• Facebook
• Twitter
• Email

חברת ההפקות נרנג'ה הולכת ומסתבכת: ארבעה חודשים אחריפסטיבל מטאורמתבררות השלכות ההפקה השאפתנית. עוד לפני ששקע האבק בקיבוץ להבות הבשן החל גל תלונות של אמנים שלא קיבלו תשלום, אך כעת מתברר כי החשש מפשיטת רגל הוא רק חלק מהתמונה הגדולה.

ההדים השליליים שיצר מטאור הביאו לחשש גדול ואמיתי מפני סירוב של להקות ואמנים בינלאומיים לבוא להופיע בישראל.לראייה, החורף לא יגיעו הנה אמנים משמעותיים וטרם יצאו הודעות על הופעות קיץ גדולות – דבר חריג ביותר לתקופה הזו בשנה. בתקופה החופפת אשתקד, לדוגמא,בקסטריט בויז, קייס צ'וייס,אזיליה בנקסואליס אין צ'יינס כבר הכריזו שיגיעו לישראל (מאוחר יותר הצטרפו גםאוזי אוסבורןורינגו סטאר).

גורם בתעשיית המוזיקה טען בפני Time Out כי תעשיית ההופעות נמצאת במשבר בעקבות כשלי הפסטיבל, ובשל התחזקות ה-BDS ייקח לענף שנתיים-שלוש להתאושש. מקור אחר הסביר כיערן אריאלי, מנהל נרנג'ה הפקות, "שרף את עצמו" כשהחליט להילחם בלנה דל ריי (שביטלה את השתתפותה בפסטיבל) ובעיקר כשלא שילם לאמנים. "נרנג'ה מרחיק מאיתנו אמנים, הוא מוציא לנו שם רע. נגמר תור הזהב של ההופעות".

עוד כתבות מעניינות:
למה התקשורת לא דיברה על הכשלים בפסטיבל מטאור?
ליינאפ קואצ'לה 2019: צ'יילדיש גמבינו, אריאנה גרנדה ועוד
כמה טוב אתם מכירים את דיוויד בואי?

הפסטיבל, שהיה הראשון מסוגו בארץ, גילם בתוכו הבטחות רבות עם ליינאפ חלומי ומפואר. אך גל הביטולים, ובראשו דל ריי, פגע במכירת הכרטיסים והכניס את נרנג'ה לסחרור כלכלי. לפי מקור בתעשייה, גורם נוסף להפסדים הגדולים הוא העובדה שאריאלי שילם לאמנים הבינלאומיים סכומים גבוהים בהרבה מהמקובל בפסטיבלים אחרים בעולם, מתוך רצון להביאם לישראל – מה שככל הנראה ייקר את הכרטיסים. החשש הגדול של החברה כרגע הוא מצב של פשיטת רגל, ובימים אלה מקיים אריאלי פגישות עם משקיעים שיוכלו לתת לו גב כלכלי.

"ערן אריאלי אחראי למה שהיה בפסטיבל מטאור, אבל הוא לא היחיד", מחדד עמוס בוקובזה, מנכ"ל חברת ההגברה סינקופה שעבדה עם נרנג'ה על מטאור. "חברת הכרטיסים איוונטים הייתה צריכה לעצור את זה בזמן, אחרי כל הביטולים. אני מקווה שהוא ייצא מהמצב הזה – יש לו חזון אמנותי, אבל לא הוא זה שצריך להתעסק עם כספים".

הזעם בקרב האמנים הישראלים ועובדי הפסטיבל גדול. לדברי מספר מקורות המעורים בנושא, הרוב המוחלט של האמנים המקומיים עוד לא קיבל תשלום, ומיעוטם קיבל תשלום חלקי בלבד. חבר באחת הלהקות אישר את הדברים, וחבר בלהקה אחרת סיפר שנאלץ לשלם בעצמו לנגנים. אותם מקורות טוענים כי ברי סחרוף קיבל תשלום חלקי בזכות דרישה של חברת ההפקות המון ווליום, המייצגת אותו, לקבל מקדמה מראש. בהמון ווליום בחרו שלא להגיב. ככל הידוע, אף אמן לא החל בהליך משפטי נגד נרנג'ה למעט חברת ייצוג האמנים כספית, המייצגת את בלקן ביט בוקס ודודו טסה. בחברה אישרו שמתנהלים הליכים משפטיים בנושא. ככל הנראה, האמנים הבינלאומיים שקבלו על העיכוב בתשלום קיבלו בינתיים את הכסף על הופעתם. זמן קצר לאחר הפסטיבל פרסם די.ג'יי בריאן שימקוביץ', שמייצג את הזמר הגנאי Ata Kak, פוסטים שבהם טען כי הנהלת הפסטיבל לא שילמה להם את מלוא הסכום. הפוסטים הוסרו מאז, ואת תגובתו של שימקוביץ' לא ניתן היה להשיג.

המוזיקאים והזמרים שהופיעו במטאור אינם היחידים שמתוסכלים. לפי הערכות, נרנג'ה חייבת כארבעה מיליון שקלים למנהלי במות, ספקים, מאבטחים ועוד עובדים בפסטיבל. רועי שרמן, שניהל את במת מאדים (עליה הופיעו בין היתר רמי פורטיס והלהקות The Black Angels ו-Battles) החליט לאגד את התלונות ולפני כמה ימים פתח את קבוצת הפייסבוק "מטאור איפה הכסף???". "הקבוצה קיימת כי נרנג'ה לא שילמו לאנשים את המשכורת על שלושה ימים נוראיים של עבודה בתת תנאים, וערן אריאלי מאשים את ה-BDS במצב הזה", מסביר שרמן. "לנה דל ריי ביטלה שבועיים לפני הפסטיבל. אם כל כך הרבה ביטלו לו, למה הוא המשיך?".

רוצים להגן על ערן אריאלי

רוב האמנים שפנינו אליהם סירבו להתראיין ולדבר על החובות של נרנג'ה לאמנים. למעשה, הם מבקשים להגן על אריאלי מתוך הבנה ורגישות לקשיים אליהם הגיע, ומתוך תקווה שייצא מהם וישלם להם את חובו. הם לוקחים בחשבון שבעתיד יעבדו מולו שוב ונמנעים מלהתייחס למצבו בפומבי. די.ג'יי עופר טל (סקולמאסטר), שעבד לא מעט מול נרנג'ה, מרחיב: "מטאור לא היה מושלם, אבל לא היה משפיל. 99% מהאנשים שדיברתי איתם עברו שם חוויה חיובית, ועם כל הבטן המלאה שיש לחלק מהם, כולם ירצו לבוא להופיע בשנה הבאה".

