זה לא סוד שיוצרים ישראלים נמצאים כרגע בתחתית סדר העדיפויות, למען האמת? יש בי צד שמבין את זה. אנחנו באמצע מלחמה קשה ואחרי אסון נורא, יש דברים יותר דחופים. ובכל זאת, זה לא שזה משהו חדש. בערך מאז הקמת תעשיית הקולנוע המקומית, יוצרים ישראלים נאלצו לעבוד עם תקציבי רפאים ולנסות להוציא את המיטב. לכן זה מעורר השראה לראות איך עלמה הראל – בימאית ישראלית שלעד תהיה גם ה-VJ המיתולוגית של אלנבי 58 – מנצלת עד תום את הקרדיט שנתנו לה עם הסדרה החדשה והראשונה שלה (ועוד באפל TV+), "האישה באגם", ומראה לכולם כמה רחוק אפשר ללכת עם קצת תקציב אמריקאי.

>>"אם לא נפעל כעת, עוד כשנתיים כבר כמעט לא יהיו סרטים ישראלים"

"האישה באגם" מבוססת על רומן בעל אותו השם, ועוקבת אחר מאדי שוורץ (נטלי פורטמן) עיתונאית יהודיה שחיה בבלטימור ועזבה את הקריירה שלה לטובת חיי משפחה כעקרת בית. כשילדה קטנה מהקהילה היהודית נעדרת, מאדי לא עוזבת את הסיפור ומוכנה לעשות הכל בשביל למצוא אותה. המסלול הזה מוביל את חייה של מאדי למפגש עם חייה של קליאו ג'ונסון, אישה אפרו-אמריקאית שמנווטת בפוליטיקה התת-קרקעית של הקהילה השחורה בבלטימור.

הפרקים הראשונים בנויים באופן די צפוי – המון התרחשויות והמון פרטים אקספוזיציונים תוך כדי דיאלוג (בדיוק כמו שתסריטאים ישראלים אוהבים) – אבל על זה מפצה הוויזואליה המרשימה. למי שפספס, עלמה הראל היא במאית מאוד מאוד ויזואלית, כפי שהשתקף בפיצ'ר הביכורים ההוליוודי שלה, "ילד דבש" מ-2019 (שנוצר עם שייה לה באף), לכן זה לא מפליא שגם כאן הראל סוחטת מהסיפור הזה פריימים שאפשר פשוט להקפיא, למסגר ולתלות בסלון, ועל הדרך מתבלת באפקטים שלא ציפינו להם מסדרת דרמה, שבמידה מסוימת די נשענת על ריאליזם היסטורי.

השיח סביב מערכת היחסים הסבוכה בין הקהילה האפרו-אמריקאית לזו היהודית נידון כבר שנים ארוכות בציבור האמריקאי, אך הראל לוקחת את הדיון שנוצר כבר בספרה של לורה ליפמן, ומוסיפה לו את הטאץ' הויזואלי שלה שמשנה הכל. אפקטים פשוטים לכאורה הופכים להיות מרשימים מאוד כשהם מגיעים בטיימינג הנכון, כמו ילדה קטנה שמסתכלת על דמות מצדו השני של אקווריום למרות שהיא לא שם, או ציור שמקבל חיים באופן מפתיע. התוצאה לא מושלמת, אבל מפתיע כמה סדרה על מקרי רצח יכולה להיות מהנה עם טאצ'-אפ ויזואלי שפשוט לא היה מתאפשר בהפקה ישראלית (ולא היו חושבים עליו במרבית ההפקות האמריקאיות).

זה לא סוד שהתרבות הישראלית תקועה כבר שנים רבות על שלב מאוס ולעוס של ריאליזם משפחתי משעמם, ויוצרים ישראלים רבים נמלטים לחו"ל כדי לחיות מהאמנות שלהם, או לכל הפחות להוריד את יוקר המחייה בזמן שהם לומדים את רזי המקצוע. עלמה הראל היא רק עוד הוכחה עד כמה שיוצרים ישראלים חייבים לפנות לזירה הבינלאומית אם הם רוצים לעבוד עם תקציבים ותנאים ליצור. אפילו צמד היוצרים שנחשב להכי ישראלי שיש, חנן סביון וגיא עמיר, הגיעו לנטפליקס לטובת ערכי הפקה. יש תקציבים שאי אפשר להתחרות בהם, והמקרה של "האישה באגם" מוכיח את זה.

אי אפשר לצפות מהיצירה הישראלית לעמוד בסטנדרט ההוליוודי, זה הרי לא יקרה מחר בבוקר (או בחיים), אבל חייבים לתת ליוצרים יותר כלים לעבוד איתם, ואם רוצים לראות את הרמה שאפשר להגיע אליה, מספיקה רק הצצה חטופה בפריימים המטורפים של עלמה הראל כדי להבין עד כמה צרים גבולות המסך בארץ.

זו עדיין לא סדרה מושלמת, כאמור. ראינו דרמות מתח ופשע שכתובות טוב יותר, למשל. אבל מבחינה ויזואלית היא מראה מה יש לעלמה הראל להציע כיוצרת, וזה משהו שכדאי לראות ושיש מצב טוב שנראה ממנה עוד הרבה בעתיד, על המסכים הגדולים ביותר. העיבוד הויזואלי שלה לספר נתן לו חיים ייחודיים ומקוריים, וניכר שיש לה הרבה מה להגיד באמצעים שלרשותה.

בריחת מוחות היא אירוע מדאיג, אבל אם מדינת ישראל, ערוצי השידור וחברות ההפקה לא נותנת את הכלים שיוצרים צריכים כדי ליצור טלוויזיה איכותית, לא מתפשרת ובעלת יכולת לאתגר את הצופים ולדחוף את המעטפת – זאת התוצאה. והיא מרהיבה. הסיפור עצמו מחזיק עמוד שדרה מספיק כדי לסחוב עונה, אבל זאת העבודה שלה כבמאית שמרימה את הסדרה מעל הבינוניות של הז'אנר. שווה לצפות בעלמה הראל מותחת את הגבולות כמה שרק אפשר ונותנת השראה לכל יוצר.ת ישראלי.ת שלא רוצה להפסיק לחלום.
"אישה באגם", שני פרקים ראשונים באפל TV, פרק ראשון מדי יום שישי

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• סדרות
• אפל טיוי
• נטלי פורטמן

זה נכון שרגש הגאווה הלאומית החבוט שלנו מתעורר לא פעם כשיש ישראלי שמצליח בחו"ל, אבל המקרה של עלמה הראל מיוחד במינו אפילו בסטנדרטים של הוליווד – מי שהיתה בשנות ה-90 איט גירל מקומית, בתור ברמנית וה-VJ של מועדון האלנבי 58, והתפתחה לבימאית קליפים, ואז פרסומות, ובעשור האחרון, גם לבימאית קולנוע מוערכת. התל אביבית הפכה לנכס עולמי, ואחרי שהסרט "ילד דבש" עם שיה לה-בוף פתח לה דלתות, היא החליטה לצאת להרפתקאה טלוויזיונית באפל TV.

>>אח שלנו על מלא: מייקל רפפורט חוזר לתל אביב עם מופע סטנדאפ

שמענו הרבה על ההפקה של "האישה באגם", בעיקר כי עקבנו אחרי כל ידיעה חדשותית עליה – כמו למשל שהצילומים הופסקו לזמן קצרבגללסוחר סמים שניסה לסחוט כסף– אבל בסוף השבוע האחרון סוף סוף שוחררו שני פרקים ראשונים (מתוך 7 מתוכננים) של סדרת המתח המסקרנת, שחוץ מהראל מתהדרת בקאסט נאה, ודי יהודי. נטלי פורטמן האלמותית ולעד ישראלית מככבת בתפקיד ראשי, ולצידה תמצאו את תומך ישראל הבוטה בראט גלמן, והשחקן הצעיר המוכשר נואה ג'ופ, לצד כמה שחקנים אפרו-אמריקאים מצוינים כמו מוזס אינגרם ("גמביט המלכה").

