הספר הזה, אם כך, מציע סקירה של טיעונים פילוסופיים, שלפחות בעיניי הם מרתקים ומרהיבים גם ללא קשר לתכליתו המוצהרת. אבל יש לספר הזה תכלית מוצהרת, והתכלית המוצהרת היא חזרתך בשאלה.

נדמה לי שאם לא נחזור ונחזיר בשאלה, אנו החיים בעברית, בחבל הארץ הכאוב הזה כרגע, לא נזכה להמשיך לחיות כאן עוד זמן רב. בטח לא בנחת ובנוחות שהצלחנו, איכשהו ולמרות הכול, לארגן לעצמנו כאן

תכלית. תכלית זה דבר מעניין! דבר הרבה פחות מובן מאליו ברגע שמתחילים לחשוב עליו! אני לא יודע אם לעצם היש יש תכלית, אם אנחנו והיקום קיימים למען משהו. אני נוטה לחשוב שהמונח "תכלית" לא יכול לחול על עצם היש. ואם אנו מתעקשים להשתמש בו, אז אפשר אולי רק לומר שתכלית הקיום היא הקיום. כבני תרבות שהתרגלה לחשוב שליקום יש תכלית, היעדר תכלית לעצם היש הוא דבר קשה במחשבה ראשונה. אבל במחשבה שנייה ושלישית יש משהו מרהיב בהיעדר התכלית, משהו מחיה! משהו שמפנה את כל תשומת ליבנו לעצם היש עצמו, לדבר מעורר הפליאה הזה שהוא עצם הקיום!

ברוך שפינוזה, למשל, חשב שעצם היש, שאותו כינה "אלוהים או טבע" – קיים ללא שום תכלית, בהיעדר מוחלט של כל תכלית. בהתאם לכך גאולת הנפש שהוא מציע מתמקדת ברגע, בקיום עצמו, שהוא־הוא סיבת עצמו, והוא־הוא שלמות, והוא־הוא נצח. התובנה הזאת היא־היא גאולת האדם, טען שפינוזה, ומי שחווה את הגאולה הזאת, את הנצחיות בזמניות שלנו, אינו זקוק לתכלית כדי לחוות חיי משמעות, חיי גאולה.

נדמה לי שראוי לשאוף לאותו מצב תודעה המשוחרר מכל תכלית, לאותה שותפות אוקיינית לעצם היש, שמשחררת אותנו ממחשבות על תכלית ואולי אף מפעילות תכליתית מדי. אבל הספר הזה לא משוחרר מתכלית. יש לו מטרה. המטרה של הספר היא לגרום לך לחזור בשאלה. מיד. התקווה שלי היא שתקראי או תקרא את הספר, תחשבי או תחשוב על הספר – ואז בתוך כמה שבועות, אולי כמה ימים או אפילו שעות ספורות, תחזרי או תחזור בשאלה.

כן חשוב לי להדגיש שכשאני כותב "חזרה בשאלה", אני לא בהכרח מתכוון, חס וחס, לאובדן מוחלט של כל אמונה באל, גם אם יש חזרות בשאלה שמובילות כמובן גם לזה. חזרה בשאלה, מבחינתי, היא גם מצב שבו אני ממשיך להאמין, אבל ממשיך להאמין באופן אחר. באמונה רחבה יותר. פתוחה יותר. במילים אחרות, המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה במובן מילולי מאוד של הביטוי היפה הזה: לחזור לשאול שאלות. להבין שבעצם השאלות הגדולות משכנעות הרבה יותר מהתשובות הצרות, הקטנות, הפשטניות, שחכמים בעיני עצמם מציעים לנו. שיש בשאלה קדוּשה שאולי לא יכולה להיות לשום תשובה, שיש לשאלה אין־סופיוּת שאולי לא יכולה להיות לשום תשובה. אין כאן ניסיון לשכנע אותך שאין אלוהים, אלא שהתשובות בנוגע לאלוהים עמוקות הרבה פחות מהשאלות.

