"קורדורוי" היא לא סדרה טובה. לפחות לא בעיני. למעשה, עד השבוע, התקשיתי בכלל לקרוא לזה סדרה. זה היה אוסף דימויים, חלקם מעניינים יותר וחלקם הרבה פחות, משולבים בדרמה לא משהו, על דמויות שאי אפשר לאהוב, עם מנעד משחק שנע בין טוב (דר זוזובסקי), דרך סתמי (אריק ברמן) ועד נורא ואיום (דני רופ). אבל אז קרה פרק 6.

הלוואי ויכולתי לספר לכם על מה "קורדרוי" מספרת. כי וואלה, לא הבנתי. כלומר יש סיפור על צעירה שעובדת במשרד הייטק גנרי, מנהלת רומן עם העובד הנשוי שיושב לידה, עושה שלישיות עם החברה הכי טובה שלה וסלבס מזדקנים. אבל זה לא הולך לשום מקום. בטוויטר טענו שזו לא סדרה לבומרים וג'ן איקס, ושהיא מתעסקת בבדידות של הדור הצעיר בעולם המנוכר של היום. שבשבילם זה מראה שחורה לחיים שלהם. יכול להיות. לתחושתי זה היה יותר נסיון שלא התרומם לעשות "אופוריה" ישראלית (אירוני, בהתחשב בעובדה ש"אופוריה" האמריקאית בכלל מבוססת על סדרה ישראלית באותו שם שיצרו רון לשם ודפנה לוין, ושהופקה בהוט, שהפיקה גם את "קורדרוי"). בקיצור, כן, נו, צעירים, סמים, סקס, אתם יודעים. מה שעובד היום. רק שזה לא עובד. כי אין דבר פחות סקסי מניסיון לצאת סקסיים בכוח.

ואז, באמצע כל הכלום ושום דבר הזה הגיע פרק 6. הגיבורה, שחזרה מחופשה, מגלה שהמקום שלה נתפס על ידי עובד חדש – שלפחות אם לשפוט לפי המשחק המגושם שלו, נמצא איפשהו על הרצף. יש ויכוח, הרבה רעש, בכי למנהל, כל הדברים הלא מעניינים שהסדרה נתנה בשפע עד אותו הרגע. אלא שאז בבת אחת הכל משתה כשהוא אומר לה תוך כדי ויכוח "את רק רוצה לשבת כאן כדי שתוכלי לללטף לעובד שלידך בזין".

מה שקורה מאותו הרגע הוא כנראה עשרים הדקות הכי אפרוריות אבל גם הכי מצמררות שנראו בעברית בזמן האחרון. האופן שבו הסדרה מתארת את ההתנהלות של הסביבה הגברית מול הטרדה מינית שכזאת. האופן שבו הם מנסים להקטין את הבחורה, לאיים עליה, ללעוג לה. לקחת אותה כאילו ברצינות אבל בעצם לא לעשות כלום.

איך גבר יושב מולה, מקבל את הגרסה שלה באפטיות כאילו הוא קורא רשימת קניות, איך היא מוצאת את עצמה מנותקת חברתית. איך המטריד ממשיך לעבוד כרגיל. איך מכניסים אותה לחדר קטן מפוצץ גברים עם המטריד. איך כל הגברים האלו משחקים את המשחק ונותנים למטריד לא להתנצל, ואיך אף אחד לא סופר אותה. כי היא אישה, כי היא צעירה. כי היא מעיזה לשכב עם גברים.

אין פה דרמות גדולות, אין כאן איזה התפרצות עלילתית מפתיעה. רק תיאור קר וטכני של האופן שבו גבר יכול להטריד אישה צעירה ולהמשיך להתעקש על זכותו לא להתנצל. על האופן שבו מקומות העבודה ממשיכים לחפות על אנשים כאלו, במקום להיות קו ההגנה הראשון של הנשים, ועל אישה אחת, שמסרבת לקבל את התכתיבים, ומתעקשת להלחם עד הסוף, גם בסיטואציות בלתי אפשריות. וזה אולי עדיין לא הופך את "קורדורוי" לסדרת מופת, אבל הוא הופך אותה למשהו שכדאי לכם לראות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• טלוויזיה ישראלית
• קורדרוי
• הדס בן ארויה
• הוט

מדי פעם, ממש לא תמיד, מגיע לקולנוע סרט שמדבר אלינו מעט יותר מהרגיל. קראו לו "סרט תל אביבי", או נגיד "סרט שמשקף דור מסוים", הכל לגיטימי. מעבר לכל נחמד לנו לצפות בסרט שמתכתב עם מה שסביבנו. ככה זה.

כך הפעם עם "מישהו יאהב מישהו", סרטה השני של הדס בן ארויה, כשגם סרטה הראשון נפל לאותה קטגוריה. המבקרת שלנוהתייחסה לסוגיה הדורית ממש כאן, ואנחנו מחזקים את דבריה. חלק אולי יאהבו פחות, אנחנו אהבנו מאוד וממליצים לכם ללכת. הוא מוקרן בקולנוע לב.
לפרטים נוספים

• המלצה יומית
• המלצות המערכת
• קולנוע לב
• הדס בן ארויה

1. בוסר

פעם היתה לי פיקסציה לבתי קפה. הייתי יושבת בכל עיר בעולם בכל בית קפה שמצאתי עם המחשב שלי וכותבת. מאחר והפכתי בעל כורחי לאדם מבוגר שעובד במשרד נפרדתי מהפן האישיותי הזה ועברתי להיות בן אדם ששותה יין בסוף יום עבודה. הבוסר נמצא בתחילת רחוב החשמל והוא משמש גם חנות יין שמפורקת בכל סוגי היינות על הגלובוס וגם אפשר לשבת שם ולהזמין בקבוק או כוס. הבילוי שם הוא בדיוק בקו תפר של מחייב ולא מחייב. לא יצאתי אבל גם כן יצאתי. בדיוק מה שאדם שהפסיק לשבת בבתי קפה מחפש בחיים שלו.
החשמל 5

2. עזורה

לפעמים החיים קשים וכל רצוני הוא להניח ראש על קערת שעועית מהבילה ולנוח ואז אני הולכת לעזורה. זו מסעדה קטנה ופופולרית של אוכל ביתי שבכנות רבה אין לי מושג מה יש ברוב התפריט בה כי אני צמחונית אבל זה מקל עלי כי למי יש כח להתלבט. אני רק רוצה, כאמור, לנוח. האוכל שם נגמר יחסית מהר, אזור 15:00 כבר כל הסירים נגמרים, אז כדאי להקדים ולבקש מהמלצר שנראה כמו אביב אלוש לא לשכוח להביא איתו מלפפונים חמוצים כי יש להם טעם של מלפפונים חמוצים שאמא שלכם הכינה בבית בצנצנת ואכלתם את כולה בשעה.
מקווה ישראל 1

3. נילוס

להמליץ על הנילוס זה לא חכמה כי שמו הולך לפניו וזה קצת כמו להמליץ לאסקימוסי על קרח כי זה להמליץ על המובן מאליו. בכל אופן, נילוס. בר שאני יכולה לצאת אליו בשמלת ערב ובפיג'מה ושתי האופציות הולמות באותה מידה. בר שאחרי טקס פרסי אופיר האחרון מורן אלון (הבעלים) הסתובבה עם פסלון וצעקה "חבר'ה של מי זה?" כאילו זה עניין שבשגרה, כאילו מישהו שכח אייפון. מקום שהוא גם יוקרתי וגם ביתי, שהכל בו נבחר בטוב טעם החל מסבון הידיים ועד לפלמידה הכבושה.
אלנבי 33

4. חוף מנטה ריי

הבמאי הרומני ראדו ג'ודה, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין האחרון הוא חבר שלי. זו חברות שאני מתרברבת בה למרות שלאף אחד לא אכפת. בפעם האחרונה שנפגשנו ראדו הביא לי ספר במתנה ואמר לי שהוא קנה לי אותו כי זה הזכיר לו אותי. זה ספר של מקס בלכר, סופר רומני יהודי, שנקרא "התרחשויות באי ריאליה מיידית". למרות שהאנגלית שלי פיקס, האנגלית בספר הזה מאוד מאתגרת. הייתי כנראה זונחת את הספר בכל קונטקסט אחר אבל בגלל החברות הזו בה אני מתפארת, אני מסרבת לוותר, ולכן עשיתי עם עצמי הסכם. בכל סוף שבוע לפני שהשמש שוקעת אני נוסעת באופניים דרך פארק המסילה, מגיעה לדשא של חוף מאנטה ריי, פותחת את הספר ואת גוגל טרנסלייט וקוראת פרק אחד. אני מאוד לא נהנית מהספר אבל השקיעה בים נפלאה וזה מאזן.

5. קולנוע לב

מטבע הדברים אני מאוד אוהבת קולנוע. אני אוהבת לראות סרטים עם אנשים ואני אוהבת לראות סרטים לבד, כך או כך חשוב שזה יהיה בקולנוע. קולנוע לב הוא מקום שבו אני מרגישה שהשקיעו בי, שמישהו ליקט את הסרטים הכי יפים ונועזים בעולם, כאלה שיגרמו לי להרגיש שראיתי סרט איכותי ויפה, אבל לא דוקו נורדי של 7 שעות, ולא קומדיה שאשכח ברגע שאצא מהאולם, אלא בדיוק האיזון, סרט שבחרו לי בקפידה וארזו לי יפה והביאו לי כדי שאתרגש ממנו ואהרהר אודותיו ויהיה לי נעים בלב.
דיזנגוף 50

סרטה השני של הדס בן ארויה "מישהו יאהב מישהו" יצא באחרונה לאקרנים (וזמין פה בעיר בקולנוע לב)

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• קולנוע לב
• הדס בן ארויה
• עזורה
• מנטה ריי

אתם מכירים את הטענה שאנשים מסוימים לא יכולים להבין סרטים מסוימים שלא נועדו להם. טיעון כזה שזכה לפרסום הוא למשל הנאום של ברי לארסון באירוע שהוקדש לנשים בקולנוע ב-2017, שבו דיברה על סרט הפנטזיה עתיר התקציב של אווה דוברניי, שנתקל בביקורות שליליות וכשל בקופות. "אני לא צריכה שגבר לבן בן 40 יגיד לי מה לא עובד ב'קמט בזמן'", היא אמרה. "הסרט לא נעשה עבורו! אני רוצה לדעת מה הסרט היה עבור נשים שחורות, עבור נערות שחורות".

נזכרתי בחיווי הזה כשיצאתי מ"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן-ארויה, סרט שהרשים אותי בחלקו אך גם קצת התיש ועצבן אותי, והותיר אותי תוהה לגבי העולם של הצעירים התל אביביים שתואר בו. אחר כך קראתי באתר letterboxed ביקורת אישית קצרה על הסרט שנפתחה במילים האלה: "אוקיי דבר ראשון מעניין אותי מה אנשים לא באזור גילי יחשבו כשהם יראו את הסרט הזה… בתור ילדה 'מהדור הזה' הבנתי כל פרט וכן הייתה הזדהות מוזרה וקצת מגעילה או שפשוט לפחות כל פרט היה נורא מובן ומוכר לי".

האם כמישהי שאינה מ"הדור הזה" הסרט פשוט אינו מיועד לי? גם סרטה הראשון של בן-ארויה, "אנשים שהם לא אני", בהחלט עוסק באנשים שהם לא אני, אבל הנואשות של הגיבורה שלו תפסה אותי. הפעם יש בגיבורה משהו עמום ומרתיע, ורוב הזמן חשתי שנשארתי מחוץ לבועה התודעתית והרגשית שמתוארת בסרט. מצד שני, הסרט מלא רפרנסים לגודאר, שתורמים רובד מהותי לפענוח שלו. כמה צעירים מהדור הזה מכירים את גודאר? ואת טרילוגיית הניכור של אנטוניוני? אז אולי אני בכל זאת הצופה המבוקשת.

"מישהו יאהב מישהו" הוא סרט מעוצב יותר מ"אנשים שהם לא אני", ולפעמים העיצוב הזה נראה בעיני כגחמה אמנותית. הוא מחולק לשלושה פרקים. בראשון דני (הדר כץ) מחפשת אחר מקס (לייב לב לוין) במסיבה צפופה ורועשת כדי לספר לו שהיא בהריון ממנו. לדבריה היא מתכוונת לעשות הפלה, אבל העובדה שהיא מסרבת לשתות אלכוהול מסגירה שאולי היא בכל זאת מתחבטת. הפרק האינטנסיבי הזה הוא סרט קצר ומוצלח שיכול לעמוד בפני עצמו. הפער בין הקלילות האגבית שבה דני מדברת על ההפלה המתוכננת, לבין החיפוש העקשני אחר מקס ופירוט חוויית ההפלה הלא נעימה כפי שהיא מסופרת במסיבה על ידי מישהי שכבר עברה את זה, מייצר דיסוננס קוגניטיבי.

הפרק השני מתמקד ביחסים בין אותו מקס לבין בת זוגו החדשה אבישג (אלישבע וייל). הוא מתרחש ברובו בדירה שלה, ומצולם בשוטים שנמשכים דקות ארוכות. אחרי שמקס ואבישג שוכבים והוא אומר לה כמה הוא אוהב אותה, הוא מספר לה על חוויה מינית לא ממוצעת שהיתה לו בתאילנד. היא מגיבה מיד בהזמנתו לחנוק אותה במהלך סקס. האם זה משהו שהיא באמת רוצה? האם הרגישה מאותגרת על ידי החוויה שהוא תיאר לה וחשה צורך להשוות? האם חייה כה חסרי טעם ומשמעות שהיא מחפשת ריגוש קיצוני?

בני הזוג קובעים מועד להתנסות המינית החדשה, והאירוע המאתגר לצפייה מוגש לנו במלואו, עד כמה שאפשר. אחת ההחלטות האמנותיות של הסרט היא להציג אירועים, גדולים כקטנים, במלואם, כמעט ללא עריכה. כך קורה גם בפארק הכלבים, כשהדוגווקרית אבישג מתבוננת בסמארטפון שלה באודישן של עדן בן זקן באקס פקטור, שבו ביטאה בטעות את שם השיר "כאב" (hurt) כ"אומנות" (art). בהקשר שבו הוא משולב ב"מישהו יאהב מישהו" הבלבול הזה בין כאב ואמנות נתפס כחיווי עצמי של הבמאית, מלווה בקריצה אירונית.

יחד עם אבישג אנחנו צופים באודישן מתחילתו ועד סופו, ובינתיים הכלבים מתרוצצים מחוץ לפוקוס בשולי הפריים. כשהמצלמה חוזרת לפניה של אבישג, אנחנו רואים שעיניה דומעות, כמו הזמרת שבמסך הסלולרי. האם זו תגובה רגשית מאוחרת לחוויה המינית שביקשה וקיבלה? האם זו מחווה לסצנה מתוך "לחיות את חייה" (1962) של גודאר, שבה הגיבורה צופה בקולנוע בסרט האילם "הפסיון של ז'אן ד'ארק" (1928) ופניה הבוכיות כמו מתאחדות עם אלה של הדמות בסרט? בכל אופן, אחרי הפתיחה האינטנסיבית, הפרק הזה הרגיש לי ארוך מדי, מרוח מדי, וכאמור התקשיתי להזדהות עם הגיבורה שלו.

הפרק השלישי מרתיע וקשה לפיצוח אף יותר, אבל גם מעניין יותר. הוא מוציא את אבישג מהבועה התל אביבית ומפגיש אותה עם בן דור אחר, שמתגלה גם כחרדי שלעבר. דרור (יואב הייט), שאבישג מוציאה לטיולים את כלבתו השחורה בלנקה (כלומר "לבנה"), מבקש ממנה להישאר איתה כמה שעות, וכשהוא חוזר הביתה הוא מוצא את אבישג ישנה במיטתו. מוטרדת מהחוויה המינית בפרק הקודם, היא מחפשת מפלט בשיר "זה מכבר" של לאה גולדברג ומתי כספי, שגם הוא תופס סצנה שלמה ("אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם. מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא").

אבישג שוב יוזמת מגע פיזי, הפעם עם דרור, והסרט שוב מנסח מחווה אירונית לסרט אחר של גודאר. "הבוז" מ-1963 נפתח בסצנה שבה ברז'יט בארדו, מי שנחשבה אז לסמל מין, שוכבת ערומה במיטה עם מישל פיקולי, המגלם את בעלה, ושואלת אותו אם הוא אוהב את קרסוליה, ברכיה, ירכיה, התחת שלה, השדיים שלה, וכך עושה ספירת מלאי של כל איבריה. אצל בן-ארויה אותן שאלות נשאלות במבוכה דווקא על ידי הגבר המבוגר והלא רזה. באופן מפתיע היפוך המבט המתריס של הבמאית מעניק לסרט את הרגע האנושי ביותר שבו.

שמה של הצעירה, כך נראה, הוא רפרנס לאבישג הבתולה מספר מלכים א' (שהובאה ליצועו של המלך הזקן דוד כדי לחמם את איבריו הנוקשים), ולשיר החרמן הזקן של אריק איינשטיין ("אבישג, אני רואה לך הכל"). אבישג החדשה אינה פאסיבית ונתונה בידיהם של גברים, אלא היא היוזמת את הקשרים המיניים, וכך לכאורה לוקחת לעצמה את הכוח. אבל בעשותה זאת היא דווקא נראית אבודה עוד יותר.

הסרט מסתיים במפגיע דווקא באמצע סצנה – שבירה מודגשת של הסגנון שבוסס עד אותו רגע – ומשאיר אותנו ואת הגיבורה באוויר. זאת חוויית צפייה מאתגרת. יהיו שירגישו שהסרט מדבר ישירות אליהם, ואחרים יצאו ממנו מנוכרים ואולי אף מעוצבנים. מבחינה אישית נראה לי שהיה לי מעניין יותר לכתוב עליו מאשר לצפות בו.
3.5 כוכבים
בימוי: הדס בן-ארויה. עם אלישבע וייל, לייב לב לוין, יואב הייט, הדר כץ. ישראל 2021, 90 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע ישראלי
• הדס בן ארויה
• סרטים

"מישהו יאהב מישהו" של הדס בן-ארויה ו"הסירו דאגה מליבכם" של תום שובל הם הזוכים הגדולים בקטגוריית הסרטים הישראליים באורך מלא בפסטיבל ירושלים לקולנוע השנה. בקטגוריית הסרטים התיעודיים הישראליים זכו "מחברות שחורות" של שלומי אלקבץ, "שפאר בדרך להוליווד" של ונסה לאפא ו"סינמה סבאיא" של אורית פוקס רותם.

בקטגורייה הבינלאומית זכו הסרטים "תא מספר 6 של יוהו קוסמאנן (פינלנד, גרמניה, אסטוניה, רוסיה) ו"הפלנטה" – סרטה של אמליה אולמן (ארה"ב). הפסטיבל יסתיים בשבת הזו, ובשבוע הבאחלק מהסרטים שהוקרנובו ושאינם מיועדים להפצה מסחרית יוקרנו בקולנוע לב כאן בתל אביב.

על סרטה של בן-ארויה כתבו חבר השופטים כי הוא "מציג מבנה לא שגרתי ואף חדשני, דיאלוגים חדים ומושחזים ותפיסת עולם מקורית". על סרטו של שובל כתבו: "בדרכו הייחודית מצליח תום שובל להתבונן במציאות הישראלית המורכבת ומייצר אלגוריה חברתית ונוקבת במבט מפוכח ואירוני".

"מחברות שחורות" שזכה בקטגוריית הסרט התיעודי בוים על ידי שלומי אלקבץ, והוא מתעד את קורותיה של אחותו השחקנית רונית אלקבץ שנפטרה.המבקרת שלנו אהבה מאוד. את פרס הבימוי לסרט תיעודי קיבלה ונסה אלפא על סרטה "שפאר בדרך להוליווד" המגולל מפגש בין האדריכל הראשי של הרייך השלישי לתסריטאי צעיר.
לפרטים נוספים באתר הפסטיבל

• ❤ תרבות
• המסך
• קולנוע
• פסטיבל הקולנוע ירושלים
• הדס בן ארויה
• רונית אלקבץ