אי אפשר להתעלם מהמגמה הזאת: זה קרה עוד לפני שבעה באוקטובר אבל איכשהו התחזק דווקא אחריו. ז'אנר הבורקס חוזר. אפשר לראות את זה בהצלחה של "סברי מרנן" (יחד עם עיקומי האף), בשלאגריות המטורפת של "לשחרר את שולי" (עם הסיקוול ששובר קופות לרסיסים ברגעים אלה ממש) ועכשיו – מגיעה גם סדרה שלוקחת את הבורקס לעולם הטלנובלות.

"חזי ובניו", סדרה קומית חדשה, עלתה השבוע ב-HOT ומספרת את סיפורו על בית משפחת יחזקאל והרגע שבו החתונה של הבת הבכורה, ריקי, משתבשת בענק: קללה ישנה צפה מעל פני השטח ומכריחה את ארבעת הבנות של המשפחה לצאת למסע שבו כל הסודות יוצאים לאור. אחת מהיוצרותשעומדות מאחורי הסדרה היא לי גילת, הבמאית-תסריטאית שפרצה לתודעת המיינסטרים ממש לא מזמן עם "חוליגנים". יש פער מאוד גדול בין סדרת המתח הכמעט-אכזרית לבין סדרה כל כך קלילה וסלחנית, אבל גם לא מעט קווים מקשרים – בעיקר העובדה שהיא מביאה מציאות ישראלית מבעבעת, לתוך הפרצוף, בלי לעדן או לעגל פינות.

ברמת הליהוק הסיפור הגדול הוא גיבורת הסדרה, לירז חממי, שממשיכה את התנופה מהתפקיד הכובש של טל בן הרוש ב"מנאייכ". חממי מגלמת את ריקי, הבת הבכורה שהחתונה שלה נשברת לרסיסים, ומוכיחה שהיא שחקנית ברמות הכי גבוהות שיש לנו. לכאורה, מדובר בצעד אחורה אחרי ההצלחה הגדולה שלה ב"מנאייכ", אבל התפקיד הזה מאוד מחמיא לה ומסמן אותה כשחקנית טלוויזיה ורסטילית עצומה.גם בלי קשר לחממי, במונחי הספורט, יש כאן סגל מאוד עמוק: איציק כהן שמגלם בהצלחה את האבא המסורתי והחם; אורלי זילברשץ, שמבריקה כהרגלה; נועה אסטנג'לוב, שממשיכה להתקדם אחרי "המפקדת"; בן סולטן, אפרופו "חוליגנים"; ובסעיף היציאה: עינת שרוף בתפקיד מהמם ומפתיע שגונב את ההצגה.

הסיפור של "חזי ובניו" בולט בעיקר בגלל חוסר הריאליזם שבו – הוא עוסק בכישופים וקללות ועניינים על טבעיים – אבל החומרים הבסיסיים שלו הם הכי אמיתיים שיש: משפחה אחת גדולה שתמיד יודעת להתאחד סביב מטרה משותפת. משפחה שבמסגרתה הכל נסלח ונשכח.

זה אולי גם ההסבר לשובו של הבורקס – ולמה הוא חוזר דווקא עכשיו לגדולה שכזו. הישראליות הקלאסית נמצאת בתקופת שפל לא קטנה, נדמה שהיא קרועה בין השבטים השונים והצדדים שמאיימים לרסק אותה. ובאמנות תמיד יש רצון לחזור למשהו מנחם יותר – אם תרצו, התשובה של ישראל השנייה ל"כבש השישה עשר" והעדנה שהוא זוכה לה באולמות הגדולים. חזרה לעבר כמשהו שירגיע קצת את החרדות מההווה.ישראל חוזרת לז'אנר הקלאסי הזה כי הוא מציע ישראל מעט אחרת. ישראל הרבה יותר חמה, הרבה יותר מחבקת, הרבה יותר סלחנית לצדדים השונים שבה – ובעיקר כזו שכולם מרגישים בה איכשהו בבית. במציאות, ישראל מאוד לא מרגישה ככה בשנה וחצי האחרונות; אבל על המסך אפשר בהחלט לנסות ולצייר את המקום שבו אנחנו רוצים להיות.

