>> יוסי ירום (כדאי שתעקבו) הוא שחקן ובמאי וידאו, תל אביבי מלידה (ידענו שיש גם כאלה), מככב בהצגת הקאלט "גידול ושמו בועז" שרצה בצוותא מאז 2021. בקרוב מאוד (חמישי 30.1 /שישי 29.1) תעלה בתיאטרון תמונע ההצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת" מבית "אנסמבל קבוצת עבודה" בניהולו האמנותי של יגאל זקס, מאת בן סגרסקי ויובל שטיינברג, שבה הוא מככב אפילו יותר. במרכז העלילה כת מסתורית בדרום הארץ שחבריה סוגדים באדיקות למאווררים. כשמנהיגת הכת בת האלמוות מתה ערב אחד בפתאומיות, שני הבנים שלה, פריקואל וסיקואל, מנסים למנוע מהקהילה המיותמת להתפרק. כשהם מגלים צוות דוקו שהסתנן אל הכת כדי לצלם עליה סרט תיעודי, כל מה שהם יודעים על עצמם ועל העולם משתנה.הכרטיסים שלכם כאן.

>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי
>> מועדון שמייצג את תל אביב ומחילת ארנב מופרעת // העיר של דן קרמר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך

1. גינת דובנוב

בין הקריה לקאמרי לכיכר רבין, יש מקום קסום ומופלא, בו תמצא שקט ושלווה, או מרדף אחרי הבת שלך שהרימה נייר טואלט מהרצפה ומנסה לדחוף אותו לפה של חבר. גינת דובנוב היא ריאה ירוקה ופסטורלית, שתמיד תמצא בה עוד כוך קטן שעוד לא ביקרת בו. מאז שיש לי ילדים זה הספוט הכי לוהט לפליי-דייט, פיקניק וצפייה בעגור הלילה בעל הרגל העקומה ששומר על הבריכה האקולוגית.

2. קפה ספסל

ממש בכניסה לגינת דובנוב (מרחוב דובנוב) היה בעבר קיוסק ותיק ולאחר מכן, בוטקה קטן שעמד נטוש עד 2024, שם הקימו את קפה ספסל המעולה. מבעליו של הקפה בבית אריאלה. יש שם כריכים מעולים, קפה מצויין, בורקס בסופש ומאפים ועוגיות ״שת׳לא מאמין״ פרי ידיו של הקונדיטור חן קופרמן. מומלץ.
דובנוב 24 תל אביב

3. חוף מציצים

אני תל אביבי מלידה, אבל לא משתגע על הים. יש לי איזה אנטי לכל הלשחרר לכל המינהלות שמקורן בחול הבלתי ניתן לריסון. שלא לדבר על הים וזה שהוא לא צפוי כמו בריכה… ובכל זאת, לא היה יום בתור ילד שלא היה נגמר עם אמא וסבא ושאר מיני זקיינע׳ס, שמשחקים שש-בש ושותים מהתרמוס מול שקיעה מפוארת, שבחרו את מציצים לחוף הפרטי שלהם, ללון בין גליו הרכים למשמע קול הכרוז של המציל העייף (תראו מה המקום הזה עושה לי! צ׳יזס). על אף שזהו גלגול מאוד מתקדם של החוף בו גדלתי, עדיין יש שם את ה"תל אביב של פעם" שכל כך כיף להתרפק עליה כשמגיעים. אבל בריכה. דפניטלי בריכה.

4. יוקה ומפלצות

במרץ 2022, משום מקום ובלי כל התראה מוקדמת, נפטר חברי הקרוב גיא פרס. גיא היה איש מטורף, חריף, עוף מוזר וכשרוני ובעיקר צייר מחונן. היינו מעבירים שעות של צפייה בתכנים, מדברים קומיקס וסרטים ולפעמים הייתי יושב ובוהה בו מצייר. הוא בדיוק ריכז את כל מאמציו לפתוח את חנות האומנות והקומיקס הכי מיוחדת בארץ, כזאת שתפנה לחובבים ולמקצוענים. הוא כבר השיג ספקים, מעצבים ואפילו את הנכס, אבל החלום נקטע יחד עם גיא. כחלק משימור מורשתו של האיש המיוחד הזה, משפחתו המדהימה הקימה את החנות בניהולה של אחותו, יעל פרס המגה-מהממת, והפכה אותה למוקד עליה לרגל לכל חובב אומנות, גיק מורעל או סתם עוברי אורח שלא יכולים להתעלם מהמקום הפשוט ״אני-בחו״ל-אני-חייב-לצאת-מפה-עם-משהו״ הזה שממוקם בשכונת לבונטין. הם גם מארחים ירידי אמנים ויש להם הוצאת ספרים משלהם המתמחה בנובלות גרפיות וקומיקס של אמנים ישראלים. לא היית מאמין גיאקי.
מקווה ישראל 23 תל אביב

5. אנדרטת רבין

מקום אהוב בעיר? לא יודע. אני לא הולך לשם בכוונה ובוהה באבנים השחורות והקירות משומרי הגרפיטי ומדבר איתו. עם רבין יעני. אני פשוט עובר שם מדי פעם, לפעמים לבד, לפעמים עם אשתי והילדה, וחושב על זה שהייתי שם. הייתי חלק מהאירוע הדפוק הזה שהתחיל להניע גלגלים כל כך קיצוניים של פחד ושנאה ונתן איזו לגיטימציה לאלימות שחיכתה להתפוצץ ורק חיכתה למשוגע הנכון. זה מדכא ומפחיד, אני יודע, אבל יש משהו במחשבה שהייתי שם, בערב שאחרי, ילד נאיבי עם שלט נאיבי – "לא לאלימות" – שגורם לי לחשוב שאם ראיתי את זה מתחיל, אני בוודאי אראה את זה מסתיים. זקיק תקווה.

מקום לא אהוב בעיר:

גן העיר. למה אני עובר ליד אנדרטת רבין אתם ודאי שואלים?כי אחרי שהגן נגמר ביום קיץ לוהט או בסופת גשמים, אני לוקח את הילדה למקום החצי-מקורה הזה, הספק קניון דה-לה-שמטע ספק בית אבות,האפלולי ורווי השיש החום הבלתי ניתן לעיכול הזה, שיש בו כל מה שפעוטה צריכה כדי להעביר שלוש וחצי שעות על גב מכונה מקרטעת ברטט, בעיצוב כושל של תיבת נוח. כמו רבין הסמוך, כך גם גן העיר הוא אנדרטה. רק לאייטיז. לא בקטע רטרו-שיק. ייחודיות ששמורה למקומות כמו הטיילת באילת, הכרמלית וכל טבריה. בארצות אחרות, בניין העירייה הוא מקום שמרכז אליו תיירות ומוקדי עניין. הכל שם, רק צריך מתיחת פנים שתחמיא לעידן שאנו חיים בו. אני עדיין אגיע לשם כי אין על גן העיר. רק תרעננו. תודה. סליחה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״יקומות״ – של רועי כפרי וגון בן-ארי. כאן 11. כמי שהתחנך על ברכי "ניצה ולחם" וחיכה בשקיקה לכל פרסומת של "מילקי", רועי כפרי בעיני הוא מהאנשים שמשנים את התרבות ויוצרים שפה חדשה שמרחיבה את גבולות היכולת לספר סיפור בצורה הכי מקורית ומצחיקה שיש. זו סדרה משוגעת בלי מנגנון שעושה הגיון, אבל כמו ששייקספיר אמר "יש הגיון בשיגעון", והתוצאה ממלאת בהשראה, מצחיקה ומרגשת באמת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר״ביום שבו הכל השתנה״– לא במקרה מבית הוצאת הספרים של יוקה ומפלצות המוזכר לעיל. אנתולוגיית הקומיקס הראשונה שיצאה אחרי שבעה באוקטובר, ומאגדת בתוכה סיפורים אמיתיים, מהאנשים שהיו שם. הכל מאוייר על ד האמנים המובילים והמוכשרים בארץ. מצמרר, מקומם וממלא את הלב בהשראה, שיש ביננו אנשים ששמו אחרים לפניהם ועשו הכל כדי להציל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שיש לו קשר עם הלומי קרב ושבי. מתים מהלכים בינינו, נושאים כאב שאי אפשר לדמיין, מלחמה שנשארת איתם כל יום (גם כשהמלחמה נגמרת) וגל של התאבדויות נוראיות, שאולי היה ניתן לתת להם מענה בזמן. מישהו צריך לעזור להם ולא לתת להם להרגיש שהמדינה מתנערת מהם והזיכרונות שאיתם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענבר דנון. פאקינג אשתי! היא אחרי לידה! שנייה! הבנאדם האהוב עלי בעולם הביא עוד משהו שהכי אהוב עלי בעולם. ממי! אני אוהב אותך! אנחנו בטיים-אאוט!!!

מה יהיה?
AI.

• העיר שלי
• תיאטרון תמונע
• ספסלים
• חוף מציצים
• יוקה ומפלצות
• רצח רבין
• גן העיר

העונה הראשונה של "פיסמייקר", בכיכובו של היוצר ג'יימס גאן, הייתה אירוע לא פחות מפתיע מהעיבוד המחודש ל"יחידת המתאבדים" של שנת 2021. היא נבנתה כחלק מהיקום הקולנועי שייסד זאק סניידר, כולל סצנת סיום עם הופעות אורח של גיבורי "ליגת הצדק". גאן לא ידע עדיין שהוא עומד לקבל את תפקיד הבוס הגדול ולעשות ריבוט שלם ליקום הקולנועי של DC. כשהכריזו על העונה השנייה של "פיסמייקר", השאלה גדולה הייתה איך הסיום הזה ישתלב עם היקום הקולנועי החדש. והתשובה היא גזלייטינג. או לפחות יקומים מקבילים.

העונה השנייה נפתחת היכן שעצרה הקודמת. בערך. למעשה היא נפתחת עם ריקאפ של אירועי העונה הראשונה, אלא שמדובר באירועים קצת שונים ממה שראינו. ההבדל המרכזי הוא שאדביו מבקשת מאמא אמנדה וולר לערב את "כנופיית הצדק", שכיכבה ממש עכשיו ב"סופרמן" החדש, והם אכן מגיעים במקום גיבורי "ליגת הצדק". נרמז שמדובר ביקום מקביל, אבל בשלב הזה אין לנו שום ידיעה שזה אכן כך, ולרגע זה מרגיש כאילו ג'יימס גאן עושה לנו גזלייטינג ומשכנע אותנו שלא ראינו את מה שראינו. אולי זה באמת מה שהוא עושה השביל הכיף.

>> טלוויזיה נאמבר וואן: 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> לא עצמנו עין: 23 הסרטים הכי טובים שמתרחשים אל תוך הלילה

כך או כך, בעקבות התקרית עם הפרפרים, פיסמייקר רוצה עכשיו שיקחו אותו ברצינות ומנסה להצטרף ל"כנופיית הצדק". במקביל הוא מנסה לנהל שיחת יחסינו לאן עם אקהרט, אך גם בזה הוא נכשל, וברגע השפל הגדול ביותר שלו (אורגיה המונית בבית אביו הנאצי שכבר לא איתנו) הוא מוצא דלת ליקום מקביל בו אביו ואחיו עדיין בחיים.ההחלטה של גאן לשנות את הסיום שהוא נתקע איתו בעונה הראשונה לא יכולה שלא להרגיש מאולצת – אבל הוא עשה מה שהוא יכול. המצב של DC היה כל כך מסובך שלא הייתה דרך יותר טובה לצאת מהברוך הזה, ולמרות שברגעים הראשונים זה מרגיש כמו סיטקום שהחליפו בו שחקן של דמות מרכזית וכולם עושים את עצמם שלא קרה כלום, ברגע שהפינה הזאת נסגרת הסדרה מאיצה והולכת לכיוון חדש לגמרי.

זאת עונה שבה ג'יימס גאן מקיים את הבטחתו שלא כל הפרויקטים של DC יהיו בדירוג גילאים לכל המשפחה. על המסך יש לא מעט עירום ודם, הרבה יותר מאשר בעונה הקודמת, ואם חשבתם שגאן ימשיך את מה שעשה במארוול – טעות בידכם. הוא בכלל שואב השראה מ"דה בויז", סדרת הדגל של אמזון פריים שהתפרסמה בזכות האלימות הבוטה והסצנות המזוויעות שלה.

נחמד לראות את גאן לוקח השראה מהילדים הרעים של שכונת גיבורי העל, אבל זה מתגמל במיוחד כשהוא לוקח את הרעיון קדימה, ואיך ההשראה הופכת למשהו אחר לגמרי. בניגוד ל"דה בויז", גאן לא מנסה לזעזע או לעורר שיח ביקורתי, אלא לספר על אנטי-גיבור שרק רוצה שיקחו אותו ברצינות ויש לו מלא מכשולים בדרך. בתור התחלה, הוא לא יודע איך להיות גיבור, ומבחינתו כל מי שמת כתוצאה ממעשיו נחשב לקורבן השלום. מכשול נוסף ומרכזי הוא העבר הבעייתי שלו. ומה יקרה כששני המכשולים יתנגשו?

זה רק הפרק הראשון, אז עוד קשה לדעת איך העונה תמשיך, אבל עושה רושם שג'יימס גאן בונה את העונה בכוונה להעמיק את הדמות של פיסמייקר ואת המורכבות שלו. ג'ון סינה הוא עדיין ליהוק מושלם לתפקיד וכך גם כל חברי הקאסט שחזרו לצד חברים חדשים כמו מיקי רורק (ששיחק בעבר אצל גאן ב"יחידת המתאבדים" וחוזר בתפקיד חדש), ופתיחת העונה מעולה,עם לא מעט אקשן ותחושה הרבה יותר חזקה של "עוד" בסיום.

ההישג האמיתי כאן יהיה אם "פיסמייקר" תיקח את עצמה קצת (אבל ממש קצת) יותר ברצינות ואם צוות התסריטאים, שהוכיח את כשרונו בעבר, יצליח לבנות את הסיפור נכון ולהפוך את פיסמייקר לדמות אנושית ורגישה יותר. ציר העלילה המרכזי, שבו ריק פלאג האב מחליט לנקום בפיסמייקר שרצח את בנו, הלוא הוא ריק פלאג ג'וניור, מבטיח מאוד. נראה שזה הכיוון.
נ.ב: הריקוד בשיר הפתיחה של העונה הזאת טוב יותר, השיר עצמו הרבה פחות מבדר. טעון שיפור בעונה הבאה.
>> "פיסמייקר", עונה 2, שמונה פרקים (פרק בשבוע, מדי יום שישי בלילה), עכשיו ב-HBOmax

• ביקורת טלוויזיה
• גיבורי על
• HBO
• DC
• סדרות מומלצות
• הלנה
• ספסלים

>> שרי עציץ היא שחקנית, זמרת ויוצרת (ראיתם אותה גם ב"העיר הזאת"), והיא תופיע ב-20.12 (20:30) בפסטיבל בכורות הראשוןשיתקיים במרכז ענב במשך ארבעה ימים (21.12-18.12) ויהפוך למסורת חדשה לחשיפת מיטב אמני האינדי החדשים והקולות המסקרנים של הסצנה המוזיקלית בתל אביב.עוד פרטים על הפסטיבל כאן

>> העיר של דורון מדלי // אווירה של סרט ובכל זאת קצת אירופה
>> העיר של מיה לנדסמן // קפה שהזמן קפא בו וטבע עם תנים מייללים

1. המנזר

כשמו כן הוא, מקום מפלט לכל מי שמבקש למצוא תשובה בתחתית של חצי ליטר קרלסברג. או 3 חצאים, תלוי במצב הרוח ובעונות השנה. המוזיקה תמיד על הפלייליסט הנכון, מנעימה את האירוע אבל לא משתלטת עליו. והאוכל. הו, האוכל. השרימפס, הנקניקים, הנקניקיה, הפיש אנד צ'יפס. מטבח המאנצ' האולטימטיבי – מותאם לכל קשת המתפללים הקבועים והאקראיים של המנזר. ואם זה לא מספיק, אז צוות העובדים של המנזר הם הכמרים והנזירות המהימנים ביותר שאפשר לפגוש במחוזות תל אביב.
גדרה 28

2. לבונטין 7

במשך חמש שנות מגורים ברחוב לבונטין האהוב והידוע לשמצה, מצאתי את עצמי מבלה לפחות פעם בשבוע בהופעות רנדומליות (ולפעמים גם ספציפיות) במרתף המעושן והנפלא הזה. לפעמים זכיתי לראות שם את האומנים הישראלים האהובים עליי ולעיתים גם תופעות טבע שנשארו אצלי בלב כחוויה אנתרופולוגית מרתקת וסיפורים לנכדים. האפלוליות החשוכה של המקום הזה מאפשרת לכולם להיות בדיוק מה שהם צריכים להיות באותו רגע. זאת החוויה שלי בתור קהל וגם כזמרת על הבמה הזאת, לפני ומאחורי העמוד המכובד והמפורסם שתקוע באמצע. גם לו יש מקום לבטא את עצמו.
לבונטין 7

3.קולנוע לב

בחודש הראשון שלי בתל אביב, כשגרתי בדירת קופסת גפרורים ולא היה לי כסף למלפפון – עשיתי מנוי לקולנוע לב. הדרך שלי לקבל בברכה וחרדת קודש את שבת המלכה, זה הדייט שלי עם עצמי ביום שישי בשעה 17:00 בצהריים, כשאף אחד – וכשאני אומרת אף אחד, אני מתכוונת א-ף א-ח-ד – לא הולך לקולנוע. אני אוהבת סרטים מוזרים, אימה, גור, צ'ארלי קאופמן-לארס פון טרייר-יורגוס לנתימוס, כל המטורללים המורבידיים למיניהם. בקולנוע לב, תודה לאל, יש הכל מהכל גם בשעות הערביים הסמיכות של יום שישי. אפשר להסתגר שם לשעתיים עם פופקורן וקולה והסרטים הכי טובים בעולם.
דיזנגוף 50

4. מרכז ענב

אחד המקומות הראשונים שהופעתי בהם אחרי שסיימתי ללמוד משחק היה מרכז ענב. זה היה עם "הטרגדיה של מקבת" של תיאטרון האינקובטור, היה ינואר חורפי וגשום וקר. הרגשתי ששייקספיר כותב את החיים שלי מהשמיים ומנחית אותי בשלל תיאטראות ומרכזי תרבות שבתור ילדה חלמתי להופיע בהם. מאז, באופן סנטימנטלי ומקצועי, למרכז ענב יש מקום חם בליבי. להופיע שם שוב, עם מוזיקה ויצירה שלי, מרגיש כמו איזו סגירת/פתיחת מעגל מאוד תיאטראלית, אז שאפו לשייקספיר אם הוא עדיין יושב שם וכותב את העלילה המקורית הזאת.
אבן גבירול 71

5. שוק הכרמל

כאמור, אחרי מיליון שנה ברחוב לבונטין, היגרתי ללב ליבו של השוק. קצת כמו עמק המומינים, רק כרם התימנים. ניחוחות של תבשילים מכל קצוות תבל מעירים אותי בבוקר ואני כבר מכירה בעל פה את כל הרצאות סיורי האוכל (בתור שחקנית וזמרת, זה אימון זיכרון ופרוייקציה מצוין). ההמוניות של הצהריים בשוק והקונטרסט של השקט בערב – אין כמותם בשום מקום אחר בעיר. יש באוויר התרגשות גדולה מהצפיפות והירקות והרעש של החיים התוססים ואז – מגיע הערב הרומנטי והשקט של השכונה. כשבבת אחת כולם מתפזרים, רק הברים הקטנים פתוחים, וברחובות הצרים יש חתול או שניים שמחפשים שאריות שווארמה שנפלה למישהו מהפיתה. לחיות בתוך השוק זה קצת כמו נפש האדם – הכל מאוד קיצוני ומוזר ויש חתולים להתנחם בהם.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר

ספסלים. הספסלים בעיר. חכו רגע לפני שאתם מגלגלים עיניים. אל תבינו אותי לא נכון, ישבתי על כל ספסל בעיר הזאת. שתיתי קפה על כל ספסל בעיר הזאת. בכיתי על כל ספסל בעיר הזאת. זה קצת מטושטש ואולי אני לא זוכרת בדיוק – אבל בטח גם הייתי שיכורה על כל ספסל בעיר הזאת. אבל תל אביב, מעוז הקפה והפנאי של כלל האוכלוסייה בארץ, מדוע לשבת על ספסלייך זו חוויה שמחייבת מקלחת באקונומיקה? אין לי הרבה טענות או דרישות, באמת שלא, אני רק תוהה האם יש דרך שבה המכנסיים שלי לא ידבקו לספסל מפאת שתן רדיו אקטיבי של עכברוש מצוי.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
"מרסל"– הצגה של ג'ייסון דנינו הולט ומיטל רז. מוזיקה של ניר כנען. ליווי וניהול אומנותי של יפתח ליבוביץ'. לרוץ לראות את זה כאילו אין מחר (תיאטרון הבית).

2. איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
האלבום החדש של גיא סטריער – "Eastern Jungle", תופעה מופרעת ומעוררת השראה. מה אומר ומה אגיד, מטאל קרקסי משרה עליי נחת ותקווה.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
תרבות של סולידריות!

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לאחותי. היא בדיוק עברה לעיר והיא עושה מילואים כבר שנה. וגם לאחים שלי, הם לא תל אביביים אבל הם מילואימניקים ברבאק. אני מרימה לשלושתם בלי הבדלי כתובת.

מה יהיה?
חייב להיות בסדר. אין עוד ברירה.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• שוק הכרמל
• מרכז ענב
• קולנוע לב
• לבונטין 7
• המנזר
• ספסלים

בין התופעות היפות בתל אביב של המאה ה-21 אפשר למצוא את ספסלי הנתינה, אותם מוקדים שכונתיים לבגדים, ספרים וכלי בית שבעליהם מאסו בהם והחליטו להעביר אותם למי שצריך במקום סתם לזרוק לפח.האהבה שלנו לספסלי נתינה מתועדת היטבבדברי ימי טיים אאוט, זה אקולוגי ומקיים ומגניב, אבל צריך להודות גם שרוב היוזמות האזרחיות האלה מסתיימות למרות הכוונות הטובות בספסלים גדושי בלאגן וטינופת. ובעיריית תל אביב-יפו רוצים לשים לזה סוף.

>> אפשר לנשום: מדרחוב פלורנטין המחודש הוא מתנה לשכונה הסואנת
>> תל אביב משתדרגת: זו הולכת להיות הפיאצה הכי יפה בארץ

העירייה פצחה לאחרונה בקמפיין נגד ספסלי הנתינה, לפיו "ברור שהכוונה טובה, והמוסרים רוצים שהבגד או החפץ ימצא בית חם ואוהב, אבל בפועל זה מלכלך את הרחוב ויוצר מפגע סביבתי. והאמת המרה היא שרוב הפריטים שתשאירו במרחב הציבורי יגיעו בסופו של דבר להטמנה באדמה", ומציעים מספר אלטרנטיבות עדיפות שיאפשרו להמשיך למחזר ולמחדש בגדים וחפצים, אך גם לשמור על הרחוב נקי ועל הספסלים שמישים לייעודם המקורי – שזה כזכור לשבת עליהם. מטרת הקמפיין היא להסביר לכם איפה בדיוק תניחו את הפריטים האהובים-לשעבר שלכם בלי לזהם את המרחב הציבורי ושמי שגם רוצה להינות מהם יוכל לקחת.

בעירייה ממליצים למי שמעוניינים להמשיך במסורת העירונית החביבה להשתמש בארונות הנתינה וההחלפה הקהילתיים, הפזורים ב-17 נקודות ברחבי העיר (תוכלו למצוא את כולן כאן), שם תוכלו לא רק להניח בצורה מסודרת את החפצים שמהם אתם נפרדים אלא גם להתחדש על הדרך במשהו לעצמכם (ובחינם, כמובן). אפשרות נוספת שמציעה העירייה היא הצטרפות לקבוצות ווטסאפ ופייסבוק ייעודיות להחלפות ומסירות, כשלדבריה ישנן כאלה ברוב השכונות (ואם אצלכם אין – תמיד אפשר להקים). פריטים בלויים ולא שמישים עדיף תמיד להביא למיכל איסוף הטקסטיל המשומש הקרוב לביתכם (כאן תוכלו לאתר אותו).

בקבוצת הפייסבוק"ספסל נתינה",שהפכה את התופעה לפרויקט חברתי-סביבתי מרגש, ברכו על קמפיין העירייה, קראו להקמת ארונות נתינה ובתי נתינה מסודרים נוספים ברחבי תל אביב, ואף משיקים יחד עם המועצה לישראל יפה פרויקט להקמת נקודות נתינה בבתי הספר ובגני הילדים. נכון לעכשיו הקבוצה מפעילה כ-90 נקודות נתינה ברחבי הארץ, ובאתר של הפרויקט ניתן למצוא את מפת הפריסה של הנקודותואף להסתייע בקבוצה להקמת נקודות נוספות. יאללה לתת.

• הבועה
• עיריית תל אביב
• ספסלים
• בגדים

מאיה ערד יסעור היא מחזאית ישראלית ובינלאומית, שמחזותיה יצאו לאור ומוצגים ברחבי העולם בכ-13 שפות. המחזה האחרון שלה"איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים", אותו כתבה כעשרה ימים לאחר שבעה באוקטובר, הוצג והודפס בארץ ובעולם. ההצגה הקרובה שלו תתקיים בתיאטרון יפו ב-9.7 בשעה 20:30 (קליק על הלינק של שם המחזה ואתם שם)

>> העיר שלנו: 9 המלצות שימושית למדי שקיבלנו בשבוע שעבר

1. קפה החשמל

ברחוב החשמל 12 (סמוך לגלריה בן עמי) נמצא קפה "החשמל", שם תמיד מקבלים את פניי בחיוך איציק, שיר ופיליפ וגורמים לי להרגיש שקפצתי רגע הביתה, עם המוזיקה שתמיד נשמעת כמו הפלייליסט שלי והמנה הקבועה שלי (קינואה תרד וקישואים – מומלץ) שלא נמאסת עלי אף פעם. בשעה חמש המקום עובר מטמורפוזה לבר יין משובח בשם "המאוורר", ואם עבדתי עד מאוחר ובא לי לסגור את היום עם כוס יין, הם יפגשו אותי פעמיים ביום.

2. ספסל יעבץ

באוניברסיטת תל-אביב יש ספסל המשקיף אל ריבוע מתכת שממסגר חתיכת ים בקצה הנוף – עבודה של דני קרוון שנקראת "הספסל" (2017). על הספסל כתוב: "ממקום זה נהג פרופסור צבי יעבץ, הדיקאן הראשון של הפקולטה למדעי הרוח, להשקיף אל הים ולתכנן את העתיד". כשאני מגיעה לאוניברסיטה אני אוהבת לשבת רגע, להשקיף אל הים, לתכנן את העתיד ולשאול: פרופסור יעבץ, האם זה מה שתכננת?

3. סמטת האור

ממש ליד קפה החשמל ומול חברת החשמל, יש סמטה קטנה ששמה "סמטת האור". יש בה שילוב תל אביבי נהדר בין בתים לשימור ששופצו לכאלה שעוד מחכים לשיפוץ עם מעטה גרפיטי וקירות מתקלפים, וירוק, הרבה ירוק. אני עוברת שם הרבה ומהרהרת בקשר בין חשמל לאור ובביטוי האורבני של הקשר הזה.

4. ספסל ביפו העתיקה

יש עוד ספסל אחד שאני אוהבת במיוחד להשקיף ממנו אל הים, הפעם בלי תכנונים ושאלות קשות. ממש מול תיאטרון יפו, שהוא מקום אהוב ויקר בפני עצמו, מעבר לכביש, בפינת חמד קטנטנה וקצת מוצנעת יש ספסל אלכסוני שרואים ממנו את כל קו החוף, טפח מיפו, והרבה ים. לפני הצגה אם יש לי זמן, תמיד אקפוץ לביקור אצל הספסל הזה כדי להתפעל מהנוף הנשקף ממנו.

5. תשע נשמות

החנות של הוצאת "תשע נשמות" ברחוב גורדון היא כמו אור בקצה מנהרה. מעבר להיותה של "תשע נשמות" הוצאה מיוחדת, עכשווית ומוקפדת מכל בחינה, החנות שלה היא מקום לבוא אליו ללקט פנינים ספרותיות ולקנות יינות משובחים.גורדון 14

מקום לא אהוב בעיר

המקום השנוא עליי בתל אביב הוא הרמזור שמאלה (אם באים מצפון) ביהודה הלוי 79. כל יום בסביבות השעה שלוש מתחיל להצטבר שם פקק תנועה אימתני שגורם לכולם לצפור בקדחתנות וליצור זיהום רעש סביבתי בלתי נסבל. צפף המכוניות מביא אל הרמזור הזה דרי רחוב פושטי יד, בדרך כלל נרקומנים, וזה קורע את הלב לראות שאין מי שעוזר לאנשים האלה.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע "יופי" של תיאטרון קליפה בבימוי עידית הרמן במוזיאון תל אביב, שבו טקסט שכתב אריאל ברונז הולך ומתפרק ונבנה מחדש בקטעי שירה אופראית, ימיביניימית ואלקטרונית משולבי תנועה, תאורה ואסתטיקה ויזואלית יפהפייה. הקהל נע בין חללי מוזיאון תל אביב בעקבות הסצנות ונפשו משוטטת לבדה בחלל. יש הרבה מה להגיד על הסמיכות של "כיכר החטופים" למרכז התרבות של תל אביב, אבל במקרה הזה לא חשתי דיסוננס או אשמה, אלא לכידות פרדוקסאלית בין הבחוץ לפנים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
נאום הנובל של הרולד פינטר (בתרגום פרופ' אברהם עוז) משמש לי מצפן בכתיבה, בחיים ובמיוחד בזמנים כאוטיים. הוא אמר: "האמת בדרמה לעולם חומקת מידיך. לעולם אינך מוצא אותה, אך החיפוש אחריה הוא כפייתי. החיפוש הוא בבירור הדחף לפעולה. החיפוש הוא משימתך". בתוך כל הרעש הפנימי והחיצוני אני נאחזת בנאום הזה שהוא כמו מגדלור לאמת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים" ו"פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום", הם הארגונים בעלי הדחיפות העליונה לדעתי, אבל לא חסרים ארגונים חשובים שהלוואי שהמדינה הייתה מייתרת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
תל-אביבית בעל כורחה: עינב צנגאוקר. כל החוסן, האומץ, המוסר, האמהות, הנשיות והאנושיות באישה אחת שנלחמת בכוחות נגד אטומים יום ולילה מאז נחטף בנה מתן צנגאוקר.

מה יהיה?
חזרתי השבוע מברלין שם הציגו את הגרסה המקומית של "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" בתיאטרון גורקי (בימוי: ספיר הלר). מפגש עם קהל אחרי ההצגה הזאת, גם בארץ בתיאטרון יפו וגם במקומות אחרים בעולם, חושף אותי לצד הטוב של האנושות על כל קבוצותיה, ומזכיר לי שהשסעים לא גדולים ומאיימים כמו שהמדיה רוצה להראות לנו. ביום שני הייתי בהיכל מנורה בכנס השלום "הגיע הזמן", היו שם המונים של אנשים שמאמינים שיכול להיות פה טוב, שקוראים לפיוס ולשלום. מזמן לא התרגשתי ככה. אני אופטימית.

• העיר שלי
• תיאטרון יפו
• ספסלים
• גן החשמל
• יפו העתיקה
• תשע נשמות
• מטה החטופים והנעדרים