• Facebook
• Twitter
• Email

איך את בוחרת את יעדי הנסיעות שלך?

"כמעט לא היו לי מסעות כתיירת, זה תמיד נסיעה בעקבות הצגה או סרט וזה יוצר חיבור מדהים עם אנשים. אני מראה את 'הקיץ של אביה' בסין ואנשים מתנפלים עליי ואומרים לי 'זה הסיפור שלי'. הם מוצאים את ההקשר המיוחד שלהם עם הטראומה. הייתי ברוסיה כשהיא עוד הייתה ברית המועצות עם הארגון הבינלאומי לתיאטראות EPI. הסתובבתי שם עם כל הסמלים של היהדות כדי שיתקרבו אליי וישאלו שאלות. נסענו כדי לחפש את הפאנובים שהיו מסורבי עלייה. אני פרא אדם, לכל מקום שאסור אני הולכת".

איזה מקום הותיר בך את הרושם העמוק ביותר?

"יש מקומות שהביקור בהם הוא חוויה רגשית עצומה, כמו פולין, שמחלקת את החיים שלי ללפני הביקור ולאחריו. שנים לא רציתי לדרוך על אדמת פולין אבל הייתי חייבת את זה לעצמי ולפני כמה שנים נסעתי. זה היה אירוע מאוד משמעותי בחיי. זה לא קשור ליהדות או לישראליות – זה קשור להיותי בן אדם. קשה להירגע מהחוויה הזאת".

מה את הכי אוהבת בנסיעות?

"אני אוהבת שדות תעופה, את ההמולה, את האנונימיות, זה פועל עליי כמו קסם. מטוסים עולים ויורדים, מטוסים מביאים אותי ליעד שאליו אני רוצה להגיע. זה מדהים. בגילי המופלג אני לא רוצה להפסיק לנסוע, רק תנפנפי לי עם כרטיס טיסה. אבל אני טסה היום רק בתנאים טובים שמאפשרים לי לישון ולנוח".

לאן את חולמת לנסוע?

"הייתי רוצה לזכות להגיע לשכנים בביירות בשלום. הייתי בקהיר פעמיים. הייתה לי שם חוויה מכוננת. הנסיעה הראשונה שלי הייתה עם חבר הקונגרס האמריקאי צ'ארלס וילסון מיד אחרי חתימת הסכם השלום. זה היה מעמד של שטיח אדום. סגרו מוזיאונים כדי שנוכל להיכנס אליהם".

יש מקום שהיית רוצה לחזור אליו?

"חלמתי שנים להגיע למקסיקו ואני לא יודעת למה. יש לי איתה רומן בלתי מוסבר. הייתי שם לאחרונה וזו הייתה רק טעימה קטנה שנתנה לי טעם של עוד ואני רוצה לחזור לשם לטיול רחב יותר. נוסף על כך, חזרתי עכשיו מעשרה ימים נפלאים בניו יורק. זו עיר אהובה ומוכרת כי חייתי בה ולמדתי בה. כשאני חוזרת אליה אני קצת חוזרת הביתה".

מה יעד הנסיעה הבא שלך?

"הולנד. לאירוע פרטי. הייתי אמורה לנסוע לארגנטינה ודחיתי את הטיסה. גם הייתי אמורה לנסוע לסין ודחיתי כי זה נופל על ראש השנה ואני לא מוכנה לוותר על החג".

_________________________________________________________________

גילה אלמגור, שחקנית, סופרת ותסריטאית ישראלית. כלת פרס אופיר ופרס ישראל לקולנוע

• מסע אחר
• הנוסע המתמיד

• Facebook
• Twitter
• Email

איזה מקום הותיר בך את הרושם העמוק ביותר?

"קטמנדו. ישבתי בלוטוס הלבן, בית קפה ספרותי הנמצא מול האוורסט, קראתי שירים שלי והמשורר הלאומי של נפאל, יויוצו שארמה, תרגם אותם לנפאלית. הרגשתי את עוצמתו של ההר".

מהי החוויה הכי מרגשת שהייתה לך במהלך הנסיעות?

"לפני שנה הוזמנתי (עם נגן העוד יינון מועלם) לפסטיבל שירה בעיר מרדין, באזור הכורדי של תורכיה. המוזמנים האחרים באו מאיראן, מעיראק, מסוריה ומעוד מדינות שבשלב זה מסתכלות עלינו דרך כוונות הרובים. לאחר דקה הפכנו לחברים והשירה הוכיחה שוב שאין לה גבולות. באחד מימי הפסטיבל לקח אותנו אחד המארחים המקומיים לאזור אור כשדים. ההתרגשות הייתה עצומה, עד לרגע שעל הטלפון הסלולרי הבהבה הברכה 'ברוכים הבאים לסוריה'. רצתי למארח ואמרתי לו שאסור לי להיות כאן. הוא ניסה להסביר לי שזהו קיצור דרך, ואני ניסיתי להסביר לו שזו עלולה להיות הדרך לקיצור החיים שלי. למזלי הוא הבין ול'מסע בעקבות דרוויש' נוספה עוד שעת נדידה כורדית".

לאן אתה חולם לנסוע?

"לירח. קניתי לבתי משגרירות הירח שבריו ויסטה 500 דונם. אם היא תבנה שם דירת נופש אשמח להתארח".

מה אתה הכי אוהב בנסיעות?

"אני אוהב את בתי הקפה המציעים אספרסו באיטלקית, באלבנית, בצרפתית ובעוד שפות שבהן האספרסו אמנם קצר אך החוויה ארוכה מאוד. אני קורא לעצמי 'אספרסו טוריסט'".

מהו יעד הנסיעה הבא שלך?

"דיסלדורף, גרמניה, לכנס ספרותי שבו אחגוג את 'מסמרים' – מבחר משיריי שתורגמו על ידי המשורר פרנק שבלוסקי".

• מסע אחר
• הנוסע המתמיד

• Facebook
• Twitter
• Email

"בית הספר הלאומי הגבוה ללימודי קונדיטוריה" (Ecole National Supérieure de la Pâtisserie) הוא מוסד רציני, מכובד ובעל מוניטין רב ברחבי העולם. באופן קצת מפתיע הוא פועל בכפר קטן ודי נידח בשם איסנז'ו (Yssingeaux), השוכן בחבל אוברן (Auvergne) שבלב צרפת. בדרך כלל אין מאפשרים בבית הספר ביקורים של הקהל הרחב. כמה מאות פרחי קונדיטוריה מגיעים לכאן מארצות שונות כדי ללמוד להכין קינוחים, דברי מאפה ועוד כל מיני נפלאות או כדי להשתלם בתחום.

בבוקר שבו הגענו – קבוצת עיתונאים מעשר מדינות ברחבי העולם – לביקור במקום, הסבירו לנו שהמתח עצום כיוון שמבחני הסיום של כמה סדנאות מתקיימים בדיוק עכשיו. ביקשו שלא נפריע, שנתנהג יפה ושנניח לתלמידים הלחוצים להשלים את המשימות שלהם. הנהנו בראשנו בהסכמה. כמובן שלא נפריע לאיש. אנחנו רק רוצים לראות איך הם עושים קרם ברולה ברמה עולמית, ואם אפשר גם לטעום משהו על הדרך – מה טוב.

ביקרנו בכמה סדנאות. ראינו איך מעטרים עוגות בזיגוג סוכר צהוב, בחנו בכובד ראש את בחישת הבלילה שתהפוך מאוחר יותר לגלידה, טעמנו כמה דברי מאפה שיצאו רגע קודם לכן מן התנור ואז הגענו לסדנה שבה חשנו מיד שאפשר לחתוך את המתח בסכין. המורה – קשיש כבן 70 – חמור סבר, חגור סינר צחור ולראשו כובע גבוה של שפים, לא חייך אלינו אפילו פעם אחת. שש תלמידות ושני תלמידים מפוחדים ניצבו בזוגות סביב שולחנות עבודה. לפני כל אחד מהם הונחה צלחת לבנה ובוהקת, ובמרכזה נחה עוגת שוקולד מלבנית שנראתה פשוט נפלא. לצד השולחן שאליו ניגשתי עם עוד שני עיתונאים סינים צעירים עמדו שתי תלמידות בשנות ה-20 לחייהן. אחת מהן, בעלת שיער ורוד, עיטרה את ראש העוגה בקציפה לבנה שהזליפה בזהירות מתוך מזלף נייר. שולי הצלחת כבר עוטרו קודם לכן בציורי שוקולד בצורת עלים ופרחים מורכבים, מלאכת מחשבת.

• מסע אחר
• הנוסע המתמיד

• Facebook
• Twitter
• Email

במרכז טביליסי, בירת גאורגיה, יש שוק זהב גדול. יש בו בערך 400 דוכנים וכמעט בכולם עובדות נשים. זהב הוא מתנת חתונה מקובלת בגאורגיה. האורחים, במקום להביא המחאות, נותנים לבני הזוג זהב. הצורה שבה מגיע הזהב לא כל כך חשובה. הוא יכול לבוא כעגילים, כשרשרת, כטבעות. הקונים שולפים בשלב כלשהו של המשא ומתן חבילה ענקית של שטרות מקופלים. בחשיבות רבה הם מחליקים אצבע על הלשון ומתחילים לספור. דומיה משתררת. סופרים כסף. הזמן קופא. אחר כך משלמים והעולם ממשיך להסתובב. בחיים שלי לא החזקתי כזאת כמות של שטרות כסף. אולי פעם, כאשר באתי לקנות מכונית משומשת מסוחר רכב ערמומי. חוויה מזעזעת.

חוקי המטבע של גאורגיה הם תעלומה מבחינתי. מעולם לא התעמקתי בשאלת מגבלות המטבע -מה מותר ומה אסור להכניס למדינה. בכלל, מאז שיש לי כרטיס אשראי, כלומר בערך ב-30 השנה האחרונות, אני נוטה להתעלם משאלת המטבע המקומי ולא מסתובב עם כסף מזומן בארנק. אני מניח שהכול יסתדר. כלומר, כאשר אזדקק לכסף מזומן אגש לכספומט מקומי, אקיש את המספר הסודי שלי שבאופן מופלא יזוהה בכל מקום ברחבי העולם והמכונה הנדיבה תוציא מקרבה כמה שטרות. גיליתי שהמכונות ברחבי העולם נוטות להפגין אותה רמת נדיבות בדיוק, כלומר לפלוט משהו שנע בין מאה ל-500 שקל – שאותם אני מבזבז בתבונה ולאט ככל האפשר, ולכן איני מודאג במיוחד.

• מסע אחר
• הנוסע המתמיד