• Facebook
• Twitter
• Email

כבר ארבע שנים שעולם התרבות נושא עיניים לעבר משה איבגי, שסיפורי ההטרדות המיניות שלו טפטפו ואז הפכו לשצף עכור. לפני כשנתיים הוא הואשם בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית בארבע נשים, אך בינואר הצטמצמה ההרשעה למעשה מגונה אחד. הבוקר (חמישי) הסתיימה הפרשה בקול ענות חלושה, כשבית משפט השלום בחיפה גזר על איבגי שישה חודשי עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצויים בסך 10,000 שקל.

עולם התרבות ונשים רבות הגיבו לגזר הדין המחפיר ברשת. היוצר רשף לוי, שבין היתר עבד עם איבגי על סט "הבורר", סיפר כי עד לסיום העבודה על הסדרה השמועות על איבגי לא הגיעו לאוזניו. כשגילה מה מספרות העובדות שלצידו, ניסה לשכנע אחת מהן להגיש תלונה – אך היא סרבה מחשש שתיפגע. "לפני שהתחיל המשפט התקשרתי לאיבגי ואמרתי לו: תהיה גבר, תודה באשמה, תתנצל בפני הנשים ותלך לטיפול. הוא הלך במקום זה לעורכי דין". אלה, אגב, שוקלים לערער על שליחתו לעבודות שירות. "משה איבגי חייב להתנצל כי זה הדבר המוסרי לעשות. הוא חייב ללכת לטיפול כדי שהוא ילמד לשלוט בעצמו. ועד שזה לא קורה – אני לא חושב שצריך לעבוד איתו בעולם התרבות".

השחקנית שרית וינו אלעד כתבה בפייסבוק: "את המשפט של איבגי עשו בדלתיים סגורות. בהסתר. כמו את מעשיו הפושעים. בשקט. אני מקווה שהוא יערער, והדלתיים ייפתחו. אני מקווה שהנשים שהוא פגע בהן יאזרו אומץ ויגיעו כולן להגיד שגם בהן הוא פגע. שאולי בית המשפט רואה התיישנות, אבל הן עדיין מדממות בכל אזכור שלו. הפרשה הזאת מופרעת. סופה מופרע".

אודליה בנאי חשפה בתגובה לגזר הדין כי איבגי הטריד גם אותה: "איבגי הטריד אותי כשהייתי בהריוני. למזלו הייתי שמנה, ולא חטף ברכית. דחפתי אותו ואמרתי שישמור לעצמו את דעתו על נשים בהריון, ושלא ישכח מי אני. הרס הקריירה שלו הוא חלק מהעונש שקיבל. כשיתנצל פומבית, אפשר יהיה לחשוב על קיצור העונש".

בעמוד של עמותת כולן גוללו מקרה אחד מהפרוטוקול של איבגי, והוסיפו: "זו התגלמות הפטריארכיה. מעל 10 נשים סיפרו על אלימות מינית. 4 הגיעו לכתב אישום. 3 הסכימו להעיד. ובית המשפט מחליט שלדבר בצורה מינית ואלימה כזו לאישה זרה לגמרי שאמרה לך הרגע שהיא שורדת אלימות מינית זה פשוט בסדר. נזכיר: איבגי הורשע בשני סעיפים של מעשה מגונה, והעונש הרחמני שנגזר עליו הוא עבודות שירות. אבל בשני המקרים שבהם אין הרשעה כתב השופט שעדות המתלוננות אמינה, ועדותו של איבגי לא".

מתוך המשפט של איבגי:
"באישום הרביעי לכתב האישום נטען, כי במהלך חודש 12/2013 פגש הנאשם באקראי את ד', ילידת 1984, בחנות לממכר פלאפל בתל-אביב. בין הנאשם ובין ד' אין היכרות מוקדמת. הנאשם התיישב ליד ד' והחל לשוחח עמה. במהלך שיחתם שאל הנאשם את ד' לפשר מעשיה בתל-אביב, >>

— Kulan-כולן (@TogetherKulan)July 23, 2020

חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון, כתבה על יחסי הכוחות בבית המשפט והתוצאות העגומות שלהם: "המתלוננות על איבגי שמו את עצמן בעין הסערה נתונות להתקפות מצד מקורבים מפורסמים, וגם מצד אנשים שלא מבינים איך איבגי הגדול יעשה דבר כזה. הן חשבו על השחקנית הצעירה, הבמאית, המאפרת בהפקה הבאה רק שזה לא יקרה לה. הן חשבו על צדק. ואז בית המשפט מרחם על אכזרים".

גם הקולגה לשעבר שלי יחימוביץ הגיבה על גזר הדין הקל: "הפעם היחידה ששכתבתי את העבר ומחקתי פוסט שלי בפייס, הייתה כשמחקתי תמונה שלי עם עבריין המין משה איבגי: שנינו מחוייכים, הוא מביע תמיכה בי, ומתפקד בשבילי למפלגת העבודה כשעמדתי בראשה. נזכרת במעמד ומתכווצת. אבל רגע יותר נורא היה העונש המגוחך שנגזר עליו. סטירת לחי למי שנפגעו מהמנוול".

בעקבות אירועי היום יזמה עמותת כולןעצומההקוראת לפרקליטות "לערער על העונש הקל שהוטל על משה איבגי". כפי שפורסם הבוקר, הפרקליטות ביקשה לגזור על איבגי 15 חודשי מאסר בפועל. ארבע שנים אחרי שהחלו להיחשף פשעיו, איבגי טרם התנצל בפני קורבנותיו. במשפטו הוא טען כי אינו זוכר את המקרים.

• תרבות
• הטרדה מינית
• מי טו
• המסך
• משה איבגי
• במה

• Facebook
• Twitter
• Email

השחקן משה איבגי מואשם בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית בארבע נשים – כך הודיעה היום (חמישי) פרקליטות מחוז חיפה, לאחר שדחתה את טענות השימוע של השחקן, שנערך בנובמבר שעבר, שלושה חודשים אחרי שהמשטרה המליצה להעמיד אותו לדין.

לפי כתב האישום, במהלך השנים 2012 ו-2013, בעת שהשתתף בהפקות שונות בטלוויזיה, בקולנוע ובתיאטרון, איבגי ביצע במספר הזדמנויות עבירות מין בשלוש נשים שעבדו איתו, שכללו מגע בגופן במקומות אינטימיים בלי הסכמתן. באשר לשתיים מאותן הנשים, מיוחסת גם הטרדה מינית לאיבגי. עוד קובע כתב האישום שאיבגי הטריד אישה נוספת, עמה לא הייתה לו היכרות מוקדמת, בכך שהפנה אליה התייחסויות מבזות ומשפילות ביחס למיניותה.

באחד המקרים, במהלך צילומים לסרט ב-2012, איבגי לפי כתב האישום ניגש אל א', ליטף אותה והכניס את ידו לחולצתה. כשא' הופתעה ושאלה אותו למעשיו, הוא השיב: "הפרצה קוראת לגנב". במקרה אחר, נצמד שוב איבגי לא', חיבק אותה בכוח, קירב את פיו לאוזנה, ולחש לה ביטויים בוטים במיוחד. לפי כתב האישום, בהפקה אחרת, שהתקיימה ב-2013, איבגי נצמד למתלוננת ב' והכניס את ידו לחזייה שלה. ב' בתגובה התלוננה וסטרה לו. כתב האישום מתאר גם כיצד איבגי פגע לכאורה במתלוננת ג', עמה עבד בהצגה ב-2013. באוקטובר 2013, לפני אחת ההצגות, הביאה לו ג' כסא, לבקשתו. הוא התיישב על הכסא, אחז בידה, ושאל אותה למקום מגוריה, כדי לבוא לבקר אותה בדירתו. ג' השיבה לו שהוא נשוי, ושהיא בגיל של בתו. בשלב זה איבגי ביקש לכאורה מג' שהשניים יתחבקו, והיא טפחה לו על השכם. אז, בעודו יושב, משך איבגי את ג' לכיוונו, ודחף את ראשו לחזה שלה ואחז בו. ד' היא המתלוננת היחידה שנכללת בכתב האישום ושאותה הטריד איבגי, לפי כתב האישום, שלא במסגרת עבודתם המשותפת. אותה הוא פגש בדוכן פלאפל ב-2013, התיישב לצדה, והחל לשוחח עמה. במהלך השיחה שאל אותה איבגי שאלות אינטימיות וגסות.

הפרשה פורסמה לראשונה על ידי עיתונאי "וואלה! תרבות" גלי גינת ושגיא בן נון, שהביאו את עדויותיהן של נשים שהוטרדו לכאורה על ידי איבגי בתיאטרון ובקולנוע. בעקבות כך פתחה המשטרה בחקירה, שבין היתר העלתה את החשד שבתגובה לכך שאחת המתלוננות ניגשה לחבק אותו, הוא בתגובה שלח ידיים לעבר החזה שלה והעיר הערות מיניות. החקירה חשפה מקרים נוספים שבהם נישק ונגע בנשים בניגוד לרצונן – אחת מהן הייתה תלמידתו. איבגי הכחיש את החשדות נגדו וטען בפני החוקרים כי המעשים היו "בקטע חברי".

בעקבות הפרשה קראו ארגוני נשים לשלול מאיבגי את פרס השחקן הטוב שקיבל בפסטיבל חיפה על הסרט "מלחמת 90 הדקות", אך ללא הועיל. מאז פרסום התלונות נגדו השהה איבגי את פעילותו בתיאטרון.

• הטרדה מינית
• משה איבגי
• במה
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

• תל אביב
• אסור להשוות
• הטרדה מינית
• רומנטיקה
• משה איבגי
• יוסי סיאס
• עירוני
• ולנטיינ'ס דיי

• Facebook
• Twitter
• Email

כמו בכל פרשת הטרדות שמתפוצצת ברשת, גם בפרשת משה איבגי, שעלתה לכותרות השבוע, צץ מיד הדיון על משפטי שדה ופרסום שמו של אדם לפני שגובשה הרשעה, שלא לומר – תלונה במשטרה. תיאורטית זה דיון ממש חשוב, אלא שבפועל מתעלמים מהאספקט הכי קריטי במשוואה – והוא העובדה שמערכת המשפט פשוט עדיין לא בנויה להתמודד עם מקרים של אלימות מינית על כל גווניה.

אחד הטיעונים החוזרים הוא שלתקשורת אין כלים להתמודד ולשפוט מקרים כאלו. נהפוך הוא – לתקשורת יש את כל הכלים להתמודד עם מקרים מורכבים, זאת לעומת מערכת המשפט שכל עוד אין סיכוי ודאי להרשעה – יעדיפו לא לנסות ולהגיש כתב אישום בכלל.

בחודשים האחרונים אני מתמודדת עם הפער שמתגלם במערכת המשפט בישראל. לפני חודש וחצי קיבלתי הודעה שתלונה שהגשתי נסגרה "מחוסר ראיות". כאשר מדברים על חוסר ראיות, כדאי להבין דבר אחד מאוד חשוב: כשתיק נסגר מחוסר ראיות (על ידי הפרקליטות או המשטרה), הדבר היחיד שנאמר בנושא הוא: לא מצאנו הוכחות מוצקות שיאפשרו כתב אישום. שימו לב, לא "אנחנו לא בטוחים אם האדם אשם". הם יכולים להיות בטוחים. מה שהם אומרים הוא אך ורק "קשה מאוד להוכיח את זה".

ולמה לתקשורת יש את הכלים להתמודד עם מקרים כאלו? כי התקשורת לא צריכה זירת פשע. היא לא צריכה טביעות אצבעות. התקשורת מבוססת על מילים, ובמקרים כאלה – המילה היא הדבר החזק ביותר.

התקשורת (הממוסדת או הבלתי ממוסדת) היא המקום הטוב ביותר שיש לנו היום כדי לאוורר את הנושאים האלה. האם הייתי רוצה שכל נפגעת באשר היא תלך למשטרה? ברור, אבל אני בעיקר רוצה שהמשטרה תדע איך להתייחס לנפגעות של אלימות מינית, וחשוב מזה – שהפרקליטות תדע איך להתייחס אליהן: שתיקח יותר סיכון במקרים של מילה נגד מילה, שלא תפחד ליטול לידיה תיקים שבהם אין הרשעה ודאית, שתתן לנפגעות להשמיע את הקול שלהן. אני רוצה לומר באופטימיות זהירה שמההרגשה שלי, הפרקליטות מנסה ללמוד איך להתמודד עם המצב. מרגע הגשת התלונה, לא היה אדם אחד במערכת שהרגשתי שלא מאמין לי. להפך – הרגשתי שכל מי שטיפל בתיק שלי האמין לי. ובכל זאת, התיק נסגר – וזה מראה את הפער בין מה שאזרחים פרטיים יכולים לחשוב או להאמין בו (כאשר מתייחסים אל הפרקליטות והמשטרה כאוסף של האנשים הפרטיים שהם), לבין מה שהפרקליטות כגוף יודעת להתמודד איתו.

עד שלא תימצא הדרך לגשר את הפער, לנפגעות אלימות מינית אין מענה מספק לתלונותיהן. אז אנחנו כותבות על זה בפייסבוק, אנחנו מזהירות את החברות שלנו, אנחנו דורשות תיקון חברתי, לא רק משפטי. זה לא מושלם, כמובן שזה יכול להיות כלי לנקמה אישית, אבל כל עוד זה הכלי היחיד שיש לנו כדי לטפל במה שעברנו, אין לכם את הזכות לבוא אלינו בתלונות. אם כבר, הגופים שיש לבוא אליהם בטענות הם הפרקליטות והמשטרה. הם הסיבה שאנחנו כאן מלכתחילה.

• אנשים
• טורים אישיים ובלוגים
• משה איבגי
• משפטי שדה
• הטרדה מינית

• Facebook
• Twitter
• Email

בחלק הפנימי באמתו של דן ססלר מקועקע בכתב רש"י הביטוי "אל תירא". ססלר, איש האוכל, מבקר המסעדות והקולנוען (שבדיוק סיים לספר לי על פירה אפור מזעזע שאכל באחת ממסעדות העילית של העיר), יודע שמושאי הביקורת שלו ישמחו לעשות ממנו קציצות. בסרטו החדש הוא מגיש להם את עצמו עירום לגמרי, במונולוגים אישיים, אינטימיים וחושפניים. ככותב מונולוגים ססלר לא עוצר בווגינה ולא עושה לעצמו הנחות. זקפה בעקירת שן, חולשה לסקס אפיל של אימא וקרבה משפחתית לצמרת הוורמכט הן רק חלק מהמורסות שהוא מפוצץ בתסריט מעל שולחן האוכל במסעדה.

את הסרט "אני אוהב אותך – הסרט" שלא מסגיר את נושאו בשמו, ססלר כתב, ביים והפיק. הסרט מורכב מאוסף מונולוגים שצולמו בעיקר במסעדות במהלך הארוחה. הדמויות משוחחות בטלפון הסלולרי, מביעות את תאוותן לאוכל וחושפות כמיהה לאינטימיות.

אין פה עלילה שססלר יכול להתחבא מאחוריה, רק גוורדיה פנומנלית של שחקנים מדהימים שהספיץ' שהם נותנים היה יכול להעביר אותם כל אודישן בסרט אירופי. שרה אדלר, דאנה איבגי, עינת ויצמן, יעל אבקסיס, נועה קולר, נטלי עטיה, שרון אלכסנדר, אורי הוכמן, משה איבגי, שמעון מימרן, איל שכטר ואלירן כספי – כולם נתרמו לעבוד בהתנדבות. בהופעות אורח מופיעים ססלר עצמו, מני פאר, ויש אפילו תפקיד משנה לשחקנית שרון ליפקינד מהטור "כת הסייטן" ב־Time Out (בהיותה שחקנית טוטאלית, ליפקינד, הטבעונית הענוגה והאהובה שלנו, מפרקת בסרט עצמות בקר כמו צורר בטבח עם).

לטענתו של ססלר, מי שעוד היה אמור לשחק בסרט הוא אחד טום קונטי שכבר הסכים להגיע, אולם ססלר קיבל תקציב מוגבל מאוד מהקרן, והוא הבין שכדי שיוכל לשבץ את קונטי הוא ייאלץ לצלם בסגנון גרילה ולהלין אותו בתל אביב למשך כמה שבועות – הוצאה כלכלית בלתי אפשרית שאילצה את ססלר לוותר על התענוג.

באופן חריג יחסית, הריאיון הזה מקדים את יציאת הסרט. הסיבה המרכזית היא שססלר מעלה את היצירה שלו להדסטארט לגיוס הסכום הדרוש לו להשלמת הפרויקט. ססלר, המוכר יותר כמבקר אוכל מאשר כקולנוען, למד קולנוע בלונדון וסיים את הלימודים עוד ב־1978. אחר כך הוא עבד בערוץ 1 כבמאי כתבות ב"יומן השבוע". בהמשך עשה סרטי תדמית בשביל להתפרנס, ואז השתלב בחברת תבל, מה שהיה ערוץ שלוש בכבלים – שם הייתה לו פינת ביקורת מסעדות עם אורח. 14 שנים כל שבוע אורח אחר, 900 פינות בסך הכל. השיחות בפינה זו היו רוויות יין – תמיד היה שם בקבוק יין – ומהר מאוד הן הידרדרו לפסים אישיים.

איפה התחיל החיבור שלך לעולם האוכל?

"כתבתי ביקורת מסעדות בעיתונים מתחילת שנות ה־90 במקביל לפינת ביקורת בטלוויזיה. אבל אם את שואלת איך התחלתי להתעניין באוכל, אז היה רגע כזה, בדיוק כפי שתיארתי בסרט: הרגע שבו הוצגתי בפני הלקרדה בגיל 5. אימא שלי הגיעה מהונגריה לארץ ב־1944 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, וחלק ניכר מהמשפחה נשאר שם. היא הייתה מכווצת את השפתיים, מקרבת אל פי את האוכל ומנסה לפתות אותי לאכול שלא סתם אשחק עם הפירה. זה לא נגמר בהקאה כמו בסרט: במונולוג שנושא אורי הוכמן נאמר שאמו לא הייתה מרפה עד שהיה אוכל את הנשיקה של הלחם (כולל הבול המודבק בקצהו) ורץ להקיא, ואמו הייתה גאה כי חשבה שהקיא מצער על בת משפחה שנספתה בשואה".

אז כרגיל, בהכל אשמה אימא?

"אימא שלי בישלה מדהים. לא מזמן ירדתי איתה לאכול בקניון מתחת לבית האבות והיא התפלאה לגלות המוני ילדים אוכלים פאסט פוד בקניון. אנחנו חיפאים במקור, והיא ציינה מיד, בתמימות, שבחיפה זה לא היה קורה כי שם כולם מבשלים בבית. היא באמת העניקה לי את אהבתה דרך האוכל, ובכל יום שישי היו מחכות לנו ארבע עוגות: פרג, אגוזים, תפוחים וריגו יאנצ'י – עוגת שכבות של מוס שוקולד על שם הכנר הצועני".

בשלב הזה של השיחה מצליח להתקרב אלינו גיל אטלן, האיש שאחראי על הסטיילינג "לכל מפעלות אהרוני", כהגדרתו. בפועל זה אומר שהוא מעצב את המנות למדור של אהרוני ב"ידיעות אחרונות" וגם לספרי הבישול שלו, ובין לבין גם עורך תחקירים לתוכנית המסע והאוכל "דרך האוכל".

"לקראת יום ההולדת ה־50 שלי החלטתי לצמצם את עבודת הסטיילינג ולהמשיך רק עם המדור", מתוודה אטלן. "לא התכוונתי להיכנס להרפתקה של סרט קולנוע".

אטלן, אז איך בדיוק עושים את זה מול מצלמת וידיאו?

"כשקיבלתי את הטלפון מדני והוא סיפר לי שהוא עושה סרט בתקציב נמוך וצריך טיפול בסצנות האוכל, החלטתי להירתם למשימה. פירקתי את התסריט לרשימת מנות, ואז החלטנו לבשל אוכל אמיתי לגמרי אבל במגבלות התקציב. במנת האויסטרים החלפנו את הקוויאר בטוביקו ואת מנת הלובסטר מברטאן החליף בפועל סלמון צרוב, אבל עדיין הקפדנו על מנות אמיתיות. אלה מנות שאפשר לאכול, שעולה הניחוח הזה שגורם לאנשים לנבור בהן ולזלול, מנות שהופכות למנוף להעברת הדיאלוג.

בכל יום צילום עשיתי את הקניות בשוק. אחר כך הגעתי לאתר הצילום – מסעדת הטרקלין או מקום של בשר בנווה צדק – ואז עשינו מיזנסצנה ופתחנו סרוויס. היה צריך לסנכרן בין הוצאת המנות לצילום הסצנה. אני עוסק בצילומי אוכל וגם עבדתי במסעדות, כך שזאת לא הייתה עבורי בעיה. כדי ליצור אווירה מהימנה של סרוויס, הצוות המבשל ואני הצטלמנו כניצבים במטבח. נוסף על כך, כדי לחסוך בהוצאות, האוכל הזה שבישלנו באהבה היה גם תחליף לקייטרינג לאנשי הצוות ולשחקנים".

ססלר: "הייתה הירתמות של כולם. כשהצילומים במסעדת הטרקלין התעכבו ביקשתי מיוסי בן אודיס שישקה את מני פאר בגראפה כדי שלא ישים לב שהוא ממתין שעות לצילום. הגרה עשתה את התלבושות, העניקה אותן לשחקניות בתום הצילומים. השחקנים עשו עבודה נפלאה – בהתנדבות".

ואתה גמלת להם בזה שהרגת את כולם כבר בסצנה הראשונה והכנסת אותם כגופות למכון הפתולוגי?

"רציתי שיהיה בזה אפקט של ממנטו מורי".

רצחת אותם בעיקר כדי שיהיה ברור שאתה זה שמפיח בהם חיים, לא? וזה אתה ולא עינת ויצמן, שחוותה אורגזמה במהלך ארוחה ונשארו כתמים על הכיסא.

"אני לא אכחיש. היה מדהים לעבוד על הסרט, כולל הצורך לגדוע את הקרב האינטלקטואלי האמיתי שהתפתח בין מבקרי היין. עכשיו אני מחכה שהסרט ייצא. אני שטוף זיעה קרה וחשש מהביקורת, ואני מחליף חולצה שלוש פעמים ביום".

להדסטארט של "אני אוהב אותך – הסרט"

• אוכלים שותים
• שרון אלכסנדר
• אורי הוכמן
• משה איבגי
• שמעון מימרן
• איל שכטר
• מני פאר
• נועה קולר
• יעל אבקסיס
• עינת ויצמן
• ביקורת מסעדות
• דאנה איבגי
• נטלי עטיה
• שרה אדלר
• כת הסייטן
• חדשות האוכל