מבקר אוכל הרחוב שלנו חיכה 13 שנים ושעה וחצי של פקקים לסניף החדש של KFC, שנפתח השבוע, כדי לטעום שוב את העוף המטוגן של הקולונל, וראה את ציפור הלב שלו נשחטת אל מול עיניו. עוף על הרצפה, חתיכות סחוס מטוגנות, ואמא, איזה בלגאן. אדם בעקבות עוף: סאגת ג'אנק-פוד קורעת לב
כמה זמן חיכיתי לאכול קנטאקי פרייד צ'יקן ראוי בארץ הקודש. גם העופות כבר לא זוכרים את שלושת הניסיונות האחרונים של הרשת המפורסמת להיכנס לארץ, וזכרונות הניסיון האחרון והכשר, שהחזיקו על כרעיים עם סניף אחרון בקניון איילון, כבר שמורים בכלל באזוורי הטראומה של המח. למעשה, הפעם האחרונה שאכלתי KFC ראוי לשמו של הקולונל היתה לפני 13 שנים בפלורידה. חטפתי קלקול קיבה, אבל לפחות הוא היה שווה את זה.
![חלומות של עוף. KFC (צילום יח"צ)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2021/12/1640164673_1252998_82991-1000x844.jpg "חלומות של עוף. KFC (צילום יח"צ)")
כך שלפני כשנתיים, כשהוכרז שהרשת חוזרת לישראל דווקא בשיא תקופת הקורונה, נרשמה התרגשות קלה בין עורקי. מבין כל רשתות הג'אנק פוד, KFC היא פאן גדול – פאסט פוד בעל פלייבר אמריקאי טהור, לא אמריקה הנקייה של ניו יורק, אלא הטיגון העמוק של הדרום העמוק, 11 תבלינים של אושר פריך מוגש בדלי. דלי! זה לא כלי הגשת האוכל הכי חלומי שיש?! זה צעד אחד לפני לאכול משוקת.
ההתרגשות הרבה שלי התנגשה מול אסטרטגיית כניסה מעניינת – במהלך השנתיים שעברו מאז פתיחת הסניף הישראלי הראשון בסיבוב הנוכחי, KFC נמנעו ממרכז המדינה. הטקטיקה היתה קודם כל לפתוח בישובים ערביים (נצרת, דלית אל-כרמל, ירכא, באקה אל-גרבייה) ואחר כך בערים גדולות בדרום (באר שבע, אשדוד) ובצפון (ראש פינה, חיפה). הכי קרוב שהם הגיעו לתל אביב רבתי היתה סניף ברמלוד, ומרחק חצי שעה נסיעה בלי פקקים, אבל מרחק מנטאלי גדול כדי לצאת מהעיר עבור עוף בדלי.
>>הכי רחוק שהמבקר שלנו הגיע אליו זה שווארמה בנמל יפו, בשבוע שעבר
אבל בחודשים האחרונים אני עוקב בעיון רק מדי אחרי תהליך פתיחת סניף נוסף, והפעם בפתח תקווה. ואיך הולך הביטוי הישן? לא מפחידים פתח תקוואי עם פתח תקווה. אמנם יש לי יחסים מורכבים עם העיר בה נולדתי וביליתי את ילדותי, אבל עבור העוף שחיכיתי לו 13 שנה אני מוכן לחזור במכונת הזמן של קו 1 ולשים מפעמי לעבר יכין סנטר, מתחם קניות באזור תעשייה מתפתח שעבדתי לידו עד 2013, גם שנים אחרי שעזבתי את פ"ת. השבוע סוף סוף נפתח הסניף, והגיע הזמן לראות אם הזכרונות שלי יניבו חלום, או שמדובר בסיוט שחוזר לרדוף אותי מהעבר.
אחרי נסיעה פקוקה בת שעה וחצי (כבר היה עדיף לנסוע לרמלוד) הגעתי לפתח תקווה ונדלקו עיני. אזור התעשייה המתפתח שביקרתי בו לאחרונה לפני כ-9 שנים עבר קצת שינויים בזמן הזה. ליד יכין סנטר הוקם מרכז עסקים ענק הכולל כמות מרשימה של מסעדות כמו מקסיקנה, עריאס מחנה יהודה, מוזס ועוד. הוא נראה כמו מתחם מיד-טאון החדש, והיה כל כך גדול ומרשים עד שאבדתי בין חומותיו בדרך ל-KFC. כשהצלחתי להיחלץ ולהמשיך, הסניף החדש והנוצץ בלט ממרחקים, ממוקם על פינת הרחוב שהיתה בעבר ביתה של מוסד פתח-תקוואי נושן – מסעדת "פפריקה". לא תאמינו כמה דייטים של דתיים היו על האדמה המקודשת הזו. עכשיו פרצופו של הקולונל זרח מעל לשמשיות וחזית אדומות במסורת האמריקאית, ועם הידיעה המעודדת שמדובר בסניף לא כשר, הרגשתי שזה יום חג.
