פחות מ-24 שעות אחרי שיצא, השיר החדש של עדי ביטי עשה בלגן מכל הסיבות הלא נכונות. בסך הכל, הכל הלך כצפוי: כוכבת פופ שפרצה בגיל צעיר רוצה לראות שהיא התבגרה ולכן הוציאה קליפ סמי-פרובוקטיבי בלבוש חשוף, ח"כ תורנית מפילה את ההערה השמרנית הקבועה שמקשרת בין לבוש דל לתרבות אונס, להקת המגנים הרגילה זועקת בקול על זכויות האישה ואף אחד לא מדבר על זה שמדובר ברגע חשוב בתרבות הישראלית – תחילת הסוף של הפופ-טראפ הישראלי.

ברשותכם, אדלג על התייחסות ממשית לסערה התורנית, מכיוון שרק לפני חודשיים יכלתם לראות את ביטי בת ה-19 בלבוש חשוף יותר בהישרדות (וחוץ מזה, אבנר נתניהו כבר אמר כל מה שצריך ואני לא מאמין שהרגע כתבתי את זה). מה שמעניין ב-"חמסה חמסה" הוא לא הקליפ, אלא דווקא השיר. ואני מצטער ביטי, אבל זו לא מחמאה. מאוד קל לזהות את התבנית על פיה יצרו עומרי "69" סגל והוד "BEMET" מושונוב, המפיקים והכותבים של השיר, את העאלק להיט פופ-טראפ-תיכוני הזה. באס מרעיד של 808, מצילות מרוססות בנדיבות ושריקה עקומה בתור המלודיה – אלו אבני היסוד של הטראפ, ואם זה לא היה מספיק אז ביטי גם לגמרי אומרת "Skrt".

הבעיה היא, כמובן, שמדובר בסמנים קוסמטיים בלבד, העתק דהוי של העתק של העותק המקורי של המקור, הומאופתיה מוזיקלית שמשאירה כמה מולקולות של הדבר האמיתי. זה לא כזה מפתיע כשמדובר בהפקה של 69, שהתמחה לאורך כל הקריירה שלו בחיקוי חיוור לסאונד הנוכחי של המיינסטרים האמריקאי, אם כי ממוזיקאי מוכשר ומקורי כמו מושונוב דווקא כן ציפיתי ליותר. וזה לא שאני מצפה ממוזיקאית פופ להיות חוד החנית של חדשנות מוזיקלית, אבל כן אפשר לקוות במינימום לאיזו טביעת אצבע מקורית משלה, דבר ש"חמסה חמסה" אפילו לא מנסה להיות.

שתי ההשוואות המתבקשות לשיר הזה, נועה קירל ואריאנה גראנדה, דווקא מוכיחות שאפשר לעשות את זה נכון. קירל, בעיקר ב-"פאוץ'", השתמשה בתבנית הטראפ כדי לערבב אותו באופן אורגני יותר עם הסאונד הישראלי (בעזרת סימפול הכינורות מ-"Aramam" של הזמר הטורקי איברהים טטליסס) ובכך יצרה אמירה משל עצמה. גראנדה, שהיוותה כמובן השראה גם לקירל, ערבבה אותו עם המלודיה מצלילי המוזיקה, טיפה ראפ מלודי בטריולות ואסתטיקת סאונד של להקות בנות מראשית המילניום כדי להנדס את הלהיט העצום "7 Rings" ולמעשה הגדירה את צליל הפופ-טראפ העכשווי, למרות שכמובן גם היא לא היתה הראשונה להשתמש בפורמט הזה – לפניה היו אלו ביונסה, ליידי גאגא, קטי פרי, ריהאנה ועוד.

אפשר לראות את טפטופו העיקש של הטראפ למיינסטרים באופן כמעט מדויק דרך טבלאות הלהיטים, החל מאמני השוליים מאטלנטה שעיצבו את הסאונד, דרך להיטי פריצה דוגמאת "Trap Queen" של פאטי וואפ ועד ללהיטי קרוסאובר דוגמת "Old Town Road" של ליל נאס X. כיום אנחנו בשלב שבו הסאונד המרוסס הזה השתלט על כל חלקה טובה, מנותק מההקשר המקורי שלו, שעוסק בחיי סוחרי הסמים הקשים של אטלנטה.

זה בסדר, אני לא מתלונן, סופו של כל ז'אנר מוזיקלי מצליח להתרדד לטובת הפופ. רק שמבלי ששמתם לב, הטראפ עצמו השתנה והתפתח הרבה מעבר לאותה תבנית מוזיקלית בסיסית שאפשר לשעתק במהירות שיא, לזרוק עליו רצף מילות באזז ולשווק כלהיט. הפופ הישראלי, מכיוון שהוא מעתיק מחברו האמריקאי, חשוף רק לרסיס קטן ממגוון הצלילים הרחב של הטראפ. במידה מסוימת, שרשרת ההעתקה של "חמסה חמסה" חושפת למה המיינסטרים הישראלי תמיד נמצא באיחור של כמה שנים מאמריקה.

החיקוי הזה, על כל פניו, לא רק משעמם מוזיקלית, אלא גם מעיד על תחילתו של הסוף. אף אחד לא רוצה אריאנה גראנדה מעלי אקספרס, ואחרי כל כך הרבה שלבים של שעתוק כבר שכחנו את המקור, ככה שכל האד-ליבז סטייל מיגוס נשמעים מנותקים הקשר. כשבת 19 מהוד השרון מסננת סקירט זה בעיקר מכווץ את הבטן מרוב קרינג', ואני אומר את זה בתור מי שהעביר את גיל 19, לצערי, בהוד השרון. שלא יהיו טעויות, אנחנו עוד נשמע ניסיונות פופ-טראפ רבים בשנה הקרובה, אבל רק מי שירכב על הסוס החבוט הזה בדרך מקורית ומקומית יצליח להימנע מלהפוך אותו לסוס מת. ולא, להדביק טרום-פזמון עם דרבוקת כבר ממש לא מספיק.

• ביקורת מוזיקה
• פופ ים תיכוני
• פופ
• מוזיקה ישראלית
• פופ אמריקאי
• טראפ
• טראפ ישראלי
• עדי ביטי

כבר שבועיים שאני תופס את עצמי, ברגעי חוסר תשומת לב קלה ומבלי לחשוב על ההשלכות, מסנן את המנטרה המדבקת "מאני מאני דיק, מאני דיק וג'יינז". תאמינו לי, מזל שיש מסיכות. אני גם בטוח שאני לא היחיד. אני לא זוכר מתי שמעתי בפעם האחרונה ראפר עם שורות פתיחה יותר מדויקות לשיר הבכורה שלו, זיקוק טהור של כל להיטי הראפ המועדוניים של פחות או יותר 30 השנים האחרונות ופשוט צירוף מילים מפגר וקורע מצחוק עד רמת הווג'יינז.

הטימטום החינני הזה הפך את "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", סרט בן 24 דקות שעלה מכל המקומות דווקא באגף הדיגיטל המצטיין של התאגיד, ללהיט ענק שהתנחל ברשימת הסרטונים החמים ומתקרב לכחצי מיליון צפיות ביוטיוב לבדו. אופרת היפ הופ סאטירית על אדם שיוצא מרופא השיניים מסטול על הרדמה והופך לראפר הגדול במדינה היא לא מסוג היצירות שמצפים למצוא בשידור הציבורי, וחבל שכך, כי זו פנינה של ממש שמנצלת את כוחה העולה של תרבות ההיפ הופ המקומית באופן שלא נראה עד כה. מתי בפעם האחרונה ראיתם את רביד פלוטניק צוחק על ההרחבות באוזניים, את ג'ימבו ג'יי משחק עו"ד ממזר או את לוקץ' בתפקיד ניאו נאצי יהודי?