שפינוזה הבין שכדי להוביל למהפכה פוליטית בחברה שבה הוא חי, צריך קודם כול לחולל בה מהפכה תאולוגית; כדי להוביל למדינה שוויונית, פתוחה ונאורה, צריך קודם כול לשנות את האופן שבו האנשים במדינה הזאת מבינים את אלוהים

יש לספר הזה גם מטרות נוספות. אני רוצה לכתוב ספר פופולרי כדי להחזיר בשאלה, אבל כמובן גם כדי לקדם את עצמי מקצועית בכל מיני אופנים, אולי אפילו להרוויח ממנו כסף, ואם לא כסף אז כבוד, ואם לא כבוד אז הזמנות להרצאות, שמהן אני מקווה לזכות בכל זאת, איך לא, לכסף ולכבוד. Caveat emptor! ייזהר הקונה! המטרות הללו מנחות מן הסתם הרבה ממה שאני – יצור אנושי, אנושי מדי שכזה – עושה, גם אם אני מנסה, ככל יכולתי, לא להקדיש את כל כולי אליהן (או לפחות להסתירן). אבל עם כל הכבוד לכסף ולכבוד, ויש הרבה כבוד, אלה אינן המטרות העיקריות של הפרויקט הזה. כשאני בוחן את הדבר, באמת ובתמים, מהלב אני אומר שהמטרה העיקרית היא חזרתך בשאלה.

זה לא רק מתוך אהבת אדם. או, ליתר דיוק, הרבה מזה נובע גם מתוך אהבת אדם כאשר האדם הזה הוא אני. כיף לי בישראל, חברות וחברים, מה לעשות – כיף לי מאוד בארץ הקודש! אשמח להמשיך לכייף כאן יחד עם כל שאר המתוקים והמתוקות! נדמה לי שאני לא לבד, שרבים מאיתנו היו שמחים להמשיך לחיות כאן בכיף שלנו! ונדמה לי שאם לא נחזור ונחזיר בשאלה, אנו החיים בעברית, בחבל הארץ הכאוב הזה כרגע, לא נזכה להמשיך לחיות כאן עוד זמן רב. בטח לא בנחת ובנוחות שהצלחנו, איכשהו ולמרות הכול, לארגן לעצמנו כאן. אם הקנאות הדתית – שמתאפיינת בהיעדר מוחלט של שאלות ושל תשאול – תמשיך לצמוח מתוכנו, היא תהרוס כל חלקה טובה במדינה הזאת, אם לא את עצם קיומה. היא גם, אגב, תהרוס כאן כל חלקה קדושה.

אוי, נשמות צדק, נשמות אור! אני מניח שלא רק אני שומע כל הזמן דאגה מסביב בנוגע לתהליכי הפונדמנטליזציה שאנו עדים להם. איך אפשר לבנות פה חיים, תוהים צעירות וצעירים חפצי חיים? בעוד שלושים שנה כולם יהיו פה קיצוניים קנאים והזויים, הכול יקרוס ויותר לא נוכל לכייף כעם חופשי בארצנו. אבל חשוב לזכור, נשמות צדק, נשמות אור: דמוגרפיה היא לא דטרמיניסטית! מה שנולד אינו מִספר אלא בן אדם! אפשר לדבר איתו, אפשר לשכנע אותו, אפשר להציע לו רעיונות ומחשבות. והחדשות הטובות הן שהרעיונות והמחשבות של הצד הנאור והספקני הרבה יותר משכנעים! רק צריך להשמיע אותם, רק צריך להתחיל לקדם אותם איפה שאנחנו רק יכולים, והם יעשו כאן ניסים ונפלאות!

