Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הספרייה של נטפליקס הולכת ותופחת מדי שבוע, והגלילה נעשית אינסופית ומייאשת. כדי שלא תפספסו את הסדרות והסרטים השווים באמת, הנה הכתבות והביקורות שיסדרו לכם שעות של בינג' משובח
מה רואים הלילה: האם הבלגן של מאט גרונינג יקבל סוף מוצלח?
איך כל זה יגמר? דיסאנצ'נטמנט. פוסטר העונה האחרונה. נטפליקס
הניסוי הנרטיבי של אבי הסימפסונס מגיע לסופו בעונה חמישית ואחרונה (או בעצם, שלישית ואחרונה?), ואנחנו עוד לא בטוחים אם "דיסאנצ'נטמנט" היתה שווה צפייה או לא, אבל אנחנו בטוחים שבזה אנחנו הולכים לצפות הלילה
מאט גרונינג יצר בחייו רק 3 סדרות: הראשונה החלה ב-1989, השנייה ב-1999, והשלישית ב-2018. בהתחשב בכך ששתי הראשונות – הסימפסונס ופיוצ'רמה, בהתאמה – עדיין רצות, זה די מפתיע שהסדרה השלישית שלו, "דיסאנצ'נטמנט", הגיעה לסיומה. מפתיע, אבל גם משמח – כי עם כמה שהסדרה הזו התפזרה בחמשת ענותיה, זה כנראה דבר חיובי שהיא מסתיימת. זו פשוט הדרך היחידה שהיא תוכל להטות את הכף, ולהיזכר בסדרה מוצלחת.
"דיסאנצ'נטמנט", שזמינה בנטפליקס, עוקבת אחר חבורת יצורים מארץ האגדות דרימלנד, בראשם הנסיכה בין, שקצת מזכירה גיבורים אחרים של גרונינג – הומר ופריי – במובן שהיא קצת דבילית, קצת שיכורה ובעלת לב גדול. יחד איתה יש אלף שמאוהב בה, שד שמתעלל בה ועוד המון יצורים עם שמות מוזרים שעיקרם פארודיה על עולמות הפנטזייה. העונה החמישית אמורה לפתור את כל הקצוות הפתוחים בנוגע לבערך הכל – החל מאיך בין ניצלת ממות, דרך איך תנצח את אימה ועד למי יקח את הממלכה. זה הכל בעצם אותה שאלה, אבל ניחא.
https://www.youtube.com/watch?v=_4YP-lD6R_M
הסדרה הזו של גרונינג היתה אמורה להיות משהו אחר, כזה שיחזיר את האבא של כל האנימציה למבוגרים לעניינים – במקום סדרה בה חיים מפרק לפרק, כאן נתווה סיפור שלם עם המשכיות מפרק לפרק, התחלה, אמצע ומתישהו סוף. עכשיו הסוף הזה הגיע, עם עלייתו של החלק החמישי (למרות שטכנית זו עונה שלישית) של הסדרה לנטפליקס בסופ"ש האחרון. עשרת הפרקים האלו יהיו מה שיקבע אם הסדרה היתה פלופ גדול או הרפתקאה משתלמת. ועל אף שההימור שלנו הוא 70:30 לטובת הפלופ, אנחנו חייבים כבר לראות איך זה נגמר, רק בשל התקווה שה-30 אחוז ינצחו. "דיסאנצ'נטמנט", עונה 5, 10 פרקים, עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
סוף סוף נטפליקס הצליחה להרים עיבוד לאנימה שמכבד את המקור
וואן פיס, גרסת נטפליקס. המשחק הולך להיות בגרסת האנימה אל תדאגו. (צילום מסך: נטפליקס)
אחרי מגוון לא מבוטל של כישלונות להפוך סדרות אנימה מצליחות ללהיטי נטפליקס מרובי CGI, נראה שבחברת הסטרימינג סוף סוף התחילו להפיק לקחים. אז המעריצים הוותיקים אולי יכעסו על גרסת הלייב אקשן של "וואן פיס", אבל עבור מי שלא רוצה לצלול לסדרת אנימה בת יותר מאלף פרקים, נטפליקס סיפקו שירות לא רע בכלל
לפני בערך שנה, ממש בתחילת מערכת היחסים שלנו, בת הזוג שלי ניסתה לשכנע אותי לראות איתה אנימה. היא מאד אוהבת את תחום האנימות והמנגות היפני, אבל אני תמיד נרתעתי ממנו. אין לי בעיה עם סרטים של סטודיו ג'יבלי, אבל זה קצת כמו להכריז שאתה אוהב מוזיקה מזרחית, וכששואלים אותך מה בדיוק, תענה "זוהר". בסוף הסכמתי לראות איתה, אבל לא לפני שהצהרתי: "אני אראה איתך נארוטו, אבל בחיים לא אראה איתך וואן פיס". היא הסתכלה עליי במבט מוזר, ואמרה "לא, אני גם בחיים לא אראה וואן פיס".
היא לא הבן אדם היחיד שאמר לי את זה. המון אנשים שצופים באנימות שונות ומגוונות אמרו לי שהם בחיים לא יצפו ב-"וואן פיס", כי עם 1,074 פרקים נכון להיום, זה כבר מאוחר מדי להצטרף. יש לי המון סיבות לא לאהוב אנימה, אבל המרכזית היא שזאת פשוט מחויבות גדולה מדי. כשמדובר בסרטים זה עוד סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אבל בסדרות, הקרב הכי פשוט יכול להיות פרקים שלמים, לפעמים חצי עונה. סיבה נוספת שהרחיקה אותי מהז'אנר היא הפאנבייס. כל הכנסים והקוספליי והאהבה האינסופית לכל הסדרות האלה גורמות לי לקרינג' בלתי נשלט. אני מכבד את כל מי שאוהב לעשות את החרא הזה – לכו על זה, תעשו מה שאתם אוהבים – אבל זה מרגיש לי כמו קרינג'פסט נוראי. אז מה נטפליקס עשו? גרמו לי לראות "וואן פיס", כמובן.
הסיפור של "וואן פיס" עוקב אחר מונקי די לופי, פיראט שהוא גם איש גומי אשר יוצא למסע מטורף בעקבות אוצר אגדי בשם "וואן פיס", שיהפוך אותו למלך הפיראטים. בעקרון נשמע פשוט, אבל העניין הוא שסדרת האנימה (שמבוססת על מנגה באותו השם) התחילה ב-1999, ולא הסתיימה מאז. "וואן פיס" היא "היפים והאמיצים" של סדרות האנימה, והמונה עדיין רץ. כדי להשלים את כל הפרקים תצטרכו לתת מחייכם שבעה עשר ימים לפחות, וזה ללא הפסקות וללא שינה (מה שכנראה אומר, פיפי בבקבוק). מעריצים מכל העולם מחזיקים את הסדרה בחיים, אבל צריך לייצר מעריצים חדשים איכשהו.
היו לא מעט ניסיונות לעשות עיבודי לייב אקשן לסדרות אנימה מצליחות. אנשים לרוב זוכרים את "דרגון בול: אבולוציה" (2009), ואת "איירבנדר: אווטאר: כשף האוויר האחרון" (2010) – אבל שוכחים ניסיונות אחרים כמו "הרוח במעטפת" (2017), "מחברת המוות" (2017) או הכישלון הנוראי של נטפליקס, "קאובוי ביבופ" (2021). הסיבה שהן לא הצליחו היא לא רק הביצוע הנוראי, אלא גם העובדה שלא כל פרנצ'ייז דורש עיבודי לייב-אקשן. אם אנשים ראו את זה כבר בגרסת המקור, ועוד מבוצע יותר טוב, אין צורך בגרסה החדשה. העניין עם "וואן פיס" הוא שדווקא כאן, יש צורך בגרסה חדשה, כי קשה יותר למשוך צופים חדשים למותג שהעלילה שלו רצה כבר כמעט עשרים וחמש שנים.
לפני שניגשתי לצפייה בגרסאת הלייב אקשן, הבנתי שאין מנוס ואני חייב לצפות לפחות קצת ב-"וואן פיס", רק כדי להבין את הלך הרוח מול הגרסה החדשה של נטפליקס. למרבה ההפתעה, נהניתי יותר מהסדרה של נטפליקס מאשר מהמקור. יוצרי הגרסה הזו, סטיבן מיידה ומאט אוונס, מראים המון כבוד לגרסת המקור, גם אם הם לא נצמדים לכל קו עלילה. זה בא לידי ביטוי בזוויות צילום מעניינות שמזכירות מאד את האנימה, אפקטים ויזואליים שנשארים נאמנים לסגנון המקורי, ובעיקר עבודת השחקנים. יש המון ניואנסים שהשחקנים אספו מהאנימציה, כמו החיוך של לופי על פניו של השחקן איניאקי גודוי, או האופן שבו מאקניו מצליח לשחזר את המבט של זורו, או אפילו הבכי של מורגן דייביס בתפקיד קובי – וכל דבר כזה מאפיין את הדמות בדרך שלא נראתה קודם בעיבודים האמריקאים.
עם זאת, למרות הכבוד הרב שהם רוכשים לו, צוות היוצרים היה גם אמיץ מספיק כדי לחתוך המון שומן עודף. המון קרבות עם מיני-בוסים מיותרים וכל מיני פילרים שנועדו למשוך זמן מסך ירדו בעריכה, ואולי המעריצים הוותיקים יחשבו שמורידים יותר מדי, אבל בעיניי הורידו בדיוק כמה שצריך. קלישאות מסוימות שרדו איכשהו את שלב העריכה, במיוחד בדיאלוגים שלפעמים מרגישים דרמטיים מדי, אבל בכל זאת, זה גם חלק מהקסם באנימה. זה גם יכול להיות תירוץ יותר מדי טוב, ולכן כדאי ליוצרים להיזהר עם להשתמש בו יתר על המידה. זה סבבה לתרץ כמה אפקטים פחות מוצלחים או כמה דיאלוגים מטופשים עד כדי גיחוך בניסיון להיצמד למקור, אבל אם למדנו משהו מהסרט "הפלאש", הוא שיש גבול לכמה אפשר לתרץ אפקטים בינוניים ומטה כ-"בחירה אמנותית".
האם "וואן פיס" – גרסת המקור – תרוויח דם צופים טרי בעקבות החידוש? אני מאמין שכן, במיוחד עכשיו כשיתחילו באינטרנט ההשוואות בין האנימה ללייב-אקשן. בסופו של דבר סאגה שנמשכה באנימה שמונה פרקים הייתה מהנה יותר כשהיא קוצרה לשניים. הגרסה של נטפליקס לפעמים קצת מוזרה, לפעמים קצת קיטשית, לפעמים קצת מטופשת – אבל אם הסתקרנתם מהפרנצ'ייז ולא רציתם להתחייב לאלף פרקים, זאת בהחלט הדרך הנכונה. זה גם מאד משמח לראות את נטפליקס מפיקה לקחים, במיוחד כשזה עם סדרת האנימה היחידה שכן צריכה עיבוד אמריקאי, גם אם הוא לא מושלם. "וואן פיס",עונה ראשונה זמינה בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מה רואים הלילה: את עיבוד הלייב אקשן הכי מצופה של נטפליקס
מה הסיכוי שזה יהיה מוצלח? "וואן פיס". צילום: נטפליקס יח"צ
את העיבוד הזה נטפליקס ממש לא רוצה לפשל - אחת מסדרות המנגה האהובות בעולם, וואן פיס, זוכה לעיבוד לייב אקשן עמוס ב-CGI כאחת הסדרות המושקעות של נטפליקס. בהתחשב בעיבודי לייב אקשן קודמים שלהם למנגה, מה הסיכוי שזה יעבוד? הפעם, דווקא יש מצב
לפעמים זה קצת עצוב לראות כמה נטפליקס מנסים, לשווא, לחצות להפוך לבית עבור עיבודי לייב אקשן של סדרות מנגה. על פניו, מובן למה – בזמן שנטפליקס הפכה לשירות סטרימינג, לקטלוג שלה הצטרפו לא מעט סדרות המנגה, כאשר חלק מהן הפכו ללהיטים גדולים – עובדה שהפתיעה רק את מי שלא מכיר את להט מעריצי המנגה. עם זאת, בכל פעם שהם מנסים, משהו משתבש, והמעריצים לא מרוצים. קאבוי ביבופ או מחברת המוות הן רק שתי דוגמאות צורבות.
עכשיו, אולי אולי, יש תקווה קטנה, כי בנטפליקס הולכים על כל הקופה עם עיבוד לייב אקשן מושקע במיוחד לאחת המנגות המצליחות והאהובות בהיסטוריה – "וואן פיס". ועם כל הפחד של המעריצים האדוקים, כל התמונות והטריילרים הראשונים נראים די פאקינג טוב. למעשה, הפקת הסדרה כל כך קשובה לתלונות המעריצים, עד שתיקנו באופן דיגיטלי את נראות כובעי הקש המאפיינים בעקבות תלונות מהטריילרים הראשונים.
עכשיו רק צריך שמי שלא מכיר את המנגה יתרגל לעלילה – עולם של פיראטים וכובעי קש (משופרים דיגיטלית!), בו הפיראט הצעיר מונקי די לופי יוצא למסע במטרה למצוא אוצר מיתולוגי. אם הסדרה תצליח לתפוס אפילו חלקיק מרוח הסדרה המקורית (שרצה כבר שנים על גבי שנים), מצפה לנו ממתק נטפליקסי נדיר. ואם הם לא הצליחו, לפחות תראו כמה אפקטי CGI מעניינים. גם זה משהו, אנחנו מניחים. "וואן פיס", 8 פרקים,עכשיו בנטפליקס
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
רוצים לקנות כרטיס? הפסטיבל הכושל ביותר בעולם חוזר לניסיון שני
אני בסדר. פסטיבל Fyre/ צילום: פוסטר הסרט הדוקומנטרי Fyre Fraud
למה? כי העולם נורא: פסטיבל Fyre מ-2017 נחשב לאירוע כל כך כושל, עד שנעשו עליו לא פחות משני דוקומנטריים, ומייסדו נשלח ל-4 שנים בכלא. עכשיו, כשהמייסד יצא לחופשי, הוא מארגן את פסטיבל Fyre 2.0, ומבטיח שהוא למד מהטעויות שלו. וגם טוסטים עם גבינה
"אם לא מצליחים בפעם הראשונה, נקו את עצמכם מהאבק ונסו שוב", שרה פעם אליה כפרעליה. כנראה שבילי מקפרלנד, המייסד של פסטיבל Fyre הנודע לשמצה, שמע יותר מדי אליה. או לפחות, יותר מדי ג'ה רול – כי בשבוע שעבר הכריז מקפרלנד שהוא מתכנן להחזיר את הפסטיבל הכושל לסיבוב שני, עכשיו כשהוא יצא מהכלא בגלל הסיבוב הראשון.
לא הרבה ידוע על הפסטיבל השני, שצפוי להתקיים בדצמבר 2024, כי לא שוחרר עדיין ליינאפ מופיעים, לוקיישן או כל פרט ממשי אחר – ובכל זאת, כל מאה הכרטיסים שהוצעו למכירה מוקדמת נחטפו במהירות שיא, ועוד במחיר של 449 דולר לאחד. טוב, זה עוד מחיר סביר ביחס לתג המחיר שהוצמד לכרטיסים הרגילים – שינועו בין 799 ל-7,999 דולר. מקפרלנד עדיין מבטיח חוויה יוקרתית ושמות גדולים, וגם מבטיח שלמד מניסיונו הגרוע (שהוביל אותו ל-4 שנים בכלא). בריאיון ל-TMZ אמר כי "פסטיבל פייר הוא על אנשים שמגיעים מרחבי כל העולם כדי לעשות משהו בלתי אפשרי. הפעם יש לנו תמיכה מדהימה. אני אעשה את מה שאני אוהב, בזמן שאעבוד עם מיטב אנשי הלוגיסטיקה והתשתית בתור שותפים".
למי שלא זוכר, פסטיבל Fyre היה הבטחה לפסטיבל יוקרתי בן שבועיים ששיווק את עצמו דרך סלבס סוג ז' ומשפיענים סוג ת', הבטיח חוויה יוקרתית במיוחד והופעות של אמנים גדולים, ביניהם בלינק 182, מיגוס, ליל יאכטי, פושה טי, סקפטה ועוד. כ-8,000 ילדים עשירים (כי כרטיס עלה ה-מ-ו-ן כסף) הגיעו לאי פרטי בבהאמס, ורק שם גילו כמה ההבטחות על יוקרה היו הגזמה מופרעת. שום מסיבות סלבס נוצצות ומגורים איכותיים – רק אוהלים מצ'וקמקים עם מזרן, כריך גבינה צהובה ושום הופעה. אפילו ג'ה רול – שהיה שותף לפסטיבל – לא העיז להראות את פניו בזוועתון הזה.
הבלגן על האי (שכלל סופות, הזנחה ומחסור מסכן חיי אדם במים, מזון ושירותים) שותף בזמן אמת ברשתות החברתיות, והפך את הפסטיבל שהבטיח יוקרה לבדיחה עצובה. בסוף הבדיחה הזו הגיעה – איך לא – לשני סרטים דוקומנטריים, האחד של נטפליקס והשני של Hulu, שיצאו בהפרש של ארבעה ימים אחד מהשני. צפייה בשניהם חשפה את הטרפת שבאמת הלכה באי הפסטיבל, וסיפקה כמה רגעים אייקונים. נגיד, הרגע בו אחד ממפיקי הפסטיבל סיפר שהוא הציע "לקחת אחד בשביל הקבוצה" כדי לעזור למשלוח מים נדרש לעבור במכס. וב-"לקחת אחד בשביל הקבוצה", הוא התכוון לספק טובות מיניות לפקיד מכס. אה, אגב – גם הוא יהיה מעורב בסיבוב השני של הפסטיבל. שיהיה להם, ובעיקר לקהל, המון בהצלחה. אה – ושיצלמו הכל כבר לדוקו. סתם ככה, ליתר ביטחון.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הבריחה אל החופש: 10 סרטים בנטפליקס שחוגגים את החירות
חופשה עם ווס אנדרסון זה כל מה שאנחנו צריכות. רכבת לדארג'ילינג (צילום: יחסי ציבור)
קולנוע וחופש הם כמעט מילים נרדפות, ומאות אם לא אלפי סרטים הדהדו את הכמיהה הזאת לחירות, את הרצון לצאת לחופשי ואת ניצחון הרוח. מבקרת הקולנוע יעל שוב צללה לתוך הספריה של נטפליקס וחזרה עם כמה סרטים טובים וקלאסיקות שישחררו אתכם
לרגל חג החירות התבקשתי לכתוב על סרטים מומלצים, זמינים בנטפליקס, שעוסקים באופנים שונים בחופש. ברשימה שקיבצתי תמצאו סרטים על חופשות חג וסרט מסע, לצד סרטים המספקים תחושה של חופש, פיזי או נפשי. חירות קראו לזה פעם.
סיפורה האמיתי של שחיינית המרתון האמריקאית דיאנה ניאד מלהיב ומרגיע גם יחד. לצד העלילה על ניצחון הרוח, זה סיפור יפה על חברוּת טובה. בגיל 61, אחרי שלא שחתה שלושים שנה, ניאד (אנט בנינג) מחליטה להשלים את האתגר שהותירה מאחור – לשחות כ-170 ק"מ מקובה לפלורידה. היא מבקשת שחברתה בוני (ג'ודי פוסטר), שאינה מבינה דבר בשחייה אבל יודעת את נפשה, תשמש כמאמנת שלה. דיאנה היא אישה קוצנית ומרוכזת בעצמה, שלא קל לחבב. בוני, לעומת זאת, חמה ונבונה ותומכת ונאמנה. הדרמה של הסרט מונעת על ידי שתי עקשנויות – זו של דיאנה להשלים את המשחה כנגד כל הסיכויים, וזו של בוני להמשיך להיות חברה שלה גם כשזה ממש קשה. סרטם העלילתי הראשון של צמד הדוקומנטריסטים אליזבת צ'אי וסרהליי וג'ימי צ'ין, המתמחים בסרטים על התמודדות עם אתגרי טבע קיצוניים, מפיק הרבה יופי מהסצנות בים הפתוח.
נשארים לחג (2023)
פול ג'יאמטי הנפלא הוא מורה רווק ללימודים קלאסיים, שאינו אהוב על תלמידיו בפנימייה יוקרתית בניו אינגלנד של 1970. פול סוחב כעס ישן שהופך אותו לאדם מריר ולא ידידותי לבריות. הוא נחמד רק לטבחית מארי, המתאבלת על בנה שנהרג בווייטנאם. מארי (דויין ג'וי רנדולף האדירה, שזכתה באוסקר על הופעתה) היא אישה פקחית, נבונה ובעלת תחושת ערך עצמי, והידידות ביניהם משכנעת ונוגעת. בהגיע חג המולד, פול ממונה לפקח על תלמידים שנשארו בפנימייה, ונתקע עם אנגוס (דומיניק ססה), הנושא כאב נסתר משל עצמו. המתח בין המורה לתלמיד המרדן מניב סדרת פיצוצים לפני שנוצרת ביניהם הבנה. סרטו של אלכסנדר פיין גורם לנו להתאהב בדמויות, לכאוב את כאביהן, ולשמוח בניצחונותיהן הקטנים. סרטי חג מולד מרבים להלל את המשפחתיות, ו"נשארים לחג" מצליח להתריס נגד הקיטש הטיפוסי, ובה בעת להיות נאמן לרוח החג.
החופשה (2006)
ננסי מאיירס כתבה וביימה קומדיה רומנטית נוסחתית, שניצלת מסתמיות על ידי הכריזמה המנוסה של ארבעת כוכביה. קמרון דיאז היא במאית של קדימונים לסרטים הוליוודיים, שמדמיינת את חייה הריקים כסדרה של טריילרים. קייט ווינסלט היא בעלת טור בעיתון לונדוני, המתגוררת בבית מקסים בכפר. שתי הנשים חוטפות בעיטות בחייהן הרומנטיים, ובחג המולד הן מחליטות להחליף ביניהן בתים, בתקווה להתאושש בסביבה החדשה. ג'וד לאו מגלם את האח השרמנטי של ווינסלט שמתדפק יום אחד על דלתה ומופתע לראות שם את דיאז, וג'ק בלאק הוא מלחין סרטים המיועד לווינסלט, אם כי את רוב זמנה היא מבלה עם תסריטאי יהודי קשיש (אלי וולאך). זה הסרט הכי פחות מוצלח ברשימה, אבל לא יכולתי להתעלם מעצם העובדה שקוראים לו "החופשה".
רכבת לדארג'ילינג (2007)
ווס אנדרסון מביא את הצוות הקבוע שלו להודו בסיפור על שלושה אחים – אוון ווילסון, אדריאן ברודי וג'ייסון שוורצמן – שיוצאים למסע גיבוש בארץ האקזוטית. המפגש בין הסגנון המוכר של פנטזיה ילדותית עם אסתטיקה מוקפדת – המייצגת את נקודת מבטם של הגיבורים המערביים – לבין החספוס הכואב של המציאות בהודו מניב סרט מפתיע ומרגש מאוד. בזמנו "רכבת לדארג'ילינג" זכה לקבלת פנים מעורבת, אך בעיני הוא משיאי יצירתו של אנדרסון – שני רק ל"מלון גרנד בודפשט".
השכן הקסום שלי טוטורו (1988)
כשאמא חולה, אבא הפרופסור ושתי בנותיו עוברים להתגורר בבית בכפר, לא רחוק מבית החולים. בבית הישן מתגוררות גם רוחות קטנות ושחורות. יום אחד מי הקטנה זוחלת בעקבות הרוחות ומתוודעת ליצור פרוותי גדול וידידותי שאותו היא מכנה טוטורו, ואנחנו יוצאים איתם להרפתקאות משמחות לבב ביער, ואף ממריאים לצמרות העצים. הייאו מיאזאקי רקם סיפור צנוע על גילוי ועל התמודדות עם צער, והשילוב של דאגות המציאות עם עולם קסום כפי שהם נחווים על ידי ילדה קטנה וסקרנית, מניב את אחד מסרטי הילדוּת היפים והמרגשים ביותר אי פעם.
על חבל דק (2015)
סרטו המוצלח האחרון (עד כה) של רוברט זמקיס משחזר אחד לאחד את המבצע החתרני של הלוליין הצרפתי פיליפ פטי, שב-1974 הלך, הלוך ושוב, על חבל בין מגדלי התאומים בניו יורק. ג'וזף גורדון לוויט עטה עדשות כחולות ואימץ מבטא צרפתי מודגש כדי לגלם את פטי, שמגייס צוות של הרפתקנים כמותו במטרה להסתנן למגדלים בטרם השלמת בנייתם, ולמתוח ביניהם חבל עליו יוכל ללכת ואף לרקוד, כששוטרים עצבניים מחכים לו בשני הצדדים. הסיפור מרתק ומותח, המבצע מדהים וחצוף, ורק הופעתו המלאכותית של לוויט קצת פוגמת בחוויה. לא תמצאו דימוי פרוע יותר של חופש.
הבריחה מאלקטרז (1979)
גם הסרט הזה משחזר די במדויק מבצע היסטורי חד פעמי, שיצא לדרך כנגד כל הסיכויים. הוא אומנם מתרחש בתוככי הכלא השמור ביותר בעולם, אך פניו אל החופש. קלינט איסטווד שכר את הבמאי המועדף עליו, דון סיגל, לביים אותו בסרט על ארבעה אסירים בכלא על האי שמול חופי סן פרנציסקו, שב-1962 הוציאו לפועל תכנית בריחה מחוכמת. חציו הראשון של הסרט מוקדש לחיים הקשים בכלא, המנוהל על ידי מפקד מנוול (פטריק מקגוהן) שנהנה לשבור את רוחם של האסירים. בחציו השני פרנק מתחיל לחפור בקיר, ונעזר בקשרי הידידות שקשר קודם לכן עם אסירים שונים. הסרט מרתק אותנו לתכנון ולביצוע, והוא מנוקד ברגעים של פיוט בהשתתפות עכבר ופרחים.
הכי טוב שיש (1997)
כתיבה טובה יכולה לקחת סיטואציה לא הגיונית ולעשותה משכנעת מבחינה אנושית. זה מה שעושה כאן ג'יימס ל. ברוקס, שגם ביים. ברוקס מעצב שלוש דמויות שבעולם המוכר אין להן שום סיבה למצוא את עצמן באותו רדיוס, וטווה את העניינים כך שאנחנו מוכנים לקנות את זה ששלושתן נכנסות למכונית אחת למסע בן יומיים. ג'ק ניקולסון נותן הופעה מופלאה בתפקיד סופר אובססיבי-קומפולסיבי ובאופן כללי מיזנתרופ, שמנסה להרחיק ממנו את העולם. אבל העולם, והכלב של השכן, לא נותנים לו. הלן הנט נהדרת כמלצרית קשת יום עם בן חולני. ברוקס התסריטאי כתב להם דיאלוגים שווי ציטוט, ולזכותו של ברוקס הבמאי ייאמר שברגע הקריטי הוא מצליח להפוך את גיבוריו לאנשים יפים – כשניקולסון בן השישים מופיע במסעדה לבוש חליפה ועוצר את נשמתה של הנט בת ה-34, הוא גם עוצר את נשמתנו; וכשהנט הגרומה נראית בעירומה דרך עיניו של האמן, היא אפופה אור, כמו היתה דמות בציור של אנגר. שניהם זכו באוסקר על הופעותיהם. משלים את המשולש גרג קניר – שובר לב בתפקיד האמן ההומו השבור. יש גם כלב חמוד. סרט מצחיק-עצוב מחמם לב.
החפירה (2021)
ב-1939 נחשף במחוז סאפוק הממצא הארכיאולוגי הכי חשוב שהתגלה מעולם על אדמת אנגליה. לבעלת האדמות שהתאלמנה זה עתה היתה תחושה שכדאי לחפור את התלוליות בשדות שליד ביתה, ולצורך כך שכרה את שירותיו של ארכאולוג אוטודידקט שגר באזור. הסיפור הקטן על התגלית הגדולה משוחזר בסרט עדין ומרחיב לב, המשתייך למסורת אנגלית עתיקה ואהובה של מעשיות כפר נינוחות. חלקו הראשון של הסרט מתמקד במערכת היחסים (הלא רומנטית) בין האלמנה החולנית (קרי מליגן) והחופר (רייף פיינס), ובאמצעותה מאייר דימוי נעים של שיתוף פעולה בין המעמדות השונים באנגליה, ערב מלחמת העולם השנייה. כשלמקום פולשים בגסות אנשי האקדמיה, הם מביאים איתם תמות נוספות, שמשנות את הפוקוס הדרמטי. החשיפה ההדרגתית של ההיסטוריה הקבורה מתחת לאדמה, הולכת וצוברת ערך סמלי ורוחני, והופכת דימוי יפה ומרגש לחיפוש אחר משמעות.
ג'יי קלי (2025)
ג'ורג' קלוני מגלם כוכב הוליוודי שלוקח חופשה מהקריירה (רגע לפני הצילומים המתוכננים של סרט חדש) וטס לאירופה לקבל פרס בפסטיבל קולנוע בטוסקנה. הפרס לא מעניין אותו. הוא רוצה לתקן את יחסיו עם בתו שיצאה לטייל באירופה עם חברים, ומתכנן להיתקל בה "במקרה". אלא שהוא לא באמת מסוגל להיפרד מהוליווד, והוא מלווה בפמליה הכוללת את המנהל הנאמן שלו (אדם סנדלר בתפקיד נהדר), ואת היחצנית הכעוסה (לורה דרן). נואה באומבך כתב וביים מעין סרט מסע דרמתי קומי, המציע לקלוני הזדמנות להגיש הופעה חשופה ועתירת אירוניה עצמית.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