הפילוג הגזעי הזה מגיע מסיבה מסוימת, שכן העלילה עוסקת בעקרת בית יהודיה שחיה בבולטימור התוססת והג'אזית של שנות ה-60, שמחליטה להפוך לעיתונאית דרך חקירת רצח שהתרחש בקהילה האפרו-אמריקאית המקומית. ערבוב הקהלים מיצר מתח מעניין כבר מראש, אבל על פי הטריילר והביקורות, נראה שמגע הקסם של הראל הופך את הסדרה הזו לחוויה קולנועית צבעונית שאסור לפספס. העובדה שהיא ופורטמן ישראליות היא רק הקצפת שעל העוגה הזו.
"האישה באגם", שני פרקים ראשונים באפל TV, פרק חדש מדי יום שישי

• מה רואים הלילה
• נטלי פורטמן
• אפל טיוי
• ישראלים בחו"ל

תמונה של אידיליה משפחתית בתחילתו של סרט היא סימן מובהק לצרות – כאלה שיגיעו עוד מעט מבחוץ או כאלה שאורבות מתחת לפני השטח. ב"הצצה ליחסים" התמונה המשפחתית עצמה מעוררת תהייה, כי הבעל החתיך ג'ו (צ'רלס מלטון), שצורב נקניקיות על המנגל בחצר, נראה הרבה יותר צעיר מאשתו היפה גרייסי (ג'וליאן מור). לא שיש בעיה עם זה, כמובן, אבל למען האמת הוא נראה לא הרבה יותר מבוגר מבתם ובנם התאומים. וזה בכל זאת קצת מוזר.

>> "המארוולס" הוא סרט כל כך גרוע שהגיע הזמן לומר "אולי די?"
>> רוצח מלידה: כשבמאי גדול עושה סרט קטן רק האיכות מדברת

רמז נוסף, מודגש הרבה יותר, הוא המוזיקה הדרמטית שמלווה את כותרות הפתיחה. בתמונה נראים תקריבים של פרפרים כתומים בין צמחים, שאינם מזמינים סוג כזה של מוזיקה. אותה מלודיה מתפרצת שוב כשגרייסי פותחת את המקרר, והמצלמה מתקרבת אליה בדרמטיות לפני שהיא אומרת "אני לא חושבת שיש לנו מספיק נקניקיות". הדרמטיות המוגזמת מעוררת חיוך, אך גם רומזת לנטיה של גרייסי שאליה נתוודע בהמשך.

צלילי הפסנתר המוכרים נשאלו מהפסקול שמישל לגרנד הלחין ל"המקשר" של ג'וזף לוסי מ-1971 (להלן סרטון היוטיוב המצ"ב מטה). הסרט ההוא, המתרחש באנגליה המעמדית של 1900, מספר על רומן אסור בין בת למשפחה עשירה לבין איכר ועל הילד בן ה-13 שמקשר ביניהם במהלך חופשת הקיץ, ואז חושף את סודם ומביא עליהם אסון. סרטו של טוד היינס ("קרול"), לעומת זאת, מתרחש בדרום ארה"ב בעידן שלנו, שבו כבר אין כמעט איסורים על קשרים רומנטיים. פרט לאחד.

אל תוך האידיליה הקיצית בבית שליד האגם פולשת אורחת מוזמנת – הכוכבת ההוליוודית אליזבת ברי (נטלי פורטמן) שעושה תחקיר לקראת סרטה הבא, המבוסס על סיפורה של גרייסי. כשאליזבת מצלצלת בפעמון היא אינה נענית, כי בני המשפחה וחברים מבלים בחצר האחורית. אליזבת עוקפת את הבית ומגיעה לחצר בכוחות עצמה, לא לפני שהיא אוספת קופסת קרטון שחיכתה בחזית. אותה קופסה מכילה חרא שמישהו אנונימי השאיר לבני הבית, אך העובדה שאליזבת היא זו שמגישה את הקופסה לגרייסי הופכת בהמשך לבעלת משמעות סמלית. הסרט דחוס בסמלים שכאלה, והבימוי האלגנטי והשנון של היינס מדגיש חלק מהם (גלמי הפרפרים), ומשאיר אחרים לגילוי בצפיות חוזרות.

הסיבה לחרא, ולסרט של אליזבת, תתגלה כעשר דקות מתחילת "הצצה ליחסים", כשהיא חוזרת לבית המהודר שנשכר עבורה על ידי ההפקה ומעלעלת בכתבות ישנות שפורסמו בצהובונים על רומן סודי בין אישה מבוגרת לילד בן 13 שעבדו יחד בחנות לבעלי חיים ועל התינוק שהיא ילדה בכלא. האם העובדה שאחרי שחרורה של גרייסי השניים נישאו והם עדיין ביחד שנים אחרי כן אומרת שמדובר באהבה אמיתית?