מה זה הדבר הזה, אלוהים? השוהים בתשובה לא באמת חושבים על השאלה הזאת. והדבר לא היה מפריע לי לולא התברר שאחת הסכנות הממשיות להמשך קיומנו כאן נובעת מאותם האנשים שחושבים שהם מבינים את אלוהים בעודם, בעצם, מבינים מעט מאוד בכלל, ובנוגע לאלוהים בפרט

ניסים ונפלאות כמו, למשל, האפשרות, שימו לב, לשבת רגע במרפסת ולשמוע את הציפורים על העץ ואת הילדים צוהלים בעברית ברחוב! לפגוש חבר לחומוס בכרם התימנים! ללכת סתם ככה בשישי אחר הצוהריים לשבת בחוף גאולה! מדהים! איך שאני נהנה בחוף גאולה, אלוהים שבשמיים, איך! כמה שכיף לי בפינה שלי במדינת היהודים, השם ישמור! לפעמים, מרוב שכיף, אני תוהה אם זה בסדר שכל כך כיף לי כאן! מה אני אגיד לכם, תנו לי נצח של חוף גאולה! אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם חוף גאולה! אבל הוא הולך להיגמר, נשמות, ולא בגלל האל – בגלל אנשים שהפסיקו לשאול שאלות בנוגע לאל!

עלינו לחזור לשאלות, נשמות צדק מוארות אחת־אחת, וכדי לחזור לשאלות עלינו להתחיל לדבר על הפיל שבחדר, פיל הפילים, אלוהים! אלוהים אלוהים אלוהים! חייבים להתחיל לדבר על אלוהים, חברות וחברים, חייבים. בואו נשתף זה את זה במחשבותינו על אלוהים. העננה המאיימת שמעל כולנו נוצרת מאנשים שמדברים בשמו של אלוהים בלי בעצם לחשוב מהו בכלל אלוהים. ומה זה הדבר הזה, אלוהים? מה זה בכלל? זה בכלל מי? זה מה? המחזירים בתשובה, השוהים בתשובה, לא באמת חושבים על השאלות האלה. והדבר לא היה מפריע לי לולא התברר יותר ויותר שאחת הסכנות הממשיות להמשך קיומנו כאן נובעת מאותם האנשים שחושבים שהם מבינים את אלוהים בעודם, בעצם, מבינים מעט מאוד בכלל, ובנוגע לאלוהים בפרט.

וחשוב להדגיש – אלוהים הוא אף פעם לא פרט. אלוהים הוא בהכרח דבר הרבה יותר כללי. הרבה יותר גורף. וזאת עוד אי־הבנה כזאת, מסוכנת מאוד, כאילו אפשר לבודד את תפיסת האל ועמדתנו כלפיו מכל שאר התפיסות והעמדות שלנו. לספרו התכליתי ביותר קרא שפינוזה מאמר תאולוגי־מדיני. הכותרת משקפת תובנה מבריקה: אין שינוי פוליטי בלי שינוי תאולוגי. שפינוזה הבין שכדי להוביל למהפכה פוליטית בחברה שבה הוא חי, צריך קודם כול לחולל בה מהפכה תאולוגית; כדי להוביל למדינה שוויונית, פתוחה ונאורה, צריך קודם כול לשנות את האופן שבו האנשים במדינה הזאת מבינים את אלוהים.

ונדמה לי שמה שהיה תקף באמסטרדם של המאה ה־17 תקף לחלוטין גם בישראל של המאה ה־21. נדמה לי שלא יהיה כאן שינוי פוליטי משמעותי, עמוק ורדיקלי אם לא יקדים ויקדם אותו שינוי תאולוגי משמעותי, עמוק ורדיקלי. ומאחר שברור היום כי אנו נדרשים לשינויים פוליטיים דחופים מאוד כדי לקוות יום אחד למציאות אלימה פחות ושפויה יותר, כדאי עוד היום לבחון מחדש וביתר שאת את הדפוסים התאולוגיים שממשיכים להיות כל כך משמעותיים בעיצוב הפוליטיקה שלנו, ולכן גם בעיצוב חיינו כאן.

