שומעים את הזמזום הרחוק הזה? אל תיבהלו, זה בסף הכל קצת דיסטורשן שמגיע כל הדרך מאזור גן העיר, ומבשר על בואו של הפסטיבל הכי רועש במרכז העיר: פסטיבל "המגבר", שחוזר זו הפעם החמישית למרכז ענב לתרבות, יתקיים כמדי שנה בחודש פברואר הקרוב (10-14.2), ויספק לשורדי הרוק הישראלי בית למשך 5 ימים, עם 11 הופעות מיוחדות שנתפרו במיוחד עבור הפסטיבל. גיבורי גיטרה, נא להתאסף.
>>מסם הרדמה לקאלט לאומי: המהפכה התרבותית של "שם טוב האבי"

הפסטיבל הוא יוזמה משותפת של מרכז ענב לתרבות והמון ווליום, חברת הבוקינג המייצגת את האמנים המובילים ברוק הישראלי, וזה ניכר בליינאפ המפואר, לרבות במופע המרכזי שיפתח את הפסטיבל ויציין 35 שנים למותו של יוסי אלפנט עם ליינאפ מפחיד הכולל את ברי חסרוף, יהלי סובול, מאור כהן, נינט טייב, נעם רותם, ערן צור, קיקי מלניקי, אור אדרי, אבי בללי ועוד, בהפקה מוזיקלית של להקת קורדרוי.

מעבר לכך, לא מעט הופעות יחגגו ציוני זמן משמעותיים בתולדות הרוק המקומי: להקת פונץ יחגגו 35 שנים לאלבום הבכורה במופע בלעדי לפסטיבל, עם אורח מאותה התקופה – חמי רודנר, בעוד שבוא לבר, הרכב הפאנק-רוק החיפאי, יחגוג 20 שנות רעש, זיעה ומהפיכות קטנות, שיופיעו עם הרכב סופר-גרופ רועם שמורכב מחברים מלהקות האחים צברי, Kids Insane, Antigona Rex ועוד. יובל מנדלסון יציין עשור לצאת הפרויקט "שירים לבלה" עם אורחים כמו גורי אלפי, אסף ליברמן ודנה מודן, וגם בלה מנדלסון עצמה, בעוד שלהקת ג'נגו תחזור לשנות ה-90 עם מופע שמתמקד בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, והמופע "המכשפה השלישית" של יעל כהן יפיח חיים במוזיקה של המכשפות.

בגזרת הדור שלא הכיר את הניינטיז תמצאו הופעה של גיאגיא שיארח את קיקי מלניקי וקייסקינדר, ואת אור אדרי שתארח את אולי דנון וג'וני שועלי, אבל אין ספק שהשנה הוותיקים תופסים יותר את הבמה כי גם דנה ברגר תופיע ותארח את תומר ישעיהו, מני בגר יציין ארבעים שנות רוקנ'רול עם אירוח של סי היימן וההרכב המשותף של ערן צור, שלומי ברכה ודני מקוב "טריפולי" יתאחדו גם הם על הבמה, בהופעה ראשונה מזה 4 שנים. בין ההופעות הקהל יהנה מתקלוטים של שדרני רדיו הקצה, ואם אתם ממש רוצים, אפשר גם לרכוש כרטיס משולם לצמד הופעות שיתקיימו באותו הערב. מי ייתן ואלי הרוק יהיו אדיבים אליכם.
לכל הפרטים ורכישת כרטיסים להופעות

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• פסטיבל
• רוקנ'רול

יש שלב שבו זה חינני להיות רוקר בועט ומתריס, ויש שלב שבו דווקא להפוך למבוגר מהרהר שלוקח אחריות היא הבחירה החכמה, ונראה שניק קייב השלים את המהפך. בסביבות שנת 2000, בערך בתקופה ש"קליפורנקיישן" התנגן בכל חור, המוזיקאי האוסטרלי צוטט עם אמירה לא מחמיאה, שמאז התנפחה במימדים לציטוט בלתי נשכח שהאינטרנט מאוד אוהב למחזר: "אני לנצח עומד ליד סטריאו ואומר 'מה דה פאק זה הזבל הזה?', והתשובה היא תמיד הרד הוט צ'ילי פפרז". לא יפה, גם לא באמת נכון – אבל יש להודות שדי מצחיק.

