אחרי שבועיים של הפסקה, "ארץ נהדרת" חזרה פחות או יותר אל אותו תמונת מצב נפשית. תקופת ההמתנה הנמשכת סביב איראן מטילה את הצל שלה לא רק על המדינה – מה שבולט מכל שיחת חולין – אלא גם על התכנית. ובניגוד לתובנה הקבועה שלי שבדרך כלל פגרות עושות לה טוב, הפעם היעדר הפוקוס השפיע עליה לרעה. זה היה, בפשטות, פרק פחות טוב של "ארץ".

>> "אתה חייב לקרוא את זה" מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

כל המאפיינים הבולטים של העונה היו שם: טראמפ כציר שסביבו סביב העולם, המזרח התיכון וגם ישראל; הערפל שעדיין מרחף סביבנו בתקופת פוסט המלחמה; והומור קצת יותר סלפסטיקי על חשבון הסאטירה הטהורה. תחושה שעכשיו אפשר לצחוק. בטח כשפורים, עוד פיק של העונה, מתקרב (בשבוע הבא אמור להיות ספיישל פורים, כמובן אם לא תתחיל מלחמה)."ארץ נהדרת" טובה כשהיא יוצאת מהפאנל ומהחיקויים השחוקים של הפוליטיקאים – אל התובנות האישיות והחברתיות. ולכן מערכון הפתיחה, שבו הופיעו שלל הדמויות מהחיים שלנו ש"יודעות הכל" על מה שיקרה או לא יקרה, פגע בול בפוני של הנפש הישראלית. השילוב בין חרדה לביטחון עצמי, בין ידע מוחלט לבין חוסר מושג טוטאלי, נמצא סביבנו בכל מקום.

אחר כך נפתחה התכנית עם עוד הברקה שכנראה תלווה אותנו – החיקוי החדש של ברק רביד, שהעפיל לדרגת טאלנט (מעניין אם "קשת" מחלקים מענקי עלייה). זו הייתה המגלשה להתייחסות למשא ומתן בין טראמפ והאיראנים, כשהאיראנים מסרבים ואומרים "לא", בעוד טראמפ מאיים ומאריך עוד ועוד את האולטימטום לצלילי "דה פיינל קאונטדאון" של להקת אירופה – רפרנס לשיר מ-1986.

וזה, אגב, מאפיין נוסף שהיה בפרק הזה – שאולי קצת הוכיח את השיבה שזרקה ב"ארץ נהדרת", אחרי 23 שנה באוויר: ים של רפרנסים מבוגרים, שספק אם קהל צעיר יוכל בכלל להכיר. השיר האייטיזי ההוא פגש בהמשך גם את ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, מקריא את המשפט "הסבא של הבאבא שלי הלך על גחלים". הפרסומת ההיא, של מקדונלדס? היא משנת 2000. לפני 26 שנה. האם מישהו שנולד אחרי 1999 בכלל מכיר את הרפרנס הזה? לא ברור.זה מדגיש כמה "ארץ" כבר לא מנסה לדבר אל הקהל הצעיר ומכוונת להורים שלהם. טקטיקה מעניינת, אבל קשה לראות אותה שורדת לאורך זמן בלי להתחדש, עם אותו פורמט ישן.

ואם כבר דברים ישנים שנמאסו על כולנו, כמובן שהשלב הבא היה עוד חיקוי של נתניהו ושרה. זה מרגיש כמו ריטואל: שוב נתניהו מגיע עם הכתם על המצח, ואומר משהו ואז משנה את דעתו תוך כדי משפט, והאמירה כלפיו אמנם מאוד צודקת, אבל התחושה היא שגם הדברים האלה קצת מיצו את עצמם.

רגע ששיפר את האנרגיות והדינמיקה היתה הכניסה של לוסי אהריש – אפרופו השבוע הסוער שעבר עליה. זה היה רגע יפה, שבו "ארץ" הצליחה גם לצחוק עליה (שנייה, אני אוסף את הלמדים מהבטן), אבל בעיקר להרים לה ולשקף את ההזדהות איתה. רגע מעניין קרה בסוף התכנית כאשר אייל קיציס סיים עם הקאץ' פרייז הקבוע, שהשתנה ל"יש לנו ארץ אחלה מן אחלה". עקיצה למי שסנט באהריש על רקע השימוש שלה בשפה הערבית. רגע יפה ומכובד, שהיה סטייטמנט בפרק נטול הצהרות.

האנרגיות המשיכו להתרומם בפאנל השני ("עוד כותרות" נעלמה מהרדאר) שהביא רגעים יותר מצחיקים, דוגמת החיקוי המעולה של הלוחם אהבת השם גורדון שעשה כותרות השבוע (בקרב אגודלים עם ארדואן) והחיקוי של עומר אדם על רקע האלבום החדש שיצא לו השבוע. בחלקים האלה, הרגשת את התכנית משתפרת מבחינת ההומור וגם מבחינת הצחוק של הקהל (אפילו של המשתתפים). גם ליב יאטאנוב שוב הגיעה עם קטע סלפסטיקי על אריזת חפצים לתאילנד – שהערך שלו היה יותר בהומור, ופחות באיזו אמירה חשובה.

אבל עם כל הכבוד לאנרגיות הנמוכות או להומור המבוגר, הבעיה האמיתית של הפרק הגיעה עם מערכון הסיום ומי שהופיעה בו. סדרת מערכוני "פרדס חנה", שהגיעה קצת באיחור בעונה הזאת, היא הברקה – מצחיקה, מרעננת, מביאה קאץ' פרייזים ומספקת אמירה חברתית; כל מה שסדרת מערכונים של "ארץ" אמורה לעשות.ואחרי שאמרנו את זה, ההופעה של השופטת לשעבר אתי כרייף במערכון האחרון – הייתה טעות קשה של יוצרי "ארץ".

חשוב להזכיר מי היא כרייף ומדוע היא מפורסמת: שמה של כרייף יצא למרחקים בשל מעורבותה בפרשת שחיתות, שבה ניהלה קשר מיני-חברי עם יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, ועל פי החשד בשל כך קודמה להיות שופטת. נפתחה חקירה פלילית שאמנם נגמרה בסגירת התיק על ידי הפרקליטות, אבל הריח המסריח מהאירוע עדיין נשאר בתודעה וכך גם הראיון שלה לעמרי אסנהיים, שבו היא ניפקה את המשפט הידוע "מי אתם, אדוני המוסר?".

זה היה כל כך חמור שאפילו ב"ארץ נהדרת" עצמה התייחסו לפרשה (ולראיון המיתמם ההוא) בזמן אמת. כלומר, גם הם הכירו בחומרתה של הפרשה. אז מה השתנה? איך זה שכרייף הולבנה עד כדי הופעה מפרגנת וחמודה במערכון של התכנית? נכון שהתיק נסגר, אבל נדמה לי שלתכנית שהבהירה את העמדה שלה נגד שחיתות פוליטית צריך להיות סטנדרט אחר. לא חסרים עורכי דין מפורסמים אחרים שאפשר היה להביא למערכון ולהסתלבט איתם בשביל הפאנץ' ליין של מערכון. זה היה בטעם רע.

השימוש בכרייף, באופן אבסורדי, המחיש בדיוק את מה ש"ארץ" מפגינה וטוענת נגדו כל השנים כשהיא תוקפת פוליטיקאים: שהכל זמני וכולנו שוכחים מהר. כמו שנתניהו דואג כל הזמן להשכיח את ה-7.10 (ומותקף על זה בתכנית בצדק), גם כרייף מנסה שנשכח את הפרשה המביכה שהבאישה את מערכת החוק בישראל עד ממש לא מזמן. בהופעה הזאת "ארץ" שגם היא לא נקייה מהחוליים הללו.ל"ארץ נהדרת", מעבר לכתיבה המעולה ולשחקנים המצוינים, יש נכס נוסף: ה-DNA הערכי שלה. העובדה שהיא קול שפוי במציאות שהרבה פעמים היטרללה – נגד גזענות, נגד שקרים, נגד אלימות פוליטית (אפרופו ההזדהות עם לוסי אהריש) וגם נגד שחיתות. וברגע הזה, שבו כרייף הסתלבטה עם חבורת פרדס חנה, משהו מהאינטגריטי הזה נפגע. חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

בתוך תקופת ההמתנה המעיקה והכמעט מייאשת, נדמה שהמציאות הישראלית כולה נמצאת בהולד. בין האפשרות לשיחות שלום בין ארה"ב ואיראן, לבין האופציה של מתקפה, כשאפילו עזה פתאום חוזרת לכותרות בתור זירה שעשויה להידלק' לא ברור האם השגרה החדשה שלכאורה החלה עם סיום המלחמה באוקטובר נמשכת, או מתפתחת לקראת סערה חדשה.איך הישראליות מגיבה למצב הזה? לססמוגרף של "ארץ נהדרת", בפרק ששודר אתמול (רביעי), יש תשובה שהתחילה כבר בפרק הקודם: קומדיה יותר קיצונית, יותר מוזרה, פחות מיינסטרימית וקלה לעיכול, כזו שמשדרת שהשואו של "ארץ" הופך לפריק שואו. ישראל הפכה לתצוגת מוזרות אחת ענקית, וזה השתקף גם בתכנית הסאטירה שכמאמר התקופה, "מעמידה מולה מראה".

>>

זה היה פרק מאוד מוזר. לא ברור אם זו החלטה מודעת של היוצרים, אבל קשה היה לצחוק בלב שלם גם עם (רוב) הקטעים שנועדו להצחיק. אפילו הקהל שישב באולפן – כך זה לפחות הרגיש מהצפייה – קצת לא ידע איך לאכול את מה שעמד מולו. המיקס הזה בין קונספירציות, אפשטיין, שמנופוביה, שיער ארוך (רפרנס נהדר של כותבי "ארץ" לאוהד של מנצ'סטר יונייטד שמסרב להסתפר) ופוסקאס – הביא תכנית לא פשוטה לעיכול, אבל כזו שכן הצליחה להביא כמה דברים לשולחן.

דבר שבלט מאוד בפרק – ובכלל, בעונה הזאת של "ארץ" – הוא הנוכחות המובהקת של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. העונה הזו החלה עם הפרומואים שקראו "מייק ארץ נהדרת אגיין", במה שאולי קרץ לחזרה לשגרה אבל גם הנכיח מאוד את טראמפ (בגילומו הכריזמטי של עומר עציון) כדמות האלפא. הג'ינג'י מניו יורק הוא זה שמחזיק את המפתחות לא רק למדינת ישראל, אלא גם ל"ארץ".גם הסאטירה בפרק הזה, סביב הפגישה בין טראמפ לנתניהו שקדמה לפרק, יותר ויותר מכוונת אליו (וליחס השנוי במחלוקת למפגינים באיראן), כולל שיר באנגלית. נתניהו אמנם ממשיך להופיע, עם הכתם על המצח אבל הוא כמעט גורם סביל – שלא מקבל את ההחלטות באמת. טראמפ הוא החזק ואליו הולכות הבעיטות. הממשלה הישראלית מוצגת כמי שמסכימה במקרה הטוב, ומתבטלת בפניו במקרה הרע.

בהמשך, היו עוד שני סגמנטים טובים מאוד: הראשון בהתייחסות לאהוד ברק ולחלקו בפרשת ג'פרי אפשטיין. קודם כל, זה החיקוי של זרחוביץ' לברק שהוא משובח (כמו כל חיקוי שלו), אבל עוד יותר מזה כי ארץ נמנעה מ"וואטאבאוטיזם". היא לא ביטלה את הבעייתיות של ברק בכך ש"הוא לא נבחר ציבור" (למרות שזה נכון), היא נתנה את ה"כבוד" (המפוקפק) לברק שהוא כן חלק מהשיח שלנו – נרצה או לא – ושמה זרקור על כמה דפוק כל הסיפור הזה.

הסגמנטי השני, שהכיל עוד חיקוי מצוין, היה החלק שעסק בהדהוד תיאוריות הקונספירציה סביב 7.10. גם כאן, האמת ש"ארץ" מביאה למסך לא נוחה למיינסטרים – אבל היא צריכה להיאמר: הקונספירציה המתועבת ורוויית השקרים על "הבגידה מבפנים" לא רק חיה – היא גם בועטת במה שנשאר מהממלכתיות הישראלית. השילוב בין איילה חסון, עיתונאית שהיתה פעם מכובדת (בחיקוי הנהדר של יניב ביטון) ושני הווינגרים שלה – חברי הכנסת טלי גוטליב ואלמוג כהן – המחיש כמה הקואליציה, שאמורה לעבוד גם בשבילנו, עסוקה הרבה יותר בתיאוריות קלושות ומופרכות ובטשטוש האמת כדי לשרת אדם אחד.

בחלק הבידורי יותר – בעילה קצת מוזרה של "יום המשפחה", קיבלנו את סגירת המעגל המושלמת. ה"פוסקאס" של אשר ונהוראי בן עוז, שהתחיל בתור קטע ב"עוד כותרות", הפך רשמית לחיקוי מוצלח למדי. גם זה קרץ לפריק שואו הישראלי: העובדה שהמוצר התרבותי הכי מדובר, לפחות בשבוע האחרון, הוא פודקאסט של אבא ובן שבו יש פחות דיבורים ויותר שתיקות מביכות.

גם החיקוי של יעל ושוש פוליאקוב חזר, על רקע ההתבטאות הלא מוצלחת של הראשונה אפשר לתהות למה אסי עזר (שבאמת ישב לידה בפודקאסט והיה שותף מלא לשיט שואו השמנופובי) לא נכלל בסגמנט, אלא דווקא שוש שלא היתה שם. זה היה קצת מאולץ ופחדני והרגיש כמו רצון להחיות את החיקוי (המוצלח כשלעצמו) של רועי בר נתן. מה שנקרא "לעשות אבדיה".

מה שבהחלט ממשיך לתת בראש הוא מערכון פרדס חנה, שאפשר לזהות בו גם מימדים של ביקורת חברתית. מה שעלה הפעם הוא מערכת הבריאות – סביב הבדיחה הידועה על ההתנגדות של פרדס חנה לחיסונים. וההומור הזה עובד, אבל הסאבטקסט דיבר פחות עליהם ויותר על מערכת הבריאות המיינסטרימית. אותה "ג'ינה לב עגול" (יא אללה שלך, ליאת הרלב) שמציגה את עצמה בתור רופאה רוחניקית היא בסוף רופאה רגילה, שפשוט לא יכולה היתה להתמודד עם המציאות בבתי החולים הממוסדים. אז היא ברחה למפלט הנוח של האקס טריטוריה ושמה פרדס חנה. מוצלח מאוד.

לסיום הפרק, "ארץ נהדרת" בחרה לערוך מחווה לאירוע העצוב של השבוע – מותו של מתי כספי ז"ל. נתחיל בכך שהבחירה האמנותית שלהם, במקור, היתה שיחוק: בניגוד לקלישאות כמו "ברית עולם" או "ילדותי השנייה", מה שנבחר הוא דווקא הקליפ (המעולה) של כספי ז"ל מבצע את "לא טוב היות האדם לבדו" עם הפרות בקיבוץ. בחירה מצוינת, משעשעת, לא צפויה וכזו שמביאה איתה המון קלאס. כאן גם הוחמצה הזדמנות לצאת באמת גדולים.

כי אחרי חצי דקה בערך שבה הבמה ניתנה לכספי עצמו, הפוקוס ירד משם ועבר לשחקנים של "ארץ" שהצטרפו בשירה. והשחקנים של "ארץ", כולם אגב, מוזיקליים מאוד ויודעים לשיר, אבל היה מקום לתת את הבמה למערכון המקור של כספי כפי שהוא שודר. זה היה מוציא את "ארץ" לארג'ים, מספיק גדולים וחזקים כדי לתת את הבמה למשהו שלא הופק על ידם, כדי לכבד יוצר גדול מהחיים. הכוונות, אני בטוח, היו נהדרות (וגם ניתן הקרדיט הראוי לתאגיד), אבל בחירה קצת אחרת היתה מרגשת יותר וקולעת יותר.אפשר היה גם לבחור בשיר של כספי ולתת לשחקנים לבצע (משהו שכבר נעשה בשנים האחרונות ב"ארץ"), אלוהים יודע שיש אופציות, אבל מה שנבחר בסוף זה חצי חצי, לא מספיק טוב ולא מספק את סגירת המעגל הרגשי בפרק. קצת חבל.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה

הניסיון הראשון של מאן-סו (לי ביונג-הון מ"משחק הדיונון") להרוג מישהו הוא רגע קולנועי אבסורדי ונהדר. מאן-סו עולה על גג של בית, תופס עציץ בינוני, חוכך בדעתו ומחליף אותו בעציץ יותר גדול, ואז מניף אותו מעל לראשו בכוונה להפילו על גבר שמדבר בטלפון למטה ברחוב. מים מהעציץ זולגים כמו דם שקוף, או זיעה קרה, על פניו של מאן-סו, ועל החליפה הנאה שלבש לראיון עבודה, והוא מתמהמה. הניסיון אינו מסתיים בהצלחה. כאיש משפחה ומנהל מזה 25 שנים במפעל למוצרי נייר, מאן-סו חסר כל כישורי הרג, וצעדיו הראשונים בתחום מלאים טעויות מבדרות. אבל מקורבן לקורבן הוא צובר ניסיון, ונעשה הרבה יותר מחושב ומתוחכם. זה מעיד על יכולתו ללמוד דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים – תכונות הנדרשות לתפקיד ניהולי, כמובן.

>> "על כלבים ואנשים": שבעה באוקטובר מעולם לא הרגיש קרוב כל כך
>> האישה שלנו באוסקר: הסרט על נועם שוסטר אליאסי – לצפייה חינם

מאן-סו אינו מתכוון להתמקצע כמתנקש. הוא רוצח אנשים משום שפוטר מעבודתו כשהמפעל נרכש על ידי חברה אמריקאית, ולמרות כל התרגילים למחשבה חיובית שלימדו אותו, הוא לא הצליח למצוא תחליף ראוי. יש משרה אחת בחברת נייר אחרת שמתאימה לו בול, אלא שיש עוד כמה אנשים עם הכישורים הנדרשים. לכן הוא מחליט לחסל את המתחרים.

"אין ברירה אחרת" הוא העיבוד הקולנועי השני ל"הגרזן" מאת סופר המתח האמריקאי דונלד ווסטלייק, שעשרות מספריו הגיעו למסך (בהם "הצייד", שב-1967 הפך ליצירת המופת האבסורדית "Point Blank", וב-1999 ל"פייבאק" עם מל גיבסון). העיבוד הקודם מ-2005 נוצר בצרפת בידי קוסטה גברס, ונקרא "Le couperet". הספר עצמו נכתב ב-1997, בהשראת סדרת כתבות ב"ניו יורק טיימס" על קיצוצי עובדים בתאגידים. שלושים שנה אחרי, הנושא נותר רלוונטי כשהיה – גם בעידן הדיגיטלי שבו הצורך בנייר הולך ופוחת – והסיפור על קורבנות השוק החופשי נקלט היטב בקוריאה הדרומית.

לצד בונג ג'ון הו ("פרזיטים"), פארק צ'אן-ווק הוא מבכירי הקולנוענים הקוריאנים. סרטיו כמעט תמיד אלימים מאוד ומגוללים סיפורי פשע ונקמה, מרוססים בהומור שחור. "אין ברירה אחרת" הוא הסרט השלישי שלו שמופץ בישראל, אחרי "חמישה צעדים" ("Oldboy") ו"החלטה לעזוב" המופתיים – לשניהם נתתי חמישה כוכבים. הפעם שכבת ההומור השחור עבה במיוחד, ללא ההדים הטראגיים שליוו את היצירות הקודמות. לכן, אף שנהניתי מהבימוי המדויק ומהמהלכים העלילתיים, הרובד הזה היה חסר לי.

הבסיס התמטי מזכיר לא מעט יצירות אמריקאיות, דוגמת הסדרה "החברים והשכנים שלך", שעוסקות בחיי המעמד הנינוח (הסנובי והצבוע) המתגורר בפרוורים האמידים, ובמי שנזרק מהם. כשאנחנו צופים בחזות המשפחתית המושלמת מדי שמוצגת בפתיחה – כולל חיבוק משפחתי וזוג כלבים שנקראים על שמות הבן והבת – ברור לנו שהיא נועדה להיפרע תוך זמן קצר. כך אכן קורה כשמאן-סו מגלה שהבונוס שקיבל לא מעיד על הערכה לעבודתו, אלא להיפך. אחרי האירוע המחולל של הפיטורין, הסרט לא ממהר לשום מקום ובונה בדקדקנות את הייאוש הזוחל שמניע את מאן-סו לבחור באסטרטגיה של רצח.

הקצב האיטי של הסרט, שאורכו שעתיים ועשרים, יאתגר את סבלנותם של חלק מהצופים (כפי שניכר בהקרנת העיתונאים), אבל אוהדיו של פארק יתענגו על כל פריים, כמעט. הרצח הראשון הוא המפורט והארכני ביותר, בהיותו הכי פחות מתוכנן. יש שם כמה דקות של התגוששות שמבוימת בגסות, בעיניי. אבל כל השאר עשוי בחדות ובאלגנטיות, בתוספת זוויות צילום ביזאריות שמייצרות תחושה כאילו משהו אורב לנו בכל פינה נסתרת. גם הפעם פארק משלב בפסקול יצירות קלאסיות של מוצארט וויואלדי – לצד בלדות קוריאניות – הפעם לא כקונטרפונקט לתמונה, כפי שעשה באופן בלתי נשכח ב"חמישה צעדים".

לי ביונג-הון מתגלה כשחקן קומי מצוין בתפקיד הגבר שמשתדל להיות אבא טוב לילדיו, ובעל טוב לרעייתו, והופך בשל כך לרוצח. האופציה של התחלה חדשה אינה עולה בדעתו, כי הוא מרגיש ש-25 שנים בתעשיית הנייר הגדירו את זהותו והוא מסרב להיפרד ממנה. סון יה-ג'ין משתווה אליו בתפקיד רעייתו התומכת. סון זכורה לטוב מהסדרה הקוריאנית הפופולארית "נחיתת חירום לאהבה", שם היא גילמה יורשת/סלבריטי/אשת עסקים. כאן היא פחות זוהרת אך לא פחות נבונה ובעלת תושיה. הסיום נפרש על פני כמה סצנות. האחרונה שבהן אירונית כדבעי, ומותירה אותנו עם שאלה מהדהדת לגבי מהות הקיום האנושי בשלב הבא של עידן התאגידים.

4 כוכבים
No Other Choice בימוי: פארק צ'אן-ווק. עם לי ביונג-הון, סון יה-ג'ין. דרום קוריאה 2025, 139 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע קוריאני
• סרטים מומלצים
• סאטירה

2025 לא נתנה לנו הרבה סיבות לצחוק, בישראל ומחוצה לה. בין המלחמות, המתח הפוליטי והאיומים על חופש הביטוי, היה לנו פחות "חה חה" ויותר "אוי לא!", בל אי אפשר להתרכז רק בדברים הרעים, וחשוב להיזכר גם ברגעים שגרמו לנו לצחוק בקול רם השנה, או לפחות לגחך מעט בין התקף בכי למשנהו.

>> די כבר עם זה: 13 תופעות תרבות שממש נמאס מהן ב-2025
>> שנה זוועה: מצעד הרגעים הכי מחרידים של 2025 בטלוויזיה שלנו
>> המהפכה בוטלה: דירוג הסרטים הכי טובים של 2025 בסטרימינג

איש השלג מת מצחוק

אין מראה נדיר יותר בתקופה הזו מסרט הוליוודי מז'אנר הקומדיה, אותו ז'אנר נשכח שהוחלף בסרטי גיבורי-על בלתי מצחיקולים בעליל. אז כולנו עשינו ספיט-טייק כשיצא השנה הריבוט לסדרת "האקדח מת מצחוק" בכיכובו של ליאם ניסן והיה אשכרה… איך אומרים? מצחיק! יש כמויות של בדיחות טובות בסרט, כולל איזכור מתבקש לאו ג'יי סימפסון ואיזכורים פחות צפויים לבלאק אייד פיז, לבדיחות ויזואליות נהדרות וקריינות פילם-נואר מטופשת, אך רגע השיא של הסרט מגיע בזמן מונטאז' רומנטי של ניסן ופמלה אנדרסון. אנחנו לא נספיילר לכם את כל הסצנה, אבל רק נגיד שיותר אף פעם לא תסתכלו על בולי איש השלג באותה צורה.

אייס קיוב נגד כל העולם

אבל סגן פרנק דרבין ג'וניור הוא לא היחיד שהצחיק אותנו בסרט השנה: היה גם את אייס קיוב! נכון, העיבוד החדש ל"מלחמת העולמות" בו הוא כיכב השנה לא היה אמור להיות קומדיה – אבל הוא היה ממש מצחיק! פחות כמו סרט ויותר כמו פגישת זום מבאסת, העיבוד החדש הזה מציג לנו 89 דקות של הראפר-שחקן יושב מול מצלמת אינטרנט ומגיב לפיצוצים שקורים בחוץ. התירוץ הזה למותחן מד"ב יצא לפני חצי שנה וכבש את האינטרנט בסערה בזכות הבחירות המוזרות שהוא עשה, המשחק המוגזם של קיוב והפרסומות הלא-מאוד-סמויות לאמזון שהפיצה אותו. כמו שאייס קיוב היה נוהג להגיד: ביי פלישיה!

ווייק מי אפ אינסייד

השנה זכינו לראות את שובו של הגאון המשוגע ניית'ן פילדר לעולם הטלוויזיה הקומית עם העונה השנייה של "חזרה גנרלית". אחרי שטיפל במערכות יחסים בין-אישיות וחיי משפחה בעונה הראשונה, פילדר הביט לשמיים והחליט להקדיש את העונה לבטיחות טיסות והיחסים בין טייסים לטייסי משנה. לא נספיילר איך העונה הזאת נגמרת, אבל כן נציין את הפרק השלישי שמוקדש לגיבור האמריקאי סאלי סולנברגר, שגולם על ידי טום הנקס בסרט "סאלי: נס על ההדסון" ב-2016. עם כל הכבוד להנקס, פילדר השקיע הרבה יותר במחקר, ואף גילם את סאלי כתינוק ופעוט. איפה המחוייבות שלך לתפקיד, טום? רגע השיא של הפרק מגיע כאשר אותו נס על ההדסון מתרחש, ופילדר-בתור-סאלי בוחר לשים שיר ספציפי באוזניות: Wake Me Up של להקת אוונסנס. גאונות טלוויזיונית!

פרנקנשטיין בא ל-SNL

זו לא הייתה עונה טובה במיוחד של "סאטרדיי נייט לייב", ממש כמו רוב העונות שבאו לפנייה. אבל ברצינות, זה סימן לא טוב שהמערכון הכי טוב שהיה בתוכנית העונה אפילו לא שודר. במערכון הזה שנחתך מהשידור החי מפאת זמן, כותב התכנית וחבר בשלישיית "Please Don't Destroy" מרטין הרליהי, מנסה להציב מראה מול החברה עם ניסוי חברתי: מה אם היית נכנס לאולם קולנוע וכל הצופים היו פרנקנשטיינים? עם איפור ירוק וברגים בצוואר? האם זה היה מפחיד אותך? המערכון הוא שיעור מצויין בשבירת ציפיות קומית ומכיל הרבה רגעים מפתיעים (כמו כשמרטין מנסה את הניסוי על החברה שלו או פוגש באדם שלא מפחד בכלל). מצחיק המרטין הזה! חבל שהוא לא בתכנית יותר.

לאכול את העוגה

גם מוסד הקומדיה האמריקאי הוותיק שהוא הסיטקום "פילדלפיה זורחת", ששידר השנה את עונתו ה-17, מצא את עצמו מתקשה להישאר טרנדי. בעונה נסיונית ומלאה ברפרנסים אקטואליים, הטוב ביותר היה כנראה בפרק השני של העונה. זוכרים את תכנית הנטפליקס המטומטמת "Is It Cake"? לא? זוכרים את הקונספט של ליצור עוגות שנראות כמו דברים אחרים? יופי, כי זה כל מה שאתם צריכים לדעת בשביל רגע הסיום הנהדר של הפרק הזה. הו, חבורת אלכוהוליסטיים מטומטמת שכמותכם, אל תשתנו לעולם (אלא אם אתם הופכים לעוגה).

האם טים רובינסון הוא ספיידרמן? (לא)

זו הייתה גם שנה טובה לטים רובינסון, אחד מהיוצרים הקומיים החשובים שפרצו לחיינו בעשור האחרון. למרות שלא קיבלנו עדיין עונה רביעית לסדרת המערכונים המצליחה שלו בנטפליקס "די, שיגעת", זכינו לראות אותו פורש את כנפיו לסדרה המתח הקומית "The Chair Company" ב-HBO וסרט קולנוע באורך מלא "Friendship" בו הוא כיכב לצד פול ראד. ולמרות כל זה, הרגע המצחיק ביותר שלו השנה היה כאשר דיבר על עכבישים בתוכנית לייט-נייט. מתברר שרובינסון וכמה מחבריו הקימו "ליגת עכבישים" בה הם מצלמים תמונות של עכבישים שהם מוצאים ברחוב או בבית ומדרגים אותם. ואם זה נשמע לכם מטופש, עוד לא שמעתם כמה ברצינות הם לוקחים את זה. זה נשמע כמעט כמו מערכון מ"די, שיגעת" אבל זה אמיתי לגמרי, מה שכמובן עושה את זה אפילו יותר מצחיק.

קנדריק בסופרבול

השנה של קנדריק לאמאר הייתה 2024, כשהוא הוציא הדיס טראק הבלתי נשכח נגד דרייק, Not Like Us, ואת האלבום המצליח "GNX". אבל היה לו גם רגע יפה ב-2025 כשהוא עלה לבצע את מופע המחצית של הסופרבול. האם הוא יבצע את הדיס המפורסם על הבמה הגדולה ביותר באמריקה? האם הוא יקרא לדרייק פדופיל בשידור חי? התשובה הייתה: כן, ועוד עם סט-אפ קומי מוצלח. תראו את החיוך הממזרי הזה כשהוא אומר "היי, דרייק", איך אפשר שלא להנות מזה? ואם הטיימינג הקומי של ההופעה הזאת לא מספיק לכם כ"רגע מצחיק" אולי תקבלו את הבדיחה של קונאן עליו בטקס האוסקרים של השנה.

https://www.youtube.com/watch?v=iu0Emjm4D8k

גרייבי אט דה דיסקו

חוץ מבדיחות על דרייק, זו לא הייתה שנה מדהימה לקומדיה במוזיקה. ה"לונלי איילנד" שחזרו שנה שעברה עם כמה סרטונים ל-SNL, היו די שקטים (חוץ מבפודקאסט המצויין שלהם עם סת' מיירס), ולא היו ממש פריצות חדשות בז'אנר. מזל שיש לנו את יאנג גרייבי הראפר הלבן החצי-מצחיק שמשמר את אמנות הסימפול הקומי. האיש שהפך את הריק-רול ללהיט מחדש ב-2022 עם "(Betty (Get Money" חזר השנה עם עוד מקצב מפתיע כאשר הפך את "I Write Sins Not Tragedies" של להקת "פאניק אט דה דיסקו" לשיר ראפ. כן, אותו המנון אימואים משנות האלפיים הפך לבאנגר היפ-הופ, ואם זה לא מצחיק אתכם לשמוע את הפזמון הדרמטי של ברנדון יורי הופך לשורה על להרוויח כסף ולהשיג כלבות, אז מה כן מצחיק אתכם לעזאזל?

סטנדאפ: המשחק

2025 הייתה שנה מעניינת לסטנדאפ האמריקאי. שנה בה סטנדאפיסטים המשיכו לקבל סכומי עתק מנטפליקס ומסעודיה, אך גם נראה שהסצנה החלה לאכול את עצמה מבפנים עם דמויות כמו מארק מארון, שסיים השנה את הפודקאסט האגדי שלו WTF ויצא למסע נגד סצנת הקומדיה של אוסטין בהנהגת סת' רוגן. זו הייתה שנה בה אחד הסרטונים המדוברים בסצנה היהדוקומנטרי של שעה וחציעל כמה רוגן וחבורת המוקיונים שלו הורסים את עולם הקומדיה והעולם האמיתי. ולמרות כל זאת, הטייק-דאון הכי מדוייק של הסצנה הגיע דווקא מערוץ יוטיוב לא-ידוע בשם Hotel Art Thief. בסרטון אנחנו רואים מה שנקרא "Let's Play", סרטון יוטיוב בו ילד משחק במשחק המחשב הטרנדי החדש: Stand Up 2K25. הפיכת הסטנדאפ לסימולציית ספורט נותנת ליוצרים לקרוע לגזרים את המקום המוזר בו נמצא המדיום הזה ב-2025. אל תשכחו לצבור נקודות סוציופתיה!

בדיחה על ברביקיו וקונספירציות

אם אתם בכל זאת מחפשים סטנדאפ מצחיק מ-2025, יוטיוב הוא מקום טוב למצוא אותו. כברכתבנו בעברעל איך האתר החינמי הפך למקור עשיר יותר לקומדיה משובחת מאשר נטפליקס, והספיישל המצחיק ביותר השנה הגיע מקומיקאי אמריקאי בשם איאן קרמל. מה מיוחד באיאן? לא הרבה, הוא פשוט מצחיק. זוכרים שסטנדאפ היה מצחיק? קרמל פשוט מספר בדיחות על החיים המודרניים, ועל החיים שלו, בין אם הוא משווה את עצמו לכלב פאג, או מספר על מפגש לא נעים עם חסר בית. הרגע המצחיק ביותר הוא כאשר קרמל מסרב לספר פאנץ' צפוי על הקשר בין תנועת Qanon לברביקיו… ואז מספר אותו בכל מקרה. נהדר.

אוקוורד בבריטניה

עד כה הרשימה הזאת הייתה מאוד מרוכזת בארצות הברית, כמו בעצם כל המדיה העולמית, אז בואו נעיף מבט לחברינו בממלכה המאוחדת ונראה מה מצחיק אותם. כן, אנחנו שוב מדברים על השעשועון הקומי המטורף שהוא "טאסקמאסטר", בו קומיקאים בריטיים מתחרים במשימות מגוחכות ועושים מעצמם צחוק. הקטע שלפניכם דווקא הופך את היוצרות, כאשר יוצר התכנית והסיידקיק אלכס הורן נותן למתמודדים משימה ליצור רגע מביך, וזה בעיקר מביך בשבילו. כמה מביך? בוא נגיד שזה נגמר איתו רוחץ אדם מבוגר בתחתונים. הו, הבריטים עם ההומור היבש שלהם (טוב, במקרה הזה הוא די רטוב).

פרס FIFA לטראמפ

בחזרה לעולם האמיתי: שמעתם שטראמפ קיבל פרס נובל לשלום? כי הוא לא, אבל הוא כן קיבל את "פרס פיפ"א לשלום"! מה זה פרס פיפ"א לשלום? זה פרס אמיתי לגמרי שארגון הכדורגל החליט להמציא השנה ובמקרה טראמפ זכה בו. איזה קטע! ההבנה שמתייחסים למנהיג העולם החופשי כמו תינוק שרוצה צעצוע, לא פסחה על אף אדם אינטלגנטי וג'ון סטיוארט עשה מזה מטעמים למשל ב"דיילי שואו". אתם אולי צוחקים עכשיו, אבל כאשר טראמפ יביא לשלום עולמי שנה הבאה אתם כבר לא תצחקו! כי אתם תהיו בבונקר מתחת לאדמה, בלי קליטה, ולא תדעו על זה.

טראמפ וביל

ואיך אפשר לסיים סיכום שנה בלי עוד טראמפ? 2025 הייתה גם השנה של ג'פרי אפשטיין, שלמרות שמת ב-2019, הצליח לשלוט בכותרות הודות למסמכים ואימיילים שלו שממשיכים להיחשף. באחד מהאימיילים הופיעה רמיזה לקיומם של תמונות של נשיא ארצות הברית דונלד ג'יי טראמפ מבצע מין אוראלי באדם בשם "Bubba" שזה במקרה גם כינוי של הנשיא לשעבר ביל קלינטון. האם זה באמת קרה? זה כבר לא ממש משנה בעידן הפוסט-אמת של האינטרנט. זה גם הוביל לקטע הסטנדאפ המצחיק הזה של הקומיקאי קודי וודס בו הוא מסביר איך זה יכל לקרות: קלינטון הוא מאוד חלקלק, וטראמפ הוא מאוד מאוד טיפש. הפי ניו ייר!

• ❤ תרבות
• קומדיה
• סיכום שנה
• סטנדאפ
• סאטירה
• פארודיה

אז קצת לפני שחלקנו השיק כוסיות וחגג את סוף השנה האזרחית החדשה, "ארץ נהדרת" סגרה את 2025 ברוח שאופיינית לכל העונה הזו: אפשר (צריך?) להתחיל לחייך. בתוכנית שתמיד התקיימה על המתח שבין סאטירה אנטי-ממסדית ובין בידור להמונים, ההומור הקליל חזר בדלת הראשית. יש הרבה פחות מערכונים שתפקידם לזעזע והבמה ניתנת הרבה יותר לכישרון של השחקנים ופחות לעט הבוערת של הכותבים. "ארץ" מרשה לעצמה להיות משעשעת יותר מהבטן, בהתאם לאירוע הגדול של השנה האזרחית האחרונה: סיום המלחמה ועלייתו של סדר עדיפויות חדש.

>> #התחלנו: 27 סדרות מומלצות שבטח תרצו לראות בחודש ינואר
>> געגועים לקורונה: בינג' קטן וכיפי על האסון הגדול הקודם שלנו

גם מערכון הפתיחה של הפרק היה באותה הרוח בערך: סאטירה עוקצנית על ההתעקשות של נתניהו להגדיר את האסון של השנתיים האחרונות כ"תקומה" – דרך המחשה בתחומים אחרים. זה היה מערכון טוב ומצחיק, שקצת התפספס עם הסיסמא המאכילה בכפית בסיום – איפה שלא היה צריך. הייתה פואנטה מצוינת ואפשר היה להמשיך איתה.

במוקד התוכנית עמדה הדמות הכי מרכזית בעונה הזאת (ובחיים שלנו): הנשיא דונלד טראמפ, בגילומו של עומר עציון. בתוך החליפה האדומה והמצנפת של סנטה קלאוס, "ארץ" הבהירה מי כאן הבוס האמיתי. לכאורה מחלק מתנות לנתניהו או לארדואן, אבל למעשה קובע את גורלם עם ביטחון עצמי מטורף מצד אחד וקלולסיות דמנטית מובהקת מהצד השני. מעבר לכריזמה של עציון, שהופך לכוכב העולה של העונה ה-23, יש כאן הגדרה ברורה – טראמפ הוא הדמות הדומיננטית וכל השאר (נתניהו, הרצוג וגם ארדואן) רוקדים לפי החליל שבו הוא תוקע.

כאן נעשתה הנגדה מאוד מעניינת ברמת הכתיבה: מצד אחד, בנימין נתניהו, שרה וטראמפ רוקדים עם מתנות הכריסמס ושותים כוסות לרגל השנה החדשה, ומירי רגב רוכבת על רכבות הרים בדיסנילנד, אבל רחוק ממיאמי נשארות הבעיות המקומיות, אלה שנתניהו ולהקתו לא ממהרים לטפל בהן. קריית שמונה שמופקרת ונשארת פגועה (סומלילנד? מה עם קריית שמונהלילנד?), והדרום עם מערכון הפרוטקשן, שבעיניי היה הברקה של ממש.

זה לא רק בגלל ההצפה של נושא שבדרך כלל לא חוצה את הרף של המהדורות, אלא גם כי היא היתה פה כתיבה מצוינת. זה היה הסיפור של העבריין שבא לסחוט את ביה"ח סורוקה בבאר שבע, מגלה שאין ממש מה לסחוט ובסוף מגלה שהוא שותף בעיקר לצרות. זאת היתה דרך מצוינת להעביר נושא כואב (ולא אתפלא אם לכותב הבאר שבעי הנהדר, מתן חלק, היה חלק בנושא), ועוד מקרה שבו "ארץ נהדרת" מסיטה את הכיוון מהנושאים המדיניים הלכאורה סקסיים ובוערים – לבעיות האמיתיות שלא תמיד עולות על הרדאר שלנו אחרי כל הסחות הדעת.

עוד הברקה קומית הגיעה מכיוונו של אחד משני הכוכבים הגדולים של הסדרה בשנים האחרונות, יניב ביטון. במערכון שישב סאטירית על נקודה דומה מאוד למערכון הפרוטקשן: ביטון גילם האקר איראני שמבקש להזיק לישראלים דרך הטלפונים ואז מגלה שמה שהם מעלים לרשתות הרבה יותר מביך ומזיק מכל מה שייחשף. אם תרצו, יש כאן אפילו סוג של הודאה של "ארץ" בבעיה של עצמה – המציאות כל כך אבסורדית, שכבר קשה להקצין או להגזים אותה.

ובהזדמנות זו, זמן טוב לברך אורחת ששבה באופן אנדרקאבר למדי: ליהיא האשטג הייתה אחת הדמויות האהובות עליי אבל התפוגגה באופן די מבאס; ופתאום, נדמה שהיא חזרה באדרת אחרת. ליאת הרלב הופיעה במערכון "סיכום השנה בטינדר" (יחד עם עומר עציון), ולמרות שלא היו שם המשקפיים או הקארה, משהו בהתנהגות ובשפה הרגיש מאוד האשטגי. הזדמנות טובה להחזיר אותה לחיינו – כי המציאות באמת פח הפחים.

באופן טבעי, האנרגיות של הפרק התרוממו בעיקר בחלק השני הבידורי והקליל, שהפעם עסק בשני זמרי השנה (נסרין ופאר טסי), אבל התרומם באמת עם ערן זרחוביץ' ולהקת "פורטרט",שביצעה קאמבק קצר יחסית ל"כוכב הבא". במובן הזה, קצת חבל שהלהקה הודחה – היה כאן הזדמנות למשהו יותר מתמשך ומשעשע, אבל כנראה שזו הפעם האחרונה שנראה אותם על המסך של "ארץ" – קצת כמו הדמות של אריק סיני שהיתה מצוינת, ירדה מהר מאוד מהרדאר – אבל תמיד הסבירה פנים.

את התכנית סגרה סדרת המערכונים של ליב יטאנוב שקצת עוברת לי מעל הראש (אולי זה עניין דורי). מערכוני נתב"ג לדעתי הגיעו למקום טוב, ועשו עבודה נהדרת, אבל נדמה ש"ארץ" קצת החליפה את הסדרה ההיא בסדרה של יטאנוב, שאולי עובדת רייטינגית או טיקטוקית, אבל לא באמת מצליחה לשעשע. הכריזמה של תום יער נהדרת, אבל מעבר לדאחקה מתמשכת על תופעת המשפיעניות אין כאן משהו שמחזיק עונה שלמה.

סוף השנה האזרחית מגלם גם, בערך, את מחצית הדרך בעונה של "ארץ" ובהחלט אפשר לתת בה סימנים. כאמור, מינון הסאטירה היחסי ירד (מה שמזכיר שלמשל, הראיון עם אלי פלדשטיין שעורר לא מעט רעש – נעדר מהתכנית) ו"ארץ" קצת חזרה להיות יותר תוכנית בידור עם רגעים סאטיריים מאשר ההפך. האתנחתא הקומית שמסכמת לנו שבוע קשה, ולא המוכיחה בשער שהיא בהחלט יודעת להיות.

יש תחושה שגם "ארץ" – כמו המציאות – מחכה לאירוע הטרנספורמטיבי הבא שייתן לה קריאת כיוון סאטירית. וכמו שאנחנו מכירים את המציאות בישראל, בין אם זה יבוא מבחוץ או מבפנים – הכאפה בדרך והיא אולי גם תחדד את "ארץ נהדרת" בחלק השני של העונה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת