ארכיון נטפליקס - טיים אאוט

הניסוי הנרטיבי של אבי הסימפסונס מגיע לסופו בעונה חמישית ואחרונה (או בעצם, שלישית ואחרונה?), ואנחנו עוד לא בטוחים אם "דיסאנצ'נטמנט" היתה שווה צפייה או לא, אבל אנחנו בטוחים שבזה אנחנו הולכים לצפות הלילה

מאט גרונינג יצר בחייו רק 3 סדרות: הראשונה החלה ב-1989, השנייה ב-1999, והשלישית ב-2018. בהתחשב בכך ששתי הראשונות – הסימפסונס ופיוצ'רמה, בהתאמה – עדיין רצות, זה די מפתיע שהסדרה השלישית שלו, "דיסאנצ'נטמנט", הגיעה לסיומה. מפתיע, אבל גם משמח – כי עם כמה שהסדרה הזו התפזרה בחמשת ענותיה, זה כנראה דבר חיובי שהיא מסתיימת. זו פשוט הדרך היחידה שהיא תוכל להטות את הכף, ולהיזכר בסדרה מוצלחת.

"דיסאנצ'נטמנט", שזמינה בנטפליקס, עוקבת אחר חבורת יצורים מארץ האגדות דרימלנד, בראשם הנסיכה בין, שקצת מזכירה גיבורים אחרים של גרונינג – הומר ופריי – במובן שהיא קצת דבילית, קצת שיכורה ובעלת לב גדול. יחד איתה יש אלף שמאוהב בה, שד שמתעלל בה ועוד המון יצורים עם שמות מוזרים שעיקרם פארודיה על עולמות הפנטזייה. העונה החמישית אמורה לפתור את כל הקצוות הפתוחים בנוגע לבערך הכל – החל מאיך בין ניצלת ממות, דרך איך תנצח את אימה ועד למי יקח את הממלכה. זה הכל בעצם אותה שאלה, אבל ניחא.

https://www.youtube.com/watch?v=_4YP-lD6R_M

הסדרה הזו של גרונינג היתה אמורה להיות משהו אחר, כזה שיחזיר את האבא של כל האנימציה למבוגרים לעניינים – במקום סדרה בה חיים מפרק לפרק, כאן נתווה סיפור שלם עם המשכיות מפרק לפרק, התחלה, אמצע ומתישהו סוף. עכשיו הסוף הזה הגיע, עם עלייתו של החלק החמישי (למרות שטכנית זו עונה שלישית) של הסדרה לנטפליקס בסופ"ש האחרון. עשרת הפרקים האלו יהיו מה שיקבע אם הסדרה היתה פלופ גדול או הרפתקאה משתלמת. ועל אף שההימור שלנו הוא 70:30 לטובת הפלופ, אנחנו חייבים כבר לראות איך זה נגמר, רק בשל התקווה שה-30 אחוז ינצחו.
"דיסאנצ'נטמנט", עונה 5, 10 פרקים, עכשיו בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

אחרי מגוון לא מבוטל של כישלונות להפוך סדרות אנימה מצליחות ללהיטי נטפליקס מרובי CGI, נראה שבחברת הסטרימינג סוף סוף התחילו להפיק לקחים. אז המעריצים הוותיקים אולי יכעסו על גרסת הלייב אקשן של "וואן פיס", אבל עבור מי שלא רוצה לצלול לסדרת אנימה בת יותר מאלף פרקים, נטפליקס סיפקו שירות לא רע בכלל

לפני בערך שנה, ממש בתחילת מערכת היחסים שלנו, בת הזוג שלי ניסתה לשכנע אותי לראות איתה אנימה. היא מאד אוהבת את תחום האנימות והמנגות היפני, אבל אני תמיד נרתעתי ממנו. אין לי בעיה עם סרטים של סטודיו ג'יבלי, אבל זה קצת כמו להכריז שאתה אוהב מוזיקה מזרחית, וכששואלים אותך מה בדיוק, תענה "זוהר". בסוף הסכמתי לראות איתה, אבל לא לפני שהצהרתי: "אני אראה איתך נארוטו, אבל בחיים לא אראה איתך וואן פיס". היא הסתכלה עליי במבט מוזר, ואמרה "לא, אני גם בחיים לא אראה וואן פיס".

