ואיכשהו, שוב, מלחמה. הפחד באוויר, האזעקות, האתרעות וההגבלות של פיקוד העורף, מקומות הבילוי והתרבות שנסגרים, הכדורגל ששובק חיים. נראה שכמעט התרגלנו ללופ הזה. חיים מתמידים תחת תחושת חירום. השנים האחרונות הגבירו את המחנק הזה, אבל אם מסתכלים בפיכחון – גם בעבר תמיד היינו מדינה שמלחמות הן חלק מהחיים שלה.וחלק מההווי הלאומי, בכל מדינה, משתקף גם בתרבות ועוד יותר מזה, בהומור שלה. ההומור העברי תמיד עסק גם במלחמות שלנו וזה נכון לדורותיו, עוד לפני קום הטלוויזיה. מתיאטרון האוהל והחמאם וחנוך לוין – כולם עסקו, בדרך כזו או אחרת, במציאות הבעייתית שלנו.לרגל תחושת החירום שמכה בנו שוב, חזרנו אל עשרה מערכונים שניסו להסתכל על המלחמה מהצד המצחיק שלה. קלאסיקה ישראלית.

>> מלחמת תרבות: 9 סרטים איראנים משובחים שיש מה ללמוד מהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

הגשש החיוור // המכונית המגויסת

קשה להאמין, אבל המערכון הזה הוצג לראשונה ב-8 ביוני – תוך כדי מלחמת ששת הימים. אבל כמו שנראה תכף, בלא מעט מערכונים ברשימה זה יהיה הסיפור – לכתוב על האש תוך כדי שהיא דולקת. וזה היה המערכון הקלאסי שבו הגששים צחקו על זווית קטנה ומוזרה של המלחמה: המכוניות שגויסו לחזית, ולא נשאר מהן זכר. מערכון שבמידה מסוימת חזה גם את גבעת חלפון ואת כל ההומור הצה"לי שנבנה עליו – כשכל העם צבא, ורובנו לבשנו פעם מדים, גם ההומור שמגיע מהצבא קולע לכולם.

ניקוי ראש // הסכסוך היהודי-ערבי

ממשיכים קדימה אל תכנית הסאטירה שהקדימה את כולן. רוב המערכונים של "ניקוי ראש" (שעלתה בעקבות מלחמה גדולה אחרת – מלחמת יום כיפור) עסקו פחות בשכול ובכאב ויותר בעולם שאחרי המלחמה: הסיאוב של שלטון מפא"י, האלימות ובעיות נוספות שהטרידו את מנוחתם של הישראלים. אבל מדי פעם יצאה להם גם תובנה כזו, דרך מערכון קטן ונשכח, על הטבע ההזוי של האיזור הזה ועל שני עמים שלא מסוגלים לחיות ביחד בשום דרך.

זהו זה // הבאבא בובה

החרדות של היום הופכות לקומדיה של מחר. זה השיעור שמתקבל ברבים ממערכוני המלחמה האלה, בטח במה שנחשבת לתקופת השיא של "זהו זה": מלחמת המפרץ, שהכניסה אותה סופית לכל בית. זו הייתה התכנית שצחקה בזמן אמת על החרדה הישראלית המטורפת, מספריות הווידאו ועד האנשים שלא יודעים להפעיל את האזעקות. והיה גם את הבאבא בובה – שייצג את החרדה הזאת במלואה. דמות כאוטית ונוירוטית (בגילומו האדיר של מוני מושונוב) שקצת מזכירה את האולפנים של היום: הרבה אנשים שמחרטטים בביטחון בלי שמץ של מושג מה יהיה.

החמישיה הקאמרית // פרחים בקנה

לחמישיה הקאמרית היו לא מעט מערכונים שעסקו בצבא. יוצריה שיצאו ממלחמת לבנון ו"חרבנו להם על הראש" (כמו שאמר פעם רמי הויברגר ז"ל), רק חיפשו לצעוק את זה בכל דרך. ממערכונים מצחיקים דוגמת "מה שאני הכי שונא בצבא", ועד מערכונים כמו "לבנון" (זה קרה בגללי) או מלחמת יום כיפור (אם לא הירואי, לפחות קונטרוברסיאלי) – היא עסקה בצה"ל במקרים רבים, במלחמות ובפולחן המוות. אבל אני רציתי לבחור את הקטע הזה – שיר שעקרונית אמור להיות אופטימי. אבל תסתכלו טוב טוב בעיניים של מנשה נוי ותבינו את כל הטראומה שעוברת כאן מדור לדור.

החרצופים // סתיו

אמצע שנות התשעים, דור אחר של כאב – ומלחמה אחרת. "החרצופים" עלתה לאוויר דקה אחרי רצח רבין ועם תחילת הפיגועים הגדולים ששטפו את הרחובות. זו הייתה הטראומה, וככה ניסו להתמודד איתה – דרך הביצוע ל"שיר סתיו", שיר ישראלי ישן, במילים חדשות ובביצוע של הנשר. זה שאוכל את הפגרים של המוות המיותר, ושאף פעם לא חסרה לו עבודה. עד עצם היום הזה.