זו כמובן גרסה מאוד מעודכנת של הבורקס הישן – למשל, נקודת המבט הנשית של הסדרה (שקשורה יותר לאחווה בין האחיות לצרה ופחות לגברים שנמצאים ברקע), או העובדה שהבחירה לא להתחתן מוצגת כבחירה מאוד לגיטימית (דבר שקשה היה לדמיין בבורקסים של פעם, שתמיד נגמרו בחתונה כסצנת סיום אולטימטיבית). אבל בבסיס, "חזי ובניו" מדברת באותה השפה. בעממיות. בגובה העיניים של הקהל. בלי להתנשא. פשוט להביא לו את העולם שהוא מכיר. זה הופך אותה לסדרה כיפית. הקצב שלה מהיר יחסית, היא בנויה לבינג' ומצליחה לשאוב אותך פנימה. לא קל לחזור לקומדיות בתקופה הזאת, אבל נדמה לי שזה מקום שאליו אפשר לברוח, אל המשפחתיות המנחמת של בית יחזקאל, למקום שאליו תמיד אפשר לחזור ולא משנה לאיזה טוויסטים החיים לוקחים אותך.
>> "חזי ובניו" // ראשון עד שלישי 19:30 // HOT ו-NextTV

• ביקורת טלוויזיה
• טלנובלה
• HOT
• בורקס

התקופה הזאת כבדה. כבדה מאוד אפילו. השילוב בין המלחמה בעזה שנמשכת כבר שנה וחצי פלוס שבועיים של מלחמה באיראן, מייצרים תחושה מאוד קשה נפשית גם למי שלא מעורב בכך ישירות. אצל כולנו מתקיים הצורך במילה המאוסה "אסקפיזם", צורך לברוח מהמציאות ולו לכמה דקות ולמצוא משהו מנחם. רגע לפני הפסקת האש מצאתי אותו. קוראים לזה "אושר צרוף",חצי שעה של בריחה שמצליחה להקליל את הרוח ולהצחיק באמת.

>> הלהיט החדש של נטפליקס הוא טלנובלה. זה לא בהכרח דבר רעֿ
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ומלא סרטים שהחזיקו אותנו ערות השבוע

לידתה של "אושר צרוף" בשני אנשים – אור בוטבול ועמרי הכהן– שהפכו לאחרונה לכוכבי רשת לא קטנים. בוטבול פרץ לתודעה עם סדרת סרטוני "ביקורת פרסומות", שבה במסגרת תפקידו כקופירייטר מצא את כל מה שנלעג ומזויף בפרסומות והצליח לעלות ליגה. בהמשך הוא גם ביצע כמה שיתופי פעולה ברשת עם כאן דיגיטל – גם סביב מלחמת שבעה באוקטובר.ואז הוא התאחד עם הכהן לשורה של תכנים מעולים שצפו ברשת במסגרתערוץ תוכן חדש העונה לשם "דונקי". בין היתר, נמצאים שם השעשועון המוצלח "חרטטוני", הפודקאסט "מתחת לכל ביקורת" (שבה הם מריצים דאחקות על ביקורות בגוגל), התכנית המשותפת "מגזין הבוקר בערב" ועוד ועוד. ואז, כל זה עלה מדרגה עם "אושר צרוף".

ומהי "אושר צרוף"? זוהי תכנית שבועית שבמסגרתה בוטבול והכהן צופים בטלנובלת הקאלט "לגעת באושר", ששודרה בערוץ "ויוה" בתחילת המילניום, וזורקים את ההערות שלהם על הפרק. לכאורה פורמט פשוט ואף מוכר, אבל הוא הפך לדבר הכי מצחיק שקיים היום באינטרנט, ובעיקר למשהו שמצליח לגעת בלב הקולקטיבי ולמצוא משהו שמצחיק את כולנו.

