>> מיכל שרון היא הצ'ייסרית בשעשועון הלהיט של כאן 11, "המרדף" (כל הפרקים כאן), שחזרה בשבוע שעבר לעונה תשיעית (עם מנחה חדשה בדמותה התבונית של הילה קורח). בימים שהיא לא עובדת בלדעת הכל בטלוויזיה, היא משמשת כעורכת גרפית בשבועון "לאשה", ובכל הימים היא מתגוררת בתל אביב. גם לכל השאלות שלנו היו לה תשובות.

>> להריח פרחים בפארק ולרקוד עד שהשמש עולה // העיר של זיו בראשי
>> הקולנוע הכי לא קולנוע וסיפור אהבה עם פיל // העיר של דן פילץ

1. גן החשמל

לפני כ-20 שנה עברתי מהצפון הישן לשכונות שבעבר הירקון, ולמרות שאני תושבת העיר, אני מוצאת את עצמי אומרת ש"מחר אני נוסעת לתל אביב". בדרך כלל הכוונה היא לאזורגן החשמל, שם אני מבקרת אצל כרמית רזניק, מעצבת השיער המוכשרת שלי (ברזילי 13).אני אוהבת את השילוב המרתק שלבתים מתפוררים לצד חידוש עירוני, בתי אוכל עדכניים וחנויות מראשית ימי תל אביב, ונוף אנושי מגוון. אם אתם כבר שם, אני ממליצה על קפה ORO (לבונטין 12 פינת ברזילי), שכל דבר שניסיתי בו היה טעים.
פרט טריוויה, כי אי אפשר בלי: כשהשכונה נוסדה לפני כמאה שנים, היא נקראה "רמת השרון", וגן החשמל נקרא "גינת השרון".

2. מוזיאון תל אביב לאמנות

מדי פעם כשהנפש מבקשת, אני הולכת לסיבוב במוזיאון, שאף פעם לא מאכזב. השקט, הרוח התרבותית שמנשבת בו, המחשבה וההשקעה מאחורי התערוכות – גורמים לי להרגיש טוב. התערוכה שנסגרה לא מזמן על הצלם מוֹי וֶר/משה רביב העיפה לי את המוח, ועכשיו אני מתכננת ללכת לתערוכה של רות פתיר. וכמובן שאי אפשר להתעלם מהמיצג האנושי-חברתי שברחבה החיצונית, להלן הסעיף הבא.
שאול המלך 29

3. כיכר החטופים

אני מבקרת בה מאוקטובר 2023, שבוע אחרי שאביחי ברודץ' לקח כיסא והתיישב מול שערי הקריה. הכיכר היא מפעל אזרחי מדהים שלא נראה כמותו בשום מקום בעולם. בכל ביקור שם, הלב נשבר עוד קצת. אני מחכה כבר ליום בו כולם ישובו הביתה, והכיכר תתרוקן.

4. טיב טעם

הסניף הענקי ברמת החייל שפתוח גם בשישי בערב, בשבתות וחגים. דיסנילנד של ריחות וטעמים, והמון מוצרים שלא תמצאו בסופרמרקטים אחרים. אני מאוד מתחברת לסלוגן שלהם, "החופש לבחור", כי אם יש משהו ששנוא עליי – זה שנכנסים לי לצלחת או מטילים עלי מגבלות מכל סוג שהוא. אני חושקת שיניים כשמגיע החשבון בקופה, ואומרת לעצמי שזו תרומתי לשימור הרוח התל אביבית החילונית והחופשית.
דבורה הנביאה 122

5. כלבו עדית

הוא הגילטי פלז'ר שלי. במרכז המסחרי הישן של הדר יוסף נמצאת חנות, בעצם סוג של מחסן, שיש בה כל מה שצריך בתחום הקוסמטיקה, הטואליקטיקה וחומרי הניקוי. הלוק-אנד-פיל הוא של שנות השבעים, ורוב המחירים בהתאם, נתקעו ולא עלו מאז. תגידו לעזרא ששלחתי אתכם.
הדר יוסף 14

מקום לא אהוב בעיר:

אני פחות מתחברת לשכונות החדשות, בעיקר ב"גוש הגדול" (רמת אביב החדשה). הן גדולות מדי, חדגוניות ואנונימיות, ויכלו להיות חלק מכל עיר בארץ. בשכונת מגוריי, נאות אפקה, יש עדיין מרקם של שכונה קטנה, יש שבט צופים פעיל וגינות כלבים בהן כולם מכירים את כולם, קצת כמו בצפון הישן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ביום ההולדת שלי הוזמנתי לארוחה והופעה ב"גילה וננסי", הבר/מסעדה של אייל שני ו-PAG שמארח הופעות דראג. כבר בכניסה ברור שמדובר במקום שמקבל כל אחד באהבה, לא חשוב מאיזה ג'נדר הוא/היא/הם. ראינו מופע מקסים שממש גרם לי לדמוע מהתרגשות.
לבונטין 8

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מאז המלחמה אני לא מסוגלת כמעט לצרוך תרבות, ולצערי לא די בספר או סרט כדי לסדר את הראש. יש רק תוכנית אחת שמצליחה להצחיק אותי בקול רם, "קופה ראשית" (בכאן 11, הערוץ המשובח שאחראי גם על "המרדף") כמובן. מתי עוד עונה?

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
באמת, שכל אחד יתרום ויתנדב איפה שמתאים לו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה לחזק את האיש הכי מושמץ בעיר, רון חולדאי, ולאחל לו עוד שנים רבות של בריאות טובה. שימשיך לעמוד איתן ולחצוץ בינינו, מדינת תל אביב השפויה והנורמלית, לבין הטרללת מסביב.

מה יהיה?
אוף. אני לא אופטימית. בדרך כלל, כשאנחנו שמים לב לשינויים פוליטיים וחברתיים, זה כבר אחרי שקרו תהליכי העומק, אחרי שהלוחות הטקטוניים כבר זזו. אבל אין ברירה, חייבים להמשיך ולהיאבק ולקוות שיהיה טוב.

• העיר שלי
• המרדף
• כאן 11
• גן החשמל
• מוזיאון תל אביב
• כיכר החטופים
• הדר יוסף
• טיב טעם

פייר התגעגענו: "המרדף", השעשועון המוביל ובאמת הכי מבדר של כאן 11 חוזר לעונה שביעית, ואנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות את הצ'ייסר או הצ'ייסרים מחסלים מגון רחב של מתחרים שנותרים המומים אחרי רצף של 20 פלוס שאלות שנענו במהלך שתי דקות. אנחנו לרוב לא מתים על שעשועונים, אבל משהו בקלילות וחוסר היומרה, אך גם הימנעות מצעקנות מיותרת, הפכו את המרדף לפנינת הטריוויה הקטנה שלנו, ועונה חדשה אומרת שהכיף הזה חוזר. ולא סתם, הוא חוזר עם חיזוקים.

https://www.youtube.com/watch?v=nD2zH9DwK_s

העונה השביעית, שתשדור בכאן 11 הערב-21:15, מחזירה גם את המנחה הותיק עידו רוזנבלום אחרי עונה בה לוסי איוב תפסה את התפקיד. רוזנבלום יחזור לתפקידו הטבעי כמנחה קליל-אך-לא-דביל-מדי, אבל הפוקוס הוא תמיד הקרב הצמוד, האישי, המותח והתכלס לא הוגן בין הצ'ייסר איתי הרמן, או הצ'ייסרית מיכל שרון, כנגד מתמודדים תמימים שחושבים שאם יתאגדו יחדיו, הם יוכלו לנצח את הגאונים. ולרגל חזרה, ולכבוד חג פורים, אנחנו פותחים עם פרק מיוחד, בהשתתפות אורחים מיוחדים – הלהקה הכי צבעונית בישראל.

טיפקס הם כנראה הלהקה הישראלית האהובה עלינו, וכשהם מגיעים לבחון את הטריוויה שלהם מול הצ'ייסר, ברור שהולך להיות שם כיף. כלומר, פשוט תסתכלו על התלבושת שקובי לובש! וזה אפילו לא נלבש עבור פורים! כל חברי ההרכב משתתפים, וזו הזדמנות לגלות מי מחברי טיפקס יודע הכי הרבה שטויות, והאם הלהקה יכולה לנצח את הרדפן הראשי. הימור שלנו: לא, אבל יהיה כיף בדרך.

המרדף, 19:15, כאן 11 ויוטיוב

• מה רואים הלילה
• המרדף
• הצ'ייסר
• טיפקס
• פורים

• Facebook
• Twitter
• Email

לכל מי שאי פעם ראה את איתי הרמן מביס בזה אחר זה את מתחרי השעשועון "המרדף" ברור שמדובר באדם עם נפש תחרותית וסרקזם אכזרי.בריאיון לטיים אאוטהוא מתעקש שהתחרות היחידה היא נגד עצמו. אבל גם לאיש הכי חכם על המרקע יש נפילות. הנה 10 שאלות שעליהן לא הצליח לענות ב"מרדף". חושבים שאתם תצליחו?

[interaction id="59e7403d2ba90d000178117d"]

>>השולף המהיר על המרקע: איתי "הצ'ייסר" הרמן הוא המסי של השעשועונים

• המסך
• המרדף
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

בית קפה נידח בפאתי שכונת צהלה. הרבה פנסיונרים מנומסים ואיתי הרמן אחד, גבוה, רזה, עם הקסקט הנצחי וטי שירט כחולה עם כיתוב גדול באותיות צבעוניות: "ביי, לוזר". על כל אחד אחר שהוריד אותה מהמדף והלך איתה לסופר היא הייתה נראית כמו עוד חולצת צחוקים. אבל על הרמן – האנטגוניסט יודע הכל של השעשועון של תאגיד כאן "המרדף", מהתוכניות הבולטות בערוץ החדש – היא יושבת כמו התרסה. אחרי הכל, התפקיד שלו בתור "הצ'ייסר" הוא לרוקן מכספם את המתמודדים שמנסים, תוכנית אחר תוכנית, בסך הכל להגשים את החלום הישראלי – לבוא, לנצח ולחזור הביתה עם הכסף.

הפורמט של "המרדף" בהנחייתו של עידו רוזנבלום מזכיר יותר מכל סרט ישן בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, "הנרדף", רק בלי רובים וסכינים ועם שאלות טריוויה. במשפט "הבית תמיד מנצח", איתי הרמן הוא "הבית". אבל הרמן (46) לא חובש את הכובע של האיש הרע בנוחות. מי שנמצא מאחורי הקלעים של כמעט כל השעשועונים הישראליים מאז 1995 הוא טיפוס קצת פרדוקסלי – קצת ביישן אבל דברן לאללה, עם קשר עין שבא והולך (הוא מעיד על עצמו שיש לו הפרעת קשב, שכבר הפילה אותו פעם־פעמיים בשידור חי). הוא לא נטול אגו, אבל יש לו גם הרבה מודעות לזה. הוא חברותי, אבל נפתח יותר אחרי שאני אומר לו שאני גם כותב בעיתון זה ממש שאלון טריוויה שבועי, ואז הוא כבר יותר נכון לשוחח.

"המרדף" (חמישי, 21:00) היא הפעם הראשונה בחייו בפרונט. הוא בכלל התחיל את דרכו במה שנראה לו כמו עבודת סטודנטים פשוטה – כותב הגדרות ב"גלגל המזל" (וגם "סוג של שופט קווים" בתוכנית, כהגדרתו) ובכלל בנה קריירה באקדמיה. האקדמיה התפוגגה, ההגדרות תפסו אותו לכל החיים: הוא שימש כותב שאלות ועורך בשרשרת ארוכה של פורמטים בסגנון: בערוץ הילדים, ב"מלך הטריוויה", ב"מי רוצה להיות מיליונר?". "זו הייתה סנסציה. אנשים לא זוכרים עד כמה", הוא אומר על "מיליונר". הוא גם זוכר בקלות את התאריך של התוכנית הראשונה: 19 בנובמבר 1999, "הגיע המילניום עם הדבר הזה".

אתה זוכר את זה כי זה היה פרק משמעותי בחיים שלך או שאתה זוכר את זה כי אתה זה אתה?

"שתי התשובות נכונות", הוא עונה כאילו זה מבחן אמריקאי, "ברור שזה פסיכי לזכור את זה".

למה האובססיה הזאת לטריוויה? זה אופי תחרותי?

"בטח שזו תחרותיות, אבל אני לא רואה בזה דבר רע. זה בא ממקום עמוק, ללא ספק. אני לא רוצה שזה יישמע מתנשא, אבל רק כשהייתי שם, בזירה (ככה הוא מכנה את האולפן של "המרדף" – ע"ק), הבנתי שהיתרון שלי על אנשים אחרים הוא לא רק הידע. המשחק הזה הוא אני נגד עצמי, אבל אני נורא תחרותי. צילמנו את העונה בדיוק כשהיו שלבי הכרעה בליגות האירופיות, ואני רואה את מסי ואת ניימאר בועטים פנדלים ואני מזהה את המבט שלהם באותו רגע. זה זה. ברמות הגבוהות השפיץ הוא מנטלי. לא תנועה. לא כוח. כשהייתי טוב, זה היה מנטלי, כשהייתי לא מדויק – גם. אומרים לי, נו, בסדר, 'המרדף', אתה יודע הכל. מה שלא מורגש בשידור זה דברים שהיו על קוצו של נוירון, תכלס. ניצחונות מפוארים והפסדים גדולים. אני מנחש הרבה. ניחושים מושכלים, אמנם".

זה הגיוני, בגלל הפורמט.

"אז אני בטוח ב־50 אחוז, ב־80 אחוז. לפעמים זה מספיק. לפעמים לא. הנה עוד דבר שהתחיל להרגיז אותי: הכותרות האלה, 'מה קרה למסי', 'מה קרה לרונאלדו'. מה זאת אומרת מה קרה? יש ימים רעים. שואלים אותי, 'מה קרה לך?'. שום דבר לא קרה לי, איזשהו נוירון עשה פנייה לא נכונה. סטטיסטית, זה חייב לקרות, כמו שסטטיסטית היו פוקסים. התלבטתי בין שתי תשובות והייתה איזו גחמה של מולקולה. ומישהו אומר, 'היה לו יום רע'".

אחד הדברים המשעשעים שבלבלו אותו כמה פעמים בצילומים – אולי זהו עוד מפגן של הפרעת הקשב שלו – היה האור האדום באולפן. "זה היה לי מאוד לא טבעי. כל פעם שאני מנצח חשבתי שטעו בקונטרול עם התאורה או שאני בעצם טעיתי. כי זה אדום, ואני רגיל ש…".

אתה לא רגיל להיות הסכנה.

"נכון. אני כאילו האיש הרע. תראה, זה מתחיל אצל הבריטים. אצלם כל ההומור, הירידות, הסרקזם, הכל חלק מהמשחק והוא גם מאוד על פני השטח. נגיד, אן רובינסון מ'החוליה החלשה' – היא נהדרת בתור המנחה העוקצנית. אבל עד שקיבלתי על זה פידבק, הלכתי עם מה שעשו בבריטניה".

אבל הישראלים לא אוהבים סרקזם.

"קודם כל, יש לי גבולות. נורא נזהרתי, היה לי חשוב שאף אחד לא יחשוב שאני באמת מעליב אותו. ועדיין, היה מקום קצת יותר סרקסטי שהתמתן עקב בקשת העורכים. זה בערך הדבר היחיד שהתבקשתי לשנות. פשוט לא להגזים".

בוא נחזור לשאלה המקורית.

"מה היא הייתה?".

היא הייתה – מאיפה בעצם האובססיה הזאת לטריוויה?

"נו, עניתי לך על זה".

לא לגמרי. ענית בהרחבה על איך האובססיה הזאת עובדת, אבל לא על השורש שלה.

"נחמד לי שאתה שואל את זה, כי אני מתעסק בזה יותר מתמיד. ראיתי את עצמי בטלוויזיה, פתאום ראיתי איך אני. תמיד ידעתי שאני זה, שאני יודע, שאני חזק בזה, אבל לא תפסתי את הפער שכנראה באמת קיים". הוא שותק דקה ארוכה. "זה לא נראה לי כזה לא נורמלי. חשבתי שרוב האנשים יכולים לעשות את זה גם. לא ידעתי שאנחנו כזה מיעוט. רגע, למה היה לי חשוב להגיד את זה?".

זה פקטור של ידע או שזה פקטור של ביטחון?

"בסופו של דבר זה כן ידע. אני לא הנחשן הטוב במדינה. אני נשען על ידע ובעיקר על ניחושים מושכלים, שמגיעים מהאזורים הנכונים. אתה מצמצם את האפשרויות, זה לא סתמי. זה להיות ב'זון', וזו התחרותיות, וכל שאר הדברים האלה. גם קרה לי בפרקים האחרונים ששודרו, שישבתי בבית וטעיתי בשאלות שידעתי באולפן, אפילו זה כבר קרה לי. ככותב אני מכיר גם את התחושה של לטעות בשאלה שבעצמי כתבתי מתישהו ואז שכחתי".

אבל רגע, זה עדיין לא עונה על השאלה שלי.

"זה מביא אותי, כמובן, לילדות הכי עמוקה, לכאורה למקומות הלא מודעים. אני זוכר הרבה דברים מהילדות, וכנראה יש לי תשובות די טובות לשאלה הזאת, אז אולי עכשיו אני אתחיל לענות? אז הנה: ההורים אנשים תרבותיים, זה לא העניין. החוויה שלי גם כמי שגדל כבן זקונים, עם הורים מבוגרים ועם אחים גדולים, עד גיל 5 ומשהו הרגשתי כמו ילד קטן שלא מבין את העולם, ומסביב יש רק אנשים מבוגרים שמדברים על דברים לא מובנים. הנושאים. השפה. מסביב דיברו מילים שהיו קשות לילד קטן. לא הרגשתי חכם. אולי אמרו לי שאני חכם, אבל בתור ילד אתה חי חיים מאוד חסרים, של חוסר הבנה".

איפה גדלת?

"ברמת השרון".

אה, מקום קשה.

"חטפתי מכות אולי פעם אחת, באיזה כיתה א', אבל זה היה מספיק בשביל להרגיש חלש, רזה, לא מצטיין בספורט. זאת לא הייתה בעיה חברתית או משהו. לא הייתי הכי מקובל, אבל הייתי בסדר. אבל פתאום בכיתה א' נאלצתי להבין שיש משהו בדבר הזה, שאתה יושב בכיתה, והמורה שואלת שאלות, ואני קולט שאני מצביע, והמורה אומרת, 'מישהו חוץ מאיתי?', ופתאום אני מבין שיש לי טיקט".

אתה מבין שבטח היו עוד ילדים בכיתה שידעו אבל התביישו, ואתה לא התביישת. וזה גם מה שמאפשר לך היום לענות על שאלות מול מצלמות.

"זה פשוט מה שהמורה דיברה עליו לפני חצי שעה, ואני לא מבין איך האחרים לא ידעו – היא דיברה על זה לפני חצי שעה! הקשבתי, ניסיתי להבין ועניתי מה שהיא לימדה, לא יותר מזה. זה תמיד היה לי מוזר שאנשים לא שמו לב מה היא אמרה".

היום הרגע של האי ידיעה הצטמצם לשניות, אם אתה טורח לבדוק. מה שמבדיל היום בין מי שיודע למי שלא יודע הוא קודם כל הדרייב לדעת.

"כן, אבל מה שתמיד שואלים אותי זה 'בשביל מה זה טוב?'".

זאת שאלה מצחיקה, כי בעצם מעט מאוד דברים "טובים למשהו". זאת דרך ממש מבאסת להסתכל על העולם.

"אני לא אתווכח, אבל אני מסתכל על זה אחרת. כל אחד חייב לעצמו את החיים היותר עשירים שהוא יכול לחיות. והזיכרון, שהוא גם זיכרון מהיר ונשלף, נותן לך את העושר הזה מאוד מהר. כשאתה רואה סרט, או קורא ספר, או שומע פוליטיקאי מתראיין בחדשות, ויש לך קונטקסט היסטורי, והוא נשלף לך – זאת פשוט חוויה פחות שטוחה של החיים. זה נורא בסיסי. הילד שלי שומע 'טודו בום', הוא רוצה לדעת מה זה סאו פאולו. רגע, למה התחלנו לדבר על זה?".

[interaction id="59e7403d2ba90d000178117d"]

• המסך
• הצ'ייסר
• המרדף
• איתי הרמן
• תרבות