בדחיפות חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית דרושה לנו חזרה לשאלות על מה שנהפך מובן מאליו וחסר חשיבה באופן שבו אנחנו מבינים את יחסנו לאל, ובעקבות זאת למקורות, ובעקבותיהם – לעצמנו, לעמים אחרים ולעולם

קחו לדוגמה את שיח החירשים בין המחנות שמכשיל את הניסיון הישראלי להתוות דרך משותפת קדימה. המבוי הסתום הזה נובע בין השאר מכך שאנו מרבים לנהל שיחות פוליטיות שהן עקרות מלכתחילה, מפני שהשיחה שעלינו לנהל היא תאולוגית בעיקרה. נניח שאני מדבר עם חבר שלי שחי בחברון, ואני רוצה לשכנע אותו שאולי ההחלטה הזאת לא מומלצת אם נרצה להתוות לעצמנו קיום בר־קיימא יותר במזרח התיכון. אני יכול לקיים איתו דיון פוליטי, דיון מוסרי, אני יכול לנסות לשכנע אותו בטיעונים גאו־פוליטיים או ביטחוניים – אבל זה לא לב הדיון. אדרבה, אני בעצם מפספס את הדיון. הדיון הוא תאולוגי. שורש הדיון, בסיס הדיון, הוא בשאלה אם יש אל שמצפה מאתנו היהודים לחיות בחברון.

הרי מבחינת החבר שלי, המגורים שלו בחברון הם קודם כול צו אלוהי, לא צו פוליטי, לא צו ביטחוני, בטח ובטח לא צו מוסרי. זהו צו שמבוסס על הבנה מסוימת של האל. הבנה מוטעית של האל. הבנת האל שהיא היעדר מוחלט של הבנת האל. ואם אני מדבר עם חברה שחושבת שיש לפטור חרדים מגיוס כדי שכולם ישבו בכיף שלהם בישיבות ובכוללים, ואני רוצה לשכנע אותה שאולי צריך גיוס או שירות לאומי, אולי אפילו קצת עבודה ופה ושם איזה לימוד ליבה לרפואה למת, אין לי מה לדבר על צורכי הביטחון או הכלכלה של המדינה. זה שוב לא לב העניין. לב העניין שלה, ואם ארצה ואם לא גם שלי, הוא אלוהים והרצונות שלו כפי שהיא מבינה אותם. לכן כדי לדבר על שותפות אחרת עם החֶברה החרדית, אני חייב לדבר איתה על אלוהים!

בדחיפות חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית דרושה לנו חזרה לשאלות על מה שנהפך מובן מאליו וחסר חשיבה באופן שבו אנחנו מבינים את יחסנו לאל, ובעקבות זאת למקורות, ובעקבותיהם – לעצמנו, לעמים אחרים ולעולם. איבדנו את אלוהים, נשמות צדק, נשמות אור! אין אלוהים באלוהים של בעלי התשובה כרגע בארץ. המטרה של הספר הזה היא חזרתך בשאלה, כי רק החזרה לשאילת שאלות יכולה להחזיר אותנו לערכים אלוהיים באמת.

בואו איתי, חברות וחברים, בואו לשאלות! המרחב שהן פותחות לנו הוא נשגב! התודעה שאליה הן מזמנות אותנו עילאית! והעתיד שהן פותחות בפנינו הוא שפוי!
שלום, שלווה ורצון טוב!
אהבה רבה!
ג'רמי פוגל

>> הערת המערכת: ב-24.7 (זה יוצא יום חמישי בעוד שבועיים), יתקיים בבית רדיקל ערב השקה כפול בשני סבבים לספרו של פוגל ובהשתתפותו בהרצאה סוחפת כמנהגו.עוד פרטים כאן// "פילוסופים נגד אלוהים" // ג'רמי פוגל // הוצאה משותפת: רדיקל/הבה לאור //את הספר אפשר (וכדאי!) לרכוש כאן

• יוצרים כותבים
• בית רדיקל
• פילוסופיה
• אלוהים
• כפייה דתית

"שעה קשה היא שעת מבחן. שעה שבה עומדים למבחן אמונותיו, השקפותיו ורעיונותיו של האדם, קל וחומר בשעה שמתרגשת על העולם כולו צרה צרורה חמקמקה שכזו"

היה קשה לי למצוא ולברור דעת בתוך אשד מילים, מתוך השטף האדיר של סברות, רעיונות ואפשרויות שניחתו עליי מכל עבר ומכל כיוון. הררי מילים נכתבו ונאמרו סביב הנושא שעקר ועכר את שלוותו של העולם כולו. מי הוא זה ואי זה הוא, אותו נגיף קורונה מסתורי וחמקמק.