היא לא הבן אדם היחיד שאמר לי את זה. המון אנשים שצופים באנימות שונות ומגוונות אמרו לי שהם בחיים לא יצפו ב-"וואן פיס", כי עם 1,074 פרקים נכון להיום, זה כבר מאוחר מדי להצטרף. יש לי המון סיבות לא לאהוב אנימה, אבל המרכזית היא שזאת פשוט מחויבות גדולה מדי. כשמדובר בסרטים זה עוד סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אבל בסדרות, הקרב הכי פשוט יכול להיות פרקים שלמים, לפעמים חצי עונה. סיבה נוספת שהרחיקה אותי מהז'אנר היא הפאנבייס. כל הכנסים והקוספליי והאהבה האינסופית לכל הסדרות האלה גורמות לי לקרינג' בלתי נשלט. אני מכבד את כל מי שאוהב לעשות את החרא הזה – לכו על זה, תעשו מה שאתם אוהבים – אבל זה מרגיש לי כמו קרינג'פסט נוראי. אז מה נטפליקס עשו? גרמו לי לראות "וואן פיס", כמובן.

הסיפור של "וואן פיס" עוקב אחר מונקי די לופי, פיראט שהוא גם איש גומי אשר יוצא למסע מטורף בעקבות אוצר אגדי בשם "וואן פיס", שיהפוך אותו למלך הפיראטים. בעקרון נשמע פשוט, אבל העניין הוא שסדרת האנימה (שמבוססת על מנגה באותו השם) התחילה ב-1999, ולא הסתיימה מאז. "וואן פיס" היא "היפים והאמיצים" של סדרות האנימה, והמונה עדיין רץ. כדי להשלים את כל הפרקים תצטרכו לתת מחייכם שבעה עשר ימים לפחות, וזה ללא הפסקות וללא שינה (מה שכנראה אומר, פיפי בבקבוק). מעריצים מכל העולם מחזיקים את הסדרה בחיים, אבל צריך לייצר מעריצים חדשים איכשהו.

היו לא מעט ניסיונות לעשות עיבודי לייב אקשן לסדרות אנימה מצליחות. אנשים לרוב זוכרים את "דרגון בול: אבולוציה" (2009), ואת "איירבנדר: אווטאר: כשף האוויר האחרון" (2010) – אבל שוכחים ניסיונות אחרים כמו "הרוח במעטפת" (2017), "מחברת המוות" (2017) או הכישלון הנוראי של נטפליקס, "קאובוי ביבופ" (2021). הסיבה שהן לא הצליחו היא לא רק הביצוע הנוראי, אלא גם העובדה שלא כל פרנצ'ייז דורש עיבודי לייב-אקשן. אם אנשים ראו את זה כבר בגרסת המקור, ועוד מבוצע יותר טוב, אין צורך בגרסה החדשה. העניין עם "וואן פיס" הוא שדווקא כאן, יש צורך בגרסה חדשה, כי קשה יותר למשוך צופים חדשים למותג שהעלילה שלו רצה כבר כמעט עשרים וחמש שנים.

לפני שניגשתי לצפייה בגרסאת הלייב אקשן, הבנתי שאין מנוס ואני חייב לצפות לפחות קצת ב-"וואן פיס", רק כדי להבין את הלך הרוח מול הגרסה החדשה של נטפליקס. למרבה ההפתעה, נהניתי יותר מהסדרה של נטפליקס מאשר מהמקור. יוצרי הגרסה הזו, סטיבן מיידה ומאט אוונס, מראים המון כבוד לגרסת המקור, גם אם הם לא נצמדים לכל קו עלילה. זה בא לידי ביטוי בזוויות צילום מעניינות שמזכירות מאד את האנימה, אפקטים ויזואליים שנשארים נאמנים לסגנון המקורי, ובעיקר עבודת השחקנים. יש המון ניואנסים שהשחקנים אספו מהאנימציה, כמו החיוך של לופי על פניו של השחקן איניאקי גודוי, או האופן שבו מאקניו מצליח לשחזר את המבט של זורו, או אפילו הבכי של מורגן דייביס בתפקיד קובי – וכל דבר כזה מאפיין את הדמות בדרך שלא נראתה קודם בעיבודים האמריקאים.

עם זאת, למרות הכבוד הרב שהם רוכשים לו, צוות היוצרים היה גם אמיץ מספיק כדי לחתוך המון שומן עודף. המון קרבות עם מיני-בוסים מיותרים וכל מיני פילרים שנועדו למשוך זמן מסך ירדו בעריכה, ואולי המעריצים הוותיקים יחשבו שמורידים יותר מדי, אבל בעיניי הורידו בדיוק כמה שצריך. קלישאות מסוימות שרדו איכשהו את שלב העריכה, במיוחד בדיאלוגים שלפעמים מרגישים דרמטיים מדי, אבל בכל זאת, זה גם חלק מהקסם באנימה. זה גם יכול להיות תירוץ יותר מדי טוב, ולכן כדאי ליוצרים להיזהר עם להשתמש בו יתר על המידה. זה סבבה לתרץ כמה אפקטים פחות מוצלחים או כמה דיאלוגים מטופשים עד כדי גיחוך בניסיון להיצמד למקור, אבל אם למדנו משהו מהסרט "הפלאש", הוא שיש גבול לכמה אפשר לתרץ אפקטים בינוניים ומטה כ-"בחירה אמנותית".

האם "וואן פיס" – גרסת המקור – תרוויח דם צופים טרי בעקבות החידוש? אני מאמין שכן, במיוחד עכשיו כשיתחילו באינטרנט ההשוואות בין האנימה ללייב-אקשן. בסופו של דבר סאגה שנמשכה באנימה שמונה פרקים הייתה מהנה יותר כשהיא קוצרה לשניים. הגרסה של נטפליקס לפעמים קצת מוזרה, לפעמים קצת קיטשית, לפעמים קצת מטופשת – אבל אם הסתקרנתם מהפרנצ'ייז ולא רציתם להתחייב לאלף פרקים, זאת בהחלט הדרך הנכונה. זה גם מאד משמח לראות את נטפליקס מפיקה לקחים, במיוחד כשזה עם סדרת האנימה היחידה שכן צריכה עיבוד אמריקאי, גם אם הוא לא מושלם.
"וואן פיס",עונה ראשונה זמינה בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

את העיבוד הזה נטפליקס ממש לא רוצה לפשל - אחת מסדרות המנגה האהובות בעולם, וואן פיס, זוכה לעיבוד לייב אקשן עמוס ב-CGI כאחת הסדרות המושקעות של נטפליקס. בהתחשב בעיבודי לייב אקשן קודמים שלהם למנגה, מה הסיכוי שזה יעבוד? הפעם, דווקא יש מצב

לפעמים זה קצת עצוב לראות כמה נטפליקס מנסים, לשווא, לחצות להפוך לבית עבור עיבודי לייב אקשן של סדרות מנגה. על פניו, מובן למה – בזמן שנטפליקס הפכה לשירות סטרימינג, לקטלוג שלה הצטרפו לא מעט סדרות המנגה, כאשר חלק מהן הפכו ללהיטים גדולים – עובדה שהפתיעה רק את מי שלא מכיר את להט מעריצי המנגה. עם זאת, בכל פעם שהם מנסים, משהו משתבש, והמעריצים לא מרוצים. קאבוי ביבופ או מחברת המוות הן רק שתי דוגמאות צורבות.

