>> "החבר השמן שלי", סרטם של ליאת אלקיים ("אבל הלילה עוד צעיר") וגודיס שניידר וזוכה פרס סרט הבכורה הטוב ביותר בפסטיבל חיפה,עולה היום בבתי הקולנועוהעיר תל אביב היא שחקנית מרכזית בו. אם אתן אוהבות את תל אביב יש סיכוי טוב מאוד שתאהבו גם אותו.

1. קפה Bialetti

הדמויות הראשיות בסרט "החבר השמן שלי" שעולה לאקרנים השבוע ב-22.6, מבוססות עליי ועל בן זוגי גודיס שניידר. הוא – גבר מלא חן וקסם ואני, איך לומר, יותר מלאה בעצמי.

עכשיו, אני בגדול לא יושבת בבתי קפה ולא עובדת בבתי קפה אבל אוהבת לשתות קפה מעולה. חברתי דניאלה הכירה לי את בית הקפה הזה שבו הקפה הכי טוב בתל אביב בעיניי. רק שהשבוע, בתור לשיקוי שלי, שמעתי מישהי שאני לא מכירה בכלל מדברת על הסרט. זה כמובן שימח אותי מאוד, ונעמדתי מאחוריה בחיוך ואוזן כרויה, עד שהיא טענה שאני שמנופובית שאולי קוראת הרבה ספרים, אבל בתכל'ס לא למדתי מהם כלום.

ההנחה שלא רק הדמויות נלקחו מחיינו האישיים אלא גם הסיפור, שגויה. אבל מסתבר שדי לזרים לראות את הטריילר, להניח שאני אשה איומה ושטחית ביותר. עכשיו, זה לא שאני טוענת שאני איזו נופת צופים מוארת, כן? אבל חשוב לי לציין, שחור על גבי לבן, שכשאני הכרתי את הבמאי, בפגישת עבודה בקפה שיין המנוח, הוא היה בחור גדול למדי, ואני, אני אולי הייתי ביץ' רזה, אבל הייתי מוכנה לקפוץ איתו למיטה מיד. דווקא הוא היה זה ששיחק אותה הארד טו גט במשך שבוע.

אני בנאדם בעייתי, מהמון בחינות, יש לי אינסוף אישיוז, עם העולם, עם ההפיכה המשטרית, עם תרבות המערב ובמיוחד עם גברים, אבל עד שכבר יש איזה שדה של הקיום האנושי שבו אני יחסית בנאדם סימפטי ומתקדם מבחינה רגשית, גם הוא נלקח ממני. מעצבן ממש. מזל שהקפה היה, כרגיל, מדהים.אבן גבירול 54

2. משאוושה

באחת מגרסאות העבודה לאנגלית קראנו ל"החבר השמן שלי" – "Boy Meets Food". הסרט צולם ברחבי תל אביב בהמון לוקשיינים אהובים. כל כולו רשימת המלצות אורבנית: הנסיך הקטן, שוק הוינטג' של שישי בסינמטק, שדרות רוטשילד, קולנוע לב, המזרקה, הסנטר, הבארבי ועוד. אבל הכי חשוב היה האוכל. במאי הסרט, שהוא בן זוגי' מאוד אוהב לצחוק עליי שכנערת מקומונים מהניינטיז, אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר להכתיר מקומות כהכי הכי. הוא הכי צודק. בעניין הזה.

הייתי פודי עוד לפני שזה נהיה מינוח ומערכת היחסים שלי עם תל אביב היא קודם כל ולפני הכול נוסטלגית-קולינרית. אני זוכרת הכול. את הימים שהיו זיתים שחורים בסלט הכול של אורנה ואלה, את הכרובית החיה בסלט של קפה כזה, את לבבות הדקל בזה של קפה בגדד, את הביצה עין על הפיצה של ביג מאמא, את הפסטה אפונה ואווז בגלולה, את הפטריות הממולאות של השיקגו פאי פקטורי, לבת מצווה שלי דוד משה לקח אותי לאכול באלהמברה וטעמים של סטייק טרטר ובויאבז הממו אותי, בחיים לא אשכח את הקרב בין מסעדות פקין ולוטוס בצפון תל אביב, את הצ'ולנט ורגל האווז של קפה בתיה, את ריח תבלינים שהיו שמים על הסטייק בסטייקית הפיל, את אמא שלי חוזרת לילה אחד מדייט מרחוב הארבעה ואומרת – תקשיבי, הייתי במסעדה חדשה ואכלתי היום את האוכל שאת הכי תאהבי בעולם – קוראים לזה מושי. תכל'ס, אני יכולה להמשיך ככה שעות, למעוניינים צרו קשר בפרטי.

