האחד, פסטיבל הג'אז באילת שלראשונה נוהל אמנותית על ידי אישה, התהדר ביותר מ-40% נשים בליינאפ. השני, "פסטיבל הגיטרה", הסתפק באישה אחת מתוך עשר. טור מיוחד על איך הדרת מוזיקאיות עובדת, ואיך גם אל מול הביקורת, האנשים שבמוקד ההחלטות מחליטים לקבור את הראש בחול
תוכנית הדוקו-היסטוריה "הכל אנשים", מבית היוצר של מודי בראון זצ"ל וענת זלצר תבדל"א, הייתה פנינה טלוויזיונית נדירה ששינתה את ההתייחסות הטלוויזיונית גם לדמויות שהטלוויזיה כבר הותשה מהן. זאת בזכות גישת התוכנית, שהדגישה את הזווית האנושית של הדמויות, לפני פועלם שנכנס לספרי ההיסטוריה. המבנה האישיותי, בגישתם של זלצר ובראון, קדם לכל. ההווה של חיינו מחזק את התזה שלהם.
>>הספיק לנו ביקור קצר במרכז הגאה כדי לזכות בניצוץ קטן של תקווה
הפרק הדמיוני של "הכל אנשים" שיעסוק בייצוג נשים בפסטיבלי מוזיקה בישראל, יתמקד קרוב לוודאי בחודשים פברואר ואפריל 2024, באמצעות שני מנהלים אומנותיים – ניבה עמלי מעוז ורוני חוס – ושני פסטיבלים עם הפרש של חודשיים ביניהם באילת. הראשון, שהסתיים בסוף פברואר בניהולה של עמלי מעוז, היה מהדורת החורף של פסטיבל הג'ז באילת הוותיק, בעוד שהשני הוא פסטיבל "פסטיבל הגיטרה" בניהולו של רוני חוס, שיתקיים בעיר באפריל בפעם החמישית.
פסטיבל הג'ז באילת רשם השנה היסטוריה קטנה/גדולה – אחרי יותר מ-20 שנות פסטיבלי ג׳ז באילת, זו היתה הפעם הראשונה בה אישה מנהלת אומנותית את הפסטיבל – עמלי מעוז, שצברה ניסיון שנים רבות לצידו של מייסד פסטיבל החורף בעיר, דובי לנץ. למרות משק כנפי ההיסטוריה, העובדה שמדובר באשה חסרת חשיבות. עמלי מעוז היא מנהלת אומנותית עם חזון והבנה רחבה במוזיקה, אבל גם מבינה את תפקידה כמנהלת אומנותית בפסטיבל הממומן בכספי משלם המיסים.
לא היינו נדרשים לנושא, כמובן, אלמלא ההבדל הברור בייצוג נשים כמוזיקאיות בליין-אפ של שני הפסטיבלים בעיר הדרומית. בעוד שבפסטיבל הג'ז 6 מתוך 14 המופעים היו בהובלת מוזיקאיות – יותר מ-40%, יחס גדול יותר מהיחס בין גברים לנשים בג'אז הישראלי – בפסטיבל הגיטרה המנהל האומנותי חוס "מצא" רק מוזיקאית אחת (נינט) שתוביל הרכב, מתוך 9 הרכבים על טהרת הגברים. כלומר כ-10% נשים. כדי להתמודד עם הביקורת שהעריך שתגיע, ככל הנראה, חוס שילב בארבעה מתוך תשעת המופעים "זמרות אורחות". וכאילו שלא די בכך, כנראה כי קשה למצוא זמרות בישראל, מירי מסיקה מתארחת בשני מופעים שונים. כאמור, הכל אנשים.
זו לא הפעם הראשונה בה חוס לא שם תשומת לב לייצוג הנשי: בפסטיבל התמר בניהולו, שנת 2015, הזמרת היחידה שהופיעה על הבמה המרכזית הייתה אורית שחף, סולנית היהודים. נשים נוספות לקחו חלק ב"מופעי חינם" על במות בשולי האירוע – מופע לציון שלושים שנות יצירה לקורין אלאל, ומופע דואט של הדס קליינמן ואביב בכר. חוס הגיב לביקורת דאז בראיון לאתר ווי נט בציטוט המכעיס "כרגע כנראה בשוק הישראלי הגברים טיפה יותר בולטים ביכולת האמנותית שלהם. הייתי מת שיהיו הרבה נשים בפסטיבל. אבל זה מה שיצא השנה".
שבע שנים לאחר מכן, שוב ב"פסטיבל התמר", רק בארבעה מתוך 21 המופעים היו נשים. כשפורסם הליין-אפ הטיחה שירי מיימון דברי ביקורת בעמוד האינסטגרם שלה: "זה לא רק נדנוד מגדרי — זה עניין עקרוני, אקוטי, והוא ישפיע על זמרות ומוזיקאיות לעתיד, שמוותרות היום כי המציאות מראה להן שאין לנו מקום". מהפקת הפסטיבל נמסר דאז: "באופן סטטיסטי יש ייצוג גדול יותר של גברים כי זה המאזן הישראלי".
תת הייצוג לנשים והתשובות לביקורת היו דומות גם ב"פסטיבל הגיטרה" של 2021. בפסטיבל באותה השנה הופיעו יותר מ-40 גברים, אל מול שלוש נשים בלבד, כאשר שתיים מהן בכלל הופיעו יחד. כלומר, רק בשנים מתוך 19 מופעי הפסטיבל היתה נוכחות של מוזיקאיות נשים. כתוצאה מהביקורת, מספר ימים לפני תחילת הפסטיבל הצטרפה ללין אפ מוזיקאית נוספת. חוס, באמצעות יחסי הציבור של ההפקה, הגיב: "אנחנו לא דוגלים בליהוק על בסיס מגדרי, ולא חושבים שיש אמן או אמנית שהיו רוצים שילהקו אותו מתוקף המגדר שלו".
בשנה שעברה, במהדורת 2023 של "פסטיבל הגיטרה", ממש כמו בפסטיבל התמר לפני כעשור, מתוך 12 מופעים רק בשלושה השתתפו נשים. ב"מופעי חינם", כמובן, והוגדרו כ"מופע צהריים אינטימי". במודעה הראשונית של המופע שמות הגברים נכתבו בצבע כחול, ושל הנשים בוורוד אך בעקבות הביקורת הפקת הפסטיבל שינתה את המודעה (ולא חלילה את הליין-אפ), ופרסמה התנצלות בפייסבוק: "גם השנה נעשו פניות מצידנו לנשים רבות – חלקן לבמה הגדולה, חלקן כאורחות וחלקן לבמת צהרים. ברוב המקרים הדבר נפל על בעיית זמינות של המוסיקאיות. יחד עם זאת אנחנו שומעים אתכם ונפעל במקביל על מנת לשפר כבר את הפסטיבל הקרוב במובן הזה".
אז הגענו לפסטיבל הקרוב, והנה -מתברר כי הפער בין ההצהרה על שיפור המצב שהובטח ("אנחנו שומעים אתכם") לבין למציאות שבפועל (הוסיפו "זמרות אורחות" בחלק מהמופעים) זועק לשמיים. מדובר בשערורייה שלהערכתי, רק בגלל העובדה שחוס נחשב לאחת הדמויות החזקות בתעשייה, הביקורת עליו לא נשמעת בגלוי.
עמלי-מעוז ככל הנראה לא רואה את עצמה כמנהלת אומנותית פורצת דרך, בדיוק כמו שחוס ככל הנראה לא רואה בעצמו כמי שמונע ממוזיקאיות לקחת חלק בפסטיבלים בניהולו. יתכן ששניהם צודקים אבל כאמור – הכל אנשים, והבחירה בידיהם. כל עוד החקיקה הישראלית מפגרת שנים אחרי אירופה וארה"ב בתחום ייצוג נשים בפסטיבלים הממומנים בכספי ציבור – חוס, עמלי-מעוז ושאר הבכירות והבכירים בתעשיית המוזיקה הם היחידים שיכולים לשנות את המצב. זו צריכה להיות המשימה והשליחות שלהם בעידן הנוכחי, אבל לא רק שלהם. גם בכירים או בכירות במשרדי ממשלה ו/או ברשויות המקומיות שבשטחן ותחת אחריותן מתקיימים אירועי מוזיקה גדולים יכולים להיות "סוכני שינוי". אלו יכולים להתריע, לרמוז, ללחוץ ואפילו לאיים – כדי להבהיר למוזיקאיות ישראלית מכל הז'אנרים, שרואים אותן ו"שיש להן מקום", כדברי שירי מיימון.
ניבה עמלי מעוזסירבה להגיב.
תגובתו של רוני חוס:"כמנהל אומנותי אני מחויב קודם כל לקהל. המחויבות הזו נמדדת בתוכן מקורי, בהתאמה לקהל היעד ובביקוש. כמובן שלעתים לא מסתייע, והאמנים לא ניתנים להשגה מטעמיי לו״ז/תקציב/רצון (כולל נשים). אני מודע לכך שמבחוץ זה נראה פשוט וקל, אך כשניגשים להרכבת הפאזל האומנותי זה לא רק עניין של בחירה שלי. יש לא מעט מוקדים טכניים בדרך. ולמרות זאת, אנחנו מצליחים לרוב להגיע לתוצאה ראויה".
תגובת פסטיבל הגיטרה:"אנו גאים בתוכנית האומנותית שלנו, וגאים שהצלחנו להרים את הפסטיבל למרות הקשיים הידועים. ליהוק המשתתפים תלוי תוכן, זמינות האמן וביקוש. גם 'טיים אאוט' מוזמנים לבוא וליהנות ממוסיקה בלי מספרים ובלי כמויות. רק מוסיקה״.
יותם זיו הוא עורך ומגיש התוכנית "ג'ז ישראלי" בקול האוניברסיטה באוניברסיטת רייכמן בהרצליה