עכשיו, אולי אולי, יש תקווה קטנה, כי בנטפליקס הולכים על כל הקופה עם עיבוד לייב אקשן מושקע במיוחד לאחת המנגות המצליחות והאהובות בהיסטוריה – "וואן פיס". ועם כל הפחד של המעריצים האדוקים, כל התמונות והטריילרים הראשונים נראים די פאקינג טוב. למעשה, הפקת הסדרה כל כך קשובה לתלונות המעריצים, עד שתיקנו באופן דיגיטלי את נראות כובעי הקש המאפיינים בעקבות תלונות מהטריילרים הראשונים.

עכשיו רק צריך שמי שלא מכיר את המנגה יתרגל לעלילה – עולם של פיראטים וכובעי קש (משופרים דיגיטלית!), בו הפיראט הצעיר מונקי די לופי יוצא למסע במטרה למצוא אוצר מיתולוגי. אם הסדרה תצליח לתפוס אפילו חלקיק מרוח הסדרה המקורית (שרצה כבר שנים על גבי שנים), מצפה לנו ממתק נטפליקסי נדיר. ואם הם לא הצליחו, לפחות תראו כמה אפקטי CGI מעניינים. גם זה משהו, אנחנו מניחים.
"וואן פיס", 8 פרקים,עכשיו בנטפליקס

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

למה? כי העולם נורא: פסטיבל Fyre מ-2017 נחשב לאירוע כל כך כושל, עד שנעשו עליו לא פחות משני דוקומנטריים, ומייסדו נשלח ל-4 שנים בכלא. עכשיו, כשהמייסד יצא לחופשי, הוא מארגן את פסטיבל Fyre 2.0, ומבטיח שהוא למד מהטעויות שלו. וגם טוסטים עם גבינה

"אם לא מצליחים בפעם הראשונה, נקו את עצמכם מהאבק ונסו שוב", שרה פעם אליה כפרעליה. כנראה שבילי מקפרלנד, המייסד של פסטיבל Fyre הנודע לשמצה, שמע יותר מדי אליה. או לפחות, יותר מדי ג'ה רול – כי בשבוע שעבר הכריז מקפרלנד שהוא מתכנן להחזיר את הפסטיבל הכושל לסיבוב שני, עכשיו כשהוא יצא מהכלא בגלל הסיבוב הראשון.

לא הרבה ידוע על הפסטיבל השני, שצפוי להתקיים בדצמבר 2024, כי לא שוחרר עדיין ליינאפ מופיעים, לוקיישן או כל פרט ממשי אחר – ובכל זאת, כל מאה הכרטיסים שהוצעו למכירה מוקדמת נחטפו במהירות שיא, ועוד במחיר של 449 דולר לאחד. טוב, זה עוד מחיר סביר ביחס לתג המחיר שהוצמד לכרטיסים הרגילים – שינועו בין 799 ל-7,999 דולר. מקפרלנד עדיין מבטיח חוויה יוקרתית ושמות גדולים, וגם מבטיח שלמד מניסיונו הגרוע (שהוביל אותו ל-4 שנים בכלא). בריאיון ל-TMZ אמר כי "פסטיבל פייר הוא על אנשים שמגיעים מרחבי כל העולם כדי לעשות משהו בלתי אפשרי. הפעם יש לנו תמיכה מדהימה. אני אעשה את מה שאני אוהב, בזמן שאעבוד עם מיטב אנשי הלוגיסטיקה והתשתית בתור שותפים".