מצאתי את עצמי נע כמטוטלת בין חרדה קיומית אפוקליפטית, לאדישות מוחלטת ולהכחשת מסוכנותו של הנגיף. שייטתי בין שלל קונספירציות, קיללתי את אוכלי העטלפים. בבוקר קפצתי על מכחישי הסכנה המלומדים כמוצא שלל רב, ובערב גזרתי על עצמי בידוד מדעת ועטיתי מסיכה כפולה גם בשנתי. בקיצור, עשיתי מעצמי צחוק.

שעה קשה היא שעת מבחן. שעה שבה עומדים למבחן אמונותיו, השקפותיו ורעיונותיו של האדם. בתור אדם מאמין שמשתדל להתבונן על העולם מבעד למשקפיים של השגחה פרטית – בבחינת מאמר חכמינו ז"ל "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה ושומר אותו ומכה אותו ואומר לו גדל" – קל וחומר בשעה שמתרגשת על העולם כולו צרה צרורה חמקמקה שכזו, הרי צריך להיות עיוור גמור כדי לא לראות בה את ידו והשגחתו של הא-לוהים. לא צריך להיות בעל שכל גדול כדי לנסות ולהבין על מה ולמה התרגשה הצרה הזאת עלינו ומה נדרש מאיתנו להבין, לשמוע, ללמוד וללמד ממה שניחת על ראש העולם כולו בכלל, ועל אחינו בני ישראל בפרט.

אף על פי כן, מצאתי את עצמי ברגע האמת מתקשה לשייך את כל זה לידו של א-לוהים. למרות שהיתה למול עיני הבטחתו של רבי נחמן מברסלב שעל ידי השיוך הזה, על ידי הגברת הדעת הזו שהכל ממנו יתברך הן לטוב והן לביש, יעלמו ממני כל פחדיי וייסוריי, אף על פי כן מצאתי את עצמי פונה לנתיבים אחרים. אצבעותיי לא פסקו מלגולל ולהתגולל, בלעתי סטטיסטיקות, התמכרתי לדעותיהם של חכמים בדיעבד ולא חדלתי מלחפש סיבות ופתרונות שלא הועילו לי במאום. נכנסתי למצוקה.

ומתוך מצוקה זו נולד השיר 'משניתנה הרשות'. על מנת לנסות ולהזכיר לעצמי ולמי שירצה לשמוע שאלמלא נתנה הרשות, שום דבר לא היה קורה. שבשעה טרופה זו כולנו שווים בפני הא-לוהים ובפני המשחית, ושגם בשעה איומה-יפה זו, עדיין יש בידינו להחליט ולבחור.

• טור אישי
• מוזיקה
• מוזיקה ישראלית
• מוזיקאים ישראלים
• הישרדות: קורונה
• אלוהים

• Facebook
• Twitter
• Email

זה כבר שנים שסטל סלימאן מכהן כאימאם במסגד נוזהה שבשדרות ירושלים, יפו. את כהונתו התחיל עוד בגיל 20, אף שלא הגיע ממשפחה דתית אך הקהילה היפואית ראתה בו עילוי כבר אז. נוזהה הוא אחד המסגדים החשובים ביותר, מבחינה היסטורית, באזור תל אביב: את שעריו פתח לראשונה ב־1937, אם כי בין לבין ננטש כמה פעמים עקב שינויי אוכלוסייה. "זה המסגד האחרון שנתנו למוסלמים לבנות כאן", אומר סלימאן בעודו נועל את השער לאחר תפילת אחר הצהריים. הוא כבר החליף את בגדי התפילה המסורתיים בחולצת פולו, ניגש אל לנות ממתקי מוטראן הסמוכה ובא מגש כסף ועליו אספרסו ובקלאוות.

מה יחסיך עם הקהילה שלך? על מה אתם מדברים?
"אני מדבר איתם על המון דברים, בעיקר על אמונה. הקשרים שיש לאדם בחייו: בינו לבין עצמו, לאלוהים, לחברה, למשפחה ולשכנים. בעיניי עניין הדת מתמקד בעיקר בקשרים שבין האדם לאלוהים ובין האדם אל עצמו ואחרים – לא משנה לאיזו דת הם משתייכים. הרי אלוהים ברא את כולנו וכל אחד בחר את הכביש שעליו הוא רוצה לנסוע. לכל דת ודת יש דרך משלה, אבל בחיים אנחנו יחד. קח לדוגמה את חנות הממתקים הזאת. הפועלים כאן הם יהודים, נוצרים ומוסלמים. כמו כאן, גם בחיים הכוח הוא לדעת לחיות ביחד. להתחבר לאחר שכל אחד יצא מבית התפילה שלו".

אתה חושב שאמונה בחיים המודרניים היא דבר ריאלי?
"לא קל לשמור על אמונה בעידן הזה, אבל אפשרי. נכון שזה קשה ויש הבדל בין אוכלוסייה לאוכלוסייה: למשל, לאנשי יפו קשה יותר מאשר לאוכלוסייה בנגב או בצפון; אלה שנמצאים בכפר ערבי וסגורים שם לעומת פה – מקום שהכל בו פתוח ואפשרי. חשוב להבין שהאמונה רלוונטית בעידן שלנו כי האדם חייב להרגיש שיש כוח מעליו. כי אם לא – אז נעשה מה שנרצה, ללא פחד מדין וחשבון – נהרוג, נגנוב. אנרכיה. זה שאנשים נענשים על פי החוק לא אומר שאין פשעים שמתבצעים בלי שמישהו ראה או תיעד אותם. השוטרים יכולים לא לראות ולפספס, אבל אלוהים תמיד רואה. חוץ מזה, בעידן המודרני האדם חייב אמונה גם אם הוא כבר לא רוצה בה. למשל, אם נזרוק אדם אל תוך הים הוא יתחיל לטבוע. הדבר הראשון שהוא יגיד בלבו: 'אלוהים, תעזור לי!'. זו בדיוק האמונה. היא נמצאת בתוכו. אפילו אם ביום יום הוא אומר וחושב אחרת".

השמרנות הדתית מנעה ממך אי פעם לעזור לאדם שונה ממך?
"אני שומר על האמונה שלי, על הדת שלי וגם על מעמדי, אבל אני גם חייב לעזור לאנשים, לא משנה אם הם היו דתיים או לא. לפעמים באים אליי בחורים ערבים שהם הומואים, מספרים לי את הסיפור שלהם. אני לא אגיד לאף אחד 'לך מפה! אתה כופר!'. ככה לא מתנהגים. בקוראן אלוהים אומר לנביא מוחמד: 'שלחתי אותך שתרחם על האנשים ולא תהיה מקל על הראש שלהם בשם הדת'. זה מה שצריך להיות איש הדת. הוא חייב להיות רחמן ורחום ועדין, לעולם לא אתפוס את המקל ואאיים".

עוד אנשי דת (ואתאיסט אחד) מדברים על אלוהים:
הרב אבי זרקי, המוהל הראשי לתל אביב
האב גבראב מהכנסייה בנווה שאנן
הנזיר הבודהיסטי לירן קוצ'ק כץ
הכומר האורתודוקסי נאסר קונסטנטין
האודיטור הסיינטולוגי ספי פישלר
הרב אליהו פרץ של קהילת סיני
האתאיסט עמיר שנבל

מה אתה חושב על מלחמות הדת בין יהודים חילונים לחרדים?
"כל אחד והדעה שלו, אבל זה כמו אצלנו. תמיד היו ויכוחים בין דתיים לחילונים, אבל אצלנו זה בכל זאת לא כמו אצל היהודים, כי החילונים היהודים הם יותר קיצונים מאשר החילונים הערבים. המוסלמים החילונים מתנהלים יותר בשקט, הם עדיין משתדלים לכבד את הדת. אצל היהודים יש גם אנשים שהם חילונים ממש עד הסוף, וזאת בעיה".

אתה יכול לנסח בקצרה את תפיסת העולם שלך?
"הרע זה אני ואתה, האדם. החיים עצמם דווקא טובים. הארץ היא יפה, הבעיה היא בנו. כל מה שרוצה הבן אדם: לאכול, לנוח, לטייל – יש לו את זה בעולם. אנחנו אלה שעושים את החיים ללא יפים. הרג, שנאה, אלימות, טרור – זה האדם עושה. זה לא היה בלעדיו".

לסיכום, יש אלוהים? נמק.

"ברור", הוא צוחק. "אין דבר שהגיע לעולם בזכות עצמו. למשל, הנייר הזה", הוא אומר ומנופף בשקית הסוכר בה המתיק את הקפה, "נוצר על ידי פועלים במפעל. ככה זה כל דבר בעולם, בייחוד כל המקום העצום הזה שבו אנחנו חיים. זה מבחינת ההיגיון. מבחינת הלב, האדם עובר תהליכים נפשיים וחייב תמיכה עליונה ושומרת. אם לא, אתה פשוט תהיה מיואש".

• מיוחדים
• דת
• אלוהים
• יש אלוהים?
• יש אלוהים?
• שיחות על דת
• אנשי דת

• Facebook
• Twitter
• Email

ההבדל הכי גדול בין להיות רב תל אביבי ולהיות כומר אריתראי תל אביבי הוא בתנאים. בזמן שרב מקבל משכורתו מהממסד (ממשרד הדתות או ממועצה מקומית) וחייו נתפסים – לפחות בעיני רבים בציבור החילוני – כסוג של סתלבט מתמשך שמופרע מדי פעם על ידי תפילות, שבתות וחגים, על כומר אריתראי תל אביבי נגזר לטחון את התחת. כי כמו שאמרו חז"ל, פלוני הוא קודם אריתראי ורק אחר כך איש דת.

לאב מברהטום גבראב, שעומד בראש אחת מארבע הכנסיות האורתודוקסיות המאולתרות של הקהילה האריתראית בנווה שאנן, אין רגע דל. מדי בוקר הוא קם מוקדם והולך לעבוד כמלגזן במפעל סנו ליד הוד השרון, ואת הזמן הפנוי שנשאר לו הוא מקדיש להעברת שיעורים, לעריכת וידויים עם חברי קהילה שחשים שחטאו ולתחזוק המבנה ברחוב וולפסון 55, שם נערכים התפילות והשיעורים בהובלתו. שכר הדירה של המתחם ממש לא משולם על ידי איזה נדבן מארצות הברית, ומדי חודש מוצא עצמו האב עוזר בגיוס 13 אלף ש"ח, עלות שכירת הקומפלקס בן שתי הקומות.

"אל תשכח שיש לי גם שני ילדים", הוא מדגיש, "אבל המחויבות לקהילה היא בראש סדר העדיפויות. אנשים מתחתנים, מתים לצערי, מביאים ילדים לעולם וצריכים אותי לעריכת טקסים ולליווי רוחני של כל התהליך".

גבראב חי בישראל מאז 2010, אז הגיע לבד מאריתראה. את אשתו הכיר בארץ. הזרם הנוצרי־אורתודוקסי מהסוג שהוא ויותר מ־90 אחוז מהאריתראים הנוצרים בארץ מתרגלים מתקיים, נוסף על אריתראה, גם באתיופיה, ארמניה, סוריה, מצרים והודו. גבראב גדל לתוך תפקיד האב, מאחר שמשפחתו הכשירה אותו לכך מגיל קטן.

משברים ואסונות עשויים לערער את אמונתו של אדם באלוהים, למשל מה שקרה לחלק מהיהודים בעקבות השואה. האם אתה מזהה מגמה דומה בקרב האריתראים בתל אביב? האם הם איבדו אמונה בגלל הזוועות שהם וחבריהם עברו במסע הייסורים בדרך לישראל?