אני אוהבת לאכול ואוכלת הכול.חוץ מאוכל הודי, כוסברה, גויאבה וחומוס. פרט ליוצא דופן אחד. המשאוושה. שהוא חומוס מדהים וגם, צילמנו בו את הסצינה האהובה עליי בסרט. אוכלים חומוס. מדברים על פורנו. וגם הבאבא גנוש הכי מושלם שם.פינסקר 40

3. סטודיו נוריתמי

כל הספרים, הבגדים, והעלבונות המוצלחים בסרט "החבר השמן שלי" הם שלי. אני הייתי גם המלבישה של הסרט וזה ביני לביני הדבר שאני הכי גאה בו. חברתי מימי התיכון אלינור אידלמן אבני, המעצבת הגאונה של נוריתמי, השאילה לי תכשיטים לצילומים וזה היה רגע של הגשמת פנטזיה כי אני תמיד רוצה את כל התכשיטים והבגדים שהיא מעצבת וככה היה לי תירוץ לקחת כל מה שבא לי. חלום.ישראל אשכנזי 63

4. אלנבי 58, אמפם אלנבי, הפסאז'

שנות העשרים של חיי נעלמו במשולש ברמודה שהוא משולש אלנבי. היו ימים, שלא לומר חודשים, שנעתי אקסקלוסיבית ברדיוס המצומצם שבין אלנבי 58, המנזר והגולם וחוזר חלילה.אבל יותר מהכל אני אוהבת את שביל הפסאז' הפתוח, זה שצמוד לאמפם. ממש שם בקיץ אחד מיוזע במיוחד, די מזמן, גבר צעיר ויפה ורק קצת לקוני, ביקש את רשותי בנימוס ואז נישק אותי את הנשיקה המושלמת הראשונה בחיי.

5. שלמה המלך 88

מהצד של אמא שלי, אני דור שלישי תל אביבית. האגדה המשפחתית מספרת שסבא וסבתא שלי נפגשו כשהיא מילצרה אותו בבית קפה ברחוב בן יהודה. הוא היה לבוש יפה מכדי לא להבחין בו והיא הייתה מלצרית גרועה מספיק כדי לשפוך עליו משהו. הם גרו ברחבי העיר הלבנה, עד שנעצרו וקנו דירה ברחוב שלמה המלך 88. ובכל פעם שאני עוברת ברחוב הרחב והירוק הזה, בדרך לחברים הכי טובים שלי שגרים מטר משם, אני נעצרת לרגע במספר 88 וליבי מתרחב. ארוחות השישי המשפחתיות, קידוש, מרק עוף צלול וצח שלא ידעתי אז להעריך אלא רק להטביע בשקדי מרק, החיבוק של דודה דליה, והמרפקים לא על השולחן ליאת! חוץ מעוגת הפרג או הקרפ סוזט לקינוח תמיד היו קרמבואים שסבא שלי היה מחביא בארגז בארון המעילים, לצד אוסף הכובעים המטורף שלו. ואז, הייתי יושבת לידו בסלון לראות סיבה למסיבה או ממני מני, וזהו. בשלב הזה, בדרך כלל, הייתי נרדמת.