מה הסוד? בעיניי, ההצלחה של בוטבול והכהן היא האבחון של הפייק – איך בתוך עטיפת הצלופן של טלנובלה (שהיתה מאוד נצפית באותה העת), קיבלנו מוצר מאוד לא אפוי, מאוד לא מקצועי, שקצת נשכח בשמה של הנוסטלגיה הארורה שמסמאת את עינינו."אושר צרוף" מצליחה בגלל שהיא לא נוסטלגית – כי היא מתייחסת לדבר כמו שהוא ואפילו מוצאת את היופי בתוך החפיפניקיות של ההפקה. גם מי שלא ראה את "לגעת באושר" בזמן אמת אבל חי בתקופה, בהחלט יוכל להזדהות איתה – היו הרבה מאוד הפקות בסגנון הזה שרצו על המסך וראינו (גם אם לא הודינו בכך בקול רם) בשקיקה. היום הן נראות קצת אחרת. רוצים להשתכנע שאני צודק? תנסו לראות היום פרקים ישנים של "רמת אביב גימל".
על לא דבר.

בדרך, "אושר צרוף" גם חוזרת לגל הטלוויזיוני הזה שהיה מאוד נפוץ בשנים הראשונות של המילניום, נחשול הטלנובלות (או "דרמות יומיות", למי שהביטוי המקורי היה מלוכלך מדי עבורו) שהציף אותנו באותם ימים. "לגעת באושר" היתה הסנונית הראשונה שהובילה ל"מיכאלה", "משחק החיים", "טלנובלה בע"מ", "השיר שלנו", "אהבה מעבר לפינה" ואפילו "האלופה" הקאלטית. לא כולן היו אותו דבר, חלקן יותר מודעות לעצמן ופארודיות מהאחרות – ובכל זאת כולן הלכו על השטיק הקבוע של הז׳אנר. סדרות מתמשכות, עם סטים קבועים, עלילה מלודרמטית, שחקנים מפורסמים – ופתיח מוכר וקליט ("לגעעעעעת באושרררר").

מעבר לכישרון של בוטבול והכהן המאוד מצחיקים, מי שמוסיפים שמן למדורה המצחיקה הזאת הם חלק מהשחקנים בסדרה המקורית – עודד מנסטר, למשל, או שירה ארד – שחוזרים אליה ב"אושר צרוף" עם המון הומור עצמי (לא התקופה הכי זוהרת בחייהם, של שחקנים שאחר כך המשיכו לתיאטרון או לטלוויזיה בתפקידים יותר רציניים) והצליחו למצוא ביחד מה מצחיק בה. אין קול יותר מהומור עצמי.

לאחרונה דיברתי כאן לא מעט על הצורך למצוא אנושיות בתוך התקופה המטורפת הזאת. ו"אושר צרוף" היא דרך אחרת לראות את האנושיות הזאת – דרך הצד הדבילי שלה. היא לועגת לתסריטאים ולהפקה, אבל בדרך גם קצת אוהבת את השכונה הזאת ומוצאת דרך לפרגן לה בעקיפין. התחושה הכללית כשצופים בה היא שאין שם רוע או ציניות. פשוט אווירה כיפית והודאה גורפת בכך שכולנו היינו דבילים. מפגרים אבל אופטימיים.

ֿמאוד נפוץ עכשיו להתהדר בעטיפת "אסקפיזם". להגיד, בחצי התנצלות, שהמטרה של דברים שאינם קשורים ישירות למלחמה היא "לתת קצת בריחה מהחדשות". אבל אסקפיזם טוב הוא כזה שלא אומר את זה מפורשות – אלא פשוט עושה. "אושר צרוף" של בוטבול והכהן כמעט ולא נוגעת במציאות בחוץ. היא נותנת לכם את המפלט בלי לדבר עליו, בכישרון גדול ובדרך מאוד מאוד קומית. ובדרך לא דרך, בלי סיסמאות, היא מצליחה להיות נחמה גדולה בתקופה של מתח אדיר.