דרך עיניה החקרניות של אליזבת, ולפעמים גם כשהיא לא שם, אנחנו מתוודעים למערכת היחסים הלא אידילית של ג'ו וגרייסי. לא פעם היא מתייחסת אל בעלה כמו אל ילד, ואילו הוא, כך נראה, חווה התבגרות מאוחרת (לצד בנו בן העשרה) ומתחיל לחפש משהו מחוץ למסגרת הנישואים. אליזבת עצמה הופכת בשלב מסוים מצופה מהצד לחלק מהדרמה המשפחתית. אבל היא מעוניינת בעיקר ב"סיפור" ובמה שהיא יכולה להרוויח ממנו כשחקנית.

נטלי פורטמן, המסומנת כאחת השחקניות המובילות במרוץ לאוסקר (כמו גם התסריט, הסרט, וג'וליאן מור בתפקיד משנה), מגישה עיצוב מדויק של כוכבת שמפיצה קלישאות הוליוודיות תוך כדי שהיא יורדת אל העם, ומאוד מודעת בכל רגע נתון לאיך שהיא מציגה את עצמה. זאת הופעה משוחה באירוניה, ועם זאת דמותה של אליזבת אינה חסרת אנושיות ויכולת אבחנה. מור, שזה שיתוף הפעולה החמישי שלה עם היינס מאז "Safe" ב-1995, מעטרת את הופעתה בפרצי בכי ובשיבושי שורקות (דחיקת הלשון אל מחוץ לשיניים הקדמיות כך שש' נשמע כמו ס') שלרגעים מדמים אותה לרגעים מפונקת.

שמו המקורי של הסרט, "May December", מתייחס לשתי מערכות היחסים בין אנשים מגילאים שונים שבמרכזו – בין גרייסי לג'ו, ובין אליזבת לגרייסי. כי לא פחות משהסרט עוסק בבעייתיות של יחסים בין אישה לילד, הוא חוקר את האופן שבו סיפורים כאלה הופכים לסרטים מציצניים. התסריט הוא פרי עטה של סמי ברץ', שעבדה עד כה כמלהקת סרטים (היא לא ליהקה את הסרט הנוכחי), ונראה שניסיונה שימש אותה בבניית הפריזמה הייחודית של הדרמה הבוגרת, החודרנית והמתעתעת הזאת.

4 כוכבים
"הצצה ליחסים/ May December", עכשיו בקולנוע לב וברב חן דיזנגוף

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• נטפליקס
• סרטים מומלצים
• נטלי פורטמן
• ג'וליאן מור

הבמאית הישראלית עלמה הראל ("ילד דבש") יצאה לעשות דרמת מתח עם נטלי פורטמן בבולטימור עבור אפל טיוי – אבל נקלעה בעצמה לסצינה שיותר מזכירה פרק של "הסמויה", או במילים אחרות, הסדרה שכולם חושבים עליה כשאומרים את המילים "דרמת מתח בבולטימור". לפי משטרת בולטימור, קבוצה של סוחרי סמים מקומיים קטעו את הצילומים המקומיים בצד המערבי של מרכז העיר ביום שישי האחרון, כשהם מאיימים שהם ירו בחברי הצוות שעל הסט אם אלו לא יפסיקו לצלם. הפושעים המקומיים אמרו ש"שום דבר לא יקרה אם ישלמו להם" וניסו לסחוט 50,000 דולר מההפקה – שההפקה סירבה לשלם. במקום זאת, הצילומים נעצרו ויימשכו שוב במועד ובמיקום בלתי ידוע (ואולי עדיף שיישאר בלתי ידוע בזמן הקרוב).

הסדרה של הראל, "The Lady in the Lake" (המבוססת על רומן של לורה ליפמן), בה לצד פורטמן מככבים גם מוזס אינגרם ("גמביט המלכה"), מייקי מדיסון ("דברים טובים") וברט גלמן ("דברים מוזרים", "פליבאג"), עוסקת ברצח לא פתור בבולטימור של שנות ה-60, ובעקרת בית שממציאה את עצמה מחדש בתור עיתונאית חוקרת ויוצאת לפתור אותו – מה ששם אותה במסלול התנגשות עם פעילה חברתית מקומית.

