>> פורסם לראשונה ב-16.6.25
לחץ, לחץ, לחץ. בשלוש לפנות בוקר הוא הוגש בחסות איראן, כשישבתי בממ"ד, מחבקת כל אחד מהילדים.ות ביד אחת ומהדקת אותה חזק יותר בכל פיצוץ מטורף שהרעיד את הבית. בעשר וחצי בבוקר שאחרי, הוא הוגש בחסות מפגש הזום של כיתה ג' 3, במסגרתו התבקשה בת התשע להביא תוך 12 שניות משהו צומח שמתחיל באות ב'.

באותו הזמן הייתי באמצע פגישת זום בעצמי, הגדול היה באמצע זום של כיתה ו' 1, ובל נשכח את העובדה שלא ישנו כבר כמה ימים טובים. זו כמובן לא הפעם הראשונה. מאז ימי הקורונה העליזים עוברות כל מערכות החינוך, עם הזמן באופן מהיר מאוד, למה שהם מכנים "למידה מרחוק". כשפרצה הקורונה במרץ 2020, הבן שלי היה בכיתה א'. את רוב השנתיים שאחרי, שכללו סגרים, בידודים, מחלות ובדיקות – הוא למד בזום. והנה, ברוך השם – הוא (ואף אחד מבני.ות השכבה שלו) לא יודע קרוא וכתוב.

מאז חלפו מים, נגיפים וטילים בנהר; ואת סוף כיתה ו' – הימים האחרונים של ביה"ס היסודי – נגזר עליהם לבלות שוב, בלמידה בזום. הקטנה, מסיימת ג', אז זכתה בימיה רק להפיכה משטרית, מלחמה ועוד מלחמה בתוכה ועוד מלחמה בתוכה. אף אחד מאיתנו לא תכנן שככה ייראו החיים של הילדים.ות שלנו. וזה פאקינג לא מגיע להם.

כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד מדעים לכיתה ה' ולא אמורים לדעת

ועם כל זה, בהתחשב בכל הגורמים וכל המשתנים – אני סמוכה ובטוחה שמערכת שעות מלאה של למידה מרחוק כל בוקר זה *לא* מה שהם צריכים עכשיו. אני חלילה לא באה בטענות למורים ולמורות. מדובר בא.נשים חמודים שאני מעריכה ואף מעריצה לכל אורך ימי השנה, על המסירות וההשקעה והעבודה הקשה והבלתי מתגמלת והכוחות. הו, הכוחות. הבעיה היא במערכת, שכמו בהרבה מערכות אחרות במחוזותינו מנוהלת עקום, ללא תקציב וללא כוח אדם. וכמו שאני מוצאת את עצמי עורכת טקסטים על אוטומט כי למי בכלל יש כוח לחשוב עכשיו, כך גם בתי הספר מוצאים את עצמם חושבים על אוטומט, והאוטומט הזה אומר: ילדים בבית = למידה מרחוק.

אז למה זה כל כך מחרפן אותי? קודם כל – זה משתלט לנו על המכשירים. בהנחה שלא לכל ילד ביסודי יש בבית מחשב משלו, ולא כולם עוד בגיל של טלפון – זה מנטרל מאיתנו, אלה שעוד חייבים לעבוד מהבית, את האפשרות לעשות את זה במשך כמה שעות בכל יום.

מעבר לזה – כמות ההתעסקות שנדרשת בחיבורים, ולינקים, וסיסמאות, וכן נפתח לי לא נפתח לי, וכן שומעות אותי לא שומעות אותי, והאם אני על מיוט – היא הרבה מעבר למה שיש ביכולותיי או בכוחותיי לספק. המוח שלנו גם ככה לא מתפקד, בואו ננסה את המעט שהוא עוד מסוגל לעשות להשקיע בדברים קצת יותר אקוטיים מאיך שמים רקע דינוזאור.