בוטבול והכהן, בתקופה שבה לא תמיד קל לצחוק, מצליחים לכתוב מחדש את הקומדיה באינטרנט. והם עושים את זה בכישרון גדול, בעיקר כבניה של תקופה אבסורדית שמצליחים למצוא מה היה דפוק בזה, להסתכל אחורה על משהו שהיה להיט ענק ולמצוא בו בקלות את הזיוף, את הפייק או סתם את ההתנהלות השכונתית – שהפכו סדרה מאוד רצינית ודרמטית למשהו שאפשר לצחוק עליו. מי יודע? אולי יום אחד מישהו יצליח לעשות את זה גם עם האבסורד שאנחנו חיים בתוכו היום.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יוטיוב
• פודקאסטים
• טלנובלה

מאז שנטפליקס ייבאה את "ילוסטון" לשרתיה, נדמה כי ענקית הסטרימינג החליטה להיכנס עמוק לז'אנר טלנובלות הבוקרים – דרמות דרומיות אם תרצו. אם אתם לא מכירים את הז'אנר – מדובר בדרמות המתמקדות במשפחות עשירות, שלרוב מצויות במשבר כלכלי לאחר הידרדרות האימפריה הכלכלית שלהן, בעקבות הגעתו של "העולם החדש" המאיים על ערכיהן המסורתיים. לרוב המשפחה תהיה מורכבת מאב המשפחה, פטריארך קשוח בטעם של פעם, בן כושל ולא יוצלח, בת סוררת עם טראומה ודמות בן שקשורה למשפחה באופן כזה או אחר. זהו גם העץ המשפחתי של "קו המים", טלנובלת בוקרים שכמו שניחשתם – מתרחשת על המים וללא בוקרים בעיירה קטנה בצפון קרוליינה.

>> רעב כמו דוב: כשסדרת הדרמה הטובה בעולם ממליצה לכם איפה לאכול
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ומלא סרטים שהחזיקו אותנו ערות השבוע

משפחת באקלי היא כמובן המשפחה הכי חזקה באזור, עם אימפריית דיג ותיקה שבבעלותה נמל ומסעדה. אב המשפחה, הרלן (הולט מק'קלני) ירש את האימפריה מאביו בימים בהם ענף הדיג דועך ויחד עם בנו (ג'ייק וירי) הם מחדשים את קו הברחת ההרואין שלהם ששימש את ארגוני הפשיעה באזור. כשאחת העבודות מסתבכת והספינה נשדדת מכל הסמים שהכילה, המשפחה מגלה שיש שחקן חדש באזור והוא לא משחק יפה. אבל הוא כן הנבל הכי נחמד על המסך.

התחושה, בסופו של דבר, היא שמדובר בסדרה רוויית השפעות חיצוניות, אבל אם צריך לסכם את זה בכמה מילים, תדמיינו את "ילוסטון", עם ארסנל נבלים פוטנציאלי שמרגיש כמו שילוב בין "פיקי בליינדרס" מבחינת האיכות לבין "באנשי" מבחינת המבנה וההנאה שמפיקים מהם. אלה נבלים שקל לשנוא, אבל כל אחד מהם נבל מסיבה מסוימת ומוצדקת ולכן גם קל לאהוב אותם – במיוחד את הנבל הראשי שמגולם בידי טופר גרייס, אותו אתם מכירים כאריק מ"המופע של שנות ה-70" או כאדי ברוק מהסרט "ספיידרמן 3" של סם ריימי, שם הוא גם שיחק נבל, אם כי נראה שהוא הבין איך לעשות את זה רק עכשיו.