>>מתעתע ויוצא דופן: הרבה מאוד צופות יבינו בדיוק על מה "חלב" מדבר

מאז עבר קייב פחות או יותר אלף גלגולי חיים ועוד יותר טרגדיות אישיות, אז כנראה שהוא למד וגדל, כי אמש הוא פרסם פוסט בבלוג שלו "The Red Hand Files" קייב נשאל על הציטוט הזה מאחד הקוראים, והחליט לענות בפתיחות שמאפיינת את גלגולו המבוגר. "בערך לפני 25 שנים, זרקתי הערה חסרת הצדקה כלאחר יד על הרד הוט צ'ילי פפרז. לא היתה שם כוונה רעה, זה היה סתם סוג הדברים המגעילים שהייתי אומר דאז כדי לעצבן אנשים. הייתי טראבלמייקר, מערבב שיט, מרגיש הכי בנוח בתפקיד של המעצבן החברתי", פתח קייב את הפוסט. "אולי זו סוג של תכונה אוסטרלית אצל אנשים מהדור שלי, אני לא יודע, אבל התגובה הזו עקבה אחרי לאורך רבע המאה האחרונה".

עם זאת, רוב כמעט מוחלט של הפוסט עוסק דווקא באהבה והערכה שהוא רכש לאורך השנים עבור אחד מחברי הפפרז. "אבל הדבר המעניין ביותר בזה הוא לא מה שאמרתי על הצ'ילי פפרס, אלא התגובה מפלי, נגן הבס שלהם", הוא כתב. "בפייסבוק, פלי ביטא עד כמה הוא הרגיש פגוע מההערה שלי, אבל המשיך כדי להגיד, ובפירוט רב, שהוא אוהב את המוזיקה שלי בלי קשר. הוא כתב מכתב אהבה אדיב עמוקות ופתוח לב לניק קייב. אני זוכר שבאמת התרגשתי מהמילים שלו, וחשבתי איזה בחור עם קלאס הוא היה, ומרגיש באיזה רמה תת הכרתית שלא הייתי מסוגל לתפוס באותו שלב בחיי, שפלי הוא בן אנוש בקליבר שונה לגמרי, ובאמת, מרמה גבוהה יותר".

את המכתב שלו ממשיך קייב עם סיפורים על מערכת היחסים והמפגשים בין שני המוזיקאים לאורך השנים, שמביעים הערכה הולכת ומתגברת, אבל אז מגיע הפאנץ'. "בשבוע שעבר", כותב קייב, "פלי שלח לי שיר, ושאל אותי אם ארצה להוסיף לו קצת שירה. זה היה עבור 'אלבום חצוצרה' שהוא עושה. זה לא עבורי לחשוף על מה השיר, רק שזה שיר שאני מוקיר יותר מהרוב, עם ספק הליריקס הכי גדולים שאי פעם נכתבו, שיר מכזו מעלה שמעולם לא הייתי מעיד לשיר אם פלי לא ביקש ממני".

כדי לסיים את התנצלותו, קייב המשיך עם תיאור פיוטי של השיר ("שיחה יפייפיה בין החצוצרה של פלי לקולי"), ומסביר שהשיר "מתעלה על חלקיו האינדבידואלים והופך לריקוד קוסמי מתפתח לאיטו, בצורת פיוס והתנצלות". ואיכשהו, זה לא הכל – כי קייב מסיים עם אפילוג מתוק שחושף סיפור קטן על פלי, האדם, שמתאר אותו כאמיץ ומתוק וקצת קוקו, בעודו מדבר עם דוב על שבילי הטיול בלוס אנג'לס. אם ממש בא לכם (וממש בא לכם), אתם יכוליםלקרוא אותו כאן. איזה כיף לראות את כוכבי הרוק המזדקנים משלימים.

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• ניק קייב
• רוקנ'רול

לכל אחד יש את השיר שאיתו הכיר את להקת Guns and Roses. במקרה שלי, זה היה Paradise City. ברגע שראיתי את קליפ ההופעה בשחור לבן ידעתי שאני רוצה להיות שם, לצעוק את מילות השיר, להצטופף עם קהל שקופץ מצד לצד ומשתגע מכל צווחה של הסולן אקסל רוז. אבל השיר הזה יצא לפני 35 שנים, והלהקה כבר עברה את ימי הסקס סמים ורוקנרול שלה.

ברוב הופעות הרוק, מי שיככב במופע כזה הוא הסולן, אך במקרה של גאנז אנד רוזס, מי שהופך את ההופעה לבלתי נשכחת הם דווקא שאר חברי הלהקה: הבסיסט דאף מקאגן, המתופף פרנק פרר, הקלידן דיזי ריד, הגיטריסט ריצ'רד פורטוס וכמובן – גיבור הגיטרה סלאש. לראות את כל חברי הלהקה על במה אחת זה דבר מרגש עבור מעריצים רבים, גם אם ראינו את זה בעבר (ושוב, תודה ללייב ניישן שדואגים לנו), וזה תמיד מרגש, גם בגילם המופלג. אקסל רוז בן 61, סלאש בן 57, השניים הזדקנו קצת מאז הצילומים של Paradise City, והחוויה קצת השתנתה, לטובה ולרעה.

כשהסתכלתי במהלך ההופעה מסביב שמתי לב לשני דברים: הראשון הוא הגיל של הקהל. רוב רובו היה מורכב מאנשים מבוגרים יחסית, כאלה שעקבו אחרי הלהקה עוד משנות השמונים, והאנרגיות היתה בהתאם. לא היו מעגלי פוגו מטורפים, אלא יותר משפחות והורים שבאו עם הילדים שלהם, זוגות שבאו ביחד לערב רומנטי, ושום שריד לחוויית ההופעה המטורפת שמכרו לי דרך קליפ לפני שנים. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שהיו אנשים רבים שלא הכירו את כל המילים לכל השירים.

יש אמנים שהקהל מכיר את כל השירים שלו בעל פה, שלא משנה מה הם ישירו, הקהל ישיר איתם. בהופעה של גאנז אנשים ידעו רק את השירים לקלאסיקות המוכרות – Paradise City, Sweet Child of mine, Welcome To The Jungle, Live and Let Die, Knocking on Heavens Door, Civil War ובניגוד מוחלט למזג האוויר הנוכחי או התאריך, November Rain. רוב השירים האלו הגיעו בשלב מאד מאוחר בהופעה, וזה הגיוני. אם הלהקה הייתה מופיעה רק עם הקלאסיקות היא לא הייתה יכולה להחזיק שלוש שעות הופעה – זמן מרשים, על אחת כמה וכמה בגילם – אבל במקום חלוקה שווה של שירים מוכרים לאורך ההופעה, קיבלנו אותם רק בסופה.

ההופעה נפתחה עם It's So Easy, שיר עם אנרגיות מקפיצות שמאפשר לאקסל רוז להתחיל בטונים נמוכים יותר, אבל ניכר שהוא כבר מתקשה להגיע לגבהים שאליהם הגיע בעבר. את המאבק בקול שלו הוא מתחיל מעט מאוחר יותר, ב-Welcome To The Jungle, שם הוא מצד אחד עשה את כל מה שצריך כדי לתת ביצוע הגון, ומצד שני ממש מנסה לשיר כמו שהוא היה שר בעבר. זה היה השיר המוכר הראשון בהופעה, והוא אכן היה ביצוע מצוין שהפך את סלאש למרכז ההופעה. כל חברי הלהקה הם לא השחיפים שהיו בעבר, אלא אנשים מבוגרים – אך כאלה שמצליחים לנגן בכישרון רב. כשהם ניגנו את השיר הזה, היה אפשר לשכוח בקלות מהגיל, כי האנרגיות שלהם חזרו עם האנרגיות של הקהל, כשראו על מסכי הענק של פארק הירקון את האצבעות של סלאש זזות ללא הפסקה על הגיטרה.

ובנתיים המאבק של אקסל רוז נמשך. שיאו היה כאשר ביצע את Estranged, והקול שלו נשבר לגמרי. אי היה אפשר להבין מילה שיצאה לרוז מהפה, לא רק כי הוא איבד את כל הדיקציה שלו בשיר הזה, אלא בעיקר כי הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא הזדקן. רוז הוא פיטר פן שכלוא בגוף של אדם בן שישים. הוא מפצה על כך בהמון תנועה וריצות על הבמה, כולל הופעה מרגשת על הקלידים עם השיר November Rain, אבל Estranged היה ביצוע שאני מעדיף לשכוח, בעיקר כי אם לא היו לו את חברי הלהקה שיפצו על זה עם הכישרון האדיר שלהם, זה היה די עצוב. לראות אדם מבוגר שמסרב להכיר בשינויים שגופו כופה עליו זה מראה לא קל לצפייה שעורר בי אי נוחות, ואיכשהו למרות הכל ולמרות הקול, ההופעה הזאת הייתה מדהימה וניצלה בזכות השירים המוכרים, ובזכות סלאש. רק בשבילו היה שווה ללכת.

הלהיטים הגדולים, כאמור, הגיעו בשלב מאד מאוחר של ההופעה. היה צפוי שיסגרו את ההופעה עם Paradise City, אבל מאז Welcome To The Jungle שהגיע יחסית מוקדם, לא היו שירים מזוהים מדי, והיה אפשר להרגיש את הרעב של הקהל לשירים שאפשר לשיר. כשזה הגיע, זה הגיע בגדול. אקסל רוז הציג את כל היכולות שלו כפרפורמר על הבמה, עם אנרגיות מטורפות, ולמרות שמצד אחד זה היה קצת עצוב לראות את תסמונת פיטר פן בפעולה, הוא רץ לאורך כל הבמה הלוך ושוב, רקד עם המיקרופון ברקע ונתן לעצמו פשוט להתפרק על הבמה, במובן הטוב ביותר של המילה.

כל מי שאוהב הארד רוק, או בכלל מעריך מוזיקה טובה, צריך לראות פעם אחת בחייו את הביצועים לשירים Sweet Child of Mine ו-Paradise City. אקסל רוז אולי פישל בכמה שירים במהלך ההופעה, אך את הלהיטים הוא הצליח להחזיק, וזה היה שווה את ההמתנה, והיה שווה את המאבק. לראות גיטריסט כמו סלאש מתפעל את הגיטרה שלו במיומנות מטורפת, מחליף בין גיטרות כאילו הן היו קלפים של פוקימון, ופשוט נהנה מלתת שואו, זאת חוויה שאני לא אשכח לעוד הרבה זמן.

ההופעה הזאת לא הייתה מושלמת. אקסל רוז איבד את הקול הצעיר והגבוה שהיה לו, וכעת צריך לחפש את הקול שלו כאדם מבוגר. למזלו הוא לא לבד בסיפור הזה. סלאש באמת היה מרכז ההופעה – בין אם בזכות הנוכחות והיכולות הפרפורמטיביות שלו (שכוללות אפקטים מטורפים שהוא עושה עם המיקרופון בזמן שהוא מנגן), ובין אם בזכות הכישרון הענק שלו. מזל שהשניים הצליחו למצוא את עמק השווה לאחר סכסוך ארוך וקשה. אנחנו אולי מרוויחים מזה, אבל מי שבאמת היה צריך את זה הוא אקסל.

• ❤ תרבות
• ביקורות מוזיקה
• הופעה
• גאנז אנד רוזס
• רוקנ'רול
• זקנים