למי שלא זוכר, פסטיבל Fyre היה הבטחה לפסטיבל יוקרתי בן שבועיים ששיווק את עצמו דרך סלבס סוג ז' ומשפיענים סוג ת', הבטיח חוויה יוקרתית במיוחד והופעות של אמנים גדולים, ביניהם בלינק 182, מיגוס, ליל יאכטי, פושה טי, סקפטה ועוד. כ-8,000 ילדים עשירים (כי כרטיס עלה ה-מ-ו-ן כסף) הגיעו לאי פרטי בבהאמס, ורק שם גילו כמה ההבטחות על יוקרה היו הגזמה מופרעת. שום מסיבות סלבס נוצצות ומגורים איכותיים – רק אוהלים מצ'וקמקים עם מזרן, כריך גבינה צהובה ושום הופעה. אפילו ג'ה רול – שהיה שותף לפסטיבל – לא העיז להראות את פניו בזוועתון הזה.

הבלגן על האי (שכלל סופות, הזנחה ומחסור מסכן חיי אדם במים, מזון ושירותים) שותף בזמן אמת ברשתות החברתיות, והפך את הפסטיבל שהבטיח יוקרה לבדיחה עצובה. בסוף הבדיחה הזו הגיעה – איך לא – לשני סרטים דוקומנטריים, האחד של נטפליקס והשני של Hulu, שיצאו בהפרש של ארבעה ימים אחד מהשני. צפייה בשניהם חשפה את הטרפת שבאמת הלכה באי הפסטיבל, וסיפקה כמה רגעים אייקונים. נגיד, הרגע בו אחד ממפיקי הפסטיבל סיפר שהוא הציע "לקחת אחד בשביל הקבוצה" כדי לעזור למשלוח מים נדרש לעבור במכס. וב-"לקחת אחד בשביל הקבוצה", הוא התכוון לספק טובות מיניות לפקיד מכס. אה, אגב – גם הוא יהיה מעורב בסיבוב השני של הפסטיבל. שיהיה להם, ובעיקר לקהל, המון בהצלחה. אה – ושיצלמו הכל כבר לדוקו. סתם ככה, ליתר ביטחון.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

ז'אנר הארט-האוס, פעם רק בפסטיבלים וסינמטקים, מצא בית חם בספריות הגדולות של שירותי הסטרימינג, והן מלאות בסרטים עלומים ויפהפיים שמזכירים כי קולנוע יכול להיות אמנות גבוהה. צריך רק לדעת לחפש, אז שלחנו את מבקרת הקולנוע יעל שוב לחפש בשביל כולנו

מאתיעל שוב

7 באפריל 2026

כשאומרים "קולנוע" חושבים בדרך כלל על פופקורן ושוברי קופות, אבל כשהוא במיטבו קולנוע אינו רק אמנות פופולרית, אלא אמנות גבוהה ויפהפיה ממש. כל כך גבוהה שהיא עוברת לפעמים הרחק וגבוה מעל ראשו של הציבור. ז'אנר הארט-האוס שולט בפסטיבלים ולפעמים גם בטקסי הפרסים, אבל לצופים הוא בדרך כלל מתקשה להגיע. רשתות הסטרימינג על הספריות הגדולות שלהן הפכו בשנים האחרונות למקום שבו הז'אנר האמנותי מוצא בית חם, ואם חופרים מספיק אפשר לאתר מציאות אדירות שפעם אפשר היה לראות רק בסינמטקים. אז חפרנו בשבילכם.

>> מי צריך אוסקר: דירוג הסרטים הכי טובים של פול תומאס אנדרסון
>> תפילה לשלום: 13 סרטי האנטי מלחמה הטובים בתולדות הקולנוע

חלומות רכבת (2025)

זה מסוג הסרטים שמפתיע לגלות שעדיין עושים היום. העיבוד של קלינט בנטלי לנובלה מאת דניס ג'ונסון מציע דיוקן אינטימי של חוטב עצים ועובד מסילת רכבת במערב ארה"ב, מילדותו בסוף המאה ה-19 ועד מותו ב-1968. ג'ואל אדג'רטון מגיש הופעה מאופקת בדמות הגיבור הבודד, שאין לו מחשבות עמוקות ואינו מותיר חותם על העולם, אבל הוא היה קיים, ואחרי מותן של אשתו ובתו לא נותר לו אלא לעבוד ולשרוד ולזכור. זה סרט מהורהר, אלגי, יפהפה מבחינה חזותית (הצילום, כמו גם התסריט, הבימוי והשיר של ניק קייב היו מועמדים לאוסקר), קשוב לטבע ולחילופי העונות, והוא מותיר הד מתמשך.