ולא רק שהוא הבין, הדמות שלו פשוט כתובה טוב עם כל התכונות שנבל צריך – הוא לא צפוי, הוא אכזרי, ודפוס התנהגות שלו לא מתאים לנבל, כי הוא ממש ממש נחמד ואתה לא יכול לדעת אף פעם אם הוא באמת נחמד או שהוא בעצם זועם. יחד עם האלימות הקיצונית שמוצגת בה, נוצר ב"קו המים" בליל כיפי לצפייה ללא פרק אחד מיותר. זו ללא ספק אחת הסדרות היותר ממכרות שיצאו לנטפליקס בשנים האחרונות, ולדמות שמגלם טופר גרייס יש חלק מרכזי בכך, כי הנבל לא רק מייצג איש רע וחמדן, הוא מייצג אמירה קצת יותר מורכבת שנותנת טיעונים די טובים מהצד השמרני יותר של המפה הפוליטית.

הנבל שלנו מזכיר קצת את הדמות של סמואל ל. ג'קסון ב"קינגסמן", שם הוא שיחק את ריצ'מונד ולנטיין שניסה לבצע השמדה המונית, למרות שהוא לא מסוגל לראות דם בלי להקיא. ההבדל הוא שהנבל הפעם הוא פשוט באמת אדם נחמד שהפך לנבל, ובין אם תאהבו את זה ובין אם לא, יש כאן אמירה מאד נוקבת על מודל הגבריות החדש אל מול הגבר הדרומי המיושן. בצד אחד של הזירה יש לנו איש נחמד שאוהב לתת הזדמנויות אבל עושה דברים מזעזעים. מהצד השני יש לנו את הרלן, אדם מבוגר עם בעיות לב ששותה לא מעט ורוצה לשמור על הטריטוריה שלו ועל עצמאותו, רגיל להיות בעמדת עליונות ולא רגיל שאומרים לו מה לעשות, ובטח שאינו מודה בטעויות שהוא בעצמו עושה. הוא נפגע, הוא נחבל והגיל מראה את אותותיו, אך הוא ממשיך להישאר בראש מורם ומעדיף את התכלב על כל הדיבורים מסביב.

גם הרלן, אב המשפחה, עושה כאן דברים די רעים, אך בסופו של דבר הכל למען הישרדות המשפחה. זאת לעומת הנבל, שעושה דברים נוראים משיקולים כלכליים ועסקיים בלבד. השאלה פה היא איזה גבר מסוכן יותר – זה שמסווה את האלימות שבו באמצעות מתק שפתיים או זה שעושה מעשיים שפלים מבחינה מוסרית, אבל מדבר ישר ולעניין? התשובה היא כמובן לא זה ולא זה, שניהם גברים גרועים מאוד, אבל התשובה שיוצר הסדרה קווין וויליאמסון בחר להציג לנו מעניינת יותר ומשנה את כל הפרספקטיבה על הסדרה ועל השאלה "מי כאן בעצם הפרוטגוניסט שלנו"; האם זה משהו שנעשה בעבר? בוודאי, כבר עשו הכל. האם זה עשוי טוב? רוב הזמן כן.

זאת טלנובלת בוקרים, אז זה כן אומר שיש כאן דיאלוגים דרמטיים מאד, ויכוחים סוערים, בגידות ושקרים, ולפעמים זה מגיע למקום הצפוי מדי ולקלישאות הצפויות מדי (ולכן גם הביקורות הקשות ברובן). בת נרקומנית וחסרת אחריות היא דוגמה מוצלחת. ברי, האחות הקטנה שמרגישה ששופטים אותה לא משנה מה, היא דוגמה נהדרת לקלישאה של דמות. היא אוהבת את הבן שלה, אבל האבא מרחיק אותה ממנו והאמא שופטת אותה יותר מדי ולא סומכת עליה מספיק. גם הבלש של מחלק הסמים איתו היא שוכבת הוא קלישאה של דמות הבלש, גבר מסוקס ופצוע שברור איפה הוא יסיים. הקלישאה הכי גדולה היא כמובן פתרון רצח באמצעות מצלמת אבטחה במוסך של השכן, שזה הדבר שקורה הכי הרבה בסדרות בהן יש רצח שצריך לפענח.