• העיר שלי
• משאוושה
• קפה ביאלטי
• אלנבי 58
• קולנוע ישראלי

אלנבי 58

אחת מתחנות התרבות המשמעותיות של תל אביב בשנות התשעים. המבנה של בית הקולנוע הפך לנקודה המרכזית של תל אביב – החל ממסיבות שישי אחר הצהריים, דרך ליינים קבועים של ימי חמישי/שישי, הפקות ספיישל, ועד למסיבות האפטר – אין ספק שאלנבי 58 היה היכל התרבות של חיי הלילה של תל אביב. כל מי שהיה בסצנה, כל מי שרצה להתחכך בסצנה וכל מי שרצה להיכנס לסצנה – ידעו שאלנבי זה המקום. מדיג'י צופי ועד גדולי הדיג'איים הבינלאומיים, הדוגמניות הכי שוות בארץ שהיו הברמניות והסלקציה הקשה בכניסה. ברגע שנכנסת ידעת שאתה נמצא במקום הכי שווה בתל אביב, במזרח התיכון ואולי אפילו בעצם בעולם כולו – בטח באותם הרגעים שהכל מתחבר ביחד, המוזיקה, האלכוהול, האנשים והאנרגיה. אין ספק שהסרטים הטובים ביותר של אותה התקופה הוקרנו בבית הקולנוע הישן של אלנבי שהפך למועדון.

פאב הגלולה

להיות רוקר בניינטיז היה קול, הגראנג' פרח והיה בשיאו, ואם הייתם רוצים להרגיש קצת כמו בסיאטל של תחילת שנות התשעים, פאב הגלולה היה המקום שקיבץ את כל הז'אנר. לפאב הקטן ברחוב ברנר 2 היו מגיעים כל מי שאהב וחי את הרוקנרול לייף – והרבה הרכבי רוק נולדו שם, וכן… גם הרבה חילופי רוק. כי בכל זאת, גם לנו הגיע באותן שנים לחיות קצת רוקנרול.

קרמבו רקורדס

לקנות דיסק או תקליט, זו היתה חגיגה, התרגשות – להקשיב בחנות לדיסק, לבחור, לקחת הביתה, לטחון את האלבום כמה פעמים עד שמתחילים בכלל להבין אם בכלל אוהבים אותו. החנות ברחוב שינקין, בבעלותו של גל עופר, היתה תחנת תרבות עבורי. פעם בחודש הייתי מגיע, ויוצא עם לפחות עשרה דיסקים חדשים – גראנג', אלקטרוני, ברייקביט, האוס, ג'אנגל, דראם אנדבייס, היפ הופ, גנגסטה ראפ ועוד – איזה כיף!

האוס אוף פיין

ליין המסיבות שכבש את העיר והפך לשם דבר, יחד עם שותפי גיא קליימן, שי אמיר, דיויד גילרמן ונועם בנימיני. בהתחלה פעלנו בכניסה ליפו ואחר כך ברחוב קומפורט בפלורנטין, יחד עם הדיג'י גל עופר (ההוא מקרמבו רקורדס) נתנו בראש בכל מוצאי שבת. תמהיל של גראנג', היפ-הופ, ברייקביט והאוס – עם הרבה מאוד אלכוהול על חשבון הבית – ולא היו כאלו מסיבות שהעלו את הדופק לכל כך הרבה אנשים בבת אחת וביחד.

הרבה מאוד דמויות מובילות מעולם העסקים והתקשורת של היום (בלי ניימדרופינג) מצאו את עצמן.ם גמורים/שפוכים/מקיאים על הרצפה בליין הזה ועד היום מבקשים מאיתנו להתאחד לעוד מסיבה, מי יודע, אולי זה עוד יקרה. האווירה היתה באמת מטריפה, ויצא שעשינו שם כל מיני דברים הזויים: היה לנו, למשל, כיסא של רופאי שיניים שהיינו מעמידים על במה במרכז ההאנגר. אנשים היו עולים ומתיישבים על הכסא, ואז היינו מגלחים להם את הראש באמצע המסיבה (כמובן שבהסכמתם). לפעמים, בגלל כל האנרגיות והטירוף שמסביב, היינו מפספסים קצת ואז היו מקרים שאנשים פשוט היו יורדים מדממים מהראש מהבמה וממשיכים לרקוד.

