הטורקים באים: האם השווארמה החדשה בנמל יפו שווה את המאמץ?

איזה טעות, יא אללה. למה אני עושה את זה לעצמי? למה בחרתי לצאת להליכה של חצי שעה בחום הזה, ועוד דרך העליות והירידות של יפו העתיקה. איזה מסע תלאות. לפחות אני יודע שבקצהו – אי שם מעבר למבצרי העבר של יפו העתיקה, בנמל דרכו ברח יונה הנביא, החוף ממנו יצאו אינספור תפוזי Jaffa, שער הכניסה והיציאה של ישראל הישנה – מחכה לי שווארמה חדשה.

נקי, גדול ואלוהים אדירים אי אפשר להוריד את העיניים מהשיפודים. ארטורול. צילום: מתן שרון

השם הוא "ארטורול", שלמי שלא יודע, ויקיפדיה תשמח לספר שהיה שם אביו של עות'מאן הראשון, מייסד האימפריה העות'מאנית. אם כן, מדובר בעוד שווארמה שקורצת למקורות טורקיים, מגמה הולכת ומתעצמת ברחבי העיר עם Ask, טקסים ועוד, כנראה מתוך אמונה של אם הישראלים לא יגיעו לטורקיה, טורקיה תגיע לישראל.

>> בשבוע שעבר חיפשנו את האוכל של סבתא בקינג ג'ורג'

אבל כדי להגיע לשם, אני צריך ללכת חצי שעה דרך יפו העתיקה. לעלות את יהודה הימית, להסתבך דרך הדולפין, לרדת דרך רחוב שמואל וסולטנה טאג'יר (לא יכולתם להתפצל לשני רחובות?) ואז להבין שנכנסתי לנמל מנקודה דרומית מדי, ובעצם אני צריך לחזור צפונה. וכל זה ביום שמשי ארור. מה שאני רוצה להגיד זה שבשלב הזה ממש, אבל ממש, הייתי צריך שווארמה טובה.

סביר, אבל לא יותר. ארטורול. צילום: מתן שרון

לשמחתי, ארטורול פועלים על יעילות. יחסית לשווארמיה, מדובר באחת היותר גדולות שראיתי, בכל מובן. ראשית, אזור הישיבה בחזית וצד המקום מספק עשרות מקומות ישיבה, רובם היו מלאים בשעת אחה"צ חמה שכזו. שנית, צמד הסייחים  – האחד עגל והשני הודו – היו גדולים יותר מהשווארמר שפיסל בהם, והדבר הבולט ביותר בכל הסביבה. זה מרשים, אפילו מאוד, לראות כמות כזו של בשר, אבל מעלה את התהייה המתבקשת של איכות מול כמות. יש רק דרך אחת לגלות, והיעילות המשמחת של עובדי ארטורול הצליחה להניח פיתה ולאפה בידי (אחת בכל אחת, ככה עושים מתן מאושר) תוך פחות מ-3 דקות, חרף כמות האנשים הרבה.

>> איזה מנות הכי אהבנו בפיתה ב-2022, עד כה

התחלתי מפיתה הודו, כדי לטפס במעלה מדרג הטעמים, ובאמת קשה לומר שזו היתה פיתה מלהיבה. הפיתה הזו הזכירה לי את מוזיקת היורודאנס שמשום מה התנגנה ברקע – טיפה מצועצעת, מעטפת דקיקה, הרבה אור וצלצולים אבל תוכן יחסית מועט. כלומר, היה הרבה בשר בתוך הפיתה הזו, ויחסית ל-37 הש"ח שלה – מחיר שנחשב איכשהו זול בעידן הזה – היא בהחלט היתה משתלמת. הבשר עצמו, גם בגלל שהוא הודו ואולי גם בגלל הגודל, לא הכי איכותי, אבל מתובל סביר ובסך הכל טעים. לא משהו ששווה את המסע דרך יפו העתיקה, לא משהו שיבריח אותי משם כמו יונה. הנביא, לא הציפור.

שינוי במוד. השווארמה של ארטורול. צילום: מתן שרון

ואז, כמו סרט שבו הדמות שומעת את הפסקול, קרה שינוי. נס, יש מי שיגידו. קטע היורודאנס הבלתי מזוהה שנוגן מאז שהגעתי נקטע במכה, ולפתע התחיל להתנגן השיר "Al Akhrass" של הזמר הלבנוני פארס כרם בדיוק כשנטשתי את הפיתה, ועברתי ללאפה עגל. כשנתתי את הביס הראשון, הבנתי למה השתנה הפסקול – הכל היה שונה, הלאפה היתה שמנמנה ועסיסית, ולא גדולה מדי, בעלת טעם בצקי חמצמץ מהנה, השווארמה עגל כבר היתה סיפור אחר, חתיכות עבות יותר, עם מרקם קשיח יותר שמתפוררת בפה בטעם עז. נגסתי שוב ושוב בלאפה, מותח בכל פעם את הבצק טיפה עד הקריעה, ונהנה מהתפזרות הטעמים.

אם כך, חוסר האיזון בין שני השווארמות באמת מעיד על התמקדות בגודל ומעטפת על פני איכות בשר, אבל אם מתמקדים במה שטוב – כלומר, בהודו ובלאפה – המסע לנמל יפו בהחלט משתלם, מיוחד בהתחשב בעובדה שהיא עולה 43 ש"ח בלבד, מחיר שכבר קשה למצוא יותר בארץ. כבד משווארמה, הבטתי לעבר העלייה חזרה לעיר העתיקה, והזמנתי מונית. זובי אני הולך בחום הזה מפוצץ משווארמה.

ארטורול, נמל יפו, רציף העלייה השניה 101, א'-ש' 10:00 – 00:00