אז העונה הראשונה של "קו המים" לא מושלמת ועדיין מנסה למצוא את האיזון בין האמירה שלה לבין הז'אנר אליו היא משתייכת, אבל התוצאה מבטיחה. יש לה את כל מה שצריך בשביל בינג' מספק ויותר מזה, כיף לצפות בה, בין היתר כי יש לה מה להגיד, גם אם לא מסכימים איתה. יש לה המון פוטנציאל להיות הלהיט הבא של נטפליקס לכמה שנים טובות, אם תשרוד את סכנת הביטול המרחפת תמיד מעל ראשם של היוצרים ואם בחדר התסריטאים ייפטרו מהקלישאות, יבינו מהם המקומות הנכונים להגדיל את הדרמה וימשיכו להעמיד את בני משפחת באקלי בקו האש, או יותר נכון, "קו המים". ראיתם מה עשיתי שם?
>> קו המים // The Waterfornt // עונה ראשונה 8 פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• טלנובלה
• ארצות הברית

לפעמים צריך קצת טלוויזיה טראשית בחיים. אפשר ליפול ככה לתהומות של סדרות דוקו ריאליטי או אפילו לפריים טיים הישראלי חלילה, אבל אם מנהלים את הדחף הבסיסי הזה בתבונה אפשר להגיע איתו למקומות מוזרים ומעניינים ממש. נגיד, לפיליפינים. נגיד, לטלנובלה פיליפינית. נגיד, לטלנובלה פיליפינית מלאה באקשן, יריות ומכות, למשל. כך נפלנו על "אינקוגניטו" שעלתה כעת בנטפליקס, וכנראה שקיבלנו מכה בראש כשנפלנו עליה, כי זה ההסבר הכי הגיוני למה שראינו.

>> כל המדינה התרגשה עד דמעות. רק בחדשות 12 המשיכו לשחק בעד ונגד
>> שיאים של ניתוק: הסדרה הכי טובה בטלוויזיה חזרה. חבקו אותנו

"אינקוגניטו" היא טלנובלה מושקעת ועתירת צילומי חוץ וסצנות אקשן, ובמרכזה קבוצה של ריג'קטים בעלי נטיות עברייניות וכישורים פליליים מתקדמים, שמתכנסת תחת כנפיו של תאגיד צבאי פרטי ויוצאת לסדרת פעולות מסכנות חיים נגד העולם התחתון. לא מאוד קשה להבין מי נגד מי, כי הסדרה דוברת הרבה אנגלית ומעט טאגלוג, וכנהוג בטלנובלות העלילה זורמת מפרק לפרק עם שלל אינטריגות, קצת רומנטיקה, וכאמור במקרה הזה – פיצוצים, מכות, קרבות, יריות והרבה מיליטריזם שנדיר לפגוש בעולם הרומנטי של הטלנובלות.

אל דאגה בנים, גם כאן יש רומנטיקה, ובמרכז הסדרה עומד כוכב הטלוויזיה הפיליפיני הגדול ריצ'רד גוטיירז, לראשונה ללא פרודתו, הכוכבת הפיליפינית הגדולה קתרין ברנארדו, כך שהרבה ניצוצות עפים על המסך בכיוונו. רגע, איך אנחנו יודעים את כל זה? מה? בכלל לא קראנו עכשיו שעתיים על כוכבי טלנובלות פיליפיניים ועל הדרמות הזוגיות שלהם, מה פתאום. ואנחנו גם בכלל לא אובססיבים עכשיו על השחקנית-דוגמנית קאילה אסטרדה ויודעים עליה הכל, למה שנעשה דבר כזה. יש ל"אינקוגניטו" 140 פרקים ואנחנו בטוחים שנוכל להפסיק מתי שנרצה.
>> Incognito, עונה ראשונה, 140 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• טלנובלה
• בינג'

העולם המערבי תמיד היה מרותק מהתרבות היפנית, אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר סדרות אמריקאיות-אסייתיות. אולי זה חלק מניסיון התיקון ההוליוודי שמנסה לתת מקום לקולות אסיתיים אותנטיים, אחרי שנים של התעלמות גזענית סמויה, ואולי זה סתם ניסיון לרכב על הגל. כך או כך, בשנים האחרונות קיבלנו יותר מתרבות המזרח הרחוק מאשר בכל שנה אחרת. "לוחם" של סינמקס, "משחקי הדיונון", "הסמוראית כחולת העין", ו-"האחים סאן" של נטפליקס זה רק חלק קטן מהדוגמאות, וממש בשבוע הבא נקבל גם את "שוגון" של FX (שיעלה בדיסני+ במקביל), המבוססת על הרומן התקופתי המפורסם. התרבות היפנית, המרכזית מתרבויות המזרח הרחוק שהתאבססנו עליה, קיבלה נתח מרשים של פרשנות אמריקאית, אבל לרוב נקבל טייק עתידני מדי, או עוד ביקור בתקופת יפן הפיאודלית. כעת נטפליקס מביאה לנו את "בית הנינג'ות" של דייב בויל, שמציגה לנו גרסה מודרנית ומדממת למיתוס הנינג'ות היפני.

>>זה קורה ב-2027: ברוכים הבאים ליקום הקולנועי של הביטלס

"בית הנינג'ות" עוקבת אחרי משפחת שינובי מודרנית. שינובי, אם לא ידעתם, הוא השם המקורי לנינג'ות – או כמו שהסדרה מציגה את זה, רק רפי שכל קוראים לשינובי "נינג'ה". המשפחה הזו, בכל אופן, פורשת מחיי ההתנקשויות וההתגנבויות לאחר מות הבן הבכור. גיבור הסדרה הוא הארו (קנטו קאקו), הבן השני והצעיר שמתאהב בעיתונאית, למרות האיסור על השינובי להתאהב ולהתחתן ללא אישור. למרות שהמשפחה פרשה ואב המשפחה פתח מבשלת בירה, כל בני המשפחה (מלבד אולי הסבתא והאח הקטנטן והחמוד ריקו) ממשיכים בדרכים שונות את חייהם כנינג'ות.

הארו עוקב אחר כת סודית ומסוכנת; הבת הצעירה נאגי מתאמנת בגניבות מהמוזיאון; האם מגוייסת באופן רשמי למנהל הנינג'ות, כדי לצאת עם מישהו לדייט ולסחוט ממנו מידע; רק האב המסכן, סואיצ'י (יוסוקה אוגוצ'י), נשאר מחוץ ללופ ומרגיש בודד בתא המשפחתי. במשך שבועיים המשפחה מגלה את ההשלכות מותו של האח הבכור, והבחירות שעשו בעקבותו, ונשאבים עוד יותר לתוך קונספירציה שנוגעת לכל יפן. יוצר הסדרה דייב בויל – במאי אמריקאי ממוצא יפני שביים בעיקר סרטי אינדי – מביא אותנו ליפן מודרנית ברמה שטרם הכרנו, ומציג בעצם את המפגש המחודש של יפן עם המערב – במובן מסוים, בהשראת הרוקי מורקמי.

יש המון מאפיינים מערביים בכתיבתו של הרוקי מורקמי, לצד המפגש עם התרבות היפנית המסורתית, ובראשם החיבורים המוזיקליים למערב. בסדרה הם מקבלים אינטרפרטציה קצת שונה, עם צילומי מבנים עתיקים על רקע מבנים מודרניים, ובחירת מוזיקה מערבית לא שגרתית. השטיק של פסקול מערבי עובד לפעמים, ובמיוחד בסצינת הפתיחה, אבל לרוב מרגיש לא שייך לעולם הסדרה. היא גם מציגה שוטים מעניינים שנראים ממש כאילו יצאו מתוך "יער נורווגי" או "קורות הציפור המכנית", ושם זה עובד יותר.

