האכילה ב"מלכה" שב-DUMBO – (השכונה הברוקלינית ששמה הוא קיצור של Down Under the Manhattan Bridge Overpass) – המסעדה הישראלית הכשרה של הסלבריטי-שף אייל שני, מרגישה כחוויה שונה לגמרי בהתאם לשעה שבה נכנסים בדלת. במרבית הערבים היא מתפקדת כמו כל מסעדה אופנתית אחרת, עם תפריט של קלאסיקות מזרח‑תיכוניות – ובעיקר שניצל Malka המוזהב והמפורסם, הממולא בפירה ומוגש עם מגוון מטבלים שפשוט מתחננים שינגבו אותם על הצלחת.

>> הכי מבוקשת בניו יורק: המטבח הישראלי עדיין חי ובועט ב"אור'אש"
>> מישלן סטאר: הישג מדהים לשף הישראלי שכבש בשקט את לונדון

אבל כשתגיעו בחמישי תפגשו מקום אחר: האורות מתעמעמים, הדי.ג’יי מגביר והמסעדה הופכת למשהו שקרוב יותר לחלום תל אביבי בהקיץ. התפריט נשאר אותו דבר, אבל האנרגיה לא. זהו הערב שבו שולטות ארוחות הטעימות הקבועות, כי למי בכלל יש זמן להתחבט מה להזמין כשהאנשים רוקדים על השולחנות?

הסניף בדאמבו נפתח כשנה אחרי הסניף באפר ווסט סייד, שנפתח ב‑2023 והיה הפרויקט הכשר הראשון אי פעם של שני בארצות הברית, והוא מנצל היטב את המיקום הפינתי המרהיב שלו. מעבר לשינויי הקצב השבועיים, המסעדה מארחת מדי פעם גם ארוחות יין מיוחדות, שמצמידות יינות כשרים מכל העולם למנות בהשראה אזורית (המהדורות האחרונות התמקדו ביינות איטלקיים וספרדיים).

האווירה אולי נעה מקיצוניות לקיצוניות – מארוחת ערב שקטה של יום שלישי ועד מסיבה לכל דבר ועניין – אבל דבר אחד במלכה נשאר קבוע: המסירות של התפריט לטעמים מזרח‑תיכוניים, שמרוכזת בעיקר בשלוש מנות מובילות: הפוקאצ’ה, ברנזינו חריימה והשניצל שכבר הוזכר.

התלונה היחידה שיש לנו לגבי הפוקאצ’ה – משוישת בעגבניות, בצל ופלפלים, ומוגשת לצד טחינה וצ’ילי ירוק – היא שהיא לא נוחתת אוטומטית על כל שולחן, כמו סלסילות הלחם ברוב המסעדות האיטלקיות. ואולי זה דווקא לטובה. כמעט כל מנה במלכה מגיעה עם רטבים וטפטופים מתובלים שמגדירים את המטבח המזרח תיכוני, ובטוח שתרצו לנגב עם הפוקאצ’ה כל משיחת רוטב על הצלחת. אם הפוקאצ’ה הזאת הייתה מגיעה מיד כשאתם מתיישבים, הייתם שבעים עוד לפני שהסעודה האמיתית בכלל התחילה.

לא כדי להוריד משהו מ"השקית הירוקה" הפשוטה לכאורה של השעועית הירוקה שהפכה לכרטיס הביקור של המקום, מסלט הירוקים המתובל למשעי או ממגוון מנות הבשר האדום, אבל השניצל הוא זה שגונב פה את ההצגה. למעשה, התפריט עצמו מתייג אותו כ“מפורסם”, קריצה אופיינית למקום שנותן למנותיו שמות מלאי פואטיות (ראו: "נתח קצבים נמס בין שתי פרוסות חלת בריוש רכה").

המנה הזו כבר סיפקה השראה לאינספור טבחים ביתיים ושפים מקצועיים שניסו לשחזר אותה במטבח שלהם. השניצל, הממולא בכמות המדויקת של פירה, פריך ללא דופי, עד כדי כך שהוא כמעט מתנפץ תחת הסכין, ואז מפנה מקום לנזילה איטית של המילוי הרך כמו ענן. נמליץ להזמין אותו כראשונה (יחד עם הפוקאצ’ה, כמובן) ולתת לכל השולחן להסתער יחד.