"ממש לא, להפך. אמונתו של אדם הכי חזקה דווקא ברגעים הקשים, ברגע משבר. זה כמו שאוכל הרבה יותר טעים לאדם שסבל מתת תזונה מאשר לאדם שבע. הרבה אריתראים דווקא התחזקו באמונתם בעקבות מה שעבר עליהם בסיני וכו', ועובדה שיש הרבה אנשים שבאריתראה לא היו הולכים לכנסייה ופתאום פה בישראל באים להתפלל מדי שבוע. יש לי מדי שבוע בין 500 ל־600 איש שבאים להתפלל בכנסייה. זה המון. הקהילה שלנו מאוחדת סביב הקושי והמאבק, זה סוד כוחנו. כל פעם שאנחנו שומעים על עוד איזה רעיון של נתניהו לגרש אותנו, לכלוא אותנו או להעביר אותנו למדינה אחרת – זה רק מחזק את האחדות בתוכנו ואת האמונה של האנשים באלוהים".

האם העובדה שישראל היא ההולי לנד, הארץ שבה ישוע נולד ונצלב, הופכת את השהות בישראל למיוחדת יותר עבורכם, על אף הקשיים?

"בהחלט. זה דבר מאוד מיוחד עבורי, כאיש דת, לחיות פה, בארץ. אני סוקר את הפעמים הראשונות שביקרתי בירושלים ובנצרת, זה היה מיוחד מאוד. במובן מסוים זה נתן משמעות נוספת להגיע שלנו דווקא לפה, לישראל".

בתור מנהיג דתי וקהילתי של יוצאי אריתריאה בתל אביב, הרשויות בישראל – ממשלה, עירייה, משטרה – מנהלות מולך איזו תקשורת?

"מה פתאום, אין דבר כזה. אין שום דיאלוג עם השלטון. הלוואי שהממשלה הייתה רואה בי ובמנהיגים אחרים כתובת להידברות, אבל לצערי זה כלל לא קורה. הם רק רוצים שנהיה בשקט ולא נעשה בלגן, זהו".

עוד אנשי דת (ואתאיסט אחד) מדברים על אלוהים:
הרב אבי זרקי, המוהל הראשי לתל אביב
השיח' סטל סלימאן ממסגד נוזהה
הנזיר הבודהיסטי לירן קוצ'ק כץ
הכומר האורתודוקסי נאסר קונסטנטין
האודיטור הסיינטולוגי ספי פישלר
הרב אליהו פרץ של קהילת סיני
האתאיסט עמיר שנבל

יש לך מסר לציבור בתל אביב לקראת השנה העברית החדשה?

"כן. חשוב לי לומר לציבור בישראל בכלל ובתל אביב בפרט שאני כאיש דת, ככומר, מתפלל מדי יום לא רק עבור הקהילה שלי או עבור הנוצרים בעיר, אלא עבור כל אזרחי המדינה וכל האנשים סביבי. אני גם אומר לחברי הקהילה שלי להיות ערים לסבלם של אחרים, לתת אוכל או עזרה לנרקומן ברחוב ליד התחנה המרכזית, בלי קשר לשאלה אם הוא אריתראי או לא. מצד שני אני רואה את ממשלת ישראל מתייחסת אלינו כמו לפושעים, כולאת אותנו ומנסה לגרש אותנו למדינות אחרות. אני קורא לממשלה הזאת להתייחס אלינו כבני אדם ולא לחשוב שאנחנו אויב. אני מקווה שנוכל לייסד יחסים של אהבה וכבוד עם הישראלים ועם השלטון בארץ, כי היהודים והנוצרים מאמינים בסופו של דבר באותו האלוהים".

תגיד, אתה בטוח שיש אלוהים?

הוא מחייך. "יש".

תוכל לנמק?

"שמע, זו שאלה גדולה. ההוכחה לקיומו של אלוהים מבחינתי היא הבריאה שלו, האהבה שלו והחמלה שלו. קיומן של שלוש אלה הוא ההוכחה הכי טובה לקיומו של האל".

• מיוחדים
• אמונה
• אלוהים
• יש אלוהים?
• יש אלוהים?
• אנשי דת

• Facebook
• Twitter
• Email

לחצו להגדלה

[tmwdfpad]

• מיוחדים
• ישו
• אלוהים
• יהוה
• יש אלוהים?
• אסור להשוות