צעדתי לתוך הסניף הענק בהתרגשות מסוימת, והכל נראה פשוט זוהר. המרחב הגדול, העיצוב המהודק, התאורה הטבעית, מסכי ההזמנה, המושבים, המדים, הצבעים – הכל היה נכון ושיווה לסניף תחושה שהזכירה לי את סניפי המקדונלדס הטובים ביותר בישראל, נגיד הסניף המצוין על רחוב הירקון. ופתאום התעוררה בי תקווה קלה שאני אשכרה הולך להינות מהארוחה הזו. תבינו, עם כל חיבתי הפנטזיונרית ל-KFC, אני לא עיוור או נטול בלוטות טעם – היה ברור לי שאני בא לחוויה קולינרית טראשית שתהיה, במקרה הטוב, בינונית. אבל עם הנראות המדויקת של הסניף, האווירה הנעימה והעובדה שבבירור הושקע בו הון קטן, צעדתי לאחד ממסכי ההזמנה עם ציפור קטנה בלב. ועכשיו בבקשה שמישהו יפרק, יקמח, יטגן ויגיש לי את הציפור הזו בדלי.
ההזמנה היתה קלה ונוחה, המחירים נראו סבירים והרמז היחיד לעומד לבוא היה שנגמרו הכנפיים. שטויות, יש מספיק עוף שם בחוץ, נסתדר. כדי לא להתרגש יותר מדי מנוכחותו של דלי, התחלתי עם צמד מנות בורגר (ככה הם מכנים אותם, למרות שהכל עוף מטוגן) – ארוחת דאבל טאוור קלאסיק בורגר גדולה (51 ש"ח) שהגדלתי בחמישה שקלים, והוספתי קולסלואו (3 ש"ח), וגם ארוחת זינגר בורגר גדולה (45 ש"ח), שהיתה אמורה להיות קטנה וחריפה יותר. שתי הארוחות כללו צ'יפס ושתיה. התקדמתי לאזור ההמתנה לארוחה עם הפתק בידי, הזמנה 387, בערך שבעה אנשים ממתינים בסבלנות לפני.
אבל מרגע שהתקרבתי לדלפק הקופה והקבלת ההזמנות, התחיל הבלגאן. כאילו עברתי מהסניף האמריקאי להפליא לעבר המטבח הכל כך ישראלי. רעש ובלגאן מפתיעים הגיעו מהכיוון – אפילו ביחס לסניף ג'אנק פוד עמוס – והתחילה להתבהר הבעיה הראשונה של KFC. נראה שהעובדים לא ממש יודעים מה לעשות. הם התרוצוצו בכאוס טוטאלי, בלבלו הזמנות, הוציאו הזמנות חדשות קודם, שכחו לעדכן את המסך שמודיע איזה הזדמנה מוכנה, ומתישהו גם הוא פשוט כבה. הקופאי הסתבך שעה עם לקוח זקן, מראה לו חתיכות עוף ממרחק. הבחורה האומללה שהגישה הזמנות מוכנות איבדה את יכולות הצעקה שלה וניסה לשווא למצוא מי הזמין את מספר 320, למרות שבבירור עברו שנים מאז הזומנה. בשלב מסוים אחד העובדים צעק "אמא, איזה בלגאן פה". כן אחי, צודק.
בסוף, רבע שעה אחרי שהזמנו, נצח במונחי פאסט-פוד, הגיעה ההזמנה, והיא לא הצליחה לפצות על הכאוס. למעשה, היא נראתה כמו נשורת של אותו הבלגאן. היה ניכר שהמנות הוכנו בחטף מוגזם אפילו לרשת גדולה, חומרי הגלם היו עייפים ואפילו מה שאמור להיות הכוכב, העוף, היה דל וקטן. הדאבל טאוור התברר כשתי רצועות עוף חביבות, למרות שבתמונות אמורות להגיע שתי פרוסות פילה נאות בסגנון שניצל עבה. במקום לערום אותה אחת על השניה כיאה לתמונה ולשם טאוור, הן ישבנו אחת ליד השניה, על קציצת תפו"ד מטוגנת שכונתה האש בראון, למרות שזה לא האש בראון. הלחמניה סתמית אך נחמדה, העוף עצמו לא רע והקראנץ המפורסם היה קיים שם, אם כי במידה פחותה וברקע, אבל עדיין הורגשה הדלות והעצלנות בה הורכבה המנה. הכל התפרק עם הביס הראשון.
הזינגר כבר היה מעליב. לחמניה קטנה יותר – כזו שמתאימה להמבורגר ילדים – שתי חתיכות נאגט קטנות שהם העזו לקרוא להם פילה עוף, חסה ומיונז. באמת, תסתכלו על התמונה ונסו למצוא את העוף. הוא אי שם, אני נשבע. בביס, אגב, הוא לא הורגש, וזה היה יותר כמו לנגוס בלחמניה מתובלת. אה, והיה גם את הצ'יפס הסתמי ביותר שטעמתי ברשת מזון מהיר. לא פריך, לא מתובל, לא עסיסי, לא ייחודי. פשוט לא טוב. ואני מדבר פה על צ'יפס! איך אפשר לעשות אותו לא טוב?!
זו היתה מנה כל כך עלובה גם בסטנדרט של פאסט פוד – זה לא היה פאסט ובקושי היה פוד – עד ששקלתי לעזוב. אבל בכל זאת, לא יכול להיות שאגיע עד ל-KFC בפתח תקווה מבלי להזמין דלי. דלי! למה אני כל כך שמח שאני יכול לאכול מדלי?! מיהרתי להזמין סטאר באקט (54 ש"ח), שמורכב מחתיכה אחת של "עוף קריספי על העצם", שתי חתיכות "סטריפס", ארבע חתיכות "בייטס", צ'יפס ושתיה. קיבלתי את הדלי, הבטתי פנימה, ריקנותו האינסופית הביטה בי בחזרה. שנינו בכינו.
אחרי שנרגעתי פרקתי את תוכלתו, ומצאתי ביזיון. נתחיל מהקטנות – הבייטס בקושי הצדיקו את שמם, כדורים מיניאטורים של עוף בבלילה שלא הצליחה להגיע לרמת קראנץ שמצדיקה את הפורמט, ובתוכן בקושי היה בשר. אחת מארבעת החתיכות היתה סחוס. סחוס טהור, חתיכה שחיברה עצמות, מטוגן בבלילה. יאמי. העוף הקריספי על העצם הסתבר כירך עוף הכי קטן שראיתי, כולל חתיכות מיותרות של סחוס ועצמות. החלקים שכן היו אכילים היו סבירים בטעמים – מה שרומז ש-11 התבלינים באמת שם – אבל טוגנו בגסות, לא מספיק, וספגו יותר שמן ממה שאדם יכול לספוג. החלק הנורמלי היחיד בבאקט היו הסטריפס (שבעצם כבר הרכיבו לי את הטאוור בורגר), אבל גם הם טוגנו מעט מדי ולא כוסו היטב בבלילה. חתיכת עוף קטנה וסבירה. זה בקושי צלחת של מזון, בטח לא באקט, וגם מה שהיה היה נורא.
אני לא מצפה ליותר מדי מחוויית הג'אנק-פוד המסחרי שלי. באמת שלא. שיהיה רועש, שיהיה מבולגן, שיהיה חתיכות עוף על הרצפה במטבח (ואוהו, כמה היו) – לא אכפת לי, כל עוד בסוף הביס המהונדס מלאכותי הזה יהיה טעים בקטע טראשי. הוא אפילו לא היה טעים בקטע אירוני. סתם, חתיכת עוף עצלנית בלחמניה עלובה, ועוד כמה חלקי סחוס מטוגנים בעצלות בדלי. זה עלוב אפילו ביחס לרף הנמוך מראש. הסלוגן של KFC בארץ הוא "בואו לטרוף", ואני לא מאמין שאני עומד לכתוב את זה, אבל כיום – יש דברים הרבה יותר טעימים לטרוף בפתח תקווה מאשר KFC.
KFCיכין סנטר, השחם 17 פתח תקווה, א'-ה' 12:00-22:00, ו'-ש' 11:00-22:00