אם אתם מוותרים באותו ערב על הקלאסיקה הזאת, הפנו את תשומת הלב שלכם למנת החריימה ברנזינו. חריימה הוא נזיד דג צפון‑אפריקאי המוגדר ברוטב עגבניות חריף ומבושל לאט, מרובד בשום, צ’ילי, פפריקה ותבלינים מחממי לב. הברנזינו של מלכה מוגש שלם ומצופה ברוטב הארגמני העז והתבליני הזה – מה שמספק שוב טיעון משכנע להשאיר את הפוקאצ’ה בהישג יד כדי לנגב כל טיפה אחרונה.

בצד האלכוהול, הקוקטיילים בהחלט ראויים לתשומת לב ומאוד נאמנים לקו של המקום. ה‑Jerusalem Negroni מגיע עם טוויסט של אשכולית, ה‑Limonarak מערבב ערק עם נענע, לימון וסודה, וה‑Sweet Luisa מחבר ג’ין, לימון, דבש, ורבנה וברוט ליצירה בהירה ועשבונית. ובכל זאת, שווה לעבור בעיון על רשימת היינות, שמוטה מאוד לכיוון ישראלי ומציגה בקבוקים שלא תפגשו בכל בר שכונתי.

בסופו של דבר, החוויה שלכם במלכה תלויה במצב הרוח שאתם רודפים אחריו. לכו בחמישי אם אתם מחפשים את הפנטזיה התל אביבית המלאה, או בחרו ערב שקט יותר אם אתם מעדיפים להתעכב על החריימה והיין בלי להרגיש חובה לשבור את הרצפה באמצע הביס. כך או כך, המטבח לא מתבלבל: האווירה אולי משתנה, אבל האוכל מגיע לאותה רמה גבוהה בכל פעם מחדש.
​>> Malka Dumbo שוכנת ב‑56 Adams Street, Brooklyn, NY 11201.

• אוכלים שותים
• אייל שני
• מלכה
• ישראלים בחו"ל
• שפים ישראלים בחו"ל
• מסעדות בניו יורק

בתקופה לא קלה לישראל וגם לטלוויזיה שיוצרים בה – קיבלנו השבוע בשורות נהדרות: הסדרה "הבת", סדרת מתח חדשה מבית קשת, נמכרה לפלטפורמתאפל TV האיכותיתעוד בטרם שודרה בישראל וכבר עלו טיזרים ברחבי העולם ואף נקבע מועד לשידור פרק הבכורה ב-8.5. אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של מה שנותר מתעשיית הטלוויזיה המקומית. בעולם המשונה של פוסט 7.10, בכלל לא מובן מאליו שסדרה ישראלית תצליח לפלס דרכה לחו"ל דרך שכבות החרם התרבותי הגלויות והסמויות, והפסימיים יותר שבינינו חשבו שאולי זה נגמר. "הבת" היא כרגע ההוכחה שלא הכל אבוד.

>> העולם הזה חם: 23 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> אדוני המוסר: "ארץ נהדרת" עשתה לעצמה פיגוע אינטגריטי

"הבת" ממשיכה שרשרת בת כמעט 20 שנה של סדרות ישראליות שעשו את הלא ייאמן והצליחו להימכר בחו"ל בבחינת קרטיבים לאינואיטים. רובן לא עשו אקזיט דרמטי במונחים כספיים – למעשה, בדרך כלל מדובר בכסף קטן למדי בשלב ראשון – אבל כבוד וגאווה הם בהחלט הביאו, וגם פרסים בינלאומיים נאים. התקווה שמכירות סדרות ופורמטים לחו"ל תאפשר לתעשיית הטלוויזיה בישראל להתפתח למימדים בינלאומיים קצת נגוזה בשנים האחרונות, אבל עבור היוצרים זאת לגמרי הדרך לצאת אל העולם, תשאלו את חגי לוי ורון לשם.

כך או כך הגיע הזמן לדרג את הסדרות הישראליות שהכי הצליחו מעבר לים. חשוב לציין: הדירוג אינו מתייחס לסדרות על פי איכותן (זה הרי דבר סובייקטיבי), אלא על פי מידת ההצלחה שלהן – כמה הסדרה היתה פופולרית והצליחה להגיע להישגים בחו"ל, בין אם שודרה כפי שהופקה במקור ובין אם זכתה לרימייק ואדפטציה תרבותית.

16. "רמזור" (2008)

אחת הסדרות האהובות והפופולריות בטלוויזיה המקומית, שבמידה רבה הזניק את הקריירה של אדיר מילר – מקומיקאי וסטנדאפיסט אהוב לקונצנזוס. מעבר להצלחה שלה בישראל (לא פחות מארבע עונות ורייטינג חלומי באזור ה-30 אחוז, כמעט בלתי נתפס במונחים של היום) – היא גם עשתה סיבוב מעבר לים. בשנת 2010 נמכרו זכויות הסדרה לרשת "פוקס" האמריקאית, שהפיקה מתוכה את "Traffic Light", סיטקום אמריקאי עם עלילה זהה לזה של המקור הישראלי באווירה קצת אחרת. האדפטציה האמריקאית פחות עבדה (הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת בלבד), אבל באותו נובמבר זכתה הסדרה הישראלית בפרס האמי הבינלאומי לקומדיה הטובה ביותר. אגב, "רמזור" הופקה גם ברוסיה – ושודרה שם במשך לא פחות מ-11 עונות. שאפו, גיסנו.

15. "להיות איתה" (2013)

גם הקומדיה הרומנטית שכתב אסי עזר, וכיכבו בה רותם סלע ואביב אלוש הייתה להיט לא קטן בקשת באמצע העשור הקודם (שלוש עונות). זה היה רק הקדימון להצלחה האמיתית שלה – ב-2016 היא נמכרה לערוץ 4 הבריטי תחת השם "The Baker And The Beauty" ("האופה והיפה"), היא נמכרה גם לאמאזון בשפת המקור – ואפילו הגיעה לרימייק ברשת ABC האמריקנית, כולל שם גדול בתפקיד הבמאי – דייויד פרנקל, האיש שהביא לכם את "השטן לובשת פראדה". זה מאוד הצליח, אבל הסדרה הופקה מחדש גם ביוון, הולנד, רוסיה, הודו וברזיל, מה שמוכיח שאין דבר שחוצה תרבויות יותר מהסיפור הישן והקיטשי על אהבה לא צפויה בין גבר לאישה. בסך הכל הישג נאה ביותר.

14. "פלפלים צהובים" (2010)

מי שחווה אותה בזמן אמת, זוכר כמה היא היתה אירוע – לא רק סדרה מרגשת או עוצמתית, אלא אפילו חשובה. כזו שנתנה אור לתופעה המורכבת של הורים שמגדלים ילד אוטיסט בבית. "פלפלים", ששודרה במשך שתי עונות בערוץ 2, היתה סדרה חדשנית, שונה מאוד מכל מה שהכרנו, פורצת גבולות. קרן מרגלית היתה היוצרת, יוסי מרשק ועלמה זק כיכבו בתפקידים הראשיים. ובמסגרת יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם ב-2011, שני פרקים של הסדרה אפילו שודרו באו"ם. שנה לאחר מכן, הזכויות של הסדרה נמכרו לאולפני "ליונסגייט", והתגלגלו אפילו לידיים של ה-BBC, שהפיק גרסה משלו בשם "The A Word". רגע גדול בטלוויזיה שלנו, שהצליח גם לגעת בלב של רבים אחרים בעולם.

13. "בשבילה גיבורים עפים" (2018)

דוגמא מובהקת לכך שכשיצירה היא אותנטית וטובה – גם אם היא ישראלית, היא תעבור הלאה נהדר. הסדרה שיצר עומרי גבעון ושודרה ב-2018, על בסיס הספר שכתב אמיר גוטפרוינד, היתה הצלחה גדולה בישראל ואפילו היתה הדרמה הכי נצפית מאז פיצול ערוץ 2 בשלב מסוים. היא אמנם שרדה עונה אחת בלבד (היו תכניות לעונה שנייה שירדו מהפרק) אבל היכתה גלים, נמכרה לנטפליקס בגרסת המקור (היום כבר לא זמינה), זכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל הסדרות בקאן ובשלב מסוים, גם נמכרה לאפל טי.וי שיצרו על בסיסה סדרה לא מבריקה בשם "Echo 3" (ששודרה שם ב-2022). סיפור ישראלי צה"לי שהפך לאהוב גם בעולם – די מטורף אבל זה משהו שנפגוש גם בהמשך הדירוג שלנו.

12. "תא גורדין" (2012)

בניגוד לסדרות אחרות ברשימה שנשארו בתודעה, זו סדרה שקצת נשכחה. דרמת ריגול נהדרת תוצרת טדי הפקות (רון לשם היה אחד היוצרים) שעוסקת בדילמת מהגרים קלאסית – ובשאלה של נאמנות. שתי עונות היו לסדרה ששודרה ב-yes (ולאחר מכן בקשת) בין 2012 ל-2015, אבל עוד לפני שידורה היא כבר נמכרה לרשת NBC הענקית, שיצרה על בסיסה סדרה בשם "Allegiance". הסדרה בוטלה לא בגלל האיכות שלה – אלא בגלל חוסר מזל משווע. פחות או יותר במקביל לעלייתה לאוויר בארה"ב, עלתה שם גם "האמריקאים" שהפכה ברבות הימים לאחת הסדרות הגדולות בכל הזמנים עם סיפור דומה, והרימייק של "תא גורדין" נראה כמו העתק קצת חיוור שלה למרות שהמקור הישראלי היה שם קודם. לא פייר.

11. "בני ערובה" (2013)

סדרה קצת פחות זכורה, אבל בהחלט פרצה דרך. היא נוצרה על ידי רותם שמיר ועומרי גבעון, שודרה בערוץ 10 באמצע העשור הקודם ולא עשתה יותר מדי רעש, בהתאם לערוץ שיכולת הרעש שלו הייתה מוגבלת. אבל היא הייתה חדשנית מכיוון אחר – היא הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה לחו"ל עוד בשלב הפיתוח. CBS קנתה את הסדרה ועשתה על בסיסה את "Hostages", כולל דילן מקדרמוט שמוכר מסדרות כמו "הפרקליטים" ו"חוק וסדר" שכיכב בתפקיד ראשי. הסדרה האמריקאית בוטלה אחרי עונה אחת (גורל מוכר לסדרות מתוצרת ישראלית, לצערנו), אבל "בני ערובה" נרכשה גם על ידי ה-BBC שרכש אותה לשידור בגרסתה הישראלית המקורית (אמנם בערוץ BBC4, אבל בכל זאת). רספקט.

10. "כבודו" (2017)

סיפור של הצלחה מפתיעה. דרמת המתח המשפטית שודרה ב-yes בין 2017 ל-2019, בכיכובו של יורם חטב (יוצריה הם שלמה משיח ורוני ניניו) ועסקה בדילמה של שופט שבנו נקלע לפרשה פלילית קשה. הדרמה חצתה מהר את גבולות המדינה: לאורך השנים, הסדרה שודרה בגרסאות רימייק מקומיות בתשע מדינות שונות – ביניהן סין, טורקיה, ספרד, צרפת והשיא היה כשהיא הגיעה לארה"ב. רשת שואוטיים קנתה את הזכויות והעניקה את התפקיד הראשי לשחקן המוערך בריאן קרנסטון (טים ווטלי מ"סיינפלד", וולטר מ"שובר שורות", תקצר היריעה). "Your Honor" שודרה במשך שתי עונות (כמו שתי העונות שהיו לה בישראל) וחיה עד היום כלהיט לא קטן בנטפליקס.

9. "שעת נעילה" (2020)

עוד סדרה שהיתה אירוע של ממש. אחד האפוסים הגדולים של תאגיד השידור הישראלי ששודר בסוף 2020 ומשך אליו צפייה, התעניינות וגם עיסוק רב. הסדרה, שנוצרה על ידי מספר רב של יוצרים וכותבים, ליוותה את אירועי מלחמת יום הכיפורים – והגיעה עד לפסגת הפסגות של הטלוויזיה האיכותית האמריקנית. HBO רכשה את הזכויות של הסדרה ושידרה אותה בגרסת המקור בפלטפורמת הסטרימינג HBO Max, תחת השם "Valley Of Tears". סדרה חשובה, שהיתה משמעותית בזמן אמת, וגם הביאה את הסיפור הישראלי למרחקים.

8. "הנערים" (2019)

ואם כבר טראומות – הגיע הזמן להתקדם קצת למשהו יותר עדכני. "הנערים" היא אחת הסדרות הכואבות ביותר שעשו כאן – היא תיעדה את הקיץ הגיהנומי של 2014, בין שני אירועים מטלטלים שעמדו בליבו: חטיפת שלושת הנערים, והרצח של מוחמד אבו ח'דיר. כאן מגיעה דוגמא נדירה של סדרה שיוצריה הם ישראלים, אבל הגוף שעמד מאחוריה היה HBO, שהחליטה להפיק סדרה על הטראומה המדממת ההיא. "הנערים" הופקה בישראל ע"י קשת, ויוצריה הם שלושה – חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. בארץ היא חוללה סערה של ממש (אפילו הובילה לקריאה של ראש הממשלה נתניהו להחרים את קשת), אבל בעולם היא בעיקר זכתה לשבחים והיתה מועמדת לפרסים בינלאומיים. היא הייתה גם הסדרה השנייה של HBO בכל הזמנים שאינה דוברת אנגלית.

7. "שטיסל" (2013)

סדרת מופת ישראלית שהפכה ללהיט עולמי. הסדרה שנוצרה על ידי יהונתן אינדורסקי ואורי אלון הציגה את העולם החרדי דרך דמויות אהובות כמו שולם (דבל'ה גליקמן) וקיווע (מיכאל אלוני), וכיכבה ב-yes במשך שלוש עונות כאחד הלהיטים היותר גדולים ואיכותיים שלה. המצעד הזה מלא בסיפורים ישראליים מאוד שהפכו גלובליים משום מה, ו"שטיסל" מעל כולם. רכשתה לשידור בנטפליקס הפכה אותה ללהיט לא צפוי מסביב לעולם, עד כדי כך שהיא הזניקה את הקריירה של שירה האס (שגילמה בה תפקיד משני), שיום אחד תהפוך לגיבורת על הוליוודית. הצלחה מוצדקת ביותר.

6. "ילד רע" (2024)

הסדרה הכי עדכנית ברשימה – ואחת המוצלחות שבהן. "ילד רע" היא הסדרה החצי אוטוביוגרפית שיצר הקומיקאי (המצוין) דניאל חן ושודרה בשנה שעברה בהוט. רבות דובר על המאפיינים של סדרות הוט – יותר מלוכלך, פחות אלגנטי ומאוד ישראלי. במקרה הזה, הישראליות קנתה לעצמה קהל אדיר גם בעולם: "ילד רע" משודרת בנטפליקס וזכתה בשיא הצפיות של סדרה ישראלית בפלטפורמת הסטרימינג – אפילו הגיעה להיות אחת מעשר הסדרות הנצפות ביותר שאינן דוברות אנגלית. בקרוב אמורה לעלות עונה שנייה – ונותר רק לקוות שההצלחה רק בתחילתה.

5. "טהרן" (2020)

סדרה מתוצרת ישראלית שהריחה כמו חו"ל מהרגע הראשון – וגם מצליחה שם. סדרת הריגול ששודרה בכאן 11 (והופקה, בין היתר, ע"י דנה עדן ז"ל), הביאה את ניב סולטן בתפקיד הראשי המהמם, ולמרות שהיא מגיעה מהמזרח התיכון תפסה מקום טוב גם בארה"ב. אחרי עונה אחת בלבד, אפל TV רכשה אותה ובשנת 2021 היא אפילו זכתה בפרס האמי הבינלאומי לדרמה הטובה ביותר. וזה עוד בלי לדבר על העובדה שבסדרה מככבים שני שחקנים מליגה אחרת לגמרי – גלן קלוז ויו לורי (לשעבר "האוס"). עוד הוכחה שמהחומרים שיש לנו כאן אפשר לעשות זהב בעולם.

4. "פאודה" (2015)

ואם כבר מזרח תיכון לפרצוף – אין "לפרצוף" יותר מהסדרה המבולגנת והכל כך ישראלית, הזאת. ארבע עונות (וחמישית בדרך) היו לסדרת המתח על יחידת המסתערבים, שהציגה את המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בגרסת ההארדקור. מעבר לעובדה שהיא הפכה את ליאור רז לכוכב בינלאומי, "פאודה" גם קנתה לעצמה מקום מרכזי בנטפליקס שרכשה אותה, שם היא משודרת והגיעה עד למקום השביעי במדד הצפייה העולמי, כמו גם למקום בעשירייה המובילה ב-21 מדינות שונות בעולם. ההצלחה המתמשכת בנטפליקס היא גם מקרה נדיר שבו היוצרים וחברת ההפקה הרוויחו לא רע בכלל מהעסק.

3. "אופוריה" (2012)

אף אחד לא ראה את זה בא: "אופוריה" היא פרי יצירתו של רון לשם, שיצר סדרה אדג'ית למדי על נוער מבולבל וחסר משמעות. עונה אחת, עשרה פרקים – לא משהו שאמור להיות ביג דיל. אבל אז, נכנסה לתמונה HBO שרכשה את הזכויות, ויצרה סדרה שלא ממש חופפת לסדרה המקורית אבל בהחלט מבוססת עליה ועל תוגת הזילניאלים שבה. "אופוריה" האמריקאית הפכה לאחת הסדרות הכי מדוברות בעולם, בכיכובן של שחקניות לוהטהת כמו זנדאיה וסידני סוויני. לפי הטריילר של העונה השלישית – אוי ואבוי לנו.

2. "חטופים" (2010)

עוד סדרה שהיתה אירוע (ופצצת רייטינג) וכואב כמה היא חזתה את העתיד. במרץ 2010 קשת עלתה לאוויר עם סדרה (היוצר שלה היה גידי רף) שמספרת את סיפורם של שבויים שחזרו לישראל. אז זה הגיע תוך כדי תקופת השבי של גלעד שליט – היום זה מרגיש הרבה יותר מדמם. "חטופים" שודרה במשך שתי עונות מצליחטת (שיחקו שם יורם טולדנו, אסי כהן, ישי גולן ויעל אבקסיס – בין היתר), אבל זה עוד כלום לעומת הבום שהתרחש כשפוקס המאה ה-20 קנתה את הזכויות לסדרה – והפיקה ממנה את "Homeland".

הסדרה האמריקאית, ששודרה ב"שואוטיים", החזיקה מעמד לא פחות משמונה עונות – עד שירדה מהאוויר באפריל 2020. היא זכתה לשבחים ואף לפרסים – היא זכתה פעמיים בפרס הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב, וגם בפרס האמי. קלייר דיינס ודמיאן לואיס, שני כוכבי האדפטציה האמריקאית, לקחו גם הם אמי על השחקן והשחקנית הטובה ביותר. הצלחה בלתי נתפסת – שכאמור, מגיעה מתוך הסיפור הכי ישראלי ומצולק שיש. אגב, סדרת המקור בעברית נבחרה בדצמבר 2019 ע"י הניו יורק טיימס לאחת מעשר הסדרות הבינלאומיות הכי טובות של העשור, כך שלמרות האדפטציה הפופולרית גם למקור מגיע המון כבוד.

1. "בטיפול" (2005)

קצת קשה להאמין, אבל ליצירת המופת הישראלית הזאת היו בסך הכל שתי עונות. "בטיפול" – ששודרה במקור בהוט ולאחר מכן ב"קשת" – הייתה סדרה פורצת דרך גם בגלל הפורמט השונה שלה. היא לקחה מפגשים פסיכולוגיים בין המטפל, ראובן דגן (אסי דיין ז"ל), לבין הלקוחות שלו – ועשתה ממנו דרמה יומית שהיא אחת הדרמות הכי טובות שהיו כאן אי פעם. חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן היו היוצרים – והסדרה הפכה לפופולרית מאוד, בעיקר בתקופת מלחמת לבנון השנייה (כשהיא היתה בערך הדבר היחיד שאפשר היה לשדר אז, חוץ מחדשות). זו הייתה גם הסדרה שהחזירה בענק את אסי דיין לתודעה הישראלית, והביאה לו גם שני פרסי אקדמיה.

אבל כאן רק מתחיל הסיפור שלה. כי "בטיפול" ירדה מהאוויר בישראל ב-2008, אבל ההמשך שלה קרה בארה"ב – אחרי שרשת HBO קנתה את הזכויות (בין היתר, בתיווכה של נועה תשבי) והולידה ממנה את "In Treatment". באופן נדיר לסדרות אקזיט, הפעם הבימוי נשאר בידיים ישראליות – חגי לוי הפיק וביים גם את הסדרה האמריקאית, ואפילו מוזיקת הפתיחה שכתב אבי בללי הגיעה גם לסדרה בחו"ל.ארבע עונות ו-130 פרקים היו ל"In Treatment" (לשם השוואה, ל"בטיפול" המקורית היו רק 80). היא זכתה בשני פרסי אמי ועוד פעם אחת בגלובוס הזהב. היא הצלחה ישראלית מסחררת, גם ואולי בעיקר ברמה האמנותית, והצלחה בינלאומית גדולה עוד יותר. יותר מ-20 שנים עברו ועדיין לא התקרבנו שוב לגובה הרף שהיא הציבה.

• המסך
• סדרות ישראליות
• ישראלים בחו"ל
• פאודה
• אופוריה
• חגי לוי
• רון לשם

>> ארז מירנץ (תעקבו) הוא הוא מחזאי וסופר, גדל ברמת גן, גר שנים ארוכות בתל אביב וחי כיום בברלין.הרומן שלו "דולדן" יצא באפריל האחרוןוהוא מגיע לתל אביב בפורים לרגל הקרנת סרט האימה "רופוס" (Rufus – Really Unusual Fucked Up Shit), שחלק מרכזי בו מבוסס על המחזה של מירנץ, "צמחים מטפסים", שהוצג במספר תיאטראות בתל אביב כולל בהבימה. הסרט הוא אנתולוגיית פאנק-אימה-ביזאר, ואם אתם פריקים של הז'אנר אתם רוציםלראות אותו ב-4.3 בסינמטק והכרטיסים שלכם כאן. בברלין הוא עובד על דברים חדשים ומנסה לשמור על שפיות תוך געגועים לאזורנו.

>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן
>> בוקר מושלם בים וספה להתרסק עליה לשנ"צ // העיר של קרן אלכסנדר
>> גן עדן של ממש בתוך העיר וברושים מרגשים. העיר של תמר סון

1. כיכר ביאליק

משהו מהתחושה מתל אביב של פעם, גם בית העירייה הישן, בית ראובן רובין, בית ביאליק, מרכז פליציה בלומנטל והכול בקצה רחוב ביאליק, שהיה פעם המעוז של הייקים בתל אביב והיה אפשר לשמוע בו מבחר קללות בגרמנית וביידיש.

2. גינת פורסט היל

מקום קטן לברוח, בין גורדון לגוטליב. כמו מעבר דרך פורטל לעולם אחר, לפני חזרה לקלחת. מקווה שעכשיו, אחרי החשיפה הזאת הוא גם ימשיך להישאר ככה.

3. בית אריאלה

כן, המיתוג החדש, הקפה, הוויי.פיי והשעות המאוחרות עשו למקום טוב. מצד שני, לפעמים אני ממש מתגעגע למקום האפור וההסתדרותי שרק חובבי ספרים אמיתיים ונפשות אבודות באו אליו, לצד יושבי קרנות שהיו מארגנים פרלמנטים מופרכים בפואייה, עם ופלים וקפה אבקות מהמכונות הישנות. הייתי יושב שם שעות עם הסופר יונתן בן-נחום ז"ל, ואיתו לא היה צריך לא AI ולא גוגל.

4. רחוב זכריה

כל האזור של הצפון הישן תמיד קסם לי, ובמיוחד מהנמל עד הפארק, דרך אוסישקין, ירמיהו ובתי הקפה והמסעדות. אך רחוב זכריה, שלכאורה אין בו שום דבר לא אפור, הוא רחוב אניגמטי, ואני אפילו לא יכול להסביר למה, הייתי קורא לזה הייחוד שבחוסר הייחוד.

5. בית הקברות בטרומפלדור

בלילה יש שם תחושה מיסטית שמשהו קורה. וגם מזכיר לי את התקופה שהייתי יוצא לפאבים ומועדונים ולפעמים חשבתי שעדיף כבר להיות בשקט עם המתים.

מקום לא אהוב בעיר:

גינת שינקין.מקום ממותג, עם מיתולוגיה מנופחת מדי, שגם תהילת העבר שלו מוטלת בספק.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אירועי השירה של דורון בראונשטיין ב"הברווז המנפנף" כי אין לו אלוהים, בגלל שכל פעם יש משתתפים חדשים, כי יש שם שילוב של עכשיו ופעם, של גבוה ונמוך ושאין צנזורה. וגם הבעלים, שמתקרא "טוני לימון" הוא יוצר מעניין ורב-תחומי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
דרך אתר "סימניה", הזמנתי ממישהו עותק בעברית של "מתחת לגלגל" להרמן הסה. יש בו הרבה יופי גלומי כזה. וגם הלקח: לא להעמיס על עצמנו יותר מדי.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ניצולי שואה, הם לא יהיו פה עוד הרבה זמן וזה ממש הזמן לעשות משהו כדי להקל עליהם את הזמן שעוד נשאר להם. לא טיפלו בכולם כמו שצריך. שמעתי פעם תירוץ כזה: "גם ככה הם רגילים לרע." ואז הבנתי שצריך לעזור ולתרום להם אפילו עוד יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האחראי על עבודות הרכבת הקלה. בטח כל-כך הרבה מאחלים לו רע, כנראה שהוא פשוט צריך חיזוק.

מה יהיה?
מצד אחד, פעם הייתי מסכים עם האמירה ש"שום דבר טוב לא ייצא מהחומר ממנו קורץ המין האנושי". חשבתי ששום דבר לא יהיה טוב, וכמו בספר "דולדן", שאפילו לא צריך לשאוף שיהיה יותר טוב. מצד שני, וגם אם תצחקו עליי, בזכות הדת אני מבין שאף אדם לא נברא לחינם, ואז זה ממש מקל על הציווי של לאהוב לרעך כמוך…

• העיר שלי
• ישראלים בחו"ל
• ספרות ישראלית
• כיכר ביאליק
• בית אריאלה
• בית הקברות טרומפלדור
• שינקין

אנחנו אוהבים לראות את השחקנים שלנו מפתחים קריירות מצליחות בחו"ל כי זה אומר שגם לנו יש סיכוי (חחחח), וגם כי זה מוכיח שלא הכל גרוע כאן (נו), ובעיקר כי לרובם באמת מגיעה ההצלחה הבינלאומית הזאת (זה כן). ומעטים הם הישראלים בהוליווד שההצלחה שלהם מגיעה להם כמו שהיא מגיעה לשירה האס, מהאדירות שבשחקניות שצמחו כאן.

>> הרגת: האפוס המופתי של קוונטין טרנטינו מצדיק כל דקה על המסך
>> "אנקת גבהים": אין בעולם דבר פחות סקסי ממונטאז' של סצנות סקס

אחרי ההצלחה הסוחפת של "המורדת" בנטפליקס, התפקיד הראשי המוערך ב"הגופה" של נטפליקס וכמובן ההופעה ב"קפטן אמריקה" של שמארוול (זה יותר או פחות מהאול-סטאר של דני אבדיה?), מבשר אמש אתר התעשייה ההוליוודית "וראייטי" על הדבר הגדול הבא של האס: תפקיד ראשי באפוס השואה "ניצחון הרוח", שמעורר הרבה עניין בעיר הסרטים בגלל זהות המפיק שלו, דיוויד קפלן, החתום בין היתר על "הברוטאליסט" ועל "ג'וזפין", שזכה בשני פרסים בפסטיבל סאנדנס ומתמודד בימים אלה בפסטיבל ברלין.

האס, שפרצה לתודעה ההוליוודית עם ההצלחה הנטפליקסית המפתיעה של "שטיסל", תגלם אישה שעוזבת את בעלה באמסטרדם של 1937 כדי להתחיל חיים חדשים עם בתה בברלין, ומתחילה זוגיות חדשה עם רב מקומי שמנסה לסייע לכמה שיותר יהודים לעזוב את גרמניה. "יש כאן סיפור על איש טוב שמנסה לעזור לאנשים לצאת מברלין, וכל הפוקוס שלו על זה ופחות על להציל את עצמו ואת המשפחה החדשה שלו", אמר קפלן ל"וראייטי". "הסיפור מתחיל כדרמה רומנטית על מישהי שמנסה למצוא את האושר ואת החיים שהיא רוצה, גם אם זה נראה לא רציונלי".

הסרט נושא במתכוון, כמובן, את שמו של סרט התעמולה המפורסם של הבמאית הנאצית לני ריפנשטאהל, במהלך ריקליימינג קלאסי. את התסריט כתב גבריאל נוסבאום שגם מביים ויפיק יחד עם זוגתו, השחקנית-בימאית אליזבת' ווד. הסרט צולם כולו במדינת ניו יורק, שם הצליחה ההפקה לאתר לוקיישנים שבהם אפשר היה ליצור חדש את אמסטרדם, ברלין, ליסבון ואוקלהומה סיטי. הצילומים כבר הסתיימו והסרט נמצא בשלב הפוסט-פרודקשן, אך טרם נקבע לו מועד יציאה. יאללה שירה.

• המסך
• שירה האס
• ישראלים בחו"ל
• שואה

הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.

>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל

במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.

אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.

ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.

וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.

השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.

איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).

וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".

מלך החמוצים. בנימין נתניהו (צילום מסך: x.co)

בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.

האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.

אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.

• טור דעה
• ספורט
• כדורסל
• NBA
• ישראלים בחו"ל