מ.ק. 22 // ימ"מ נגד סיירת מטכ"ל

עוד סדרה שבאה מהצבא, אבל לא ממש מהצד הקרבי שלו. "מ.ק. 22", קצת כמו שורה של יצירות שיבואו אחריה – מ"אפס ביחסי אנוש" ועד "המפקדת" או "שישו ושמחו", חגגה את צה"ל הלא הירואי, זה שנשאר מאחור, שעסוק הרבה יותר בעבודה משרדית אפורה, שנרקב באפסנאות כזו או אחרת. שוב ושוב הצליחו שם להכניס איזו בעיטונת להירואיקה הצה"לית הגדולה. למשל, בפרק העשירי והאחרון (לצערנו הרב), שבו סצנת ההשתלטות על האולפן של יאיר לפיד הופכת למלחמה פנימית ענקית בין הימ"מ לסיירת מטכ"ל. אולי גם עקיצה למלחמות הפנימיות שלנו, שמלוות אותנו עד היום.

מקום לדאגה // הגמד

"מקום לדאגה", שלפחות בעיניי היא היורשת החוקית של "החמישיה" בתור סאטירה כואבת ולאו דווקא מצחיקה – לא היתה ממש סאטירה לפרצוף. היא היתה הרבה יותר מופשטת ונונסנסית, וסיפרה את המציאות הכואבת בכלים קצת יותר אמנותיים. למשל, במערכון הזה – שבו היא לוקחת את המלחמה של הדור שלנו, הכיבוש בשטחים, ומגחיכה אותו עד כאב.

הפרלמנט // מלחמת עולם

גם "הפרלמנט", בניגוד לאמא המולידה שלה "ארץ נהדרת", לא תמיד התייחסה למציאות הישראלית במישרין. היא תמיד יצאה משם לעולמות הנונסנס – לקומדיה איכותית מאוד, אבל לא ממש סאטירית. ופתאום, בתוך כל אלה, נפל המערכון הזה. מערכון שהשתמש במטאפורת הספורט והכדורגל כדי להמחיש את החרדה הקיומית של המקום הזה. יש בו מלחמות עולם ושואה ברקע ואיום איראני – כל הטראומות רוקדות בתוך מערכון של דקה, שבסוף יוצא ממש מצחיק. אלה החיים שלנו.

היהודים באים // פתח ת'גדר

לצד היכולת שלה לצחוק על סיפורי התנ"ך, היכולת המדהימה הנוספת של "היהודים באים" היתה גם לספר וגם לתקוע סיכה בבלון של המיתולוגיה הישראלית. כמו בקטע הזה, שבו – בדרך מאוד מצחיקה, כיאה למערכון שמשלב את מעיין בלום, יניב ביטון ומוני מושונוב – נחשף המתכון לטראומת העל של מלחמת לבנון. הדרך שבה שרון ורפול השתמשו במנחם בגין על מנת להוביל אותו למטרה שלהם – מלחמה בכל מחיר. ורק בסוף, כשאתה אמור לצאת עם חיוך – הסכין מסתובבת, באשר לאחת המלחמות הכי טראגיות ומכעיסות שהיו כאן.

ארץ נהדרת // ונזכור (כמעט) את כולם

זה לכאורה לא מערכון מלחמה. אין בו חיילים משעשעים או חיילים בכלל. ובכל זאת, אודי כגן הביא כאן את הסיפור כולו. בתוך יום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא ניצל את המצב כדי לספר את הסיפור על אלה שמתים בחושך, לא בגבורה הזוהרת של היום הזה. אלה שמסיימים את חייהם אחרי שהשתחררו בגלל הטראומה שהם סוחבים וכולם מתעקשים לזלזל בה במקרה הטוב, או לנצל אותה לצרכיהם במקרה הרע. כתב האישום הכי חריף ש"ארץ נהדרת" הגישה – ושנעשה בדרך הכי כגנית. אותנטית, ישירה וכואבת עד דמעות.

• מלחמת איראן
• המסך
• קומדיה ישראלית
• קומדיה
• ארץ נהדרת
• היהודים באים
• מ.ק 22

בלוח השנה העברי, יש כמה מועדים שמוציאים מ"ארץ נהדרת" את המיטב. פרקי חגים (בעיקר חנוכה ופורים) שמספקים קו עלילתי והזדמנות לקצת יותר יצירתיות, יום העצמאות – שזה בדרך כלל המקום שבו מסתיימת העונה ולצערנו בשנים האחרונות, מה לעשות, גם פרקי מלחמה.על אף כל הרע שמלחמה מביאה, מ"ארץ נהדרת" מצבי חירום דווקא מוציאים משהו טוב; הם מייצרים איזה פוקוס, מושיבים אותה במקום קצת יותר נוח כאתנחתא קומית ומשהו שמאפשר לפלטר דרכו את הלחצים של התקופה המשוגעת הזאת. הפרק ששודר אתמול (רביעי) פוסט "שאגת הארי" שילב בין השניים: פרק פורימי באווירת מלחמה. ככזה הוא היה טוב מאוד.

>> קפה הפוך: בכאן 11 רצו לראיין תל אביבים מנותקים. זה התהפך עליהם
>> לופ החדשות האינסופי מעוות את התודעה. כבר עדיף בידור וריאליטי

עוד ניגע ברגע השיא של הפרק, אבל לפני הכל, הפרק ה-17 של העונה ה-23 הדגיש שני כוכבים מעל כולם (עם כל הכבוד לכולם): ערן זרחוביץ' ויניב ביטון. ליאת הרלב עושה את שלה, תמיר בר נהדר ואת יובל סמו תמיד כיף לראות – אבל הכוכבים של העונה הם זרחוביץ' וביטון. הם עמוד האש שמוביל את המחנה, הקפטנים של הקבוצה, והם גם מביאים את רגעי השיא של העונה הזאת (יחד עם עומר עציון והדמות של דונלד טראמפ, שהיא הציר המרכזי).החיקוי המדויק של זרחו לצביקי טסלר, ולאחר מכן לפיט הגסת' (שר ההגנה האמריקאי), מוכיח איזה קומיקאי בחסד הוא. כמה הוא מצליח לדייק מניירות ולהיות איש מצחיק באופן כללי (מה שעובד גם בסדרה דרמטית יותר כמו "מטכליסטים"). פשוט כישרון עצום שמגיע לפרקו ככל שהעונות מתקדמות.

מצד שני ביטון הוא אולי פחות וירטואוז מזרחוביץ', אבל עושה את שלו בדרך אחרת, יותר אמפתית. לא משנה כמה רשע חמנאי, יש משהו בדמות שלו כשביטון מגלם אותה, שאתה קצת אוהב. הוא פחות מכוער מסינוואר ופחות נכלולי מהדמות של נסראללה (אפרופו המפגש המשולש ביניהם בגיהנום – עוד רגע מוצלח). זה הקסם של ביטון, שעובד לו עוד מ"היהודים באים", הקשר הזה עם הצופים שהופך אותו לשחקן מוצלח כל כך.

בכל מקרה, למרות היעדר הקהל זה היה פרק עם אנרגיות גבוהות שפגע היטב בכאבים ובמתחים של התקופה – מההתרעה הקיצונית, דרך החשש ממקלחות (כי זה מפעיל את האזעקה) – הססמוגרף הרגיש של "ארץ" לדופק של הקהל (או לפחות הקהל שצופה ב"ארץ נהדרת") המשיך לעבוד גם הפעם.רגע מוצלח היה גם לשני כהן: החיקוי שלה למפעילת ההתרעות של פיקוד העורף היה קצת וינטג' שלה לתפקידים יותר צעירים; מסול בר בעונה האחרונה של "רק בישראל" (עם הקאץ' פרייז "אני לא בוכה, אבל זה מעצבן"), ועד שלל דמויות שגילמה בימי "שבוע סוף". משהו קצת יותר נוירוטי ומאוד מצחיק שכהן מצליחה להביא היטב. זאת גם הייתה עקיצה טובה לפקע"ר ולמדיניות הבעייתית שלה בעניין ההתרעות (נחנקנו).

חוץ מזה, גם סדרת מערכוני "פרדס חנה" ממשיכה לשמור על יציבות ומסמנת שאחרי כמה שנים של חיפושים, ל"ארץ" יש להיט ביד בדמות מערכון רץ לאורך העונה, אולי לראשונה מאז "הטורטלים". הפעם, הם נגעו בקונספירציות ואמרו משהו אמיתי על קונספירטורים (משהו שלי מאוד נגע, כמי שאוסר עליהם מלחמה די רצינית בשנים האחרונות), על ההתשה שיש בהתמודדות איתם ואיך שום דבר מציאותי (כולל מילולית טיל בליסטי שעף להם לבית) לא מונע מהם לצאת מהבועה. לא היה פה איזה שיחוק מבחינת תפקידים (אולי מפאת הזמן), אבל זה היה כתוב נהדר ובוצע בצורה מוצלחת.

אבל הכל היה הכנה לרגע השיא של הפרק, אולי אפילו של העונה הזאת, שהגיע במונולוג הסיום. הרגע שבו עלי חמנאי, בגילומו של יניב ביטון, מסיים במעין מכתב פרידה מהקהל הישראלי שצופה בו. הוא עוטף את זה בעטיפת צלופן ("הכנסתם לנו יפה יפה"), אבל המסר כאן הוא שאיראן האיסלמית אולי שוקעת, אבל ישראל שהולכת באותו כיוון – דתי קיצוני ולאומני – בדרך לאותו המקום. "איך אומרים? עוד לא אבדה תקוותנו", הוא חתם בסיום מצמרר – וזה בהחלט השאיר אחריו הדים, כולל ויראליות אדירה ברשתות מיד לאחר שהפרק הסתיים.

למה זה עבד? המונולוג של ביטון מרפרר לשני מונולוגים גדולים שראינו בשנים האחרונות בקומדיה העברית: הראשון הוא מונולוג מלחמת האזרחים של אסי כהן (2021) וכמוהו הוא רצוף שיאים שמגיעים לקליימקס בועט וגורם לאנשים לזוז בכיסא. השני הוא מונולוג שביטון גילם בעצמו, ב"היהודים באים", ושודר בפרק שאחרי ה-7.10. אותו הרגע שבו משה רבנו פונה לעם ישראל, ומסמן להם שהם דווקא לא "עם של קקות", שיש בהם הרבה אור, ושהם צריכים לבחור בין עם של בניין לעם של חורבן. שניהם רגעים שייחקקו לעד בתולדות הטלוויזיה בישראל, ומונולוג חמנאי היה מעין בן כלאיים של השניים.

זה מה ש"ארץ נהדרת" יודעת לעשות במיטבה: מצד אחד להישאר קומוניקטיבית ולייצג, במידה רבה, את המיינסטרים הישראלי – זה שרואה במוות של חמנאי דבר טוב, זה שמסתכל בתקווה על קריסת המשטר הדכאני והאלים באיראן. ומצד שני, היא יודעת לייצג גם את קול המצפון – את אותו DNA ערכי, שדיברתי עליו בשבוע שעבר. זו היתה ההצעה של "ארץ נהדרת" לציבור שצופה בה: איראן, אולי, תוכל לחזור למה שהיא היתה פעם – מדינה יצרנית, עם תרבות אדירה ועם שאין לו גבולות מלבד הדמיון. אבל אולי כדאי שגם אנחנו נחזור לאותה הדרך שאיבדנו עם הממשלה הנוכחית.

בסוף, המונולוג של חמנאי נגמר באותו פאנץ' כמו המונולוג של משה רבנו: האם אנחנו עם של בניין או עם של חורבן? האם אנחנו בוחרים בדרך של שנאה ושל התבצרות, או בדרך של פתיחות ושל מערביות? במידה רבה, גם העם האיראני וגם העם הישראלי – למרות שהם לכאורה בשני צידי המתרס במלחמה הזאת – עומדים בפני אותה דילמה. והתשובה של "ארץ נהדרת" לדילמה הזאת התבטאה בדיוק בדרך שלה: בחדות, בכישרון ענק, ועם המבצע המושלם למשימה הזאת. לכו תדעו, אולי בכל זאת יש לנו ארץ נהדרת.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה פוליטית
• מלחמת איראן

אחרי שבועיים של הפסקה, "ארץ נהדרת" חזרה פחות או יותר אל אותו תמונת מצב נפשית. תקופת ההמתנה הנמשכת סביב איראן מטילה את הצל שלה לא רק על המדינה – מה שבולט מכל שיחת חולין – אלא גם על התכנית. ובניגוד לתובנה הקבועה שלי שבדרך כלל פגרות עושות לה טוב, הפעם היעדר הפוקוס השפיע עליה לרעה. זה היה, בפשטות, פרק פחות טוב של "ארץ".

>> "אתה חייב לקרוא את זה" מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

כל המאפיינים הבולטים של העונה היו שם: טראמפ כציר שסביבו סביב העולם, המזרח התיכון וגם ישראל; הערפל שעדיין מרחף סביבנו בתקופת פוסט המלחמה; והומור קצת יותר סלפסטיקי על חשבון הסאטירה הטהורה. תחושה שעכשיו אפשר לצחוק. בטח כשפורים, עוד פיק של העונה, מתקרב (בשבוע הבא אמור להיות ספיישל פורים, כמובן אם לא תתחיל מלחמה)."ארץ נהדרת" טובה כשהיא יוצאת מהפאנל ומהחיקויים השחוקים של הפוליטיקאים – אל התובנות האישיות והחברתיות. ולכן מערכון הפתיחה, שבו הופיעו שלל הדמויות מהחיים שלנו ש"יודעות הכל" על מה שיקרה או לא יקרה, פגע בול בפוני של הנפש הישראלית. השילוב בין חרדה לביטחון עצמי, בין ידע מוחלט לבין חוסר מושג טוטאלי, נמצא סביבנו בכל מקום.

אחר כך נפתחה התכנית עם עוד הברקה שכנראה תלווה אותנו – החיקוי החדש של ברק רביד, שהעפיל לדרגת טאלנט (מעניין אם "קשת" מחלקים מענקי עלייה). זו הייתה המגלשה להתייחסות למשא ומתן בין טראמפ והאיראנים, כשהאיראנים מסרבים ואומרים "לא", בעוד טראמפ מאיים ומאריך עוד ועוד את האולטימטום לצלילי "דה פיינל קאונטדאון" של להקת אירופה – רפרנס לשיר מ-1986.

וזה, אגב, מאפיין נוסף שהיה בפרק הזה – שאולי קצת הוכיח את השיבה שזרקה ב"ארץ נהדרת", אחרי 23 שנה באוויר: ים של רפרנסים מבוגרים, שספק אם קהל צעיר יוכל בכלל להכיר. השיר האייטיזי ההוא פגש בהמשך גם את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מקריא את המשפט "הסבא של הבאבא שלי הלך על גחלים". הפרסומת ההיא, של מקדונלדס? היא משנת 2000. לפני 26 שנה. האם מישהו שנולד אחרי 1999 בכלל מכיר את הרפרנס הזה? לא ברור.זה מדגיש כמה "ארץ" כבר לא מנסה לדבר אל הקהל הצעיר ומכוונת להורים שלהם. טקטיקה מעניינת, אבל קשה לראות אותה שורדת לאורך זמן בלי להתחדש, עם אותו פורמט ישן.

ואם כבר דברים ישנים שנמאסו על כולנו, כמובן שהשלב הבא היה עוד חיקוי של נתניהו ושרה. זה מרגיש כמו ריטואל: שוב נתניהו מגיע עם הכתם על המצח, ואומר משהו ואז משנה את דעתו תוך כדי משפט, והאמירה כלפיו אמנם מאוד צודקת, אבל התחושה היא שגם הדברים האלה קצת מיצו את עצמם.

רגע ששיפר את האנרגיות והדינמיקה היתה הכניסה של לוסי אהריש – אפרופו השבוע הסוער שעבר עליה. זה היה רגע יפה, שבו "ארץ" הצליחה גם לצחוק עליה (שנייה, אני אוסף את הלמדים מהבטן), אבל בעיקר להרים לה ולשקף את ההזדהות איתה. רגע מעניין קרה בסוף התכנית כאשר אייל קיציס סיים עם הקאץ' פרייז הקבוע, שהשתנה ל"יש לנו ארץ אחלה מן אחלה". עקיצה למי שסנט באהריש על רקע השימוש שלה בשפה הערבית. רגע יפה ומכובד, שהיה סטייטמנט בפרק נטול הצהרות.

האנרגיות המשיכו להתרומם בפאנל השני ("עוד כותרות" נעלמה מהרדאר) שהביא רגעים יותר מצחיקים, דוגמת החיקוי המעולה של הלוחם אהבת השם גורדון שעשה כותרות השבוע (בקרב אגודלים עם ארדואן) והחיקוי של עומר אדם על רקע האלבום החדש שיצא לו השבוע. בחלקים האלה, הרגשת את התכנית משתפרת מבחינת ההומור וגם מבחינת הצחוק של הקהל (אפילו של המשתתפים). גם ליב יאטאנוב שוב הגיעה עם קטע סלפסטיקי על אריזת חפצים לתאילנד – שהערך שלו היה יותר בהומור, ופחות באיזו אמירה חשובה.

אבל עם כל הכבוד לאנרגיות הנמוכות או להומור המבוגר, הבעיה האמיתית של הפרק הגיעה עם מערכון הסיום ומי שהופיעה בו. סדרת מערכוני "פרדס חנה", שהגיעה קצת באיחור בעונה הזאת, היא הברקה – מצחיקה, מרעננת, מביאה קאץ' פרייזים ומספקת אמירה חברתית; כל מה שסדרת מערכונים של "ארץ" אמורה לעשות.ואחרי שאמרנו את זה, ההופעה של השופטת לשעבר אתי כרייף במערכון האחרון – הייתה טעות קשה של יוצרי "ארץ".

חשוב להזכיר מי היא כרייף ומדוע היא מפורסמת: שמה של כרייף יצא למרחקים בשל מעורבותה בפרשת שחיתות, שבה ניהלה קשר מיני-חברי עם יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, ועל פי החשד בשל כך קודמה להיות שופטת. נפתחה חקירה פלילית שאמנם נגמרה בסגירת התיק על ידי הפרקליטות, אבל הריח המסריח מהאירוע עדיין נשאר בתודעה וכך גם הראיון שלה לעמרי אסנהיים, שבו היא ניפקה את המשפט הידוע "מי אתם, אדוני המוסר?".

זה היה כל כך חמור שאפילו ב"ארץ נהדרת" עצמה התייחסו לפרשה (ולראיון המיתמם ההוא) בזמן אמת. כלומר, גם הם הכירו בחומרתה של הפרשה. אז מה השתנה? איך זה שכרייף הולבנה עד כדי הופעה מפרגנת וחמודה במערכון של התכנית? נכון שהתיק נסגר, אבל נדמה לי שלתכנית שהבהירה את העמדה שלה נגד שחיתות פוליטית צריך להיות סטנדרט אחר. לא חסרים עורכי דין מפורסמים אחרים שאפשר היה להביא למערכון ולהסתלבט איתם בשביל הפאנץ' ליין של מערכון. זה היה בטעם רע.

השימוש בכרייף, באופן אבסורדי, המחיש בדיוק את מה ש"ארץ" מפגינה וטוענת נגדו כל השנים כשהיא תוקפת פוליטיקאים: שהכל זמני וכולנו שוכחים מהר. כמו שנתניהו דואג כל הזמן להשכיח את ה-7.10 (ומותקף על זה בתכנית בצדק), גם כרייף מנסה שנשכח את הפרשה המביכה שהבאישה את מערכת החוק בישראל עד ממש לא מזמן. בהופעה הזאת "ארץ" שגם היא לא נקייה מהחוליים הללו.ל"ארץ נהדרת", מעבר לכתיבה המעולה ולשחקנים המצוינים, יש נכס נוסף: ה-DNA הערכי שלה. העובדה שהיא קול שפוי במציאות שהרבה פעמים היטרללה – נגד גזענות, נגד שקרים, נגד אלימות פוליטית (אפרופו ההזדהות עם לוסי אהריש) וגם נגד שחיתות. וברגע הזה, שבו כרייף הסתלבטה עם חבורת פרדס חנה, משהו מהאינטגריטי הזה נפגע. חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

בתוך תקופת ההמתנה המעיקה והכמעט מייאשת, נדמה שהמציאות הישראלית כולה נמצאת בהולד. בין האפשרות לשיחות שלום בין ארה"ב ואיראן, לבין האופציה של מתקפה, כשאפילו עזה פתאום חוזרת לכותרות בתור זירה שעשויה להידלק' לא ברור האם השגרה החדשה שלכאורה החלה עם סיום המלחמה באוקטובר נמשכת, או מתפתחת לקראת סערה חדשה.איך הישראליות מגיבה למצב הזה? לססמוגרף של "ארץ נהדרת", בפרק ששודר אתמול (רביעי), יש תשובה שהתחילה כבר בפרק הקודם: קומדיה יותר קיצונית, יותר מוזרה, פחות מיינסטרימית וקלה לעיכול, כזו שמשדרת שהשואו של "ארץ" הופך לפריק שואו. ישראל הפכה לתצוגת מוזרות אחת ענקית, וזה השתקף גם בתכנית הסאטירה שכמאמר התקופה, "מעמידה מולה מראה".

>>

זה היה פרק מאוד מוזר. לא ברור אם זו החלטה מודעת של היוצרים, אבל קשה היה לצחוק בלב שלם גם עם (רוב) הקטעים שנועדו להצחיק. אפילו הקהל שישב באולפן – כך זה לפחות הרגיש מהצפייה – קצת לא ידע איך לאכול את מה שעמד מולו. המיקס הזה בין קונספירציות, אפשטיין, שמנופוביה, שיער ארוך (רפרנס נהדר של כותבי "ארץ" לאוהד של מנצ'סטר יונייטד שמסרב להסתפר) ופוסקאס – הביא תכנית לא פשוטה לעיכול, אבל כזו שכן הצליחה להביא כמה דברים לשולחן.

דבר שבלט מאוד בפרק – ובכלל, בעונה הזאת של "ארץ" – הוא הנוכחות המובהקת של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. העונה הזו החלה עם הפרומואים שקראו "מייק ארץ נהדרת אגיין", במה שאולי קרץ לחזרה לשגרה אבל גם הנכיח מאוד את טראמפ (בגילומו הכריזמטי של עומר עציון) כדמות האלפא. הג'ינג'י מניו יורק הוא זה שמחזיק את המפתחות לא רק למדינת ישראל, אלא גם ל"ארץ".גם הסאטירה בפרק הזה, סביב הפגישה בין טראמפ לנתניהו שקדמה לפרק, יותר ויותר מכוונת אליו (וליחס השנוי במחלוקת למפגינים באיראן), כולל שיר באנגלית. נתניהו אמנם ממשיך להופיע, עם הכתם על המצח אבל הוא כמעט גורם סביל – שלא מקבל את ההחלטות באמת. טראמפ הוא החזק ואליו הולכות הבעיטות. הממשלה הישראלית מוצגת כמי שמסכימה במקרה הטוב, ומתבטלת בפניו במקרה הרע.

בהמשך, היו עוד שני סגמנטים טובים מאוד: הראשון בהתייחסות לאהוד ברק ולחלקו בפרשת ג'פרי אפשטיין. קודם כל, זה החיקוי של זרחוביץ' לברק שהוא משובח (כמו כל חיקוי שלו), אבל עוד יותר מזה כי ארץ נמנעה מ"וואטאבאוטיזם". היא לא ביטלה את הבעייתיות של ברק בכך ש"הוא לא נבחר ציבור" (למרות שזה נכון), היא נתנה את ה"כבוד" (המפוקפק) לברק שהוא כן חלק מהשיח שלנו – נרצה או לא – ושמה זרקור על כמה דפוק כל הסיפור הזה.

הסגמנטי השני, שהכיל עוד חיקוי מצוין, היה החלק שעסק בהדהוד תיאוריות הקונספירציה סביב 7.10. גם כאן, האמת ש"ארץ" מביאה למסך לא נוחה למיינסטרים – אבל היא צריכה להיאמר: הקונספירציה המתועבת ורוויית השקרים על "הבגידה מבפנים" לא רק חיה – היא גם בועטת במה שנשאר מהממלכתיות הישראלית. השילוב בין איילה חסון, עיתונאית שהיתה פעם מכובדת (בחיקוי הנהדר של יניב ביטון) ושני הווינגרים שלה – חברי הכנסת טלי גוטליב ואלמוג כהן – המחיש כמה הקואליציה, שאמורה לעבוד גם בשבילנו, עסוקה הרבה יותר בתיאוריות קלושות ומופרכות ובטשטוש האמת כדי לשרת אדם אחד.

בחלק הבידורי יותר – בעילה קצת מוזרה של "יום המשפחה", קיבלנו את סגירת המעגל המושלמת. ה"פוסקאס" של אשר ונהוראי בן עוז, שהתחיל בתור קטע ב"עוד כותרות", הפך רשמית לחיקוי מוצלח למדי. גם זה קרץ לפריק שואו הישראלי: העובדה שהמוצר התרבותי הכי מדובר, לפחות בשבוע האחרון, הוא פודקאסט של אבא ובן שבו יש פחות דיבורים ויותר שתיקות מביכות.

גם החיקוי של יעל ושוש פוליאקוב חזר, על רקע ההתבטאות הלא מוצלחת של הראשונה אפשר לתהות למה אסי עזר (שבאמת ישב לידה בפודקאסט והיה שותף מלא לשיט שואו השמנופובי) לא נכלל בסגמנט, אלא דווקא שוש שלא היתה שם. זה היה קצת מאולץ ופחדני והרגיש כמו רצון להחיות את החיקוי (המוצלח כשלעצמו) של רועי בר נתן. מה שנקרא "לעשות אבדיה".

מה שבהחלט ממשיך לתת בראש הוא מערכון פרדס חנה, שאפשר לזהות בו גם מימדים של ביקורת חברתית. מה שעלה הפעם הוא מערכת הבריאות – סביב הבדיחה הידועה על ההתנגדות של פרדס חנה לחיסונים. וההומור הזה עובד, אבל הסאבטקסט דיבר פחות עליהם ויותר על מערכת הבריאות המיינסטרימית. אותה "ג'ינה לב עגול" (יא אללה שלך, ליאת הרלב) שמציגה את עצמה בתור רופאה רוחניקית היא בסוף רופאה רגילה, שפשוט לא יכולה היתה להתמודד עם המציאות בבתי החולים הממוסדים. אז היא ברחה למפלט הנוח של האקס טריטוריה ושמה פרדס חנה. מוצלח מאוד.

לסיום הפרק, "ארץ נהדרת" בחרה לערוך מחווה לאירוע העצוב של השבוע – מותו של מתי כספי ז"ל. נתחיל בכך שהבחירה האמנותית שלהם, במקור, היתה שיחוק: בניגוד לקלישאות כמו "ברית עולם" או "ילדותי השנייה", מה שנבחר הוא דווקא הקליפ (המעולה) של כספי ז"ל מבצע את "לא טוב היות האדם לבדו" עם הפרות בקיבוץ. בחירה מצוינת, משעשעת, לא צפויה וכזו שמביאה איתה המון קלאס. כאן גם הוחמצה הזדמנות לצאת באמת גדולים.

כי אחרי חצי דקה בערך שבה הבמה ניתנה לכספי עצמו, הפוקוס ירד משם ועבר לשחקנים של "ארץ" שהצטרפו בשירה. והשחקנים של "ארץ", כולם אגב, מוזיקליים מאוד ויודעים לשיר, אבל היה מקום לתת את הבמה למערכון המקור של כספי כפי שהוא שודר. זה היה מוציא את "ארץ" לארג'ים, מספיק גדולים וחזקים כדי לתת את הבמה למשהו שלא הופק על ידם, כדי לכבד יוצר גדול מהחיים. הכוונות, אני בטוח, היו נהדרות (וגם ניתן הקרדיט הראוי לתאגיד), אבל בחירה קצת אחרת היתה מרגשת יותר וקולעת יותר.אפשר היה גם לבחור בשיר של כספי ולתת לשחקנים לבצע (משהו שכבר נעשה בשנים האחרונות ב"ארץ"), אלוהים יודע שיש אופציות, אבל מה שנבחר בסוף זה חצי חצי, לא מספיק טוב ולא מספק את סגירת המעגל הרגשי בפרק. קצת חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

נתחיל מהסוף: אחרי כמה פרקים מוצלחים, כמו בקבוצת ספורט, גם כאן הורגשה ירידת המתח. אולי זו העובדה שהמציאות מסרבת להבקיע או לייצר סיפורים משמעותיים, אבל הפרק של "ארץ נהדרת" ששודר אתמול (רביעי) היה פחות טוב מהממוצע. הוא חיפש ולא מצא שיאים משמעותיים או דברים שייזכרו הלאה (למעט מערכון אחד, שממש תכף אגע בו). התחושה העמוקה היא שזה היה פרק של "לסמן וי", להתייחס לדברים שהיו על הפרק ברפרוף, בלי שער ניצחון.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> מציבים לכם מראה: 10 סדרות על הנושא שתעשיית הבידור הכי אוהבת
>> באנו לעזור: עוז זהבי, אולי במקום לכעוס על ביקורת, תנסה להקשיב

הפרק דווקא התחיל טוב במגמה נוספת של העונה הזאת: העלאת המודעות לנושאים חברתיים פחות מדוברים. במקרה של מערכון הפתיחה (ה"קולד אופן" שמשודר לפני הפתיח שהתקצר), מדובר בגל הרציחות במגזר הערבי. זה היה רגע מצוין של "ארץ", כי הוא נגע במציאות של התושבים הערבים בישראל ובעיקר בהתעלמות הגורפת של רשויות החוק, נושא שהמיינסטרים הישראלי לא אוהב לעסוק בו.

במערכון, אזרח מתלונן שיורים לו מתחת לבית ונתקל בשוטרת בקו השני, שמנסה כל הזמן לחלוב ממנו את השאלה החשובה האמיתית: האם הוא ערבי או יהודי? זה נעשה בדרך מאוד "ארצ-נהדרית", בערך עם כל בדיחות הערבים שאפשר לדמיין, אבל נדמה לי שהפעם זה היה במקום כי הבדיחה לא היתה על הערבים, אלא על המשטרה שמסתכלת עליהם דרך הסטריאוטיפ (רוח המפקד לא הופיעה מפורשות, אבל בוודאי מרחפת מכל הצדדים). זה היה רגע טוב של "ארץ ולא מובן מאליו מול הקהל הישראלי המיינסטרימי שאליו היא משדרת.

כשכבר יצאנו לדרך רשמית, ההמתנה לאיראן עדיין הופיעה על ראש שמחתנו, אבל נדמה שמקומה של איראן הולך ופוחת ככל שהאיומים הולכים ופוחתים. הפעם ראינו סגמנט קצר יחסית, בכיכובם של ניר דבורי (שייצג את החרדה הישראלית) והדמות של חמנאי (בגילומו של יניב ביטון), שהיא אחד ההיילייטים של העונה. אגב, דונלד טראמפ נעדר מהפרק, אולי בגלל שגם ביקום הסינמטי של "ארץ", קצת נמאס מאיומי הסרק שלו.רגע של אמת סאטירית התפלק דווקא בתוך אחד המונולוגים של דבורי (ליאור אשכנזי), שדיבר על שכבות ההגנה הישראליות: מערכת החץ, כיפת ברזל, ההדחקה והדודה שלך שאומרת "אתם יודעים כמה קשה ליהודים באירופה?"; זה היה רגע קטן (שאולי אפשר היה להרחיב בו יותר) שממנו בצבץ מסר חשוב – קצת חבל שהוא נאמר ואז התפוגג במעלה הפרק.

עוד מישהו שכיכב בפרק היה מרדכי דוד, על רקע הטרדתו את נשיא העליון לשעבר, אהרון ברק. קודם כל כיכב, כי דוד העבריין מגולם בכישרון רב על ידי דניאל חן, מה ששוב מגלם קומפלקס לא קטן של "ארץ", והיא הדרך שבה הם מגלמים דמויות קיצוניות. זה כבר קרה בעבר עם אביגדור ליברמן (אסי כהן), עם נפתלי בנט כשהוא עוד היה מפחיד (טל פרידמן ואח"כ זרחוביץ'), וגם עם איתמר בן גביר שגולם על ידי שחר חסון. כל השחקנים שציינתי הם אנשים מאוד אהובים על הקהל הישראלי והטריק ב"ארץ נהדרת" הוא שהשחקנים האהובים, בכשרונם הרב, עשויים גם "לנחמד" ולנרמל את הדמות האלימה.