פרחים בבוץ (2017)

סרטה של די ריס מתרחש בדרום העמוק של ארצות הברית בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, ומספר על היחסים בין שתי משפחות של חיילים – אחד לבן, השני שחור – ששבו הביתה מהחזית עם הפרעות דחק פוסט-טראומטית. חוקי ההפרדה הגזעית במיסיסיפי חוצים בין משפחת האריסים למשפחת החוואים שהורגלה לחיים נוחים יותר בעיר, אך השותפות לחיים הקשים מייצרת סוג של ידידות מתוחה בין הרעיות (קרי מליגן ומרי ג'יי בלייג') והבעלים (ג'ייסון קלארק וג'יימס מיטשל). משחק משובח וכנות רגשית מונעים מהסרט ליפול למלכודות המסר והמלודרמה. רייצ'ל מוריסון היתה לצלמת הראשונה בהיסטוריה שזכתה במועמדות לאוסקר על עבודתה בסרט עתיר היופי הזה.

מנספילד פארק (1999)

פאני פרייס הענייה נשלחת לגור אצל הדודים העשירים, וסובלת בדממה את כל העלבונות שמוטחים בה, מחכה שבן דודה אדמונד ישיב לה אהבה. זהו הרומן המאופק ביותר מבחינה רגשית של ג'יין אוסטן, אך הבמאית פטרישה רוזמה עשתה בו כרצונה. העיבוד שלה מציץ אל מאחורי הקלעים של הסופרת והתקופה, וחושף את מה שהיא הסתירה – סקס, סמים, רמזים לסביים, טראומות פסיכולוגיות, ודגש מיוחד על סחר עבדים. הגיבורה החסודה מהספר הפכה בסרט לבת דמותה של הסופרת, והיא מגולמת בחן רב ובקריצה על ידי פרנסס או'קונור באחד העיבודים הקולנועיים היותר מוצלחים לאוסטן.

הרוח העולה (2013)

בסרטו היחיד שפונה באופן רשמי למבוגרים, אמן האנימה היאו מיאזאקי ("המסע המופלא") מגולל את סיפור חייו של ג'ירו הוריקושי, מעצב מטוסי ה-A5M וה-A6M זירו, ששימשו את יפן במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט עוקב אחריו מילדותו, כשהוא משתוקק להיות טייס, אך ראויה לקויה מונעת ממנו להגשים את החלום, ועד המלחמה. היו שביקרו את מיאזאקי על כך שיצר סרט אוהד על אדם שבנה מכונת הרג, אך זאת יצירה מרהיבה ביופיה, פיוטית ופציפיסטית, שהיא גם הערה אישית ועתירת נשמה על האמן ואומנותו.

רומאו ויוליה (1968)

העיבוד הרענן, האנרגטי והמאוד חושני של פרנקו זפירלי לטרגדיה הרומנטית של שייקספיר היה הראשון שליהק שחקנים בני עשרה לתפקידי האוהבים, וזה עדיין העיבוד היפה מכולם. תורם לכך לא מעט הפסקול הנפלא שהלחין נינו רוטה, כולל השיר האהוב "What is the Youth". לאונרד ווייטינג ואוליביה האסי שובי הלב הפכו לכוכבים בין לילה, אך לא הצליחו לתרגם את ההזדמנות לקריירות ארוכות. ב-2023 הם הגישו תביעה נגד אולפני פרמונט בטענה שחוו הטרדה מינית כשנדרשו לצלם סצנות ערום בגיל כה צעיר. התביעה נדחתה על הסף.