>>עלמה הראל רוצה לשנות את העולם איפה שכואב. ראיון

• חדשות טלוויזיה
• המסך
• נטלי פורטמן

• Facebook
• Twitter
• Email

נטלי פורטמן יכולה לרשום עליו פטנט. אמיר טסלר, עוד לא בן 11 (אגב, זה יקרה בינואר 2016), הוא תגלית אמיתית שלה בסרטה הראשון כבמאית, "סיפור של אהבה וחושך". ילד שלראשונה בחייו משחק בסרט ועושה את המוטל עליו – גילום הדמות המורכבת של הסופר עמוס עוז בילדותו, בחיק משפחה עם אם במצוקה נפשית, בירושלים הסוערת שלפני ואחרי הכרזת העצמאות – באופן מעורר השתאות והערכה.

אמיר גר עם הוריו ועם שני אחיו הקטנים ממנו במושב קדרון שבשפלה, ולא הרחק משם, בגדרה, הוא לומד דרמה בבימת הילדים והנוער. גם לפני כן, כשהמשפחה גרה בהוד השרון, הוא למד משחק בחוג דרמה ברמות השבים. "אולי כבר מגיל 4 אני רוצה לעשות את זה", הוא מנסה להיזכר. "בטוח שלא הייתי מודע לזה אז, אבל התחלתי לעשות הצגות ועוד לפני כן, כבר בגיל שנתיים, הייתי שר שירים עם המבוגרים. על להיות שחקן ממש חשבתי רק מגיל 6, אבל תמיד הייתי בקטע הזה".

מאין זה בא בעצם?

"אימא שלי ואבא שלי לימדו אותי הרבה על הדבר הזה. אבא שלי גם עובד בתחום הקולנוע, הוא עוזר במאי, כך שגדלתי בבית שלומדים בו על קולנוע ועל מוזיקה, והתחברתי מאוד לעולם הזה".

איך נטלי פורטמן הגיעה אליך?

"המלהקת הילה יובל חיפשה בכל הארץ כל מיני חוגים לדרמה לילדים, הגיעה בין היתר לבימת הילדים והנוער ושאלה אם מוכנים לתת לה שמות של ילדים מתאימים. נתנו לה כמה שמות, בהם גם שלי. היו שני אודישנים. לראשון הם הביאו את כל הילדים, ובשני יותר סיננו, עד שבסוף אמרו לי שנבחרתי".

מה ידעת לפני כן על נטלי ועל הסופר עמוס עוז?
"כשנטלי זכתה באוסקר שמעתי עליה. ועמוס עוז? שמעתי את השם הזה בחדשות ובעיתון, ויש לנו ספרים שלו בבית. ידעתי מי אלה, שניהם, אבל לא תיארתי לעצמי שאני אהיה קשור למישהו מהם אי פעם".
איך הכינו אותך לסרט? קראת את הספר?
"לא, אין לי מספיק סבלנות לספר כזה עבה. קודם כל התחלנו להכיר אחד את השני, אני ונטלי, ואחרי זה דיברנו על הדמות שלי, שהיא של סופר מבוגר בגוף של ילד שלא מתנהג כמו שאר הילדים ובגלל זה לא היו לו הרבה חברים והוא היה בודד. כשכל הילדים שיחקו כדורגל הוא קרא ספרים והאזין לסיפורים של אימא שלו. לפי מה שהבנתי, הוא לא חשב אז שיהיה סופר וגם התנגד לזה".
את גלעד כהנא, שמשחק את אביך, בטח הכרת מלהקת ג'ירפות.
"האמת? לא הכרתי את גלעד ולא את המוזיקה של להקת ג'ירפות. לא שמעתי אותה אף פעם לפני זה, ועכשיו אני שומע אותה כל הזמן".

לא היו לך חששות לעשות תפקיד כזה גדול? בכל זאת, סרט ראשון שלך ועוד באורך מלא, ואתה באחד התפקידים הראשיים בו.
"עוד לפני שהתקבלתי לתפקיד, ראיתי שמדברים הרבה על הסרט הזה ומצפים לו וחשבתי: אולי זה גדול עליי? אם אני אתקבל, אולי אני אאכזב את הצופים ואת נטלי? קצת פחדתי שהעניין הזה, להיות שחקן, קצת גדול עליי, ושאני לא יכול לעמוד בכאלה לחצים".
איך התגברת על זה?
"כשפגשתי את נטלי, הבנתי שהיא לא עומדת להלחיץ אותי וגם ההורים שהיו איתי ואנשי הצוות לא הלחיצו. הם הבינו שצריך לתת לי זמן כדי לעשות את התפקיד. לא גרנו במלון, שכרנו דירה בירושלים וגם בזמן הצילומים חזרנו כל יום שישי לקדרון כדי להרגיש עדיין את השגרה של משפחה, וזה עזר לי מאוד. נטלי גם סיפרה לי על המשפחה שלה והכרתי את בעלה, את הבן שלהם ואת הוריה, וזה עזר לי להרגיש מאוד בנוח בצילומים איתה".

גם הייתה המשכיות לשגרה של הדמות שאתה מגלם בסרט, שבה אתה חלק ממשפחה וחי עם אבא ואימא.
"כן, אבל אני חושב שהמשפחה של עמוס והמשפחה שלי מאוד שונות. במשפחה שלי אנחנו מדברים על הכל ותומכים זה בזה, ובמשפחה של עמוס האבא לא יודע להביע את הרגשות שלו. זה דבר שחוסם מאוד את האהבה של המשפחה הזו, ואחרי מחלת הנפש של האימא כבר אי אפשר לדבר איתה יותר. עמוס לא יכול להתייעץ איתה כי היא כל הזמן חולה ומתכנסת בתוך עצמה ואי אפשר לתקשר איתה. והוא גם מאוד בודד, אין לו חברים, אז הוא מאוד כבוי. אין לו מישהו שהוא יכול להביע את הרגשות שלו בפניו".

אז הבנת בדיוק את המקום של עמוס הקטן ואת מה שעובר עליו.
"אני חושב שקלטתי את הדמות ואת העלילה מהר מאוד. לא היה צריך כל הזמן להגיד לי איך צריך להרגיש. נטלי סמכה עליי שיש לי אינסטינקטים מספיק טובים להראות שהדמות מרגישה כך או כך. זה היה אמיץ מאוד מצדה לסמוך עליי שאעזור לה לבנות את הסרט ובזה שבבחרה בי לתפקיד אף שלא היה לי שום ניסיון, וגם לגלעד לא היה; כי בדרך כלל לא סומכים על מישהו שאין לו רזומה של סרטים שהוא שיחק בהם תפקידים טובים. אני לא יודע אם הייתי יכול לעשות צעד אמיץ כזה, אם הייתי מביים סרט שאנשים כל כך מצפים לו. גם לעשות את הסרט בעברית היה אמיץ מצדה. היא אמרה שסרט ישראלי, על פי ספר ישראלי, שמתרחש בארץ – צריך להיות בעברית. היא נעזרה במדריכת הגייה וגם אותנו הייתה שואלת מדי פעם איך אומרים מילה כזו או אחרת".

את עמוס עוז פגשת לפני הצילומים או לאחר מכן?
"לפני הצילומים לא פגשתי אותו, אבל כשכבר עשינו את הסרט הוא הגיע פעמיים. בפעם הראשונה הוא סיפר לי על הילדות שלו, וישבתי עם המשפחה שלו ודיברנו. בפעם השנייה פחות יצא לנו, כי בדיוק צילמנו סצנה מאוד מורכבת, שעמוס עוזב את ירושלים ונפרד מאבא שלו".

איך אתה מסכם את ההתנסות הזו?
"היא הייתה מעבר לציפיות שלי. גם הנסיעה לפסטיבל קאן הייתה חוויה בלתי נשכחת. להיות במקום הגדול הזה עם כל הכוכבים וגם טיילתי במקומות שונים בעיר עם ההורים שלי. רק בקאן גלעד ואני ראינו את הסרט בפעם הראשונה. אני חושב שלפני כן נערכה רק הקרנה פרטית אחת, לעמוס עוז ולבני משפחתו".

מאז צילומי "סיפור של אהבה וחושך", קריירת המשחק של אמיר מתפתחת. יש לו סוכנת אישית, פרי כפרי, והוא כבר הצטלם לסדרה "נופלות על הרגליים" לצד מילי אביטל, שני כהן, עליזה רוזן ואבי דנגור. "אחרי שהשתתפתי בסרט, חיכיתי בחוסר סבלנות כבר להיות עוד פעם בצילומים", הוא מספר. "הסדרה הזו, של איילת מנחמי, היא יותר קומדיה, ואני שמח שיצא לי כבר לשחק גם בדרמה וגם בקומדיה".

• נטלי פורטמן
• עם הילדים