בין אם מדובר בסצינה בה הארו עוקב אחר קארן איטו העיתונאית, ובין אם זה שוט רגעי של הנוף היפני המודרני – התחושה היא שלקחו אותנו לטיול קצר ביפן, והכל בעיקר עושה הרבה חשק לבקר בה. הצילום בסדרה גם הוא מעניין, ונותן הרבה פעמים הרגשה שאני צופה באדפטציית לייב אקשן לסדרת אנימה, למרות שמדובר בסדרה מקורית. זה עובד ברוב המקרים, ונראה ממש מגניב, וגם נחמד בתור צופה לזהות את אותם אלמנטים מהאנימה. לעתים רחוקות זה מרגיש מאולץ או כפוי, ולרגעים שילובי ההשפעות בכמות שהופיעה בסדרה הרגיש גדול מדי. זה לא הופך אותה ללא מהנה, אבל בהחלט לפחות טובה ממה שהיא הייתה יכולה להיות.

זו סדרה שאמנם מצליחה להיות מבדרת – עם המון אקשן של נינג'ות, התגנבויות וקרבות מכוראוגרפים היטב, ואפילו פרק סיום עונה מצוין – אבל היא רחוקה מלהיות יצירה בלתי נשכחת. התפניות של הסדרה מזכירות מאד טלנובלה, ולמרות התרגיל של טלנובלת אקשן עבד בסדרה כמו "ברלין", כאן זה מרגיש לפעמים מגוחך, ולפעמים קיצוני. זה בעיקר מקשה לי לעקוב אחר הסיפור. אני מודה שהשפה היפנית לא הקלה עליי במעקב אחר העלילה, אבל לא מערכת הקשרים המסובכת, ובאופן כללי היה קשה לתפוס לפעמים הבנה בסיסית של מה לעזאזל קורה על המסך, מאחר וכולם לבושים בשחור ופנים מכוסות. לפעמים זה גם לא משנה, כי הקרבות עשויים כל כך טוב שזה פשוט תענוג לצפות בהם. עם זאת, ברגעים בהם הדמויות לא נלחמות (ויש לא מעט כאלה), הייתי רוצה להבין מה אני רואה ומה כל דמות עושה ולמה – אלמנט די חשוב ברגעים דרמטיים.

https://www.youtube.com/watch?v=HiGziwKj4E4&pp=ygUPSE9VU0UgT0YgTklOSkFT

"בית הנינג'ות" היא סדרה מבדרת ולא יותר מזה, שזה קצת מצער כי בתור סדרה שמחברת כמוריקמי בין המזרח למערב, ונעזרת בסגנון של סדרות אנימה מוכרות, ציפיתי ממנה לקצת יותר. הבנייה של הדרמה המשפחתית עובדת לעיתים, ואפילו אני הרגשתי רע בשביל האבא כשכולם הבריזו לו מהתמונה המשפחתית שרצה לעשות – אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק את הסדרה. בסופו של דבר צריך סיפור שאפשר להבין בצורה קלה יותר, אבל עדיין מאתגרת, ללא חורים בעלילה וללא קווי עלילה נשכחים (ויש כמה כאלה). מדובר בסוף בבידור יפני להמונים שייקח אתכם לסיבוב קצר ביפן, וזה מהנה. אפילו אוסיף ואומר שמדובר באחד מפרקי סיום העונה הכי מהנים שהיו בשנה האחרונה על המסך – אבל זה לא עומד בקנה אחד עם סדרות כמו "סמוראית כחולת עין", או מה שתהיה "שוגון". סתם עוד סדרה שמעבירה את הזמן בסבבה, עם המון אקשן, חרבות, שוריקנים ודם. זה לא נורא, אבל אתם יכולים יותר טוב.
"בית הנינג'ות", 8 פרקים,עכשיו נטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• טלנובלה