פסטיבל מטאור ספג ביקורות קשות גם בזמן אמת, אך בשל מעמדו בתעשיית המוזיקה המקומיתאריאלי זכה להנחות מקלות, לצד ההבנה שזו הייתה השנה הראשונה של הפסטיבל, עם כל חבלי הלידה הכרוכים בכך. הביקורות נעו סביב הציליות המעטות שהוקמו במקום, המחסור במים בשירותים ובמקלחות, צפיפות גדולה במתחם האוהלים, מחירי המזון והשתייה הגבוהים והעובדה שבאי הפסטיבל לא עודכנו בזמן אמת על להקות שביטלו, כך שהם לא ידעו מראש מה קורה על הבמות.

ביקורות נוספות הגיעו מכיוון האמנים הישראלים, שהתלוננו על ההפרדה ביניהם לבין מקביליהם הבינלאומיים ועל תנאים ירודים מאחורי הקלעים. תלונות אלו עוררו הדים ברשתות בחברתיות – הפוסט הזכור ביותר היה זה של אורי בראונר כנרות, חבר להקת בום פם, שהגדיר אז את הארגון מאחורי הקלעים כ"סוג של ביזיון". כנרות סירב להגיב לכתבה. בנרנג'ה התנצלו מאז על אותם כשלים.

עם כל הכוונות הטובות של נרנג'ה, מההתחלה הייתה שם בעיה קריטית – חוסר הניסיון בניהול פסטיבל ענק בפעם הראשונה היה תהומי. במבט מהצד זה נדמה כקפיצה שהיא הרבה מעבר לפופיק, היבריס של ההפקה. ככל שהוא היה מוצלח מבחינה מוזיקלית, מטאור היה כישלון מפואר מבחינה לוגיסטית ותפעולית.

אשמת ה-BDS?

אריאלי בנה את חברת ההפקות שלו במשך עשור תוך ייבוא של הופעות קטנות עד שצמח באופן אורגני והצליח להביא להקות גדולות, בהן אלט ג'יי וטיים אימפלה, שביססו את מעמדו כמי ששוחה בבריכה של המפיקים הגדולים באמת. את החותמת הגדולה מכולן הוא קיבל בזכות ההופעה המתוקשרת ביותר של 2017 –רדיוהד בפארק הירקון. משם הדרך לתכנון פסטיבל מטאור הייתה קצרה.

אריאלי עצמו, שסירב להתראיין באופן מסודר, ממשיך להתייחס לביטול של דל ריי ול-BDS כגורמים שהכניסו אותו למצב הכלכלי הקשה שהוא נמצא בו כעת. עם זאת, במחנה נרנג'ה מנסים לשדר עסקים כרגיל, תוך אופטימיות זהירה הנשענת על תרחיש שבו אכן יימצאו משקיעים שיוציאו אותם מהתסבוכת. אך גם אם נרנג'ה תגיע לאיזון כלכלי, לא בטוח שהיא תזכה לאמונם המחודש של המוזיקאים. זו שאלה שרק פסטיבל מטאור 2, שכרגע כלל לא נראה באופק, יוכל לענות עליה.

מנרנג'ה נמסר: "מכת ה-BDS שחווינו בשבוע שלפני הפסטיבל הובילה לביטולים פוליטיים של לנה דל ריי ועשרה אמנים נוספים וגרמה לביטולים של אלפי כרטיסים והפסדים קשים לחברה, שכרגע נמצאת בסכנת פשיטת רגל ועושה את כל המאמצים לגייס משקיעים כדי לקום על הרגליים ולחזור לפעול ולהביא את מיטב האמנים הבינלאומיים ואינשאללה את המהדורה הבאה של מטאור. אנחנו רוצים להודות לכולם על הסבלנות וההבנה בזמן שאנחנו עובדים על פתרון".

• מוזיקה
• הופעות
• מטאור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

אנחנו אוהבים לומר שמוסד הביקורת מת כי אין לו קהל. לביקורת עצמה אין דורשים. הקוראים לא רוצים לקרוא דברים שיגרמו להם לחשוב או לכווץ את הגבות בתמיהה; הם רוצים שיפרגנו למה שהם אוהבים – בבחינת "אם אין לך משהו טוב להגיד עדיף שתשתוק". מה שאנחנו לא מדברים עליו בכלל הוא שמוסד הביקורת מת בארץ גם בגלל העיתונאים עצמם.

תעשיית המוזיקה בישראל היא תעשייה שאסור לגעת בה. כולם עושים עבודת קודש, כל אירוע כאן הוא נס. זו התפיסה בקרב העיתונאים הישראלים. אם זה היה רק זה, אפשר היה לומר "ניחא". גרוע בהרבה הוא הקשר ההדדי הכמעט מושחת בין תעשיית היח"צ וההפקות של המוזיקה בארץ לעיתונאים (אגב, הדבר קיים גם בתחומים אחרים בתרבות ובכלל).

נסו להיזכר: מתי לאחרונה קראתם בכלי תקשורת כלשהו ביקורת רעה על הופעה שהגיעה מחו"ל? כמה ביקורות כאלה יש? אחת לעשר, במקרה הטוב? לרוב, גם אם ההופעה הייתה רעה, או אפילו בינונית, הביקורות תהיינה או משבחות או אנמיות לחלוטין וחסרות עניין עד שאתה תוהה: למה בכלל לכתוב משהו?

הסיבה לכך (נוסף על ה"קדושה" של התעשייה הקטנה הזו שבה כולם מכירים את כולם) היא שמי שכותב ביקורת רעה, מסומן. חד וחלק. כלי תקשורת שכותב ביקורת רעה על הופעה של חברת הפקות או יח"צ מסוימת מסומן כסורר. מבקר שכותב כתבה שלילית מסומן גם הוא באופן פרטני. מנגד, מי ש"מפרגן" מקבל כוכב דמיוני ליד שמו. לחברות היח"צ הגדולות ולחברות ההפקה יש הרבה כוח בידיים, והעיתונאים רוצים להתחבב עליהן; הם רוצים פרטים ראשונים, הם רוצים הדלפות, הם רוצים מקומות טובים בהופעות (כאלה שהם מגיעים לבקר וכאלה שהם סתם רוצים ליהנות בהן בלי לשלם). תמורת כל אלה הם משלמים ביושרה העיתונאית שלהם. זה קורה פעם אחר פעם, וכולם יודעים מי החברות האלה ומי העיתונאים האלה.