מבעד לפארודיה הצבעונית על טראפ, תמיר בר מצליח להכניס גם ביקורת חברתית. "אני לא יכול לעשות סתם כיף, זה כספי מיסים"

תמיר בר, שיצר וכתב את הסרט, הוא כבר חלק בלתי נפרד ממחלקת הדיגיטל של כאן. אחרי שיצר שם מספר סדרות רשת ("דייט עם תמיר", "יום סידורים עם תמיר", "תמיר רץ לכנסת" ועוד), הסרט הקצר והביזארי הזה מהווה ביטוי טוטאלי לאנרגיה הקומית המוזרה שקורנת מבר גם מאחורי קעקועי פנים מצויירים ופיאת ראסטות צבעוניות. מבעד לפארודיה המובהקת הזו על ראפרי טראפ צבעוניים וממולמלים כמו ליל פאמפ וטקאשי69, בר הצליח גם לסנן קמצוץ מדויק של ביקורת חברתית. אתם יודעים, נו, המילה המעצבנת הזו שאף אחד לא סובל אבל חסרה בעולמות התרבות – אמירה.

"כי אני לא יכול לעשות סתם כיף, זה כספי מיסים", בר כמעט ומתרץ. "כשהתאגיד שם עלי כסף הם יודעים שאני לא אקח את זה וסתם אעשה שירים מצחיקים. הם יודעים שאעשה כל מה שביכולתי שזה ייראה מכובד ועדיין יגיד משהו ויהיה מחתרתי, אבל גם יהיה לכולם. הם יודעים שאסבול לילות כימים כדי לעשות את הדבר הזה".

כשהתחלת בכלל אהבת את הסגנון המוזיקלי הזה?
"לא, שנאתי את הטראפ רצח. לא הבנתי מה הקטע, לא הבנתי למה זה טוב. לקח לי המון זמן עד שזה גדל עלי, והיום אני מאוד אוהב. אין ספק שהעבודה על שם טוב האבי עזרה לי להתחבר לזה, אבל כבר לפני זה היה את השיר 'Panda' (של דיזיינר, מ"ש), הייתי מכור לשיר הזה. מאד אהבתי את הפנדה הזה. המילים, גם כשאתה רואה אותן אתה לא מבין מה אומרים. ואז מיגוס הפכו לי את הפרצוף, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. והיה לי ברור שאני יכול לעשות את זה, כי הם לא גאונים כמו שהם חופשיים. אני לא בסמים, אבל אני כן בדרגות החופש האלה. אני לא בסמים בגלל שאני בדרגות החופש האלה".

בדיעבד גילית שזה יותר קשה משחשבת?
"אתה יודע כמה זמן לקח לי לכתוב את המנקה (השיר 'באים להרים', מ"ש)? יש לזה איזה ארבעים בתים. אתה חושב שזה קל כי יש מעט מילים בבית, אבל אתה יודע כמה זה קשה לספר סיפור שלם במעט מילים? אתה יודע איזה סרט זה? סבלתי לילות לבנים של בחילה מעצמי".

"אני מתקשר למנהל הדתי שלי ואומר לו 'תקשיב, יש פה יותר תחתים ממה שחשבתי, אני מודיע לך עכשיו'. הוא אומר לי 'אתה יכול לא לצלם אותם?', אני עונה לו 'תקשיב, זה מצחיק'. תחשוב איזו שיחה זאת, והוא בן אדם מבוגר"

עם כל זה שתמיר הפך ברגע לראפר הכי מדובר במדינה, הוא לא נתן לשתן לעלות לפיאת הראסטות. כיאה ליוצר עצמאי שלמד לעבוד בתוך מערכת שקרויה באופן מילולי של ממש "התאגיד", הוא עושה מאמץ מיוחד לפרגן לכל מי שיצר איתו את הסרט. הוא מהלל את העין והמקצועיות של נאור סוקי (שם שמוכר למי שבודק קרדיטים בקליפים המרהיבים של פלוטניק וטונה), את העבודה של המפיק דרור פז (בעצמו במאי קליפים וראפר מצוין) והמפיק המוזיקלי ישי סוויסה (שהפיק בין היתר את האלבום האחרון של פלוטניק), ולא שוכח לפרגן בהערכה ניכרת לחופש האמנותי הכמעט מוחלט שקיבל דווקא מהבוסים שלו, אנשי התאגיד.

"מה שאתה רואה פה, זאת שערוריה שיש את זה בערוץ 1, והסיבה שיש את זה בערוץ 1 היא המנהלים שלי, מתן דרורי, מאיה זיו ואלעד טנא שהוא בכלל סמנכ"ל דיגיטל דתי. אני מתקשר אליו ואומר לו 'תקשיב, יש פה יותר תחתים ממה שחשבתי, אני מודיע לך עכשיו'. הוא אומר לי 'אתה יכול לא לצלם אותם?', אני עונה לו 'תקשיב, זה מצחיק'. תחשוב איזו שיחה זאת, והוא בן אדם מבוגר. 'תקשיב, אני צריך את התחתים האלה. אני מצלם קליפ של ראפרים, אנחנו לא עושים צחוקים. באנו לעשות קליפ כמו שאתה רואה באמריקה, ואז לעשות את הדאחקות, אז אני צריך להראות תחתים'. והוא עונה לי 'טוב אז לא מקרוב. שיהיה מצחיק, לא סוטה'. שתבין כמה הם זורמים איתי וסומכים עלי".

איך הצעת להם את הרעיון הביזארי הזה?
"עשיתי את 'כדורגל ישראלי' וזה הגיע לחצי מיליון צפיות ועשה שערוריה. אמרתי להם שאני רוצה לעשות סרט, והבוסים שלי גרמו לזה לקרות. חשוב לי לתת להם מלא ריספקט. זה אנשים בני ארבעים פלוס, תאגידיים. תחשוב איזה אנשים צריכים להיות כדי להגיד תמיר מקבל את מה שהוא רוצה כי אנחנו סומכים עליו. נעשה מה שצריך, נרים מכרזים, נגרום לזה לקרות. אפילו לא באתי אליהם עם הצעה כמו שאתה חושב, לא אמרתי להם 'זאת אופרת היפ הופ שמתחילה מפה ומגיעה לשם'. אפילו לא ידעתי לאיפה זה הולך".

זו הייתה ההרגשה שלי. בחור שיוצא מרופא השיניים עם הרדמה בפה והופך להיות מאמבל-ראפר זה פאנץ' שבאותה המידה יכול היה להיגמר כסטטוס בפייסבוק.
"השקיעו בזה את הכסף כי היה ברור לבוסים שלי שזה לא יהיה סטטוס פייסבוק מצחיק שנמרח על 24 דקות".

עם סגנון ההומור שלך, זה לא מובן מאליו שיש לך מקום בתאגיד.
"בהתחלה הם ניסו לעשות ממני מה שהם יודעים לעשות, סרטונים כאלה של 'למה הגשם צהוב?', אבל אני התנגדתי ולא היה לי אכפת לעזוב בהתחלה. תראה, עזבתי את ההייטק וניגנתי ברחוב חמישה חודשים. הייתי בנקודה שהיה טוב לי לנגן ברחוב, הכסף שעשיתי שם הספיק לי לחומוס וטיפה צדקה, לא לקחתי אותו לכיס. עזבתי את ההייטק בשביל זה וזה סיפק לי את כל מה שאני צריך. ניגנתי שירים שלי, פולק בוב דילני, לא קומי. עצוב אפילו".

וואלה? לאן זה נעלם?
"זה לא נעלם. יש לי בן אדם בכנרת שמחכה שאבוא אליו לסיים את האלבום. פשוט ההאסלינג, העבודה על ההיפ הופ, לקחה לי כל כך הרבה מהזמן. לקח לי שנה מהחיים פתאום להשלים את הדבר הזה. לא חשבתי שזה יקרה, חשבתי שזו עבודה של כמה חודשים, לא הייתי מודע לכמה אני נכנס פה לבור שערורייתי. זה היה כל פעם עוד ועוד, והשורה הזו אולי לא מתאימה, ורגע הוא לא יכול לצאת מהכלא. והכל צריך להיות בחרוזים ולהיות מגניב והשירים היו צריכים להיות טובים. לא רק שהכל יתחבר תסריטאית, את זה אני עושה בשבוע, אבל שיהיה שיר טוב זה כבר סרט אחר לגמרי. למה ששיר יהיה טוב?"

היית צריך ללמוד לעשות מוזיקה תוך כדי?
"עזוב את זה, הייתי צריך ללמוד לעשות ראפ. אני לא באמת יודע לעשות ראפ. יש לי אינסטינקטים, אבל הייתי צריך לראות אנשים מראפרפים, לחשוב מה אני אוהב בזה, למה זה מגניב, איפה אני אוהב שהחרוזים מתרחשים. הייתי פשוט צריך ללמוד כמו בן זונה. אבא של ישי (מאיר סוויסה שמגלם את הרופא, מ"ש) נתן לי עצה בכלל לסטנדאפ, אבל לקחתי אותה לזה. סע באוטובוס, הכי טוב. אתה יושב באוטובוס והכל קורה". לקחתי מחברת, נסעתי באוטובוס כתבתי וורסים כמו אמינם. היה לי מדהים".

• מוזיקה
• טראפ
• כאן 11
• המסך
• תאגיד השידור הציבורי
• היפ הופ ישראלי

• Facebook
• Twitter
• Email

השיר החדש שלאריאנה גרנדה, “ringsי7”, יצא בסוף השבוע וכבר הפך ללהיט עם 41 מיליון צפיות ביוטיוב ומיליוני האזנות נוספות בספוטיפיי, אך הוא משך לכיוונה אש גם מכיוונים פחות מחמיאים. מעריצים רבים הבחינו בדימיון גדול בינו לבין שירים אחרים, ושלושה אמנים מצאו דרכים יצירתיות להגיב לנושא.

אחת מהם היא פרינסס נוקיה, שהעלתה לטוויטר סרטון של עצמה מאזינה ל“ringsי7” ואז קוטעת אותו עם “Mine” שלה מ-2016. בסרטון היא אומרת: "זה נשמע לכם מוכר? כי לי זה נשמע ממש מוכר… זה לא השיר הקטן שכתבתי על נשים חומות והשיער שלהן? הממ… sounds about white". הנסיכה ריטווטה ציוץ שמציע כי האלבום החדש של גרנדה, שעתיד לצאת בקרוב, מורכב מהעתקות של זרימה, תיבות ומילים משירים שלה.

עוד כתבות מעניינות:
למה מיילי סיירוס ואריאנה גרנדה מסרבות להילחם?
האם קניה ווסט מקים כנסייה בביתו?
האלבומים הכי מסקרנים שייצאו ב-2019

מי שעוד הרגיש מרומה הוא סולג'ה בוי, שמעריציו הפנו את תשומת לבו לכך שהסינגל החדש של גרנדה מזכיר את הלהיט של הראפר מ-2010, “Pretty Boy Swag”. ביום שישי האחרון הוא שיתף באינסטגרם השוואה בין השירים, לשיפוטכם:

https://www.instagram.com/p/BsywGAVA0pw/

הראפר 2 צ'יינס הצטרף למעגל המאשימים עם “Spend It” מ-2011, שהתיבות בפזמון שלו חולקים דימיון מופלא לפזמון של גרנדה. מעריציו של הראפר גם עמדו על הדימיון בין הטראפ האוס הוורוד שלו מ-2017 – בית אמיתי באטלנטה שניתן היה לבקר בו והיה חלק מקידום אלבום, ושגם הציע בדיקות HIV חינמיות – לבין הבית הוורוד שנראה בקליפ החדש של גרנדה.

הנה השיר שלו:

• מוזיקה
• טראפ
• אריאנה גרנדה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

• מוזיקה
• היפ הופ
• טראפ
• דודו פארוק
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש רגע שחוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה של התרבות, ובו נדמה שכושר ההמצאה התנוון. פה ושם נשמעים קולות מרעננים שנבלעים במהירות בשפע הנוכחי, אך לפעמים הדבר החדש שכולם מחפשים נמצא בין ארגזים משומשים – והרפרטואר המוזיקלי זוכה לרנסנס בזעיר אנפין. זה בדיוק המקרה של מיקה דיוויס, המוזיקאי הצעיר שפועל תחת השם Masego, שמיזג את ההשפעות המוזיקליות הרבות עליו לז'אנר חדש – טראפהאוסג'אז (TrapHouseJazz). לפני שבועיים יצא אלבום הבכורה שלו, ובקרוב הוא יגיע לבארבי כחלק מסיבוב ההופעות שלו.

מאסגו, רק בן 25, מעורר בשנים האחרונות עניין רב סביב הסגנון שלו. בקטעים הבולטים ששחרר אפשר למנות את "Tadow" ,"Navajo" ו-"Lady Lady" שיצא ביולי ונושא את שם האלבום החדש. "הרבה ילדים מחלקים שונים של וירג'יניה היו מגיעים אלי הביתה לג'אם סשנים עם אנרגיה מסוימת", הוא מספר בריאיון טלפוני מארה"ב, שאת חלקה בטור הוא עומד לסיים. "אני באתי מדרך סקרנית יותר, וההשפעות והטעם שמתארים אותי הם טראפהאוסג'אז – זה כמו מוזיקת האוס שמבוססת בשיקגו, וטראפ שיש בו המון אנרגיה".

עוד כתבות שיעניינו אותך:
כל הדברים שזכו להייפ הכי לא מוצדק
מייקל היא סדרה מצחיקה אבל לא בהכרח כיפית
49 סרטים שיעבירו לכם את יום כיפור

דיוויס נולד בג'מייקה להורים כמרים, וכשהיה צעיר עברה המשפחה לווירג'יניה. את הסגנון המוזיקלי שלו התחיל לפתח בגיל 15, אז לימד את עצמו לנגן בכלים שונים – צ'לו, חצוצרה, תופים, גיטרה, פסנתר ובעיקר סקסופון. "ברגע שאתה מחזיק סקסופון, לכל דבר בו יש אלמנט של ג'אז וזה נראה לי הכי הגיוני. כנער צעיר עם זהות מוזיקלית זה תרם להגדרת הגרוב שלי, שהוא צליל אלגנטי ונבער כאחד. הייתי מתאר את הצליל שלי כרגש".

איך נכנס הג'אז לחיים שלך?
"כשגדלתי לא ממש למדתי או חקרתי ג'אז, אבל המוזיקה התנגנה בבית בימי ראשון. האדם הראשון שהדביק אותי לז'אנר היה קאב קאלוויי (זמר ובדרן פופולרי בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת – א"ב), אחרי שראיתי סרט תיעודי עליו, והוא היה היחיד שהכרתי אז. היום אני הולך אחורה גם לצ'ארלי פארקר, מיילס דיוויס ומיליוני סימפולים של ג'אז. אבל ההשפעה הגדולה ביותר עליי היא של קאלוויי, אחד ממוזיקאי ג'אז רבים שאינם מוערכים, עם היצירתיות והמנהיגות שלו".

קאלווי הוא לא השפעה מובנת מאליה על ג'אזיסט צעיר.
"אני מודע לנגני ג'אז מודרני כמו קמאזי וושינגטון, אבל רוב ההשפעות שלי מגיעות מאר אנ' בי עתידני ומטראפ. אני מרגיש שקאלוויי גרם לי לנגן בסקסופון, וזה הכי רחוק שלקחתי את זה. אני לא אנציקלופדיה שמכילה מידע על מוזיקאי ג'אז. כל מה שאני יודע הוא שאני נושא את החינוך והמהות של הג'אז בשם שלי".

ג'אם סשן אחד גדול

פירוש שמו של מאסגו הוא "ברכה" בסצוואנה, השפה הרשמית של המדינה הדרום אפריקנית בוטסואנה. הוא נשען על רגש במוזיקה שלו, דבר שניכר גם בהפקות הטראפ שלו, ששונות מהסטנדרט הנהוג בז'אנר הפופולרי שמובל בין השאר על ידי שלישיית מיגוס.

"התפיסה שלי בטראפ היא של מקצב הבנוי על בסיס מצב הרוח. אני מבין שמיגוס היא הגרסה הצפויה לאיך טראפ מזוהה ונשמע. הייתי אומר שהמאזין צריך לקבוע כיצד הסגנונות מתערבבים, ואם היפ הופ או טראפ בולטים יותר אצלי".

יש נטייה לרדת על טראפ, בעיקר מצד ראפרים מהדור הוותיק יותר.
"אני אוהב מוזיקת טראפ ואת כל האמנים החדשים. יש סיבה לכך שיש להם מעריצים. יש להם מקצבים נהדרים ומסרים קליטים, והם אומרים מה שהם רוצים לומר".

לדיוויס עצמו לא חסר מה להגיד, וזה מתבטא באלבום "Lady Lady" שממשיך את הקו המוזיקלי שהתחיל בסינגלים ובאי.פי ששחרר בשנים האחרונות – אם כי הוא מעיד על צמיחה אישית ומוזיקלית שהובילה לאלבום. לדבריו, כל דבר משפיע עליו, כולל החיבור עם זמר הנשמה לאון ברידג'ס, שאותו חימם בסיבוב ההופעות של האחרון. "הנוכחות שלו מלמדת אותי דברים קטנים על עצמי. אני מרגיש שלהיות סביב מישהו עם העולם, החוכמה והידע שלו, הופך את זה למראה, מעין השתקפות של עצמך. צמיחה פנימית היא לדעת איך להתנהג במצבים מסוימים ומה משפיע עליי, אבל ככה זה עבור כולם".

ואיך זה השפיע על האלבום?
"אני חושב שמדובר בשינוי חיים. גדלתי כאדם, אני מטייל יותר, אני פוגש אנשים. ככל שאני מטייל יותר בחו"ל, ככה יש יותר השפעות במוזיקה. הרבה אנשים היו מעורבים בפרויקט הזה, וזה הרגיש כמו ג'אם סשן גדול. בדרך כלל אני מנסה לעשות דברים לבדי, אבל הפעם יש צוותים שעוזרים לי להגיע לצליל מאוחד יותר. הרבה מחבריי היו מעורבים באלבום – מדובר במוזיקאים שאני רוצה לתת להם לזרוח. באופן טבעי אני מרגיש שהצליל שלי התפתח, כיוון שיש לי יותר סיפורים לספר והפרספקטיבה שלי התפתחה".

באת מרקע דתי. האם להגעה לישראל יש משמעות מיוחדת עבורך?
"אני חושב שעם הרקע הזה אתה לומד להתמיד ולהיות בעל תשוקה בדברים שאתה עושה. בגלל שאני נוסע הרבה, נתקלתי באמונות ודתות שונות. מה שמאחד אנשים הוא מוזיקה. ההורים שלי השפיעו עלי רגש ואנרגיה של קבלה ואהבה ללא תנאי. ביחס להופעה בישראל אני מרגיש אהבה, לפחות ממה שראיתי בטוויטר עד כה. אני חושב שהאנרגיה תהיה גבוהה ושתהיה אהבה רבה".

← מאסגו, בארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, ראשון (7.10), 175 ש"ח

• מוזיקה
• ג'אז
• טראפ
• תרבות