https://www.facebook.com/217329804949769/photos/a.217902684892481/217904858225597/?type=3

• העיר שלי
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 891 // משחררים את הניינטיז
• אלנבי 58
• ניינטיז
• נוסטלגיה

תערוכתו של הצלם אלדד רפאלי, Day for Night – Allenby, שתפתח בחמישי בגלריית המדרגות אסמבלאז', תיקח אתכם למסע במקום ובזמן, אל תוך חיי הלילה של שנות ה-90, אל המועדונים הלוהטים של תל אביב. ביניהם: ה'למון', 'רוזלנידה' וה-מועדון – 'אלנבי 58' שנפתח ב-1994 על ידי אורי שטרק ורל נדל ומיקם את ישראל על מפת הקלאבינג העולמית. זה המקום בו לראשונה התקיים ככל הנראה היתוך בין הקהל ההטרוסקסואלי ובין הקהילה הגאה.

באותן שנים רפאלי הצעיר יצא אל חיי הלילה ותיעד – כאשר הוא עצמו חלק אקטיבי מסצנת המועדונים הפראית. בסדרת תצלומי הלילה, שחלקם מופיעים בתערוכה, מוצגות סצנות חיי הלילה חסרות הרסן, שביטאו ויזואליה תרבותית אקסטטית, רדיקלית לזמנה, של מוזיקה אלקטרונית, פורקן וסחרור חושים בחסות עננת אלכוהול ואקסטזי, נראות פרובוקטיבית, סקס מזדמן וחיפוש עצמי. נציין כי חלק מסדרה זו הוצגה כבר ב-1994 במסגרת תערוכה קבוצתית "תל אביב- תיעוד זמני", במוזיאון ת"א לאמנות, ותצלומים אלו אף זיכו את רפאלי ב"פרס האמן הצעיר".

במרחק של כמעט 30 שנה מאותם הלילות, רפאלי מציע בפנינו כעת התבוננות אחרת כלפי סדרת הלילה, מבט מפוקח ואולי אף חומל כלפי טבעו של האדם, כמיהתו לריגוש, למרדף אחר התשוקה והשאיפה לאהבה, לגאולה ולהישג הבא; לטיפוס אל עבר הר גבוה שאחריו תמיד יופיע הר גבוה יותר. את התבוננותו החדשה, הוא מיישם באמצעות אסמבלאז' – הרכבה בין סדרת תצלומי הלילה לתצלומים חדשים, מהשנתיים האחרונות, שטרם הוצגו, שצולמו באור היום של מרחבי הטבע הנשגב, ובנוסף תצלומי פרגמנטים מיצירות קלאסיות בעלות אספקט נוצרי דתי, מתקופת הרנסנס ובהן ציטוטים של דימויים אסתטיים מהנצרות, סמלים איקוניים, דמות ישו המת ומחוות תפילה.

אל כל אלו מצטרפת עבודת הווידאו: The way to the high mountain' (2019)', המורכבת מעשרות צילומי סטילס וחיבורים אסתטיים ותוכניים. המוזיקאי והמתופף רם גבאי מלווה את הפרויקט בנגינתו היצרית ובכך מעניק לצילומים נפח נוסף, עמוק וחדש.

זה לצד זה הם מהדהדים את העימות התמידי בין היופי והמותרות הארציים לבין הציפייה למוות ובקשה לאהבה וגאולה. הכלאה גשמית ורוחנית, כלפי מרחבי הזמן והמקום וכלפי האדם בעולם ניהיליסטי אקזיסטנציאליסטי; בדידותו וכמיהתו התמידית לאהבה. אז כמו היום ומקדמת דנא, אנו נאספים להתנועע, לגעת, להתכנס במין מיקרו אסקפיזם אנושי מחיי היומיום, בחסות החשכה; רודפים אחר תשוקה רגעית שתשקיט אותנו לאיזה זמן.