ליידי בירד (2017)

כשהגיבורה בת העשרה (סירשה רונן) מגלה את החבר המקסים שלה (לוקס הדג'ס) מתנשק עם נער בשירותי הבנים, היא פגועה וכועסת, ואנחנו מתאכזבות איתה. כשהוא סוף סוף מגיע למקום עבודתה כדי לדבר על מה שראתה, הסצנה פונה לכיוון רגשי מסוים ואז מתהפכת. הרגע היפה ועתיר התובנה הזה מעיד על תבונתה הרבה של גרטה גרוויג, שיצרה סרט התבגרות שובה לב, כן ולא מתחנחן, המתמקד ביחסי אהבה לא קלים בין בת לאמה (לורי מטקלף). שתי השחקניות היו מועמדות לאוסקר, כמו גם הסרט, התסריט והבימוי.

חוצה את הקו (2021)

סרט הראשון כבמאית של השחקנית רבקה הול ("גנב עירוני") מבוסס על ספרה של נלה לרסן, שיצא לאור ב-1929 וזכה לעניין מחודש בעת האחרונה, כשנושאים של זהות גזעית ומגדרית עברו למרכז הדיון. בשנות העשרים של המאה שעברה, אישה שחורה עם עור בהיר (תסה תומפסון), מוצאת מפלט מהחום בלובי של מלון יוקרתי במנהטן, שאינו מתיר את כניסתם של שחורים. ביושבה שם היא מזהה חברת ילדות (רות נגה), שחורה בהירה גם היא, הנשואה לרופא לבן וגזען (אלכסנדר סקרסגרד) שאינו יודע שאשתו אינה לבנה. המפגש משפיע באופן מהותי על חיי שתי הנשים, ומעלה על פני השטח שלל תמות טעונות. "Passing" (שמשמעותו האפשרות של אדם מגזע אחר לעבור כלבן) צולם בשחור לבן מרהיב, והוא מעודן ושברירי כמו חרסינה.

אמריקן פסיכו (2000)

מרי הארון עבדה למסך את ספרו של ברט איסטון אליס מ-1991 על בנקאי השקעות שהוא רוצח סדרתי. הספר הואשם באלימות ובמיזוגיניה, אך הארון השתמשה בבסיס העלילתי כדי ליצור סאטירה על גבריות רעילה. הגברים בחליפות המחויטות המאכלסים את הסרט הם כפילים חסרי זהות שעוסקים בכלום ומטפחים את המאצ'ואיזם העירוני והמיזוגיני שלהם. זה מוצג באופן מבריק בסצנה המבוימת כדו קרב, שבה ארבעה מהם שולפים כרטיסי ביקור מהודרים. כריסטיאן בייל מעורר חלחלה בתפקיד הנרקיסיסטי והרצחני שהפך לדמות אייקונית כשהסרט זכה למעמד של קאלט. בימים אלה לוקה גוואדנינו עובד על עיבוד חדש לספר, אך לדברי אליס השחקנים שפנה אליהם דחו את ההצעה מחשש להיכנס לנעליו של בייל.

קרא לי בשמך (2017)

ב-1983, בבית כפרי בצפון איטליה מתגוררת משפחת פרלמן. מאמריקה מגיע אוליבר (ארמי האמר, לפני שבוטל), סטודנט יהודי לארכאולוגיה, שבא לעשות מחקר בהנחייתו של פרופסור פרלמן (מייקל סטולבארג). אליו בן ה-17 (טימותי שאלאמה) מטפח אנטיפתיה מידית לאמריקאי הנינוח, שנוכחותו האתלטית מעוררת את הבנות. הסרט נע בעצלתיים בין שכשוך בברכה לארוחות ערב ולרכיבות משותפות על אופניים. רק אחרי כשליש סרט אליו מעז לראשונה לרמוז לאוליבר שהוא מעוניין, אבל הוא עדיין בתול ואוליבר נזהר. שאלאמה היה מועמד לאוסקר על הופעתו בתפקיד הנער המבולבל והחרמן שמאמץ מחוות של בטחון עצמי מופגן, והכימיה בינו לבין האמר מתניעה את הסרט. לוקה גוואדנינו יצר סרט מתבונן על אהבה נדירה, ועל הצורך לחוות אותה מתוך התמסרות מלאה לאושר ולצער שהיא מביאה איתה. וזה גם סרט על הורות קשובה, תומכת ומדריכה. ג'יימס אייבורי הוותיק זכה באוסקר על התסריט.

כוחו של הכלב (2021)

במונטנה של 1925 האחים ג'ורג' (ג'סי פלמונס) ופיל (בנדיקט קמברבץ') חיים יחדיו בבית גדול ומבודד, ומגדלים עדר פרות ענקי. השניים לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה. ג'ורג' רגוע, פשוט וטוב לב. פיל הוא בריון גס רוח, שנוהג להשפיל כל מי שנראה לו פחות גברי ממנו. כשג'ורג' מתחתן עם האלמנה רוז (קירסטן דנסט) האיזון בין האחים מופר, עד שבנה רך המראה (קודי סמית-מקפי) מגיע לביקור מהקולג'. סרטה המעולה של ג'יין קמפיון (שזכתה באוסקר על הבימוי) עוסק בטרגדיה של גבר שבחר להתכחש לעצמו ולכלוא את נפשו בתוך שריון של גבריות אגרסיבית, תוך שהוא מזיק לאחרים ולעצמו. זה סרט אפי ונזירי גם יחד, שכוחו בכך שהוא מסתיר יותר משהוא מגלה.

פר בר המזל (2018)

הבמאי הדני זוכה האוסקר בילה אוגוסט ("פלה הכובש") לקח על עצמו לעבד למסך את הרומן עב הכרס מאת הסופר הדני זוכה הנובל הנריק פונטופידן, שיצא לאור בסוף המאה ה-19. הסרט עוקב אחר צעיר שאפתן (אסבן סמד), בן של כומר לותרני נוקשה, שעוזב את בית הוריו בכפר בלי להביט לאחור ויוצא לקופנהגן ללמוד הנדסה. יש לו חזון להרים פרויקט לאומי אדיר של הפקת אנרגיה באמצעות כריית תעלות, ולצורך כך הוא קושר את גורלו בזה של משפחה יהודית עשירה, שבתה המשכילה זקוקה לבעל. זה סיפור מעניין ולא טיפוסי על גיבור שגאוותו, ומורשת אביו שממנה כל כך ניסה להתנתק, מכשילים אותו שוב ושוב. כמה מהדיאלוגים מפורשים מדי, והמערכה האחרונה של הסרט הארוך הזה (162 דקות) מפוספסת. אבל רובו עשוי היטב ואפשר לשקוע בתוכו כמו ברומן טוב.

דיברנו מספיק (2013)

ניקול הולופסנר כתבה וביימה קומדיה רומנטית בוגרת וחכמה, על מסז'יסטית גרושה (ג'וליה לואי דרייפוס) שמתחילה לצאת עם גבר נחמד שממש מתאים לה (ג'יימס גנדולפיני), אבל אז היא מגלה שהוא בן זוגה לשעבר של חברתה החדשה, משוררת מהוללת (קתרין קינר), ומתחילה לשפוט אותו ואת חסרונותיו המדומים דרך עיניה. דרייפוס נפלאה ביותר בתפקידה הראשי הראשון בקולנוע, וגנדולפיני, בתפקידו הלפני אחרון, מפתיע כגיבור רומנטי ומעצב דמות חמה, נינוחה, אינטליגנטית ופגיעה. הסרט מנסח תובנה אמיתית, שנונה ונוגעת ללב על הטעויות שאנחנו עושים בעודנו מנסים לתחזק מערכת יחסים רומנטית.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו