Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
בגט עם נשמה: לחם חביתה מגיע מנתניה לפופ-אפ בעזריאלי
כן, זהו האיש. לחם חביתה בנתניה. צילום: שי שושן גואטה
כשויקי עזרא מסתובב בנתניה, בכל העיר מתלחששים זה האיש, שאת אהבתו מכניס לבגטים, גם לצעיר וגם לקשיש. כן זה הוא האיש. ואם עוד לא נסעתם לנתניה (גיבורי ישראל עשרים וארבעעע), עכשיו יש לכם צ'אנס לטעום הכל בתוך בגט המון פלפלצ'ומה, שקשוקה, חביתה, קבב, מרגז - ממש כאן בעזריאלי, וממש בעוד רגע. כל הפרטים בפנים
חצי השנה האחרונה מוזרה מאוד. הפיכה משטרית, חום איימים וכולם שרים להיט מדהים על שילוב בין לחם לחביתה שמגיע הישר מהמקום הכי לא צפוי – נתניה. גיבורי ישראל 24. מה לעשות, גם אנחנו נתפסנו בלחן היווני הקליט והפזמון הכי ממכר מאז "פאוץ'". וכנראה שלא רק אנחנו, כי ויקי עזרא – זהו האיש – מגיע לתל אביב, מצויד בלחם, בחביתה והמון פלפלצ'ומה.
החל ממחר (חמישי, 3.8), ויקי עזרא יגיע למתחם DNA שבקומת הכניסה למגדלי עזריאלי, במה שיהיה השלוחה הראשונה שלו מחוץ לנתניה. שם תוכלו לאכול את המנה המזומרת, ואולי סוף סוף להצליח להוציא את השיר הזה מהראש שלכם. הפופ-אפ יחל ב-11:00 בבוקר, וימשך "לפחות שבוע". ואם הייתם בין האנשים שהביטו על המחירון שתלוי בנתניה והזדעזעתם שחביתה בתוך בגט עולה 30 ש"ח (40 עם מרגז), אז צר לנו לאכזב אתכם – המחירים בתל אביב יהיו גבוהים מנתניה "בהתאם לעלויות התפעול הגבוהות בתל אביב". היי, יש מחיר לויראליות.
ויקי עזרא עצמו, הבעלים שכותבים עליו שירים (מטעמו), אמר כי הוא "שמח, גאה ונרגש לשתף שלראשונה אני יוצא מנתניה ומגיע לעזריאלי תל אביב. אני מגיע להכין לחם חביתה לכל מדינת ישראל". הצהרה קצת גדולה, אבל אנחנו בעד, למה לא. כי אם להאמין לשיר ויראלי מטיקטוק, שמענו שבסיום בטוח שנחזור בחזרה. הבטחות הבטחות.
פופ-אפ "לחם חביתה", החל מ-3.8 ב-11:00, מתחם DNA עזריאלי, דרך מנחם בגין 132
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
תשאלו כל תייר שמגיע לעירנו בחסות עננת היח״צ המאסיבית של העירייה, והוא יגיד שמה שמאפיין ומייחד את תל אביב־יפו הוא החופים, הגייז והחומוס, לא בהכרח בסדר הזה. לגבי הגייז והחומוס קשה להתווכח, אבל עניין החופים דורש בדיקה נוספת. נכון, הם יפים ונעימים ובשנים האחרונות גם מושקעים ונוחים להפליא (להוציא כמובן את כל מה שדרומית למאנטה ריי), ונכון, כולם כאן מתהלכים בבגד ים וכתפיים שזופות בערך שליש מהשנה.
אולם ביחס לעיר שהים הוא הקליים טו פיים שלה, מאתגר מאוד אשכרה להגיע לאותם חופים נהדרים. אני גרה בפלורנטין, לכאורה שכונה שבקו אווירי ממוקמת במרחק של עשרות מטרים ספורים מהים התיכון. בפועל איאלץ להסתבך במבוך ימינה שמאלה ושוב ימינה בסמטאות המבלבלות של נווה צדק במשך כ־20 דקות רק כדי להעפיל למעבר החצייה של הרברט סמואל, שאם יש לי מזל אצלח אותו תוך ארבע דקות במקום עשר. גם רבים מאנשי לב העיר מתמודדים עם בעיה דומה, שלא לדבר על שכונות מרוחקות יותר כגון מונטיפיורי, שפירא והצפון החדש. אפילו תושבי הצפון הישן, אלה שגרים על אחד הרחובות שנחצים על ידי הירקון, לא מתגוררים באמת בנקודה הנחשקת ביותר בעולם, אק״א "חמש דקות מהים". תמיד יש איזה מלון שחוסם את הדרך, פנייה מעצבנת, שיפוצים חדשים.
לפני יותר מעשור עשיתי שנת שירות בעיר נתניה. עוד לא הכרתי יותר מדי טוב את תל אביב והגעתי ממגה פריפריה, ככה ש"הריביירה של ישראל״ (ביקר לי) נראתה לי יפה ונהדרת. התבגרתי מאז, פגשתי את מי שתהיה לנצח עירי החוקית, אבל בדבר אחד נתניה תעלה תמיד על תל-אביב – בניגוד לסנוביזם האירופי שהבנה את תכנונה של תל אביב עם הגב לים, בנתניה הים ניבט מכל פינה, מורגש בכל קרן רחוב ונמצא במרחק יריקה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בנתניה לא אומרים 'מפנק' כמו בתל אביב. זו עיר רצינית
לנעם פרתום אין בכלל משקעים שקשורים לנתניה ולכן עיר החוף הייתה היעד המושלם לחופשת אחרי הבלגאן שלה. וזו הייתה חוויה מסחררת שכללה טרמפולינה בצורת פנדה, ערב במה פתוחה, קוקטייל בשם "איציק והנמלים" ומעלית לים (!)
על הדשא הנוצץ בטיילת הראשונים / מגובה מצוקי הכורכר הנישאים / המשקיפים על חוף סירונית, / ממש ליד פסל הברזל המכריז בגאון: / איי לאב נתניה / עומד מניין גברים צרפתים חסונים / בבגדי ים זרחניים עם דוגמאות / (הבולט שבהם בצבע טורקיז עם ציורי / בננות קלירלי מאייץ' אנד אם)./ טיפות מלח משתרגות ברכות על שוקיהם / השעירות, החשופות / והם מתפללים מנחה בצרפתית בניגון יהודי־גלותי:/ "תקע בשופר גדול לחירותנו, ושא נס לקבץ / גלויותינו, וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות / הארץ לארצנו. ברוך אתה יי, מקבץ נדחי / עמו ישראל". / כיפות הקטיפה השחורות שלהם מוצמדות / לפדחתם במשקפי שמש אופנתיים, / והם ממצמצים ונדים קדימה ואחורה / על רקע השקיעה. / בתום התפילה אחדים מהם ישוטו בבננה / או בסירת טורנאדו בחוף אמפי, / והשאר יקפלו את הבוגי ויזמינו / בקיוסק של "קפה־קפה" ארטיק שוקו־בננה / ב־14 ש"ח. //
***
עברו עלי שלושה חודשים היפר אינטנסיביים מאז שראה אור ספרי השני "ביחדנס" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הם כללו מכירה של המהדורה הראשונה של הספר, מאבק ספרותי קשוח עם ההוצאה, גניזה מקוממת מטעמי צנזורה של השיר "אכזבתי את" מהמהדורה השנייה, ביקורת ארסית ונקמנית בעיתון "הארץ" וחרם מצד האחים שלי שנפגעו משיר בספר שעוסק בהתאבדות של סבתא שלנו. בקיצור – קוראים לזה שגעת, קוראים לזה טרפת. ואני, היסטרית מדופלמת שכמותי, ידועה בכך שמצבים כאלה גורמים לנפש שלי לזמר. לזמר באופן כללי – בכלזאת, משוררת – ובפרט: לפצוח בשירה אדירה דרך הגוף ולהפציץ בשלל סימפטומים שונים ומשונים. בקיצור, חטפתי את התקף האלרגיה הכי אגרסיבי שהיה לי בחיים. אסתמה של העור, גרדת ברבאק בעורף ובקרקפת, כמות מסיבית של אאוזינופילים בדם (סוג של תאי דם לבנים שריבויים הלא תקין מעיד על מצב של אלרגיה) ואנטיהיסטמינים במסות שסיממו וטמטמו אותי לגמרי והפכו אותי למשהו בין זומבי לסחבה ניידת.
לנוכח המצב היה ברור שבפסח הזה דרוש לי בדחיפות איזה חופש בבית הבראה, רצוי אחד כזה עם משחקי לוטו והרצאות, ששוכבים בו הרבה על הדשא (או על החוף) ומצחינים, משמיעים שלל קרעכצים ואנחות ו"מוסיפים במשקל" בסטייל, ממש כמו יהודית רביץ ואריק אינשטיין בדואט האיקוני שלהם למילים שכתב פעם חיים חפר. ואז – בעיתוי קוסמי מדויק – Time Out צצו עם ההצעה שאסע לסקר את ההוויי בעיר עברית כלשהי. הייתי מאושרת! את רחל המשוררת שלחו לבית מרפא בגדרה כדי שתבריא מהשחפת, והנה אותי מגזין תרבות שולח לאיירביאנבי מעורר חושים בנתניה כדי שאחלים מקדחת ספר שני באביב!
נעם פרתום. צילום: איליה מלניקוב
איירביאנבי מעורר חושים, אגב, כי כבר בהגיענו היה ברור שנתניה באה לחרמן. נכנסנו לדירה – אם. טי. וי. היה פתוח והלהיט הטרופי "הוואנה" של קמילה קביו ריצד בפול ווליום על מסך פלזמה ענק, שילוב אקזוטי מפנק של עוגיות פסח, מלון, בננה ופומלה היה מסודר במגדל סטייל כרמן מירנדה בקערת קריסטל על השולחן בסלון ועל המראה בחדר השינה הייתה חותמת שפתיים נשקנית של אישה מסתורית! ואפרופו "שילוב אקזוטי מפנק": בנתניה לא אומרים מפנק. זו לא עיר גחמנית כמו תל אביב. זו עיר רצינית. עיר של עקרונות. הסלנג המקובל בנתניה הוא "מכבד". כך למשל בחורה עם קצוות מחומצנים וספטום אמרה למוכר בסלטייה הדנדשה "קצוצה" שאיתרנו במרכז העיר כשהיינו נואשים לאוכל כשל"פי צמחוני (בנתניה היה קשה למדי למצוא אוכל לא כשר לפסח והקונספט של סלטים בהרכבה עצמית עדיין נחשב שם לסוג של חידוש): "אבל תכבד, אל תתקמצן ותכבד אותי בבולגרית, באימא'שך". התרשמתי מהנוסח הלשוני הזה והוא נחרט בי ואז זיהיתי אותו שוב כשישבנו בפאב. בחור אחד שאל: "מי אתן?" בחורה א' ענתה: " אני טניה". בחורה ב' ענתה: "אני ירדן. ומי אתה?" הבחור ענה: "אני מסטול". הבחורות צחקו והוא התיישב לידן ומיקם על הבר מולן בקבוק מלא של יין גוורץ (תזכרו, אנחנו בפסח. וויסקי ובירה לא במשחק – מדובר בחמץ. טרפה). או אז טניה אמרה: "סחתיין, כיבדת!" זהו. הפור נפל והדין הוכרע: נתניה היא הקזבלן של הערים. עיר של ריספקט!
נעם פרתום. צילום: איליה מלניקוב
אז איך ולמה דווקא נתניה, אתם שואלים את עצמכם. אז ככה: בחרתי לנסוע לנתניה כי מכל המקומות בארץ שהוצע לי לבקר בהם זו העיר היחידה שאין לי שום זיקה אליה. אפס משקעים, זילץ' היסטוריה רומנטית. לא גרתי בה בתקופת הצבא כמורה־חיילת ולא עשיתי בקרבתה טירונות, אין לי אקס נתנייתי או קרובי משפחה שזה כור מחצבתם ולא זכורים לי טיולי ילדות לחופי הים באזור. נאדה. רקורד נקי. ידעתי שבנתניה אהיה תיירת גמורה, חפה ממטענים. נכונה לחופשת מרגוע טהורה כהלכתה, בלי שום ידע קודם, שיפוט מוכן מראש או זיכרונות טראומתיים.
ברור כחצי באגט
על פי רוב לתושבי עיר מסוימת יש גאווה מוניציפלית איתנה. המפגש עם המקומיים בנתניה גילה תמונת מצב יותר מורכבת ומסוכסכת. נהג המונית שהסיע אותנו לדירת השיכון החביבה שבה שהינו הצהיר שנולד וחי בנתניה כל חייו אבל שבשנים האחרונות העיר נהרסה לגמרי. ניסינו להבין מה קרה, מה השתנה לרעה. תשובתו הייתה: "יש פה אמנם חופים מפגרים כמו בתאילנד אבל לאנשים יש ראש קשה. מה זה ראש קשה. כמו אגוז. את כבר תקלטי לבד". "תביני", הוא שאג לעברי, בלם בעצבנות ודפק צפירת יום הזיכרון בצפצפת מכוניתו, "יש פה אנשים שלא ראית בחיים שלך!".
רשמתי לפניי את העדות קורעת הלב של אותו נהג. אבל האמת? אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתו. ברגע שנחתנו בכיכר העצמאות שבמרכז העיר היה לי ברור כחצי בגט עם גבינת ברי בקלבדוס שדווקא ראיתי לא אחת בחיים שלי את הטיפוסים שהציפו אותה בערמות. ראיתי אותם בפריז. הנתנייתים החדשים הם – איך לומר את זה בעדינות, בלי להעליב, אקסקיוז מיי פרנץ' וכל זה – צרפתים. כיכר העצמאות ומדרחוב הרצל הסמוך לה הומים אדם בכל שעות היממה. הם נראים כמו שרידים מרופטים של עיר חוף מזרח אירופית משונה; מין ריזורט קצת מוזנח ועם זאת מלא בשארם. רק שהחן פה הוא ללא ספק מזרח תיכוני אסלי.
נתניה. צילום: איליה מלניקוב
בלב הכיכר ניצבת מזרקה אינטראקטיבית שממנה בוקעים זרנוקי מים זוהרים בחושך, ומסביבה אפשר למצוא כל אטרקציית ירידים ושעשוע קיץ שאתם יכולים להעלות על דעתכם: טרמפולינת ענק מתנפחת ומאובקת בצורת פנדה, חבית מים עם דגי פלסטיק צבעוניים שילדים מנסים לשלות אותם באמצעות מקל עם קרס בקצה, תא דולרים א־לה קזינו שבתוכו מסתחררים שטרות ואתה נדרש לקטוף מהאוויר כמה שיותר, מכונת צמר גפן מתוק, תירס חם, פופקורן בקונוסי קרטון, מוכרי בלונים, עמדת קליעת צמות אתיופיות, שרשרות מחוטים צבעוניים שביניהם משובצים צדפי פי־כושי, דוכני תכשיטי כסף ותשמישי קדושה – מזוזות ותפילין וכל הווג'רס – ואפילו מתקן משוכלל שכולל שני מסכים גדולים שמקרינים בריפיט שת"פ פרפורמטיבי חד פעמי: צילום הופעה של דורי בן זאב ורוביק רוזנטל שתועדה ככל הנראה בהיכל התרבות בעיר. מגה זורד של טרחנות כל־ישראלית חמודה. בתוך כל ההמולה הזאת מושמעים בכיכר שירי חג 24/7 – "שמחה רבה" ו"עבדים היינו" בקולות ציפציף גוזליים של ילדי מקהלה רכים.
אחד ממוקדי המשיכה הלוהטים ביותר באזור היא "המעלית לים" שממוקמת ממש בקצה הטיילת שיוצאת מכיכר העצמאות, באחת הנקודות הגבוהות של המצוק. מקור גאווה עירוני הוא שהמעלית מאפשרת להגיע לחוף תוך 20 שניות. שוס. המעלית נמצאת על גשר תצפית על שם אריק שרון, השם יקום דמו. נראה לי שזו הייתה הנקודה הכי תרפויטית וזן בנופש הזה. על הגשר עשיתי מדיטציה באוויר הפתוח בעודי מאזינה לאפליקציית הדספייס, ועל הגשר בילינו את שעותינו היפות ביותר בעיר – בין שמים לארץ, בין חוף הים לאנדרלמוסיה בכיכר.
נתניה. צילום: איליה מלניקוב
הרב שמאחורי פרגוד הקטיפה
לפרקים שאלנו את עצמנו אם לכל הצרפתים שגודשים את לב נתניה לא מוזר שיש שם אך ורק צרפתים. ברצינות. אם חשבתם שרחוב בוגרשוב בתל אביב הוא רפובליק פראנסז בזעיר אנפין אזי שאחרי ביקור בנתניה מתברר שבוגרשוב הוא כולה שטח חסות סמלי. הקולוניה הצרפתית האמיתית במחוזותינו היא נתניה. או כפי שקוראים לה באתר העירייה הרשמי ללא כחל וסרק: "נתניה – הריביירה (הצרפתית) של ישראל".
אחד הרגעים המצחיקים היה התגלות שאירעה לנו כשעברנו בפעם האלף ואחת ליד פאב במיקום מרכזי בעיר העונה לשם "אלונזו" ומתהדר בלוגו של שפם מסולסל. מדי ערב ראינו איך מציבים שם מחיצה גבוהה מכוסה פרגוד קטיפה אדום ותהינו בסקרנות קולנית בינינו לבין עצמנו מה הולך להתרחש שם יותר מאוחר. מופע קוסמות שמא? הצגת תיאטרון היתולית פרפורמנס של דראג? ביום האחרון, כשחזרנו מבילוי בלוקיישן אחר, התבררה התשובה – בערבים הפך שטח הבר למקום התכנסות לטובת הרצאותיו של רב דובר צרפתית עם שטריימל מפואר. המחיצה צופנת הסוד תפקדה בסך הכל כקיר מפריד בין הקהל הנשי לקהל הגברי שבא לשתות בצמא את דבריו. כשחלפנו שם בערב האחרון הרב נשא וורט נסער שדן ודש בפסוק המפורסם מספר שמואל א' ומהשיר "גבריאל" של עופרה חזה: "אל הנער הזה התפללתי", והדגיש: " Ce garçon n'est ni intelligent ni bête, ni beau ni laid" – "הנער הזה לא חכם ולא טיפש, לא יפה ולא מכוער" – הנער של כולנו, מה שנקרא.
באחד הימים טיילנו לשוק נתניה. שוק נתניה זה שם דבר וציפינו למצוא שוק תוסס ומשובח, מלא בכל טוב. כמו שהבנתם, בגלל הפסח לא זכינו לטעום את הבוריק המהולל של הרצל, את פלאפל מוסא המדובר או את הפריקסה התוניסאי של משפחת דיאמנט. פסח ביאס ת'שועלים. מעבר לכך, בגלל שאנחנו צמחו־טבעונים תל אביביים מצויים גם לא סעדנו את ליבנו בצ'צ'ו, כנראה ה־פנינה הקולינרית של נתניה, מסעדה טריפוליטאית שכולה נדיבות שלאלעד – בעלי, שיחיה – יש זיכרונות יפים ממנה מימיו כקרניבור. אבל גם בלי קשר לכישלונותינו הגסטרונומיים האווירה בשוק הייתה דעוכה ועצובה. בכניסה אליו התנוסס בגאווה בוצ'רי בוארון (איטליז בוארון) – אימפריה שחולשת על ארבע חנויות ומסעדה ומלאה בכל מיני נקניקיות בוטיק תוצרת יד ודפי בוריק ויינות מיובאים מצרפת. אבל אחרי שעוברים על פני הפסאדה הצרפתית הזאת, כשחוצים את מסך העשן של הג'נטריפיקציה, נגלה בבת אחת השוק על אמת: לא מעט עזובה מוקפת בדוכנים־דוכנים ועליהם פירות וירקות עייפים. פתאום לא רק צרפתית נישאת באוויר ונתקלים בחרדים, אתיופים, רוסים, קווקזים ואפריקאים. אולי בגלל זה נהג המונית שקיבל את פנינו בהגיענו לעיר טען שנתניה של ילדותו נהרסה ונמוגה. אולי בגלל זה הוא גרס שלאנשים (הצרפתים?) בעיר יש ראש קשה, כי הם דחקו את הקהילה הישנה שהוא גדל והתחנך בקרבה לשוליים.
נעם פרתום. צילום: איליה מלניקוב
ביניים: סוף טוב מהאייטיז
תהליך הריפוי הנתנייתי שלי הושלם – כמו בכל עיר מתוקנת – על הבר. היינו בשני פאבים נתנייתים מובילים. הראשון נקרא לגנסקי ואין לי ספק שכמה סטלנים שזה עתה חזרו מהודו והקימו אותו קראו לו כך כדי שתוכל לסמס לחבר ש'ך: "אחי, איפה אתה?", והוא ישיב: "חי בגבוה בלגנסקי!", ואתה תענה, איך לא – בלגנסקי! ברוח זו גם מתנהל המקום. מדובר על פאב של יוצאי צבא ונפלנו על ערב האופן מייק הנהוג בו בימי ראשון. בכל פעם כשמישהו תפס אומץ ועלה לבמה הברמן המתלמד צלצל ברעללל בפעמון מתכת ענקי לצד הבר ואנחנו רצינו למות משל היינו בסרט "קיוטי אגלי" מימי נעוריי. כיכבו קאבר עברי ל"איים נוט יור טוי" של נטע ברזילי ("שיר שנראה לי שאני אשלח לאירוויזיון מתישהו", כמאמר הזמר), שענה למילים "אנ'לא בובה" וכלל קרקורי תרנגול כמובן וגם מאש אפ עם "בארבי גירל" מהניינטיז. שאר המוזיקאים לקחו את עצמם מאוד מאוד ברצינות.
לעומתם שבה את לבי קומיקאי מקומי חביב. מה שהכי אהבתי בשואו שלו היה שזה כבר לא היה סטנדאפ. זה היה ויכוח. הוא פתח את ההופעה שלו לדיון עם משפטים כמו "אני מנסה לעשות פאנצ'ים על מוות ואתם מסתכלים עליי כמו ברביעייה באוטובוס", או "חבר'ה ציפיתי שתצחקו יותר" ו"תודה על הכפיים של הרחמים". אבל האמת היא שהיו לו כמה הברקות טובות. הוא היה חמוד. את כל התענוג הזה קינחנו בקוקטייל קאלט נתנייתי בשם "איציק והנמלים". המעדן הזה כולל וודקה פינלנדיה, גרנדין, רום, שנאפס מלון וספרייט, וכן – זה דוחה כמו שזה נשמע. ליתר דיוק: דוחה כמו וויסקי עם ויטמינצ'יק שנערי אחווה קרועים מהתחת הכניסו למיקרו. האגדה האורבנית מספרת שהברמן שהקים את המקום והמציא את הקוקטייל הזה אהב את הלהקה "Adam and the ants", אך מאחר שרצה לתת לכל העניין טוויסט לוקאלי אדם הפך לאיציק והשאר היסטוריה.
נעם פרתום. צילום: איליה מלניקוב
(במאמר מוסגר: כל המשתתפים בערב הכישרונות הזה היו גברים ללא יוצא מן הכלל. רק ממש בסוף, בשתיים וחצי בלילה, כשבקושי נשאר קהל, העזה בחורה שבורת יד לבקש מאחד הגיטריסטים ללוות אותה לצלילי "עבדים" של ברי סחרוף. שתי חברות מבוישות שלה הריעו לה חרישית מהקהל. אני עודדתי אותה בצעקות התלהבות רמות. זה לא משנה בכלל שהיא לא שרה משהו, זה היה פאקינג חג החירות והיא שרה את "עבדים" הסימבולי ומעל לכל – גם בפריפריה לבנות מותר – ומומלץ! – לזייף בערבי במה פתוחה!).
המסבאה השנייה שהיינו בה ראויה להתכנות מסבאה. הכוונה לאורנוס – מוסד נתנייתי ותיק. זה פאב אנגלי מסורתי שחי ובועט כבר 38 שנה – מין שריד מקודש מהאייטיז, הימים שבהם נתניה הייתה בסיס הבית של חיילי או"ם לא בתפקיד שנחו בין הסיורים בדרום לבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. אי לכך באותה תקופה היה בית המרזח השכונתי הזה מקום מאוד קוסמופוליטי וּורסטילי. באורח פלא הוא השתמר בשלושת העשורים שחלפו ונשאר ממש כשהיה: אותו עיצוב פנים עם כרזות קלאסיות ממוסגרות של גינס, אותה מוזיקה, אותה בירה לא מסוננת מהחבית של גולדסטאר, וכן! הם אפילו הגדילו לעשות והגישו אותה בפסח ברוב חוצפתם! וגם אחלה המבורגרים טבעוניים לא כשרים לפסח ועוגת שוקולד חמה מצאנו שם. בקיצור, התפנקנו, כלומר, התכבדנו! וזו הייתה תחנה מושלמת לסיום חופשת ההבראה שלנו. או כמו שסיכם זאת היטב ב"טריפ אדוויזור" המשתמש "בטהובן 9": "מקום קטן וחמים לאוהבי הרוק והאלכוהול. מוזיקה ואווירה טובה, אנשים נחמדים, כמו גן עדן קטן בתוך עיר שלא הייתי נכנס אליה אם לא הייתי צריך!".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
את הסיור שלנו התחלנו בקפה ונציה הוותיק, שם חיכה לנו איש האוכל חיליק גורפינקל, שעורך סיורי בוטיק בשווקים ברחבי הארץ. הוא ישב לצד שולחן פורמייקה ישן ושבור וטבל עוגיית עממבר (עוגיית שקדים נפלאה) בקפה עם חלב (סתם קפה עם חלב, אפילו לא הפוך). "אני פולני", הוא מסביר במקום הכה טריפוליטאי, "אנחנו לא שוחים, אבל לפחות טובלים". למקום הפשוט הזה אין הוד והדר, אך עוגיות השקדים שלו (בלי קמח) ממכרות. תמצאו פה גם עוגת בוקה די דאמה ("שפתי המלכה") שהמתכון הסודי ביותר שלה עובר מדור לדור. "הסיבה לבוא למקום הזה היא שזה לא מקום שסביר לפגוש היום – זה מקום של פעם", מסביר גורפינקל ומפציר בנו לא לשלוף את המצלמות שמא בעל הבית ירגוז ויתהפך עלינו.
שער הגיא7נתניה, ראשון־חמישי 8:00־20:00, שישי 8:00־שעה לפני כניסת השבת, 9369678־053
משפחת בוארון חולשת על אימפריה קטנה בשוק וסביב לו. המיני אימפריה החלה כאטליז קטן שהוקם בכניסה לשוק; כשאב המשפחה שמע שבבניין ממול מתפנה חנות הוא רכש גם אותה כדי שלא יקומו לו מתחרים וכך הלאה. הבשר של משפחת בוארון מגיע מעדרים בבעלות המשפחה: חוות גידול בכפר מונש וחווה בבן שמן, ובהתאם המחירים נגישים. עם השנים הפכה החנות השנייה למעדנייה מרשימה שבה ניתן למצוא עוף טבעי טרי, נקניקיות בעבודת יד, דפי בוריק מיובאים ותבשיל פקיילה מצומצם (עלי מנגולד שבושלו שעות ארוכות עד שהפכו שחורים) – מוסיפים שעועית וקוביות בשר ומקבלים תבשיל בשר מושלם. בכניסה לשוק נמצא הרוטיסרי של בוארון ובו עוף בגריל בתיבול סודי ואוכל ביתי מגוון.
מעדנייה צבעונית ומרשימה שפועלת כבר 40 שנה בלב השוק. תמצאו בה מעדני דגים מכל הסוגים והמינים (כולל סלט איקרה נהדר בחצי המחיר מתל אביב), שמנים, חומצים, חומרי גלם יבשים ואוכל ביתי מוכן מכל העדות: עלי גפן, כרוב ממולא, קציצות עוף, קציצות ירק, קציצות דגים פיקנטיות, גפילטע פיש, לטקעס ותבשילים. המחירים סופר נגישים.
שוהם13נתניה, ראשון־חמישי 16:00-7:00, שישי 7:00־שעה לפני כניסת השבת, 8335242־09
בוקבוזה. צילום: הגרגרנית בלוג אוכל
הבוריקה של הרצל | בוריקה
בוריקה (בריק או בוריק) הוא אחד ממאכלי הדגל של יוצאי תוניס וטריפולי (עדיין אין מנצח בוויכוח של מי היה קודם). הדוכן הקטן הזה קיים כבר יותר מ־60 שנה והיום מנוהל על ידי אלי, הדור השלישי, שמכין בוריקה נפלאה ומתפצחת "בדיוק לפי המתכון המסורתי של המשפחה". אלי ממלא את דף הבוריק הדק, שנעשה במקום, בביצה ותפוחי אדמה ומטגן הכל יחד בשמן עמוק. אם כל הטוב הזה לא מספיק מרפד בשבילכם הוא ישים לכם את הבוריק המטוגן בפיתה שתגן על הבגדים שלכם מפני חלמון הביצה הנוזל. אפשר להוסיף למנה המושלמת הזאת חריף, טחינה, סלט וצ'רשי (סלט דלעת), והכי חשוב – אפשר לקנות עלי בוריק הביתה.
מסעדה טריפוליטאית משפחתית מופלאה בת 30 שנה, בבעלות כרמל נפתלי, אשתו עליזה והבן מומי. במסעדת הפועלים הפשוטה הזאת – שיכולה בקלות להתחרות על תואר המסעדה הטובה בארץ – מגישים אוכל אותנטי, הארדקור, לא מתנצל ולא מתחנף, כולל חלקי פנים נדירים. "המקום הזה הוא פנומן", אומר גורפינקל, "גם מי שאכל בהרבה מסעדות פועלים, ואני אכלתי ברובן, לא פוגש מקום שעושה כזה אוכל. מפרום וקוסקוס אפשר לאכול בכל מקום, אבל לא כאלה. מישהו פה ממש ממש משקיע; אפשר להגיד ש'יש פה יד'. זו עבודת פרך, והמטבח הזה ייעלם פעם. מי יהיה מוכן להשקיע באוכל כל כך הרבה בעתיד?".
אז מה היה לנו פה? עסבנה – מעיים ממולאים; מסרן (מסאייר) – קיבה ממולאת (לאמיצים); טבחה בסלק – מקביל לפקיילה התוניסאית השחורה, רק שפה זה מתרד עם שעועית, תפוחי אדמה ובשר. מצ'ומה – מעיים של פרה ממולאים בחלקי פנים, ריאות בקר, לב ושקדים. חריימה מפלמידה לבנה עדינה; קוסקוס ששותה היטב את כל הרטבים; מפרום מושלם עם בשר, חציל ותפוחי אדמה. האווירה מחויכת, חמה ונעימה. שווה לנסוע לנתניה רק בשביל המסעדה הזו.
הדור השלישי של יוסף טוויל (סוסו) ממשיך במסורת של יותר מ־50 שנה בהכנת הסנדוויץ' הטריפוליטאי בבגט או בלחמניית פריקסה. בתוך הלחמנייה מכניסים את כל החומרים המסורתיים כמו ביצה קשה, תפוחי אדמה, סלט ירקות, חמוצים וטונה, עם אריסה ולימון כבוש לשדרוג הסנדוויץ'. טעים לאללה.
היהלום1נתניה,ראשון־חמישי 6:00־16:30, שישי 6:00־שעה לפני כניסת השבת, 8875988־09
שוק נתניה. צילום: הגרגרנית בלוג אוכל
שניצל איילה – חיים "בויה" | שניצל
בפינה חבויה בשוק נמצאת פנינת השניצלים שכל נתנייתי מכיר. כבר יותר מ־40 שנה מגישים כאן שניצלים בפיג'מה מפנקת ומיוחדת שבה שולטת הביצה יותר מהפירורים. כל זה נכנס לתוך בגט טרי עם סלטים טריים, צ'רשי, סלט ירקות, כרוב ולימון כבוש. המנה כאן ענקית ואם אתם שניים אפשר לחלוק אותה. אל תוותרו על החצילים המטוגנים בבלילה שמגיעים עם הצ'יפס, תענוג אמיתי.
הפלאפל של מוסא, בכניסה לשוק, נוסד ב־1953 ומקבלים בו פיתה לא שגרתית. מה לא שגרתי בה? העובדה שמלבד כדורי פלאפל טעימים, סלטים, חמוצים וטחינה־חומוס, מוסיפים כאן לפיתה גם גרגירי חומוס שלמים מבושלים ונימוחים, ביצה קשה, פול וכמון מלמעלה. אחת הפיתות היותר מעניינות ומגוונות בעולם הפלאפל.
סיורים קולינריים בשווקים ברחבי הארץ עם חיליק גורפינקל, 4517774־054
שוק נתניה. צילום: הגרגרנית בלוג אוכל
עוד 5 מקומות סביב השוק
בונז'ור | פריקסה
הקרב על הפריקסה הטוב בנתניה טרם הוכרע וכרגע מתמודדים עליו שניים: הסנדוויץ' של סוסו בשוק והסנדוויץ' של בונז'ור ברחוב שער העמק. בבונז'ור תקבלו לחמנייה מטוגנת ממולאת טונה, רוטב פלפלים, חריף, לימון כבוש, תפוח אדמה מבושל (ממליץ לבקש מעט ממנו כדי שיישאר מקום לתוספות האחרות), סלט ירקות, זיתים ירוקים, אנשובי וצלפים (שצריך לבקש). השילוב האולטימטיבי בין לחמנייה מטוגנת, סלטים מאוזנים ותוספות מלוחות שיוצר את אחד הביסים הראשונים הכי טובים שיש. עוד בתפריט: שקשוקה, שניצל וחביתת ירק.
שער העמק 1נתניה, ראשון־חמישי 8:00־19:00, שישי 8:00־15:00, 8616172־09
דוכן הספינג' | סופגנייה מרוקאית
באמצע הרחוב, מתחת לעץ, מתוך דוכן מאולתר של חצי מטר רבוע שבו סיר טיגון גדול, יכינו לכם את אחד הספינג'ים (סופגניות) הטעימים שתאכלו בחייכם, זה שמטוגן לפי הזמנה מול עיני הלקוח ואז נטבל בסוכר או בדבש (לכו על הדבש). בתנועות מדויקות ומיומנות ישראל, בעל העסק, טובל את היד בקערת מים, קורץ חתיכה מהבצק הדביק מותח, מכווץ ומניח בשמן החם. את הספינג' המוכן הוא הופך ושולף מן השמן עם שיפוד מתכת – אומנות של ממש.
שער הגיא 12 נתניה, אין שעות פעילות מדויקות, יודעים שפתוח לפי התור (ראשון־חמישי 12:00/11:00 עד שנגמר הבצק; שישי 10:00 עד שנגמר הבצק)
שלומי בוריקה | בוריקה
בתוך שכונת בן ציון, במיקום צדדי ונסתר מן העין, נמצאת אחת הבוריקיות הטובות בנתניה. הבוריקה של שלומי קיימת כבר יותר מ־40 שנה ואפשר לאכול בה בוריקה עם ביצה, בוריקה עם פירה מתובל בעשבי תיבול או מעורב של שניהם יחד. אפשר לאכול בפיתה עם צ'רשי, סלט ירקות, כרוב וטחינה או בנייר. אנחנו ממליצים על המנה המעורבת בפיתה עם כל התוספות – ואם נשאר מקום אז גם בוריקה תפוח אדמה בנייר.
אצ"ל 2 נתניה, ראשון־חמישי 18:00־24:00, 8826550־09
חומוס עוזי | חומוס
החומוס של עוזי קיים כבר יותר מ־30 שנה ומציע חומוס, פול, ביצה וגרגירים עם רוטב הלימון הפיקנטי הסודי של המקום, שלא דומה לשום רוטב לימון אחר שטעמתי. בערך כל חצי שעה מוכן פה חומוס חדש, גרגירי החומוס נטחנים ידנית במכתש ועלי ענקיים מעץ. קחו בחשבון שלרוב החומוס נגמר בשעה 13:30־13:45 והמקום נסגר.
שער העמק 2נתניה, ראשון־חמישי 10:00־15:00, שישי 10:00־14:00
קפה פירוג'ינו | עוגות ומאפים
בית קפה קונדיטוריה שקיים כבר יותר מ־30 שנה. מלבד מאפי השמרים, העוגות והעוגיות, המקום ידוע בוויטרינת העוגות העשירה שלו שכאילו לקוחה משנות ה־80: סברינות, אקלרים, פחזניות במילויים שונים, תוספות ופירות. מומלץ ללכת על העוגות האישיות מהוויטרינה, בעיקר הסברינה והפחזניות.
הרצל 4 נתניה, ראשון־חמישי 9:00־24:00, שישי 8:00־18:00, שבת 20:00־1:00, 7822311־077
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
מעבד מזון: התבשילים הטריפוליטאיים האלוהיים של פינוקי האוכל של כרמל מנתניה
מנת העסבן - קיבה ממולאת בחלקי פנים, אורז ועשבי תבלין - מגלמת בתוכה את כל מה שאוכל עמוק אמור להכיל: שימור מסורת, עבודת מטבח סיזיפית ויד של אלוהים. ויש גם מתכונים חורפיים לטבחה בסלק ולמפרום
אם פעם יוענקו בישראל אותות עיטור על מנות אוכל, בני משפחת נפתלי שמפעילים את המסעדה הטריפוליטאית "פינוקי האוכל של כרמל" בשוק נתניה צריכים לעמוד בשורה הראשונה. מנת העסבן של המסעדה – קיבה ממולאת בחלקי פנים – יוצאת דופן בכל פרמטר (ופלא שהיא עדיין מוגשת בה) ומגלמת בתוכה את כל מה שאוכל עמוק אמור להכיל: שימור מסורת בת שנים ארוכות, עבודה סיזיפית במטבח ויד של אלוהים.
העסבן, נסיכת המטבח הטריפוליטאי, מגיעה בשתי צורות: קיבת פרה או מעי (מסרן). בשנים האחרונות זמינות הגלם מוגבלת ויש שמחליפים את הקיבות בעור של כרעי עוף או במעיים סינתטיות (קלוגן, המשמשות למילוי נקניקיות).
הבן אחראי על המילוי. פינוקי האוכל של כרמל. צילום: רן בירן
בפינוקי האוכל משתמשים בדבר האמיתי. זה מתחיל ממסע של מייסד המסעדה, כרמל נפתלי, בבתי המטבחיים והקצבים. בגלל ההוראות הווטרינריות וחוקי הכשרות המחמירים אף אחד כמעט לא מתעסק במכירת קיבות. אבל קשרים של שנים והרבה זיעה מסייעים מדי שבוע לנפתלי להשיג את היעד. "יותר קל להשיג סם מאשר קיבה", הוא צוחק. הניקיון אורך שעות ונעשה בשעות לילה מאוחרת; אתם יכולים רק לדמיין איזה ריח משתרר באוויר. הניקור כולל הורדת דפנות השומן שעוטפות את הקיבה, שכולה בפנים דפים דפים, ושטיפה אינסופית. וזהו רק השלב הראשון בתהליך שמתחיל בליל שני ומסתיים ברביעי בצהריים עם בישול הבאץ' (קובץ) הראשון של הקיבות.
ממלאים את הקיבה בכדור של התערובת. פינוקי האוכל של כרמל. צילום: רן בירן
למחרת הניקיון מתחיל שלב המילוי. הבן מומי (42) – שמושכות המסעדה על כתפיו מאז ויתר על קריירת כדורסלן, התחתן והפך לאב – שומר בקנאות על המתכונים שעליהם אחראית האם, עליזה. היא תפקח מקרוב על התהליך וכמובן תקשור את הקיבות כפי שלמדה מסבתה הטריפוליטאית. אם האב אחראי על הקיבות והאם על התפירות – הבן לוקח פיקוד על המילוי: שילוב של חלקי פנים, עשבי תיבול ואורז. מומי קוצץ גס לב עגל, שקדים ובשר ראש (ללא הלחיים, שאותן הוא שומר לתבשיל אחר) ומערבב עם הר של פטרוזיליה, כוסברה ובצל קצוצים. הוא מוסיף "אורז פלא" (אורז פרסי ארוך וחלוט) ואת תבלין הבית ("תבלין לקציצות שמוכרים אצלנו בשוק בנתניה") – וכמובן אבקת מרק עוף, האומאמי של ישראל של פעם. הוא מערבב את התערובת בשתי ידיו ואז הפיילה הענקית מוגשת לאימא שתתחיל למלא את הקיבות. היא פותחת כל כיס למרובע עגול פינות, לוקחת בידה כדור גדול מהמילוי, מניחה אותו באמצע הכיס ועוטפת. אחר כך היא קושרת בחוט תפירה בלי מחט. התוצאה: מעין פרחי דלעות יפהפיות. השלל מחולק לשלושה. בכל יום יעלה מומי סיר רוטב (עשבי תיבול, בצל קצוץ, תבלינים ואפונה) ויכניס לתוכו כדורים שיספיקו לאותו היום.
מלפפים עם חוט לכדור בצורת דלעת. פינוקי האוכל של כרמל. צילום: רן בירן
ויש גם סוד קטן, שעליו הלקוחות יכולים להתקוטט כדי להשיג עוד מנה של "הבייבי", כפי שהיא מכונה פה. קוקלה, קציצת שומן טחון, סולת ותבלינים, שאותה מוסיפים לקראת סיום בישול הקיבות. היא מאזנת, מרככת ופשוט מרטיטה. אלו שדווקא מחפשים את האקסטרים מוזמנים לטעום לקראת סוף שבוע את מרק הקיבות שמומי מכין – ארבעה סוגי קיבה פרה מבושלים באוקיינוס של חומץ ושום. "זאת מנה שאכלתי כילד רק בחגים ובאירועים והיא תמיד לוותה בטקס. זה לא ברור מאליו שהיא מוגשת מדי שבוע במסעדה", אומר מומי. "אימא שלי שמה רגש בעבודת ההכנה שלה וזה מתפרץ בצלחת. אוכל נתינה. העתיד? כדורגל תמיד יהיה, מסעדות כאלו, בלי דור, פשוט ייעלמו".
רק קשרים טובים עם האטליז יכולים לספק לכם את החומר הגלם העיקרי למנה – הקיבה. היא דורשת ניקוי יסודי ארוך. לאחר שטיפות מנקרים את דפנות השומן החיצוניות שעוטפות את הקיבה, שכולה דפים דפים (בגודל ממוצע של 15־20 ס"מ). נפריד בעדינות ביד את דפי הקיבה – וכמובן, שוב נשטוף. הדפים עצמם לא אחידים בגודלם, אבל בדרך כלל כל אחד מהם מכיל כדור בגודל אגרוף של התערובת.
אלטרנטיבה: מי שידו משגת על מעי (כמו זה שמשמש לקישקע) זה נהדר. ממלאים את הצינור ואז בעזרת חוט קושרים ומחלקים למנות באורך 15 ס"מ. גם מעי סנתטי (קלוגן) המשמש לנקניקיות יהיה אפקטיבי. המשקיעים יכולים להשתמש בעור של עוף (מאזור הכרעיים) ולמלא אותו.
1 כף פפריקה מתוקה (מי שרוצה חריפות, יכול להמיר חצי מהכמות בפפריקה חריפה)
אופן ההכנה:
הקיבה:קוצצים גס בעזרת סכין (לא במעבד מזון! טחינה דקה תגרום למילוי לא אוורירי ומוצק מידי) את הבשר, עשבי התיבול והבצל, מוסיפים את התבלינים ומערבבים היטב.
שמים במרכז כל דף קיבה כדור גדול מהתערובת (100־150 גר' בהתאם לגודל הקיבה), עוטפים עם שולי הקיבה ומלפפים עם חוט תפירה (אין צורך במחט), כך שבסופו של התהליך נותר כדור מהודק (אבל לא יותר מידי, שכן האורז מתרחב בבישול) בצורת דלעת מרהיבה. אם יש ברשותנו מעי פשוט ממלאים אותו וקושרים בעזרת חוט מקטעים בני 15 ס"מ.
הקוקלה:מערבבים את כל החומרים בקערה ובעזרת ידיים רטובות יוצרים כדורים בצורה אליפטית.
רוטב האפונה והתבשיל:קוצצים את עשבי התיבול והבצל. מוסיפים תבלינים, מים ואפונה. מכניסים את כדורי הקיבה הממולאים ו/או המעי הממולא. מביאים לרתיחה ומבשלים כשעתיים (לשים לב שהמים מכסים את הקיבה). 20 דקות לפני ההגשה מכניסים בעדינות את קציצות הקוקלה לסיר.
ההגשה:במרכז הצלחת מניחים את הקיבה/מעי הממולא, קוקלה וכן את רוטב האפונה. אפשר להגיש עם חמוצים (קולרבי, גזר, פלחי כרובית, פלפל ירוק חריף, שומר שהושרו באותו היום במים, מלח ולימון).
טבחה בסלק (תבשיל עלי מנגולד ולחי עגל)
החומרים ל־8 מנות:
2 חבילות של מנגולד
חצי ליטר שמן קנולה
2 בצלים לבנים גדולים
צרור פטרוזיליה
צרור כוסברה
8 שיני שום טריות
מלח
1 כפית פלפל שחור
מים
חצי קילו שעועית לבנה מושרת ללילה
חצי קילו תפוחי אדמה קלופים
1 ק"ג בשר לחי, כמה עצמות מוח עצם
אופן ההכנה:
הסלק:שוטפים היטב את המנגולד. מוצאים את הענף הלבן וקוצצים את העלים הירוקים. מטגנים אותם על אש נמוכה למשך שעה וכל הזמן מערבים ומועכים פנימה בעזרת כף עץ. בסיום התהליך יתקבל נוזל ירוק כהה, כמעט שחור.
התבשיל:בסיר כבד מניחים בצל קצוץ, עשבי תיבול, מים, תבלינים ואת המנגולד המוכן. מכניסים את נתחי הבשר והעצמות לסיר, מביאים לרתיחה ומבשלים על אש בינונית לשעה וחצי. מוסיפים את השעועית ואת תפוחי האדמה וממשיכים לבשל עוד 40 דקות. בפינוקי האוכל של כרמל אוהבים לסיים את הבישול על פלטה (ששומרת על חום מושלם של 100 מעלות).
המפרום:מקלפים את תפוחי האדמה ועוטפים אותם במלח גס (לעזור לריכוך) למשך חצי שעה. שוטפים ומייבשים.
מחלקים לרוחב בעזרת סכין כל תפוח אדמה לשלושה חלקים. בכל חלק עושים חריץ לאורכו בעומק של עד שני ס"מ מהקצה (כך שיוותר מעין ״פקמן״).
קוצצים את עשבי התיבול והבצל, מערבבים בקערה עם התבלינים והבשר עד לקבלת תערובת אחידה. ממלאים כל שליש תפוח אדמה בין שתי דפנות תפוח האדמה.
מקמחים את הקציצה. טובלים אותה בבלילת ביצים שלתוכה ערבבנו כף רסק עגבניות. מטגנים עד הזהבה.
התבשיל:בסיר על להבה בינונית פותחים את הרסק עגבניות על שמן, מוסיפים פפריקה ותבלינים. מוסיפים את הירקות ומכסים במים. מביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומכניסים את הקציצות. מבשלים כ־40 דקות על האש, או לאורך שעות על הפלטה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