אמנם "אלנבי 58" נסגר אי שם בשנת 2000, וכעת בסמוך למיקום המקורי ממוקמת גלריית אסמבלאז' היכן שתוצג התערוכה, באלנבי 48. הגלריה היא חלק ממלון בוטיק, בניין בן 100 שנים המיועד לשימור. האקלקטיות הדינמית של המקום נובעת הן מחלקיו השונים: קפה-בר, חצר סודית וקסומה וגלריה לאמנות, והן מהתרחשויות העבר ומשמשת בעיניי כאוצרת התערוכה, כאכסניה מדויקת לתערוכה זו של רפאלי. (ובפרט בימים אלו שכניסה למוזיאון הופכת למאתגרת משהו).
התערוכה תוצג בגלרייהאסמבלאז', אלנבי 48, החל מחמישי (2.9) ועד ה-22 בינואר

• טור אישי
• אלנבי 58
• שנות ה-90
• רחוב אלנבי
• חיי לילה

• Facebook
• Twitter
• Email

בקיץ האחרון, ב(המון) רעש וצלצולים, נהרס הבניין המיתולוגי באלנבי 58, שבו פעל אולי המועדון החשוב בתולדות סצנת הלילה התל אביבית. על שורצי המנזר, סלון ברלין והמלביה, ודאי על תושבי חלקו הצפוני של כרם התימנים, עברו ימים קשים ורועשים עם הריסת המבנה, והם הכינו את עצמם לימים ארוכים וקשים בהמשך – אז ייבנה במקום בניין מגורים בן שש קומות ומתחתיו מרתף בן שלוש קומות, שעל התוכניות שלו השוויצו האדריכלים והיזמים בכתבות בתקשורת.

פרידה מהמקום שהמציא את חיי הלילה התל אביביים

בשבוע שעבר התעוררו יושבי האזור להפתעה: הגדרות הלבנות של אתר הבנייה הוסרו, הקרקע נסללה באספלט שחור ושלטים של חניון בתשלום נתלו במקום. יש הרואים בכך בשורה, שכן המרחב שנפתח לפתע בין הבניין של המנזר לזה של הסלון יישאר פתוח בטווח הנראה לעין, אבל לעומת זאת – מה לעזאזל ומי אישר את זה?

לא ברור מה הסיבה לעיכוב בבנייה שהצדיק את ההחלפה הזמנית של ייעוד הקרקע מבניין מגורים לחניון, ובכל מקרה לא ברור אם זה חוקי. משהתקשינו לקבל תשובות מאנשי המקום, פנינו לעיריית תל אביב־יפו, וממנה נמסר כי מדובר בשטח בבעלות פרטית, "הכולל היתר בנייה ליזם להרוס חלק מהמבנה הקיים ולהקים בניין בן שש קומות, עם קומת קרקע מסחרית ומגורים בקומות העליונות וקומות מרתף ל־37 מקומות חניה. מאחר שהמבנה הוכרז לשימור, היתר הבנייה כולל שחזור של המבנה בהתאם לתוכניות שגובשו עם מחלקת השימור העירונית. במקום נערכה בימים האחרונים ביקורת של פיקוח על הבנייה, ובמסגרתה עלה כי המבנה המיועד להריסה אכן נהרס בחלקו, אולם במגרש הריק פועל חניון בתשלום בניגוד לתנאי ההיתר שניתן מהעירייה. לנוכח האמור בכוונת העירייה להגיש צו מינהלי להפסקת פעילות החניון במקום".

ניסינו לאתר את בעלי הקרקע ומפעילי החניון, אך ללא הועיל. תגובתם תפורסם לכשתתקבל.

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• אלנבי 58
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

החזית הרעועה שנשקפת מהרחוב עלולה להטעות, אך בין כותלי המבנה החריג בגודלו של אלנבי 58 – קוביית בטון אדירה בין בניינים נמוכים ממנו – חגגו בימיו הטובים כ־1,500 אנשים בערב, במה שהיה מוקד עלייה לרגל עבור בליינים, הקים הלכה למעשה את סצנת הקלאבינג התל אביבית ומיקם את העיר כמובילה בסצינת הלילה הבינלאומית, כשהוא מושך אליו את בכירי הדי.ג'ייז בעולם, ולא רק.