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל מטאור היה כישלון לוגיסטי מטורף
כרוב בתוך מערבל בטון: הלהקה הגרמנית הכי מוזרה במטאור
החברה הגאונה מגיעה לטלוויזיה: כל הפרטים

פרגון קטלני

בלי קשר ועם קשר, באתרים השונים עלו היום ואתמול ביקורות על פסטיבל מטאור. בין אם אלה ביקורות שמתחילות בגוף ראשון ודומות לפוסט בבלוג ובין אם אלה אייטמים בעלי חזות אובייקטיבית ודיווחית על כולם שורה רוח הפרגון. לפרגן, לפרגן, לפרגן, כאילו שזה מה שחשוב. כאילו שזה תפקידו של העיתונאי. אם היו בעיות בפסטיבל, גם אם הן היוקשות מאוד, זה פרט שולי ולא חשוב. המבקרים לא חשבו לבדוק עם הקהל האם היו תקלות, למה היו כל כך הרבה תקלות, ולהצביע על הבעיות. העיתונאים לא חשבו שתפקידם הוא יותר מלכתוב דברים צפויים על איך היו ההופעות של Y, X ו-Z. כי העיקר שנרנג'ה (חברת ההפקות שהרימה נגד כל הסיכויים את הפסטיבל הזה) ירגישו שמפרגנים להם, ואנחנו נרגיש שאנחנו שוחים בבריכה חמימה של פרגון הדדי.

נרנג'ה הוא ארגון עם חסינות בתעשייה הזעירה הזו. גם לח"מ יש בחברה פורצת הדרך הזו חברים, ועל כן קשה עוד יותר לכתוב זאת. אבל מה שקורה כרגע הוא דבר כזה: כדי לא לפגוע בנרנג'ה, כדי לא לדכדך, כדי לא לבאס, כדי לא לפגוע בסיכויים שיהיה פסטיבל כזה גם בשנה הבאה – כדי לא לעשות את כל הדברים האלה, יש עיתונאים שחושבים שנכון לא לדבר על הבעיות, לטאטא מתחת לשטיח הכל. אחד העיתונאים הבכירים בתעשייה, אם לא הבכיר שבהם, אמר אתמול את זה בדיוק.

איך הגענו למצב שבו עיתונאים צעירים יודעים שמצופה מהם רק לפרגן, ולכן לא חושבים בכלל שהם צריכים לחשוב מחוץ לעדר? איך הגענו למצב שבו עיתונאים ותיקים ובכירים לא מעזים לפצות פה כדי לא להרגיז, לא לקלקל, לא להרוס לעצמם את היחסים עם הצד שאותו הם מסקרים? מה זו השחיתות הזו? מתי אנשים כבר יודו שזה המצב? נכנסת עכשיו שנה חדשה, הלוואי שבה דברים סוף סוף ישתנו.

• מוזיקה
• מטאור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

המרחק בין כדור הארץ לשמש הוא 149,600,000 ק"מ. המרחק בין ישראל לאירופה הוא 3,037 ק"מ. המרחק בין פסטיבל מטאור, כפי שנתפס בתודעה הצרכנית, לפסטיבל שהתקיים בפועל במהלך סוף השבוע הוא לא מדיד. אילו היה, זה היה משהו בין 3,037 ק"מ ל-149,600,000 ק"מ. מרחקים עצומים שאף אדם לא צפה. הזמן היחיד בו הפער הצטמטם ואולי הגיע לנקודת האפס היה כשפליינג לוטוס עלה לבמת נוגה וקירב את השמש לכדור הארץ ואת מטאור לסטנדרטים אירופאיים. זה הישג גדול, להביא לפסטיבל זעיר יחסית בלהבות הבשן את "ג'ימי הנדריקס של דורנו", כמו שתיארה אותו שדרנית Radio 1 מארי אן הובס. ופליילו (פליינג לוטוס), על במה תלת ממדית שממחיזה תודעה מפוזרת, ניגן כמי שיכול לחבר בין הארצי והרוחני, הגוף והנפש, האינטלקט והאינסטינקט הרגשי – אבל לא באמת הצליח לפצות על הכשלים שהפכו את מטאור לפסטיבל חובבני במונחים לוגיסטיים.

וזה מצער. נרנג'ה היא חברת הפקות שהגיעה למעמד הנדיר של הטאלנטים שלה. היא נקודה זרחנית בשמיים אפורים. ערן אריאלי, האדם שדחף לבדו תעשייה עצלה, שהתחיל מקלקסיקו בבארבי, המשיך לרדיוהד בפארק הירקון ועבר לפסטיבל בסדר גודל בלתי נתפס במיקום חלומי – הוא הפליילו של המפיקים. אולי בגלל זה הפסטיבל היוקרתי והיקר כל כך חטא בהיבריס וכשל בכל מה שקשור לתשתיות ולהתמודדות המאוחרת עם הביטולים הפוליטיים.

הרצון הטוב ניכר לאורך כל הדרך. זאת לא רק האהבה הגדולה למוזיקה שמניעה את המפעל המרשים של אריאלי, אלא גם מקצועיות שהתבטאה כמעט בכל דבר אפשרי: האתר הנלווה לפסטיבל, הבוקינג הראשוני והחילופים הזריזים, הקריאה לאמנים מקומיים, העמידה במכבש הלחצים שיצרו חברי ה-BDS החרוצים, המענה החכם בפייסבוק, הפרסום, השילוט, השימוש האסטרטגי בביטול של לנה דל ריי – על כל אלה ועוד, נרנג'ה היא באמת גוף שמימי שנע במערכת השמש. ועדיין, אין הסבר מספיק טוב לכך שהביטולים המקדימים (לנה דל ריי, אוף מונטריאול וכו') דוממו את נרנג'ה בימי הפסטיבל עצמו: מה קרה לג'ינג'יות? איפה ליטל סימז? למה האני דיז'ון לא עולה על הבמה? והיה גם דודו טסה, שנקרא להחליף את אוף מונטריאול ברגע האחרון אך בוטל כשהיה בדרך לפסטיבל בגלל הלו"ז המשובש שתיפקד כמו תחבורה ציבורית בישראל – כלומר לא תיפקד. ההופעות הקדימו (פאוסט עלו 40 דקות לפני הזמן), איחרו (זהבה בן אף נאלצה לעבור לבמת מאדים הקטנה יותר) והתקלות הטכניות היו רבות ומביכות לפרקים (המיקרופון התקול בסקסופון של קמאזי וושינגטון, בעיות הסאונד שאילצו את דודו פארוק לרדת מהבמה).

עוד שיבושים שהעיבו על שלושת הימים שהיו אמורים לעבור באופוריה: תורים משתרכים בכניסה, שעלו לחלק גדול מהקהל בהופעות שלמות. מי שהקדים, עמד בתור בין שעתיים לשלוש עם ערימות של ציוד. מי שאיחר והגיע בשעות הלילה, נכנס בקלות יחסית. התור נחלק לארבעה שלבים מייגעים – הראשון עם האוטו, השני בקבלת צמיד לפסטיבל, השלישי (אולי הגרוע מכל) בבידוק הראשוני והרביעי בבידוק הסופי שכלל גלאיי מתכות שמדי פעם צנחו אל הקרקע. חוץ מהתסכול הגדול, היו גם החרמות של חפצים ואוכל – דאודורטנים, צנצנות של נוטלה וקרמים להגנה מהשמש. בהמשך, עם הלשון בחוץ, גילו באי הפסטיבל שאין מקום בקמפינג והקימו אוהלים במקומות לא מסומנים. הכאוס, כמו שאפשר לדמיין, זלג לכל עבר.

במתחם הקמפינג, שהוקם סמוך לשלוש במות (נפטון, צדק ושבתאי) שפעלו בעוצמה עד אור הבוקר, לא היו מספיק מקורות מים. גם המקורות שהיו עבדו בקושי והמתקלחים נאלצו לסבול הפסקות ארוכות וחוזרות (כפי שהעידה בטוויטר אחת המבלות: "המים נפסקו באמצע, המון בנות עומדות ערומות חסרות אונים עם שמפו בשיער מחכות שיקרה משהו. המים חזרו, כולן שמחות, ושוב הפסיק אחרי דקה. אחלה ארגון, פסטיבל מטאור"). שלוש הבמות היו צמודות זו לזו, פנו לכיוונים דומים וגרמו לסאונד להשתבש. האמנים בלעו את הרוק בזמן שהקהל ניסה להבין בכוח למי הוא מקשיב – ליאנג לין? לאיוון סמאדג'? לג'ספר ג'יימס? אין לדעת. גם השילוט בקושי נראה ולכן ההתמצאות בשטח גררה הרבה בלבול. בעיות נוספות היו בצמידי הטענת הכסף – פרקטיקה שמעליבה צרכנים ומשום מה ממשיכה להתקיים בישראל; מעט מדי בקבוקי מים בברים (בעלות של עשרה שקלים לבקבוק קטן); אוכל יקר להחריד (40 ש"ח למנת ג'אנק פוד); חניה לא מסומנת ויותר מהכל, היעדר צל. דווקא בפארק הפקאן, ליד נחל, בין עצים – לא היה צל. מעט הציליות שהיו הוקמו בצדי הבמה ולא במרכז – כך שבימים הרותחים, בזמן הופעות כמו זו של זהבה בן וקמאזי וושינגטון – היה צריך לבחור האם להיטגן תחת השמש הקופחת או לראות את ההופעה מהצד הרחוק, תחת צל, בצפיפות נוראית. הטפטפות, שעבדו בקרטוע, לא עזרו לתחושת ההישרדות.

ערימת השגיאות, חוץ מהנזק הישיר שגרמה לו – חלק מהאנשים פשוט ברחו מהפסטיבל, גרמה גם לנזק עקיף ומשמעותי – ההופעות עצמן, מהנות ככל שהיו, לא דחקו את הסבל לפינה. לא פליילו שהמוזיקה שלו היא מסאז' לרקמות, אבל גם מעוררת מחשבה; לא סולווקס שהצטיינו בכל – הסט המפואר, הבמה המושקעת והאווירה ששמורה רק ללהקות כמו אל סי די סאונדסיסטם; לא פושה טי ודנזל קארי שבלטו בגזרת ההיפ הופ – כל אחד מהצד האחר של המתרס; לא הקול היפהפה של מייק מילוש; לא ההצגות והכריזמה של דודו פארוק; לא ההומור של באטלס; לא התאורה האפילפטית בהופעה של הילה רוח; לא התבונה המוזיקלית של קותימן והאורקסטרה; לא הטירוף של טאטרן; לא הטמפו הייחודי של טורנדו וואלס; לא העוצמה הטבעית של זהבה בן ולא הנוכחות של קמאזי וושינגטון בקהל.

ואולי וושינגטון הוא הסמל הגדול מכל לאופן שבו כישלון לוגיסטי יכול להרוס את החוויה כולה. דווקא וושינגטון, השם הגדול ביותר לצד פליינג לוטוס, עלה על הבמה בשעות הרותחות של יום שבת. במקום הופעת שקיעה שתוביל את המעבר הנדרש בין היום ללילה, הוא עלה לבמה ב-13:00. מלבד העובדה שהמיקרופון של הסקסופון כשל גם אחרי שהוחלף, החום דחק את האנשים לצדדים וקמאזי כסולן נבלע בגלל המיקום הבעייתי. במקום מסע בתולדות הג'אז וקבלה של המסרים שתיאר על הבמה וניגן כמטאפורה (פלורליזם במקום פוליטיקה של זהויות), זאת היתה הופעה דקורטיבית, סתמית, שעברה ברקע.

למטאור, שלדברי המארגנים היה רק הראשון במסורת מתהווה, יש הרבה ללמוד אפילו מאינדינגב המאורגן להפליא – וחבל שזה לא נעשה קודם, עוד לפני שתיכננו את האופרציה מול החרמות. גם הבעת סלחנות, בגלל שזאת הפעם הראשונה, נעצרת בגבול מסוים – והגבול הזה עובר ב-670 ש"ח לכרטיס מלא. זה הרבה כסף שאמור היה להיות מושקע בכל החוסרים והבעיות, או לפחות בחלק מהם. גם יוזמות מופלאות צריכות להיות מגובות ביכולת, בטכניקה ובניסיון – אלא שבמקרה הזה השמש נשארה רחוקה מכדור הארץ.

אבל תודה על פליינג לוטוס.

• מוזיקה
• מטאור
• פסטיבל מטאור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

יש משהו כמעט קומי ברמת האמוציות שנקשרות לביטולי הופעות בישראל בעקבות תנועת ה-BDS: חברי כנסת כותבים מכתבים לזמרות שהם שמעו עליהן לראשונה חמש דקות קודם לכן, אנשים עם דגלי פלסטין במקום פרצופים צועקים בתגובות לפוסטים של אמנים שלא היה להם מושג למה הם נכנסים, אנשים מכריזים על להקות כשונאות ישראל, כשאותן להקות יודעות על ישראל בערך את מה שהישראלי הממוצע יודע על הבוסנים והסרבים והקרואטים ומי שזה לא יהיה.

תומכי החרם על ישראל היו רוצים לרשום לזכותם ניצחון מובהק בפסטיבל מטאור, הנפתח מחר (חמישי, 6.9) בצפון הארץ, עם ביטול ההשתתפות של כ-11 אמנים, שהבולטים בהם הם לנה דל ריי ואוף מונטריאול, אבל תומכי החרם טועים. למרות טפטוף הביטולים, אין מה לדאוג לפסטיבל, לאופי ולייחוד שלו. כדי להבין למה, צריך קודם כל להפריד בין שני הביטולים.

אוף מונטריאול כבר הופיעו בתל אביב פעמיים: ב-2012 וב-2014, בהפקת ערן אריאלי (נרנג'ה), היוזם של פסטיבל מטאור. בזמנו הם התקבלו כאן בחום מופלג, בין היתר בזכות סיבוב בארים שהלהיב מאוד כ- 30 איש שנהגו להתנחל במתחם קטן על ציר נחלת בנימין-גרוזנברג. אותם 30 איש היו במקרה כותבי מקומונים, והם כתבו על כך למחרת ויצרו את ההייפ. שלא יהיה ספק, כבר ב-2012 תנועת ה-BDSפעלה במלוא הכוח, גם על אוף מונטריאול. אפשר לייחס הרבה שיקולים לביטול הנוכחי, אבל רובם ככולם נראים כאסטרטגיים או כלכליים. צריך לזכור שלהקה בסדר הגודל שלהם – כלומר, להקת אינדי סבירה בגודלה – לא יכולה להרשות לעצמה להסתבך כלכלית מצד אחד, ומצד שני פועלת בתיאום צמוד עם מנהל, מפיק, סוכן ושאר כוחות לוויניים.

לעומתם, לנה דל ריי היא סיפור אחר. בעוד שאין ספק שהפופולריות שלה עזרה למטאור למכור עוד כמות לא רעה של כרטיסים (ויעיד על כך ריבוי פוסטים של טינאייג'ריות מאוכזבות שניסו להיפטר מהכרטיסים שלהן לאחר שהודיעה על ביטול), אבל היעדרה מהליינאפ לא באמת פוגע במהות של הפסטיבל. הביטול שלה מחק באחת את הפולמוס הקודם שהיא עוררה סביב הפסטיבל – בעצם הצירוף שלה. אמנם הטהרנים שהתמרמרו על זה שזמרת פופ מלנכולית ושמאלצית הצטרפה לפסטיבל היקר שלהם מגוחכים גם כן בדרכם שלהם, אבל הם זיהו אותה נכון כחריגה בליינאפ. הביטול שלה אולי ישפיע על כמה גליונות אקסל במחשבי נרנג'ה אבל ספק אם היא תחסר יותר מדי, לפחות לגל הראשון של רוכשי הכרטיסים.

למען הסר ספק, למרות שזאת שנתו הראשונה של מטאור, במובנים רבים הוא ההמשך הטבעי של ההתפתחות של נרנג'ה כחברת הפקות. אריאלי התחיל את דרכו עם הפקות אינדי קטנות שבקושי מילאו את הבארבי (זמר הקאנטרי האלטרנטיבי קורט ואגנר, הלהקה האיסלנדית הנסיוניתmum). הוא רשם הצלחה מוקדמת עם הופעות של להקת ההיפ-הופ/אינדיWhy? (שתחזור להופעה רביעית בישראל בפסטיבל מטאור, אחרי שהייתה בחצי-פגרה במשך כמה שנים) ומשם עשה דרך ארוכה, במהלכה התפרס גם לג'אז, היפ הופ וגדל וצמח עד שהגיע להפקות ענק, שהשיא שלהן היה ההופעה של רדיוהד בפארק הירקון בשנה שעברה. כך שהפסטיבל עוד לא קיים, אבל כבר יש לוDNA. אוף מונטריאול, קרובים ל-DNAשל מטאור, לנה דל ריי לא. אוף מונטריאול כבר הופיעו בארץ כמה פעמים. זה לא הפסד גדול מדי, ואף אחד מהם הוא לא השם הכי גדול בפסטיבל.

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל מטאור: הליינאפ המלא, השינויים וכל העדכונים
מדריך מטאור: כך תספיקו לכל ההופעות השוות
בוף וסאלוף: פסטיבל מטאור יתאחד עם התימניאדה

גלגולה של תנועה

למרות התחושה שהחרם מתגבר, צריך לזכור שבעשור האחרון רוב ההופעות שבוטלו – בוטלו דווקא בגלל המצב הביטחוני ולא מסיבות פוליטיות (למשל ההופעה של ניל יאנג בישראל ב-2014, שבוטלה בימים הראשונים של מבצע צוק איתן). הביטול הדרמטי הראשון שזכור לרוב התל אביבים – זה של פיקסיז במסגרת פסטיבל פיק.ניק של שוקי וייס ב-2009 (יחד איתם ביטלו עוד כמה להקות, בהם הקלקסונז הבריטים. הייתה להקה כזאת פעם) – נרשם רשמית כניצחון בחשבון של אנשי ה-BDS, אבל הביטול הגיע בעקבות אירועי משט המרמרה. המשט זכור היום כאירוע פוליטי טעון, אבל באותם ימים היו לחשושים פסימיים על אפשרות של עימות צבאי ממשי עם טורקיה או הסלמה מיידית מול החמאס, והביטולים של אותו קיץ נבעו בעיקר מכך. מי שמחפש הוכחות לכך מוזמן למצוא אותן בשתי ההופעות שפיקסיז קיימו בארץ מיד לאחר מכן.

תנועת ה-BDSבגלגולה הנוכחי החלה להירקם בנוכחות אונליין צנועה בערך בשנת 2009, ורשמה לעצמה ניצחון מוקדם עם ביטול הופעה של אלביס קוסטלו, שעמדה להתקיים בקיסריה. קוסטלו גם עשה דבר שהיה נדיר בזמנו וגם בשנים שלאחר מכן – הוא פרסם טקסט מנומק בו הבהיר כי ההופעה בוטלה מסיבות פוליטיות. רוב האמנים שביטלו הופעות בישראל בשנים שלאחר מכן נמנעו מהצהרות חד משמעיות (בחלק מהמופעים שבוטלו עלו שמועות כי הדבר נעשה כדי לכסות על מכירות כרטיסים דלות, דבר שככל הנראה היה נכון לפחות בכמה מהמקרים), ורק בתקופה הנוכחית – בו אמנים נדרשים להתבטא באופן אישי ובלתי אמצעי יותר מאי פעם – הצהרות חד משמעיות כאלו הפכו נפוצות יותר. בלטה בהן ההכרזה הארכנית של לנה דל ריי, שבדרך כלל לא ידועה כטיפוס רהוט או כזה שממהר להתבטא ולהתראיין, וסביר מאוד שנכתבה ונוסחה על ידי אותם כוחות לוויניים.

השורה התחתונה לגבי זה היא כזאת: רוב האמנים שמעוניינים להשתתף בחרם, בהם תומכים מובהקים כמו ת'ורסטון מור מסוניק יות' (שהגיטריסט שלו, לי רנאלדו, דווקא מגיע לארץ בהמשך החודש) – יודעים מספיק על המצב בשביל לא לקבוע את ההופעה מלכתחילה. הם לא משחקים בזמן של מפיקים או ברגשות של הקהל שלהם, הם מצהירים מראש: לא באים. מול הצו המצפוני שלהם אפשר להעלות טיעונים (הרבה מהם מופיעים בלי בעיה בשווקים משמעותיים יותר כלכלית עם ממשלות בעייתיות מאוד, כמו רוסיה) אבל בסופו של דבר, אי אפשר להתווכח איתו.

מה נסגר עם רוג'ר ווטרס

ישנם גם הצעדים האחרונים והמשונים של רוג'ר ווטרס. את הפניה האחרונה שלו (עד כה) בנושא פסטיבל מטאור הוא הפנה, באופן מסקרן, דווקא לנגן הג'אז קאמאסי וושינגטון, שהתפרסם בין היתר בזכות השתתפותו ב-To Pimp a Butterflyשל קנדריק לאמאר. "עכשיו שלנה דל ריי ביטלה" כתב ווטרס לוושינגטון "אתה האמן הבולט היחיד שנותר". זאת אמירה תמוהה: וושינגטון הוא אמנם יוצר מוערך ומדובר, בטח ביחס לכך שמדובר בסקסופוניסט שהוציא אלבום בכורה באורך שלוש שעות, אבל האמן הבולט היחיד בליינאפ – שנמצאים בו, בין היתר, פושה טי, פליינג לוטוס וסולווקס? מדובר בכל זאת בסקסופוניסט ג'אז.

אז למה דווקא וושינגטון סומן? ייתכן מאוד שבגלל הקרבה ללאמאר ותפיסה בקרב הפעילים שהוא יהיה לחיץ יותר מאחרים. אמנם קשה לדבר כיום על "קהילת היפ הופ בארצות הברית", מרוב שזה פשוט כבר הז'אנר הבולט ביותר במדינה, עדיין אפשר לומר שיש בחוגים האלו תמיכה מסוימת בצד הפלסטיני, בין היתר בגלל קשר היסטורי לתנועות שחורים מוסלמיות כמו אומת האיסלאם ואומת חמשת האחוזים. זו אחת הסיבות שבגללן, למשל, אין מה לקוות להופעה של מוס דף בבארבי. אז למה פושה טי קיבל הנחה מווטרס? אפשר לקשור זאת, אולי, לפער דורי ולעמדות מוזיקליות מיושנות של ווטרס, שרואה בג'אזיסט ניסיוני "אמן אמיתי", ואולי הוא פשוט לא יודע מה זה הפושה טי הזה ואם הוא הבן של מיסטר טי, והוא לא מבין מה זה כל הרעש האלקטרוני הזה. בכל אופן, הישג של ממש אין פה וגם עמדות פוליטיות מוצקות נגד ישראל, ואלו בסך הכל כמה מהמורות בדרך לפסטיבל האינדי הגדול ביותר שהיה פה אי פעם, וההפקה מתמודדת איתם יפה – לפחות באגף הביטולים של הדיג'יים, נרנג'ה מיהרו להביא מופיעים מחליפים, רובם כאלו שמעבירים כרטיס בבלוק פעם-פעמיים בשנה ולא צפויים להתרגש מקצת פוסטים בפייסבוק. ככה זה כשאתה נושא איתךDNAשל הופעות שוליים שממלאות בלחץ חצי בארבי.

• מוזיקה
• מטאור
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"סוס חופר על גג עד שהכל הופך לבן. אוכל של כלבים, סיפיליס ומגבות רטובות מידלדלות מלמעלה". כך תיאר ז'אן הרווה פרון את פאוסט, הלהקה הגרמנית המיתולוגית בה הוא חבר מאז היווסדה ב-1970, בראיון שנתן לפני כמה שנים לאתר אינטרנט נידח. שאלת המראיין נוסחה באופן שדרש תשובה מופרעת – "מהו הגשטלט הפונקציונלי של פאוסט?". בחייאת ראבאק, בנאדם.

פאוסט היא מחלוצות ז'אנר הקראוטרוק שהתפתח בגרמניה בתחילת שנות ה-70 ונחשבת לפורצת דרך בסגנונה האנרכיסטי, היצירתי וחסר הגבולות. בספרו "קראוטרוקסאמפלר", המוזיקולוג הבריטי (ומוזיקאי מדהים בפני עצמו) ג'וליאן קופ היטיב לתאר אותה באופן קצת יותר ארצי מהרווה פרון. קופ מפרט בספרו את השפעתה העצומה של הלהקה על התפתחות האמביינט והמוזיקה התעשייתית וקובע שבכל הנוגע לקראוטרוק, "אין להקה מיתית יותר מפאוסט".

עוד כתבות מעניינות:
פסטיבל מטאור: הליינאפ המלא, השינויים וכל העדכונים
מדריך מטאור: כך תספיקו לכל ההופעות השוות
המדריך השלם להופעות קיץ 2018

את הראיון עם הרווה פרון, שהתקיים לקראת הגעתה של הלהקהלפסטיבל מטאור(חמישי, 6.9), בחרתי לפתוח בדיוק בנקודה בה תיאורו הסוריאליסטי הותיר את המראיין ההוא המום. "הבנאדם ביקש שאתאר את פאוסט. זאת התשובה הכי טובה שהייתה לי באותו רגע", מסביר הרווה פרון בשעשוע ובמבטא צרפתי (להבדיל משאר מייסדי הלהקה הגרמנים, הוא נולד בצרפת). "ויווה לה אבסורד!", הוא מוסיף בקריאה קולנית מהצד השני של הקו. אני צוחק, אך לא מופתע, הרי זה לא חדש שפאוסט שאבו השראה מזרם האמנות הדאדאיסטי, שמנסה להשפיע על המצב החברתי באמצעות זעזוע. "אני אוהב את האופן שבו ילדים משחקים", הרווה פרון מוסיף, "הם מאוד רציניים, אבל באותו זמן הם משחקים. זה מה שאני אוהב, להיות רציני כמו שילד משחק".

פאוסט, שיצרה מיומה הראשון מוזיקה נסיונית מאוד, הייתה בעצמה ניסוי מוזר. עיתונאי בשם אווה (Uwe) נטלבק הצליח איכשהו לשכנע את חברת התקליטים פולידור לתת לחבורה של מוזיקאים בלתי מנוסים להקים אולפן משלהם בעיירה וומה בגרמניה, ולאפשר להם להתבודד ולהתפרע בו. נכון שאת התוצאה חברת התקליטים פחות אהבה, אבל היא הפכה לחלוצית באופן שבו להקה מקליטה מוזיקה – בין היתר בזכות העובדה שבנוסף לנגנים (הרווה פרון הוא הבסיסט), גם טכנאי הסאונד והמפיק המוזיקלי – נטלבק, שלמעשה ייסד את ההרכב – היו חברי הלהקה.

את אלבומה הראשון פאוסט הקליטה בטכנולוגית גזור והדבק אנלוגית – מעין יצירה פרועה של רעשים מהונדסים שקובצו יחדיו. האלבום אמנם השיג ללהקה עדת מעריצים אדוקה, אך לאחר שפולידור פיטרה את פאוסט הם חתמו בווירג'ין, שהייתה אז בחיתוליה – וגם היא נפטרה מהם. זה פשוט היה יותר מדי בשבילן.

אחרי סדרת אלבומים שהוצאתם עד אמצע שנות ה-70 פאוסט פשוט נעלמה – ואז צצתם שוב בשנות ה-90. לאן נעלמתם ומה גרם לכם לחזור?
"האמת היא שלא התפרקנו כמו שאנשים נוטים לחשוב, אלא עזבנו את תעשיית המוזיקה. הרי זרקו אותנו מפולידור ומווירג'ין, אז אמרנו לעצמנו שיזדיינו, פשוט נמשיך לנגן באופן מחתרתי. אמנם ההרכב השתנה עם השנים, אבל מעולם לא הפסקנו ליצור".

ואולי החזרה שלכם בשנות ה-90 הושפעה מז'אנרים שהפכו פופולריים בשנות השמונים, כגון מוזיקה תעשייתית ונויז? הרי אלו סגנונות שאתם עזרתם לפתח, במודע או שלא, שנים לפני שהם זכו לשמות רשמיים.
"יכול להיות, אבל אני חייב לשמור על מידה של צניעות כאן. אספר לך סיפור קטן. ניגנתי איזה דיסק באוטו יום אחד ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה נשמע ממש כמו חיקוי של פאוסט', אבל אז גיליתי שמדובר בהרכב הבריטי ANN ובאלבום שהוקלט עשור לפני שפאוסט הוקמה. הייתי מאוד טיפש לחשוב שהיינו הראשונים להמציא משהו. למעשה, אף אחד הוא לא הראשון להמציא משהו. נכון, הפכנו כמה דברים מאוד איזוטריים לפופולריים, אבל אני נוטה להיות זהיר בתארים שקושרים לנו".

מערבל בטון

קראוטרוק מאופיין לרוב בביט מוטורי ורפטטיבי, במשטחי סאונד אלקטרוניים ואמביינטיים ובשימוש ברעשים שונים. פאוסט, לדוגמה, מנגנים על מערבל בטון. "מדוע אנשים צוחקים כשאני אומר להם שאני מנגן על מערבל בטון?", שואל הרווה פרון ומיד עונה באופן לא אקדמי בעליל. "טוב, זה מובן, הרי לא מדובר בכלי נגינה מקובל אלא במכשיר פרימטיבי שלתוכו זורקים כל מיני חומרים, אבל אז אני מבקש מהקהל לעצור ולחשוב על מערבל הבטון. הוא בעצם סימבול חזק מאוד, חיה עוצמתית שמחכה שיעשו בה שימוש לבניית ציוויליזציות. תחשוב על זה, שופכים לתוכו חומרים כמו מים, מלט וחול שהופכים אחרי זה לבתים ובניינים. והוא גם עגול כמו אישה בהריון, כמו העולם, כמו כיכר. משהו עגול יכול לגעת בך אבל לא לפגוע בך".

מה?!
"כשאני מסביר על הבמה, בכמה משפטים קצרים, את הענווה והפריון של מערבל הבטון ומחבר אותם לנושא של ילדות, לפתע הקהל ניצב מול סיטואציה אבסטרקטית. יש מערבל בטון, המון סמלים וילדות. החיבור בין כל אלה יכול לרגש מאוד, עד כדי דמעות".

זה ההסבר שלך על מערבל הבטון או הצלילים שהוא מפיק, שגורמים לפעמים לקהל לפרוץ בבכי מרוב התרגשות, כפי שאתה מספר שקורה לא מעט?
"זה כל העניין יחד. אם הייתי פשוט מסובב מערבל בטון על הבמה, אני לא חושב שמישהו היה פורץ בבכי. אבל כשאני מסביר אני כמובן לא עושה זאת כמו פרופסור אלא משתמש בפואטיקה. השילוב בין המראה שלו, ההסבר והצלילים גורם לכמה מיתרים פנימיים להדהד. שמע לי, בפעם הבאה שאתה חולף על פני מערבל בטון ברחוב, נטוש וחבוט בגשם אחרי שהעבודה הסתיימה, עצור להתבונן בו".

למי קראת כרוב

"קראוט" היא בכלל מילת גנאי שפירושה המילולי הוא כרוב. כך כינו חיילים אנגלים את חיילי האויב הנאצים, וכך גם עיתונאים בריטים כינו את המוזיקה המוזרה שדור הילדים של אותם חיילים נאצים החל ליצור בסוף שנות השישים. לכן מובן למה הגרמנים לא השתמשו בביטוי המעליב והעדיפו לכנות את המוזיקה שיצרו "מוזיקה קוסמית", או "קוסמיש" בגרמנית. אלא שאז הגיעה פאוסט עם האלבום המדהים “Faust IV” שיצא ב-1973, וברוב חוצפתה נתנה את השם Krautrock לאחד הקטעים בו. היום הוא נחשב לקלאסיקה בז'אנר.

"לפני 40 שנה אולי הייתי נעלב מהביטוי הזה", אומר הרווה פרון, למרות שהוא בכלל צרפתי. "כל שעשינו היה לקחת את הביטוי הקיים מהעיתונות הבריטית ולעשות לו ריקליימינג. הגחכנו אותו. הדרך הכי טובה להגיב להערה לא מנומסת היא להחזיר בבדיחה. עוד יותר מצחיק לחשוב שאחרי שהוצאנו את השיר הביטוי הזה הפסיק להיות גנאי והפך למושג אקדמי מעולם המוזיקה המודרנית. היום כל כך הרבה להקות רוצות שהשם הזה ידבוק בהן. הוצאנו ממנו את העוקץ".

באותו אלבום אדיר, שנחשב לקומוניקטיבי ביותר של הלהקה עד אותו זמן, יש גם שיר בשם “The Sad Skinhead”. אני נוהג להשמיע אותו ברדיו ביום השואה – לא בחירה אורתודוקסית במיוחד, שכן יש בו אלמנט לא מבוטל של הומור. הוא מושר מנקודת המבט של גלוח ראש על גבי ביט מוזר שמזכיר רגאיי: "סתם מסתובבים / מפוצצים פרצופים / מה כבר יש לנו לעשות". ובכל זאת, מדובר בשיר עגום במיוחד.

"בהאזנה לא מעמיקה השיר באמת מצחיק, אבל הוא אכן יותר עצוב ממצחיק. אנחנו ננגן אותו בישראל. זה שיר מאוד פשוט שמתחיל באופן שמתאר בדידות שאיתה כמעט כל אחד יכול להזדהות. הוא יותר סוציאלי מאשר פוליטי ולא מדבר בהכרח על נאו-נאצים, אלא על בדידות שמובילה לאלימות. כשאתה מרגיש כל כך לבד, כל כך בחוץ, אחת התגובות המוכרות היא פשוט לפרק את כל מה ומי שסביבך במכות".

באלבום “Fresh Air” משנה שעברה הרווה פרון שר בצרפתית וריאציה על המרסייז, ההמנון הצרפתי, שלדעתו הוא לא פחות מפשיסטי. "אני שונא אותו", הוא אומר, "במקום לשיר בו את המילים המקוריות, 'קומו ילדי המולדת', אני שר 'קומו אחי ואחיות האנרכיה'. זה מה שהצעירים צריכים היום – אנרכיה. ולא, אנרכיה היא לא כאוס טוטלי, ממש לא, אלא דיציפלינה פוליטית שבה לאחריות יש ערך עליון. אנרכיה אומרת שאתה וכל אחד אחר אחראי לעצמו ולמה שקורה לו, להבדיל מקפיטליזם או כל משטר אחר שבו תמיד ניתן והכי קל להאשים את השלטון. באנרכיה אתה הכוח, האחריות היא שלך".

מה ההבדל בגישה שלכם ליצירה בתחילת שנות השבעים והיום?
"הדבר העיקרי שהשתנה הוא שאני לא בן עשרים יותר. יש לזה השפעה גדולה על המהירות בה אמן מגיב לגירויים, וגם על רמת העומק של היצירה. כשאתה צעיר אתה משרבט מהר ועובר הלאה לשרבוט הבא, וכשאתה מבוגר יותר אתה לוקח את הזמן כדי לצייר ציור".

אתה מדבר על שרבוטים ואני חושב על "The Faust Tapes" מ-1973, שהיה אלבום שהורכב מהרבה סקיצות קצרצרות של רעיונות מוזיקליים.
"בדיוק!".

אם כך, האלבום שלכם משנה שעברה, "Fresh Air", הוא ציור. הוא עוסק ברעיונות עמוקים וביקורת על נושאים פוליטיים ואקולוגיים. אתה שר בו, "לים לא אכפת מכל גופות המהגרים".
"נכון, דברים השתנו".

אתם קולטים שיש מצב שבין כל הראפרים, להקות הרוק והדי.ג'ייז, אתם תהיו הכי זקנים בפסטיבל?
"כבוד גדול שמפיקים צעירים עדיין מתעניינים בתרחים זקנים כמונו" (צוחק).

איזו הופעה אתם הולכים לתת בפסטיבל מטאור?
"חלקה יהיה מורכב מקטעים קלאסיים שלנו שאנחנו עדיין מאוד אוהבים לנגן, וחלקה האחר יהיה מאולתר ויתארח בו חבר שלנו, אולריך קריגר, שהוא פרופסור, מלחין וסקספוניסט שעבד עם לו ריד, ג'ון זורן, הפילהרמונית של ברלין ועוד. יהיה כיף!".

← פסטיבל מטאור יתקיים בפארק הפקאן בלהבות הבשן, חמישי-שבת (6-8.9), 670-250 ש"ח

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון|להורדה לאנדרואיד

• מוזיקה
• מטאור
• תרבות