והכי חשוב – כמו בקורונה גם עכשיו – אי אפשר באמת ללמוד בזום. בטח לא בגילים הצעירים של בית ספר יסודי. זה פשוט לא אפקטיבי. וגם אנחנו, חכמים ככל שנהיה, לא יודעים ללמד חשבון לכיתה ב' או מדעים לכיתה ה', וגם לא אמורים לדעת. נכון, כולנו נדפקנו, כולנו באותה הסירה. לא יקרה כלום אם לא יסיימו את תכנית הלימודים השנה. עדיף לעשות רגע פאוז, ולהמשיך מאיפה שהפסיקו כשבתי הספר יחזרו לפעול.

עם כל הנאמר, אני בהחלט מבינה את החשיבות של לאפשר לילדים לראות אחד את השני, גם אם זה דרך מסך, לשמור על איזשהו לו"ז או איזושהי שגרה ולהסיח את תשומת ליבם לרגע מזה שהכל קורס מסביב. אבל לטובת העניין הזה גם שניים-שלושה מפגשים כיתתיים של עדכון בשבוע יספיקו, בלי להעמיס במערכת מלאה ומטלות ושיעורי בית ב"גלים פרו". ואם כבר מפגשים – אפשר לקיים אותם בשעות אחר הצהריים. אנחנו גם ככה לא ישנים בלילה, ובשעות הבוקר סיכוי סביר הרבה יותר שההורים יצטרכו את המחשבים שלהם זמינים.

שנת הלימודים גם ככה מסתיימת אוטוטו. את מסיבת הסיום של בית הספר היסודי הבן שלי וכל בני.ות השכבה שלו כבר לא יחגגו; ואיתם כל שאר התלמידים והתלמידות בארץ, שאפילו את ההתרגשות שביציאה לחופש הגדול גזלו מהם. אז באמא שלכם, תנו להם לבהות במסכים כמה ימים כמו שאלוקימה התכוונה, לפני שאתם דורשים מהם מטלות. ובעיקר, שחררו אותנו ההורים מכאב הראש הזה. באמת שיש לנו מספיק ממנו גם ככה.

• טור דעה
• תל אביב נלחמת
• מלחמת איראן
• בתי ספר בתל אביב
• משרד החינוך
• עם הילדים

(הטור פורסם במקור במגזין את)
נתחיל בגילוי נאות: אני שכנה של לוסי אהריש ושל צחי הלוי. בערבים האחרונים, המתחם שבו אנחנו גרים הפך לזירת התגוששות פוליטית. לא תגידו כיכר או אולפן חדשות – פאקינג בניין מגורים. עם מעלית, עגלות, כלבים וילדים שמנסים לישון במדינה שגם ככה מתפקדת על סטרס תמידי. מתחת לדירה שלהם מתקבצים מפגינים. צועקים, מאיימים, מקללים. את לוסי. לא את שרה ולא איזה שם קוד של חברת כנסת. עיתונאית ערביה-ישראלית שמאמינה במדינה יהודית ודמוקרטית ושלא עברה על שום חוק ולא ביצעה אף פעולה לא מוסרית.

אתמול בערב זה כבר הסלים. פעילי ימין קיצוניים, ביניהם מרדכי דוד ורמי בן יהודה, הגיעו למתחם. לצחי עלה, ובצדק, ולראשונה הוא ירד להתעמת איתם. בהמשך השניים עוכבו בחשד להסגת גבול והפרת הסדר הציבורי לאחר שנכנסו לבניין. בואו נעשה רגע סדר: לוסי אהריש היא לא נבחרת ציבור. היא לא מחזיקה תיק בממשלה. מרדכי דוד, לעומת זאת, הוא עבריין מורשע. וכשהוא מגיע לביתה של אשת תקשורת, נכנס ללובי ופונה לבן זוגה "בא לי להפגין נגד אשתך, מה תעשה לי?", זה לא בדיוק נופל תחת ההגדרה של מחאה, זו בריונות מהזן התחתון.

העילה: דברים שאמרה אהריש בשידור על האלימות הגוברת בחברה הערבית ועל זכותם של אזרחי המדינה הערבים לממש את כוחם הדמוקרטי. בין היתר השתמשה במילה "אינשאללה". הדה־לגיטימציה שמופנית כאן היא לא כלפי טיעון פוליטי. היא כלפי מגזר שלם. כלפי עצם השייכות. כלפי האמירה הבסיסית, "אנחנו כאן ויש לנו אותן זכויות כמוכם". מה כל כך מערער במילה בערבית? מה מאיים בזכות הצבעה? מה מפחיד בעיתונאית שמזכירה שדמוקרטיה חלה גם על מי שלא דומה לכם? מה שמפחיד זה שהזעם הזה לא נשאר בין כותלי הטוויטר. הוא נוסע עד לדרום מזרח תל אביב במוצאי שבת, עומד ליד הגינה וחודר לקירות גבס דקים של חדרי ילדים.

הבוקר פגשתי במקרה את צחי בגינה שבין הבניינים. מטייל עם הכלב במבט מורכן. חשבתי על אדם, הבן שלהם, בן החמש. באיזו מדינה הוא גדל, מה נסביר לילדים שלנו כששואלים למה אנשים צועקים מתחת לבית כי אימא של מישהו אמרה "אינשאללה" בטלוויזיה? אמרתי לו רק: "אני מצטערת על אתמול". ואז הוספתי מחמאה על הסדרה המעולה שהוא מככב בה "כל האמהות משקרות", כי בסוף, מתחת לאלימות ולרעש, יש פה אנשים, הורים, שכנים, תרבות וחיים שצריך להמשיך איכשהו בתוך מציאות פוסט טראומטית.

ואולי זה כל הסיפור: אנחנו מתרגלים לרעיון שמותר להפגין מתחת לבית של עיתונאית. שמותר להיכנס ללובי שלה. שזה בסדר להפחיד, להתבריין, כאילו אנחנו בג'ונגל ולא במדינה דמוקרטית מתוקנת. אבל אם מילה אחת בערבית מצליחה להוציא אנשים מהבית, אולי הבעיה היא לא המילה. הלוואי והיו כאן עוד לוסי אהרישיות. עוד קולות שמסכימים להסתכן כדי להזכיר שדמוקרטיה היא לא מועדון סגור, ובטח שלא פייט קלאב. והלוואי והמאבק על עתיד המדינה הזאת לא היה עובר דרך חדרי המדרגות שלנו – וואלה, אינשאללה.

• טור דעה
• פוליטיקה
• לוסי אהריש
• אלימות

"תרבות הביטול" היא הקופירייט השלילי שהודבק לתופעת MeToo והשלכותיה, וכבר אפשר לקבוע שבמובנים רבים היא נכשלה. היא איתנו כבר שמונה שנים ובמישור המקומי בולט במיוחד המקרה של אייל גולן, שלמרות כל הדברים המזעזעים שאנחנו יודעים ממשיך למלא אצטדיונים, כשבמישור הבינלאומי עבריין המין המורשע דונלד טראמפ הפך לאיש החזק בעולם למרות כל הפוסי'ז שקיבלו את הגראב שלו.

>> "זה עידן של בולשיט, ולכן חשוב שנתבונן בעין מפוכחת בהיסטוריה"
>> "פורטובלו": HBO עושה לאיטלקים ולביביסטים בית ספר לדמוקרטיה

נכון שיש גם לא מעט דמויות שנשארו מחוץ למסכים שלנו אחרי שנחשפו בקלקלתם, הבולט ביותר הוא אולי קווין ספייסי שמנסה לשקם את עצמו ללא הצלחה לאחר שזוכה. אבל המקרה המעניין ביותר הוא של ג'סטין רוילנד, אחד היוצרים של "ריק ומורטי", שהפך לפרסונה נון גראטה בהוליווד. עכשיו השם שלו עולה שוב בעקבות יציאתו של המשחק החדש High on Life 2 שיצא בסוף השבוע שעבר כשהשאלה המרכזית היא האם ביטול היוצר בהכרח מהווה גזר דין מוות על הפרנצ'ייז שבו הוא מעורב?

המקרה של רוילנד מעניין כי הוא היה מעורב בכל כך הרבה פרויקטים. המוכר ביותר מביניהם הוא "ריק ומורטי" כמובן, שמתקשה להחזיק מעמד ללא רוילנד. דן הרמון וצוות הכותבים בחרו שלא להתייחס להיעדרו ופשוט להחליף אותו בשני מדובבים שלא מצליחים להגיע לרמתו. בסדרה אחרת שהוא מעורב ביצירתה, "הפכים סולריים" הקורעת, הם פשוט בחרו להכין מהלימונים לימונדה והחליפו את הקול של הדמות שגילם בטענה שמדובר בוירוס משנה קולות, והתוצאה הייתה הרבה יותר טובה. כתסריטאי די הסתדרו בלעדיו.

המקרה של "High on Life" הוא דוגמה מעניינת, במיוחד, כי לא מדובר רק במשחק, אלא בחברת משחקים שלמה בשם Squanch Games שרוילנד עצמו ייסד והתפטר ממנה לאחר שפורסמו ההאשמות באלימות במשפחה והטרדה מינית.במשחק הקודם הוא דובב את האקדח, ואת היעדרו פתרו בהסבר קומי קצר. העניין הוא שמדובר במשחק שלם של חברת משחקים שכל הסגנון וההומור שלה מבוסס על הסגנון וההומור של רוילנד. זאת לא רק שאלה של "האם הפרנצ'ייז ישרוד", זאת שאלה גדולה יותר: האם החברה תשרוד?

מהמעט ששיחקתי, ארבע שעות מתוך עשרים, אני יכול להגיד שחלק גדול ממה שהפך את המשחק הראשון למה שהוא עדיין שם ועל מה (או מי) שלא, הם מפצים עם חידושים כמו סקייטבורד שמשוחק מגוף ראשון, נשקים חדשים, כולל משימה שדורשת ממך ליצור אקדח מראש שאתה כורת בעצמך, ומשימות שדורשות ממך לעשות קצת יותר מללכת לנקודה מסוימת ולהרוג פושע גלקטי שמעשן בני אדם (כמו משימת שיט תענוגות-תעלומת רצח שבו אתם משחקים בתפקיד הבלש).

המקרה של רוילנד מדגים באופן מושלם שבעניין האימפקט של תרבת הביטול, הכל תלוי מה ואיך עושים. יש לא מעט דוגמאות לזה כשהזכורה ביותר היא "בית הקלפים", שלאחר ההסתבכות של ספייסי העבירה את רובין רייט עברה לתפקיד הראשי כדי לסיים את הסדרה בכבוד. דוגמה מוצלחת נוספת היא "זגורי אימפריה", שלא החזירה את משה איבגי ועדיין זכתה לשבחי המבקרים. זה לא תמיד עובד.

דוגמה טובה לסרט שלא צלח את תרבות הביטול גם היא סרט של ספייסי, "כל הכסף שבעולם", בבימויו של רידלי סקוט. כשהתחילו להגיע תלונות על ספייסי בשנת 2017, מיהרו להחליף אותו בכריסטופר פאלמר ולצלם מה שאפשר מחדש. הסרט נכשל ודי נשכח מאז. גם סרט בכיכובו של לואיס סי.קיי בשם "אני אוהבת אותך, אבא" היה אמור לצאת רגע לפני פרסום ההאשמות נגדו, אך לבסוף הוקרן פעם אחת בפסטיבל טורונטו ונגנז. זאת כנראה בחירה טובה עבור פרויקט שעוסק ביוצר קולנוע מבוגר שמנהל רומן עם נערה בת 17. למרות שניתן לצפות בו לאחר שהקומיקאי המבוטל רכש את ההפצה, הוא לא זכה להצלחה ודי נשכח מאחור.

אפשר להתווכח על תרבות הביטול ועל הקביעה שנכשלה, ובינתיים נראה שהוליווד ושאר תעשיות הבידור עוד לומדות איך להתמודד עם התופעה (או למסמס אותה), אבל זה כבר לא אותו גזר דין מוות לפרנצ'ייזים כפי שהיה בהתחלה. לא כל פרויקט אפשר להציל, לא כל פרויקט משתלם להציל וסביר להניח שבהמשך נראה עוד פרנצ'ייזים מתרסקים ונופלים בגלל האלימות המינית של יוצריהם וכוכביהם, אבל לפחות בינתיים מסתמן שגם המהפכה הזאת לא תשודר בטלוויזיה, אולי גם לא על שום מסך אחר.

• טור דעה
• ריק ומורטי
• גיימינג
• ❤ תרבות
• תרבות הביטול

את ברק כהן ראיינתי פעמיים בחיים. בשני המקרים גנזתי את הכתבה. הפעם הראשונה הייתה כשנבחר לעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית ששאפה להתמודד ב-2021, רגע אחרי שזכה בבחירות המקדימות. המפלגה החלה להתפרק תוך כדי תנועה כבר בצעדיה הראשונים והחליטה שלא להתמודד בבחירות בסופו של דבר, ואני חשבתי שלא יהיה הוגן להציג דברים שאמר בימים הראשונים, בזמן שהמציאות בשטח כבר השתנתה, ולהוציא אותם בפועל מהקשרם.
הפעם השנייה הייתה אחרי הקמת ממשלת בנט-לפיד, כשעו"ד ברק כהן החליט לנצל את ההפוגה כדי לפתח את כישוריו הנאים כזמר-יוצר בז'אנר החאפלות שיכול להרים את הזכה שבחתונות. גם שם, המציאות השתנתה מהר מכפי שהספקתי לתמלל את השיחה, והכתבה איבדה את הקונטקסט שלה. זה היה מבאס בעיקר כי רציתי להרים לו, אבל יותר מכך כי היה לי ברור שהמציאות הישראלית לא תאפשר לברק כהן לשיר ולשמח את הציבור למחייתו. המאבקים לשוויון וצדק כבר ימצאו אותו. בדיוק כשהוא יחשוב שהוא בחוץ הם יימשכו אותו בחזרה פנימה.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> המשחק המסוכן חזר: האם "ארץ נהדרת" מנרמלת את מרדכי דוד?

נזכרתי בזה בחודשים האחרונים כשהוא העביר הילוך אקטיביסטי והחל ללוות מקרוב את משפט נתניהו ואת הניסיונות לחבל בו ולהביא לביטולו, כשבמקביל לקח כפרויקט את רועי סטאר המטרידן, את דובר הליכוד הלקקן גיא לוי ואת דובר המשטרה ליאור אבודרהם ומותג האופנה "אהבל" שהקים בהשראתו (קנו חולצה!). כלומר, צדקתי. מצד שני, כל זה לא מפריע לו להמשיך לשיר בחאפלות. כלומר, טעיתי. אני לא בטוח מאיפה הוא שואב את האנרגיות, אני רק יודע שאם היו לנו מאה ברק כהנים היינו במקום לגמרי אחר.

כי מה שיפה בברק כהן, בניגוד לאנשי מחאה רבים וטובים, זה שהוא לא רק מדבר אמת לכוח אלא גם לא ממצמץ כשהכוח עונה בחזרה. כל השמאלנים הטובים שצקצקו בעשור הקודם מול פרויקט "באים לבנקאים" או כשהתקיל את מירי רגב במסעדת פירות הים גוצ'ה, היו צריכים לעמוד אצלו בתור עכשיו בסליחה ומחילה. כל מי שהפך לחנה בבלי מול המופעים של כהן ברשתות החברתיות נגד מוקדי כוח והתעקש "להסתייג מהסגנון" צריך להוריד לעצמו כאפת שטות עכשיו כששאריות הדמוקרטיה הישראלית מתפוגגות.

ברק כהן הבין מזמן והרבה לפני כולם שזה לא דיבייט בבית הלורדים. אנחנו נלחמים כאן בארגון פשע שהולך אול-אין על הראש של מתנגדיו. הוא יודע להיכנס לסנג'רים של הארגון מתחת לעור, לדבר בשפה שלהם, לגייס לעזרתו את השכינה הברוכה ואת המשפט העברי ולהוציא אותם משיווי משקלם. הוא איש של אמת, גם אם היא לא נעימה ולא פופולרית וגם כשהוא בוחר לבטא אותה באופן אגרסיבי או וולגרי. האקטיביזם שלו בוודאי אפקטיבי יותר מאלף נאומים חיוורים באלף הפגנות רוויות ייאוש.

ולא פחות חשוב: הוא שמח. הוא נהנה. הוא מבסוט. יש בו עליצות כשהוא נאבק בנאמני משטר, אוכלי שוחד ובוגדים בעמם. השמחה הזאת מדבקת ומפיחה אומץ גם באחרים, כשם שהיא מבלבלת את סוכני המשטר שרגילים לראות מולם אנשי מרכז-שמאל מבועתים ונואשים. הוא בכלל לא רואה את עצמו כחלק מ"הגוש" הדמיוני נגד נתניהו. השינוי שהוא חותר אליו עמוק, מקיף ומהותי בהרבה. למי שמעוניין להקשיב,כמו ארי ליבסקר ב"כלכליסט", הוא תמיד שמח להשמיע את החזון מרחיק הלכת שלו. וכן, יש לו חזון.

בחודשים הקרובים יצטרפו רבים אל המערכת הפוליטית בניסיון נואש לעצור בבחירות דמוקרטיות את הגלישה של מדינת ישראל אל דיקטטורה קקיסטוקרטית. חלקם כבר מאורגנים בחמ"לים במאמץ לשמור על טוהר הבחירות, משימה כמעט בלתי אפשרית אחרי שהמשטרה, השב"כ וחלקים ממערכת המשפט כבר נפלו. הם חייבים לדבר ברור, אמיץ וחזק ולייצר אופוזיציה לוחמנית פי אלף. הם חייבים להיות יותר ברק כהן. זאת תעודת עניות גדולה למנהיגי "המחנה" הדמיוני על משאביהם בכנסת, אבל נכון לרגעים אלה, עם הקרקס שהוא עושה לוואנאבי-בסיג' של נתניהו ועם הרעש שהוא מרים סביב ניסיונות המסמוס של משפט נתניהו, ברק כהן הוא האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל.

• טור דעה
• ברק כהן
• בנימין נתניהו
• משפט נתניהו
• מחאה

(פורסם במקור במגזין את)
מוווווווווווווו. כלומר, התכוונתי לכתוב "בוקר טוב". סליחה, התבלבלתי עם השפה השנייה שלי, זו שאני מדברת בה עם הפרות באחו. כלומר, עם החברות שלי במסעדה. תוך דקה מפרסום הקטע של יעל פוליאקוב מהפודקאסט עם אסי אזר, הזעזוע נשפך ברשתות כמו הכרס שלי אתמול אחרי שהזמנו קינוח שני, רק כי היינו חייבות לסיים את האירוע עם קצת (הרבה) שוקולד.
>>

הכל כבר נאמר, אז בואו נתחיל מהסוף: פוליאקוב אמרה בין היתר "אני אגמור את השמנות, אני אגמור אותן!". זה ממש בסדר יעלי, את יכולה להיות רגועה, אנחנו כבר עושות את זה לעצמנו. גם אם אנחנו לא ממש "שמנות". גם אם יש לנו כרס קטנה שמבאסת לנו את הג'ינס. גם אם ראינו תמונה של היד שלנו מהצד. גם אם קלטנו שהסנטר שלנו משתכשך כבר בעצמות הבריח. כל עימות עם המציאות, שהרי רובנו לא ממש "הירואין שיק", היא גורם למסיבת שנאה עצמית לכל מי שגדלה על תרבות הניינטיז, שם מידה 38 ואפילו מידה 36 לפעמים נחשבו "פלאס סייז".

View this post on Instagram

זוכרות את האימג' של ילדה קטנה מול מראה עם מספריים מעל הבטן שלה? קשה לי לתאר כמה פעמים המחשבה הזאת עלתה לי בראש, וכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה נורא לא פרקטי, כי כל מה שאשיל ממני זה דם וכבוד עצמי. הלוואי ולא הייתי סוחבת את זה איתי כאדם בוגר, הלוואי.

לפני כמה חודשים הייתי בפילאטיס, והתאמנה לידי מישהי לא רזה עם טופ. האם זה משהו שאני חושקת לעשות בעצמי בסתר ליבי? בהחלט כן. התחושה הזאת נראית לי משחררת בטירוף. הבעיה היא שקודם אצטרך להשתחרר מעצמי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, הצצתי על פניה של הבחורה לצידי, וראיתי שהיא צעירה. קינאתי.

קינאתי בדור החדש, שגדל עם מודלים נוספים מלבד "כוסיות". שבזכות הרשת הייתה לו גישה לנשים שמנמנות שמסוגלות להתלבש יפה, להעריך את עצמן ולהיות מבסוטיות. תבינו, זה לא משהו שבכלל היה בסביבתי. לא אצל החברות ולא אצל האמהות שלנו. זה פשוט לא היה.

ובואו נפתח סוגריים רגע על אסי עזר, ה"מאמי הלאומי". האם נשמע ממך בקרוב שהדעות לא משקפות אותך? התנצלות מלאת רגש שתגרום לנו להטות את הראש ימינה? תגיד, באיזו נקודה היית שם "סטופ", אם בכלל? בפריים טיים אתה מזיל דמעה על נטע ברזילי והחלומות שלה – אבל במציאות? יכול להיות שהתרגלת מדי להסתובב עם דוגמניות ורותם סלעיות (המעלפת!), ששכחת ששאר בני האנוש מתמודדים עם בעיות אמיתיות? שכן אכילה היא אף פעם לא אכילה. היא תמיד הבעה של רגש ומצוקות פנימיות. וואלה, לא יודעת מה ציפיתי מאדם שהביא תינוקת לעולם (כשאנשים בקהילה שלו מוכנים למשכן כליה בשביל זה), אבל אז התלונן על המחיר של אחיות לילה, בזמן שהוא מרוויח מיליונים. אוף. למה המפורסמים שלנו כאלה מנותקים. סגור סוגריים.

בשורה התחתונה: כשפוליאקוב אומרת שהנשים אוהבות "לנצל את השומן העצמי לקבל אהדה" – וואוו, אני כל כך בעד. כי האהדה של מישהי אחרת ל"משפיענית השמנה העירומה" – היא היכולת שלה לא לשנוא את עצמה היום, או בכלל. וכמה זה חשוב. תחשבו כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות על זה! כמה מחשבות. כמה חרחורים. איזה כיף זה פשוט לנשום את הסיטואציה ולהגיד "כוסאמק, אני נראית טוב אינעל העולם".

ועוד משהו על המשפט שפוליאקוב אמרה בציניות "כי אני אישה חזקה ואני אוהבת את עצמי": בעולם שרק לימד אותנו לשנוא, לרדת, להוריד, לשנמך, ואנחנו צריכות להיאבק בו על מקומנו מהרגע שנולדנו בערך, זה דווקא פיתרון לא רע. לשמור את האנרגיות למלחמות האמיתיות כלפי חוץ – לא כלפי עצמנו, ובטח שלא כלפי נשים אחרות.

• טור דעה
• יעל פוליאקוב
• פודקאסט
• דימוי גוף