בחודש אוקטובר האחרון, לאחר 17 שנים שבהן עמד ריק מאדם, חתמו הדחפורים הסופית את סיפורו של אלנבי 58. המקום שהכתיב את קצב חיי הלילה של תל אביב יוחלף בבניין מגורים נוצץ ויוקרתי. עד שזה יקום ויזמן אל תוכו את עשירי צרפת (יש להניח), איגדו את וותיקי המקום להפקת אופנה אחרונה בין ההריסות, כי פעם היה פה שמח.

איגי וקסמן, בליינית

"אלנבי 58 היה הנעורים שלנו. זיכרון הכי טהור של כיף, חברות, שייכות ומוזיקה".

שרון צ'ופי פרוינדליך, די.ג'יי

"אלנבי 58 היה הבית והמקום שבו יכולתי לתרגם את כל הניסיון שלי מהמועדונים של שנות ה־80 למוזיקה שאני אוהב, בעיקר מוזיקה אלקטרונית, שעדיין לא הייתה אליה מודעות בארץ. אלנבי היה גם המקום שפרץ את כל הגבולות: מבחינת אופנה, מבחינת מוזיקה ומבחינת האוכלוסייה שהתערבבה: הגייז עם הערסים, האשכנזים והשינקינאים, זה מה שעשה את המקום כל כך קסום.

אנשים תמיד אומרים לי שעוד לא קם שני למועדון הזה ושמה שקרה שם נשאר שם. מדהים לראות בדיעבד שכמעט כל מי שעבד ובילה שם באופן קבוע פתח אחרי זה דאנס בר או חנות אופנה או נהיה שחקן. אנשים קיבלו את החינוך והעבירו אותו הלאה".

עומר ברנע, שחקן

"אלנבי 58 היה בשבילי מקום של גילויים חדשים. הייתי אז בן 17, 18, ובמשפט אחד זה היה הדוניזם בעיר הגדולה, הניסיון 'טו גט לייד' כמה שאפשר ובו זמנית לשלב באופן הזוי עקרונות של זן בודהיזם שהיו חזקים אצלי בגיל ההוא".

ליאון רוזנברג, מנחה טלוויזיה

"אלנבי 58 בשבילי היה לעמוד בתור ולבדוק אם אפשר לקרוא לאורי (שטרק, בעל המועדון) רגע ולבדוק אם הוא יכול להכניס אותנו, ולקוות כמובן שאנחנו מספיק ראויים כדי להיכנס.

אחרי זה אלה היו אנשים מטעמו של אורי כמו מיכל נדל (סלקטורית), שפיתחה את טכניקת החרמונית – פשוט לעמוד בחרמונית בכניסה ולהיראות נורא קשוחה ולהדוף אנשים לא רצויים.

אלנבי 58 היה גם מסיבות של שישי אחר הצהריים, זה היה שער תרבותי לתל אביב, להגיע לבלות אבל להרגיש חלק ממשהו שרק התחיל אז והיה נורא בתולי, כל מיני אנשים שהתקבצו מכל מיני פינות של העיר הזאת, או כמוני, שהגעתי מרמת גן בכלל, ומצאו להם מקום שאפשר ליצור בו בועה של אסקפיזם, דווקא בשנים שהיו מאוד טעונות כאן".

***

סטייליסטית: נטלי צ'יזיק
איפור ושיער: שני אוחנה לגל פוני וגלית ורטהיים
איגי: חולצה מטופשופ – 550 ש"ח, מכנסיים מאוסף פרטי
עומר: חולצה מפקטורי 54 – 1,890 ש"ח, חולצת ג'ינס מזארה – 200 ש"ח, מכנסיים מאוסף פרטי
ליאון: סוודר שחור של קנזו לפקטורי 54 – 1,200 ש"ח, טי שירט כתמים מקסטרו – 70 ש"ח, מכנסיים מאוסף פרטי
צ'ופי: בגדים מאוסף פרטי

תודה מיוחדת לסלון ברלין

• אלנבי 58
• אופנה
• החיים היפים