זה המלכוד שבו הם נתקלים גם העונה עם תופעה כמו מרדכי דוד (או ינון מגל, שזרחוביץ' מגלם בכישרון רב), כי גם דניאל חן הוא קומיקאי אהוב; אבל נדמה לי שבמקרה הזה טיפלו בדמות שלו נכון. הוא הוצג לא כאיזה דמון מפחיד וקיצוני, אלא כמישהו שלא ממש מבין על מה הוא מדבר, מריונטה שנשלחה על ידי הצמד נתניהו ובן גביר.וזה הדבר הכי חשוב בסגמנט הזה – המסגור. "ארץ" ידעו לשים את ההתפרעויות של דוד בהקשר, לא של מתפרע בודד, אלא של שליח השלטון שמחפש לרדוף מתנגדים פוליטיים על רקע המציאות המעורערת. אבל קשה להגיד שהמערכון השנוי במחלוקת התרומם מדי ברמת האנרגיות של הפרק, זה היה "נחמד" ולא יותר מזה, וזאת בדיוק הבעיה. כך או כך, יש לקוות שניפרד בזאת מדמותו הבסיג'ית.

החיקוי המרכזי של התכנית, גם ברמת זמן המסך, שוב הכיל את תשדיר השירות לקשת. הפעם עם התכנית החדשה של יום שישי שחיברה בין אופירה אסייג, ברק סרי ואלי אוחנה. הסיפור האמיתי הוא אוחנה (גילוי נאות: דמות נערצת עליי מילדות, ואיש שדעותיו… מורכבות בעיניי), שהולך והופך מפרשן כדורגל לפאנליסט פוליטי מן המניין; בהתחלה ב-I24News ועכשיו בבמה המרכזית של קשת בתכנית פוליטית נצפית למדי. ה"וי" האחרון במטמורפוזה שהוא עובר הוא החיקוי ב"ארץ", שכמו מסמן: הגעת לליגה של הגדולים.

חוץ מהחיקוי הדי מוצלח של אוחנה (מסתבר שזה עומר עציון, היה קשה לזהות מרוב האיפור), שקלע בול לדיסוננס שבין הטון הנחרץ והחד-משמעי לבין המילים שבדרך כלל מאוד מנסות להתנחמד, הנקודה המעניינת היתה המחשה ברורה של השיח, קריעת מסכות על היריבות בין סרי לאוחנה, שאמנם נתפסת כמאבק בין שני צדדים שונים אבל בסופו של דבר היא תחרות מי יותר ימני מביניהם, ועסוקה הרבה יותר בשאלה אם ביבי בלוף או לא (הוא בלוף, אבל נשים את זה בצד). הדעה ההפוכה והשמאלית פשוט לא היתה על השולחן. ודווקא בצעד הזה, באין אמירה, "ארץ" אמרה את הדבר הכי מהדהד בפרק.

מעבר לזה היתה בעיקר תחושה ש"ארץ" גם גלשה קצת למחוזות הביזאר: זה התחיל במערכון שרה נתניהו (הטריילר לסרט, א-לה הדוקומנטרי על מלאניה טראמפ) שבו היתה נוכחות AI מוגברת, והגיע עד השלב שבו פשוט ראית את אייל קיציס משוחח עם היפופוטם (על רקע הכוונה של עיריית רמת גן להזיז את הספארי). יותר מהכל, זה הרגיש כמו הלילה הזה בסופרבול שאתה נתקל בפרסומת ממש מוזרה ולא ממש מבין מה אתה רואה. התשובה הישראלית ל"פאפימאנקיבייבי", אם תרצו (תחפשו בגוגל אם אתם לא מכירים, זה משונה כמו שזה נשמע).

אקורד הסיום היה סדרת מערכוני פרדס חנה שהגיעה בשעה טובה לפרק השני – רגע שיא בעונה הזאת, הן מבחינת השחקנים והן ברמה היצירתית וכמה ש"ארץ נהדרת" מוכנה לשלוף ולהיות קצת יותר קיצונית בהומור שלה. בפרס הופעת האורח המרהיבה זכה אורי גוטליב שמבליח שם לכמה דקות, ומוסיף לא מעט מהכישרון שלו. מה הסוד של מערכוני "פרדס חנה"? אולי כי היא קצת מצילה את כבודו האבוד של הסחיזם. נורא חבוט לרדת על הבינוניים והסבירים, אבל נדמה לי שכשבוחנים את האלטרנטיבה ההיפית וה"חיה את הרגע", יותר עדיף להישאר ולשתות תה.

אם נחזור למטאפורה הספורטיבית, כידוע (בעיקר לי כאוהד בית"ר) אף רצף ניצחונות לא נמשך לנצח וגם הירידה ברמה ובמתח, במידה מסוימת, מובנת. אבל אם דבר אחד הפריע לי, זו התחושה שהיו יותר מדי נושאים שפשוט "צריך להתייחס אליהם" ולא נמצא לזה צידוק אמנותי מספיק. דני אבדיה וזופי נשלפו פשוט כי הכדורסלן נבחר השבוע לאולסטאר ולמרות שהחיקוי של זופי (אלי פיניש) תמיד מצחיק, זה הרגיש קצת מאולץ ומתאמץ.לא תמיד חייבים להתייחס למשהו סתם כי הוא בכותרות, ולפעמים דווקא החוזקה – בתקופות שבהן אין נושא חדשותי מיינסטרימי גדול שבולע הכל – היא למצוא את הנושאים הקטנים, שאפשר להאיר אותם בפנס. כמו הדבר היחיד שניקח איתנו מהפרק ה-14 של העונה: מערכון קטן על יריות במגזר הערבי.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית