>> מיכל ויץ היא יוצרת, במאית ומפיקת קולנוע תיעודי, ובשנה האחרונה גם המנהלת האמנותית החדשה של פסטיבל דוקאביב, שמהדורתו ה-27 תצא לדרך בשבוע הבא (חמישי, 22.5) עם עשרה ימים של חגיגה דוקומנטרית במהלכה יוקרנו מאות סרטי דוקו מופלאים מהארץ והעולם ואף יוכתר הסרט שיזכה לייצג אותנו בקרב על מועמדות לאוסקר.כל הפרטים כאן (כרטיסיה כבר בטח קניתם, כן?)

>> תעודת הצטיינות: 7 סרטים שאסור להחמיץ בדוקאביב 2025
>> קסם הדוקו: 6 אירועים שלא כדאי להחמיץ בדוקאביב 2025

1. הנילוס

כמה ניסים קרו במקום הזה. הנפש שלי עם הנילוס מהערב הראשון של הפתיחה שלו, מקום שהוא לב אחד ענק.
אלנבי 33

2. אולפני אדיט

כל יוצר קולנוע מכיר את היכל חדרי העריכה המפואר הזה. שם נרקמים חלומות והופכים לסרטים מעולים. זהו מוסד תל אביבי אהוב עלי במיוחד ותמיד כיף להיות שם ולחוש את העשייה.
ברזילי 1

3. גן השלום

ברחוב הושע, ממש ליד חוף המציצים, שוכן לו גן הילדים הפלאי הזה שייסדה הגננת פילו לפני עשרות שנים. זכיתי להכיר את המקום בזכות הילדים שלי שמתחנכים שם, ומצאתי את עצמי נפעמת מהשותפות הקהילתית, העשייה הפדגוגית, ומילדים וילדות שמלמדים אותנו, המבוגרים, כמה כולנו שווים ומסוגלים.
הושע 11

ארץ הפלאות. גן השלום (צילום: אוסף פרטי)

4. ליגורי

הסנדוויצ'ים והקפה הכי טעימים בעיר. מה אדם צריך יותר מזה?
דיזנגוף 201

5. גן העצמאות

כעוף החול חוזר אלינו גן העצמאות, בגרסתו המשופרת והכיפית ממש, במיוחד בסוף היום, במיוחד כשהשמש שוקעת.

מקום לא אהוב בעיר:

אזור המוסכים בשדרות יהודית והסביבה. לא משהו אישי נגד מוסך כזה או אחר אבל כל ביקור במוסך הוא חוויה מקטינה שמחרבת לך את היום, אין מה לומר.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
התערוכה של רות פתיר במוזיאון תל אביבלגמרי פתחה לי את הלב והרטיטה אותו. יצירה מלאת כנות, כאב ויופי.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט הדוקומנטריזוכה האוסקר "אין ארץ אחרת". אחרי שצפיתי בסרט לא היה לי אוויר במשך כמה ימים, אבל אז המחנק התחלף בתקווה. יש כל כך הרבה אנשים טובים משני צידי הסכסוך הזה, עם רצון לחיות בחופש ובכבוד. לאנשים האלו יהיה את הכוח לשנות את המציאות בסופו של דבר וללמד את העולם חמלה מהי.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ברור שלמשפחות החטופים דבר ראשון, במקביל הייתי תומכת ומתנדבת באגודה לזכויות האזרח. זכויות אזרח הופכות להיות מצרך נדיר פה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בועז טרגרמן, מבעלי הבאצ'ו והמרסנד, עליהם השלום, שהיו לי כמו בית ואני בתקווה וציפייה למרסנד החדש שבוזי יפתח (שמעת בוזי?)

מה יהיה?
יהיה טוב, רק אם ניאבק על זה.

• העיר שלי
• דוקומנטרי
• דוקאביב
• גן העצמאות
• הנילוס
• ליגורי
• רות פתיר
• אין ארץ אחרת

>> תמר טסלר היא תל אביבית יותר שנים מאשר ירושלמית. היא מעצבת גרפית ומהבולטות שבמאיירות ארצנו (רק אתמול פרגנו לה כאןעל הפוסטר של פסטיבל "מקומות שמורים" שנפתח היום) – והיא גם סופרת שספרה החדש והשלישי, "החיים הנפלאים של דודה מונה", יוצא לאור בימים אלה. הוא נכתב בהשראת דודתה, הכוכבת הישראלית הראשונה בהוליווד, חיה הררית, ששיחקה את הגיבורה הראשית בסרט "בן חור".כמה קליקים והוא שלכם.

>> העיר של יונתן ברק // מקום ללכת בו מכות ומקום לברוח מהמציאות
>> העיר של טומאס יול // חצר שמזכירה את ספרד ומקום למסיבת רווקים

1. גזוז לוינסקי

כבר לא מעט שנים שכוס הגזוז של בני בריגה, שהיא סוג של גינה אקזוטית קטנה מלאה בצמחים ופירות מותססים ודחוסה לכוס פלסטיק גבוהה, מצליחה לשמח אותי. באופן כללי אני מחבבת את מתסיסי הפירות והירקות בעיר הזו, אז זה המקום לפרגן גם ל"באתי להתסיס" של הילה הראל.
לוינסקי 41

2. דניאל בלום כורך ספרים

באלנבי 87 דניאל בלום כורך ומתקן ספרים. כמו פעם. ספרי אומן או ספרים ומארזים בהוצאה מיוחדת.שווה לבקר.

דניאל בלום כורך ספרים (צילום: מתוך האתר binddaniel.co.il)

3. סדנת בעלי המלאכה

מקום מופלא לסדנאות דפוס רשת ולעבודה שוטפת למי שכבר בקיא במלאכה.אי של שפיות מלא בצבע וניירבשכונת נגה.
ניצנה 15

4. המספרה של קטיה

במובלעת קטנה ברחוב זמנהוף נמצאות קטיה, נעמה וצופית הספריות החמודות, שהן, מניסיון, כל מה שבחורה צריכה לצידה בחיים האלה.
זמנהוף 10

5. קפליקס שלמה המלך

הקפה השכונתי, הדבר הכי יציב ביומיום שלי פה. המקום היחיד בעולם שמחזיק ספל קפה עם השם שלי עליו.
שלמה המלך 12

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

באופן כללי, להיות הולכת רגל בתל אביב זה לא עניין נעים במיוחד. עוד לא נמצא הפתרון לשילוב בין הולכי רגל וכלי תחבורה דו גלגליים ממונעים לסוגיהם שמציפים את העיר. מה גם שהחפירות, הבניות והחסימות לא עוזרות לבלגן.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
באחד מהסרטים בתערוכה של רות פתיר במוזיאון תל אביב יש קטע שבו היוצרת מתנצלת בפני אישה שנפגעה ממנה. זו התנצלות כנה שיש בה גם קריאה לעזרה, שמנוסחת באופן כמעט רשמי והיא שברה לי את הלב. אני מרגישה שהמחיר שאנחנו משלמים כחברה עכשיו הוא אדיר. כל אחת ואחד במדינה הזו נמצא במצב רגשי נפיץ ואנחנו פוגעים אחד בשני כל הזמן. ההשתהות הזו, גם אם מעט מכנית, על ראיית האחר והניסיון לגרום לו לראות אותך – היא כנראה הבסיס להחלמה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לאחרונה צפיתי בסרט החדש של אנדריאה ארנולד, "בירד", שכולו חופש אמנותי וחדוות עשייה. הצפייה ביצירה כל כך משוחררת הזכירה לי שהמנוע של כל יוצר/ת חייב להיות אומץ ואמת פנימית, לא משנה באיזה נושא הוא/היא בוחרים לעסוק.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
המטה למשפחות החטופים//תרבות של סולידריות

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ממשיכה לפרגן למסעדת האחים, שמתחילת המלחמה מצאו את הדרך להירתם ולרתום למאמץ האזרחי ופתחו חזית תומכת ומקדמת שיח. את החולצות שהדפיסו לשיקום העוטףאפשר לקנות באתר שלהם.

מה יהיה?
עכשיו, יותר מתמיד, חשוב להפוך את המשפט הפאסיבי הזה לאקטיבי. מהיכול להיותאנחנו כבר מבינים.מה שיהיהתלוי בנו.

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• גזוז
• קפליקס
• הולכי רגל
• רות פתיר

מרוסקת. ככה יצאתי מהתערוכה של רות פתיר שנפתחה השבוע במוזיאון תל אביב. אבל ההתרסקות הזאת הייתה הכל מלבד מדכאת. התרסקות מזככת. התרסקות שהיא גם חכמה וגם מצחיקה וגם שבורה (שלא נאמר שבּורה). התרסקות שמוכיחה שוב שדרך אמנות אפשר לחוות דברים בצורה אחרת לגמרי. לא חלילה כבריחה מהחיים (אני אפילו לא רוצה להשתמש במילה) – אלא כאלטרנטיבה.

>> האלבום של ענר שפירא ז"ל מתאר את כל מה שאיבדנו // ביקורת
>> כל אמני מונטיפיורי – התאחדו! (ואנחנו הרווחנו לילה של תרבות)

"ארץ אֵם", או בלועזית M)otherland), היא כנראה אחת התערוכות שדיברו, כתבו ועסקו בהן הכי הרבה – מבלי שאף אחד.ת באמת צפה בה במלואה. ב-7 בספטמבר 2023 התבשרה רות פתיר ואוצרות הפרויקט – מירה לפידות (האוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות) ותמר מרגלית (האוצרת של המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, וגם אחותה של לפידות) – שהפרויקט שהציעו נבחר לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה, אירוע האמנות העכשווית החשוב בעולם. הביאנלה מתקיימת אחת לשנתיים ומוצגת במשך שישה חודשים שלמים, במהלכם מגיעים אליה מבקריםות מכל רחבי הגלובוס.

חודש בדיוק אחרי שקיבלה פתיר את הבשורה, אתםן יודעיםות מה קרה. כן, נו, הדבר הזה ששינה את המציאות עבור כולנו. היא והאוצרות המשיכו לעבוד במרץ, למרות קולות שהחלו להישמע מסביב וקראו לחרם. בבוקר פתיחת שערי הביאנלה לפריביו המקדים לתקשורת, יצאו השלוש בהודעה לעיתונות לפיה הביתן הישראלי ישתתף, אבל יישאר סגור. עבודת וידיאו אחת תוצג כך שתתאפשר בה צפייה מבעד לחלון הזכוכית הגדול, אבל התערוכה כולה תפתח רק כשיושג הסכם הפסקת אש ושחרור כל החטופים.

באפריל 2024, כשהתקבלה ההחלטה הזו, עוד היתה (אולי? מי זוכרת) תקווה שדבר כזה יקרה במהלך חודשי הצגת הביאנלה, ושבשלב מסוים ייפתח הביתן לקהל. זה לא קרה. הוא נותר סגור עד סגירת הביאנלה בנובמבר האחרון. כשהסתיימה הביאנלה פורסמה האינפורמציה המשמחת לפיה רכש המוזיאון היהודי בניו יורק את התערוכה במלואה, אבל לפני שתגיע אליו היא מוצגת עכשיו (כלומר, מהיום ועד אמצע ספטמבר) במוזיאון תל אביב לאמנות.

התערוכה מורכבת ברובה מעבודות וידיאו, שמוצגות כל אחת מהן בחלל נפרד. את פני המבקרים מקבלת צלמית פריון עתיקה מתקופת בית ראשון, שמושאלת מאוסף מוזיאון רוקפלר בירושלים, והיא היא כוכבת הסיפור. טוב אולי זה לא מדויק. פתיר עצמה היא כוכבת הסיפור.

בגיל 36, אחרי שאביה נפטר (ואחרי שיצרה סביב מותו את היצירה המדהימה "אבא שלי בענן" שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית ב-2022), גילתה פתיר שהיא נשאית של גן ה-BRCA, מוטציה גנטית המציבה אותה בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד והשחלות. עוד היא גילתה, שהודות למוטיציה, היא זכאית ואף מעודדת להתחיל תהליך של הקפאת ביציות, במימון המדינה, או כמו שהיא מגדירה את זה "מסתבר שהביציות שלי הן אוצר לאומי".

התהליך כולו, ממפגשים עם רופאות ורופאים, דרך ההזרקות מול המראה בבית וכלה בהשפעה שלו על היחסים שלה עם מי שסביבה, מתועדים בעבודות הווידיאו. רק שבמקום דמותה של פתיר עצמה ודמויות של בני ובנות אנוש אחרים סביבה – מככבות בו הצלמיות הפרהיסטוריות. וזו לא עוד אנימציה מתוחכמת ככל שתהיה, אלא שימוש בטכנולוגיה מתקדמת, במסגרתה הסתובבה כשהיא נושאת עליה חיישנים שמנטרים את תנועות הגוף שלה ובוראים אותן מחדש בדמות צלמית.

האפרטוס לא מוסתר. להפך, בקטעים מתוך "ארץ אם", העבודה המרכזית בתערוכה וגם הארוכה ביותר, הוא נחשף במלואו כשפתיר מופיעה מול המצלמה ולוקחת אותנו אל מאחורי הקלעים של הטכנולוגיה. היא מציגה בפני הצופים את הרגעים הכי אישיים שיש, אבל הם מתווכים על ידי דמויות משונות, מחוסרות הבעה, שכמו נחפרו מתוך אתרי עתיקות. הרפרור הזה להיסטוריה הוא לא אסתטי בלבד, הוא גם מצהיר בפנינו אמת אחת חד משמעית: להיות אישה תמיד היה פאקינג קשה. וגם תמיד יהיה.

למרות שפתיר מספרת את הסיפור המאוד-אישי שלה, היא מספרת את הסיפור של כל הנשים כולן, משחר ההיסטוריה ועד היום. נכון, לא כולן עברו הקפאת ביציות, לא כולן הזריקו לעצמן הורמונים ואפילו לא כולן ילדו. אבל זה בכלל לא משנה. הסיפור הוא אותו הסיפור, הרגש הוא אותו הרגש, ההרגשה בבטן היא אותה הרגשה בבטן. אצל כולן. אולי גם אצל כולם, וכשיצאתי (מרוסקת, כאמור) מחלל התערוכה, אחד הדברים שתהיתי לגביהם הוא איך גברים מגיבים לכל הדבר הזה. אז גברים, עדכנו.

"לא רציתי ילדים, אבל הרגיש כל כך חבל לוותר על מה שיש לטכנולוגיה להציע", היא אומרת באחד הקטעים בעבודה המרכזית, ומוכיחה שגם לעסוק בנושאים כבדים כמו עידוד ילודה (בטח בישראל), אפשר בהמון הומור (ואתן יודעות עד כמה זה חסר באמנות הישראלית). "את מבינה, במקצוע שלי אני אמנית והחומרים שלי הם החיים עצמם", היא כותבת באחד המכתבים לרופאה, גם כן במסגרת אותה העבודה. וזה בדיוק מה שאמנות טובה מצליחה לעשות – לפרוש בפנינו את החיים עצמם, אבל לאפשר לנו להתחבר אליהם ממקום אחר.

עבודת הווידאו האחרונה בתערוכה, "מקוננות", נוצרה אחרי ה-7 באוקטובר. היא מציגה את הצלמיות בהפגנה, בצומת בגין/קפלן כשהנוף מאחוריהן מוכר לכולנו. וככה הן פוסעות להן, חלקן נטולות גפיים, חלקן ללא ראש. שבורות. שבּורות. כמונו.

כשהתקבלה ההחלטה של פתיר, לפידות ומרגלית להשתתף בביאנלה אבל להותיר את הביתן סגור, חשבתי שמדובר במהלך אמיץ ונכון. חשבתי ככה גם בזמן הביקור שלי בביאנלה בספטמבר, כשראיתי את תשומת הלב שהביתן מעורר, גם כשהצפייה בו מתאפשרת רק מבעד לחלון. א.נשים ניגשו וקראו את השלט וההצהרה שבו – חלקם השתהו שם יותר, ניסו להציץ מבעד לזכוכיות, חלקם המשיכו הלאה. ובכל זאת, המהלך היה אפקטיבי. הוא עורר תשומת לב, לכל אורך תקופת ההצגה של הביאנלה (חצי שנה!) – ולא רק סביב ההחלטה והפתיחה (או אי הפתיחה) של הביתן.

אני שמחה גם שלא צפיתי בפרויקט של פתיר שם, בוונציה, עם כל העושר והיופי המיינד-בלואינג מסביב. לא הייתי מצליחה להכיל אותו בצורה ראויה בסיטואציה הזאת. אני כן קצת מצטערת עכשיו על זה שכל שאר העולם לא נחשף אליה, אבל אני בטוחה שזה עוד יקרה – בין אם בניו יורק או במקומות אחרים שהיא תגיע אליו. בינתיים, אתםן יכוליםות ללכת ולצפות בה, ממש פה במרכז העיר ובלי צורך בשתי טיסות קונקשן כי טילים מלבנון ואיום איראני. בעצם, אתםן לא יכוליםות ללכת. אתםן חייביםות.
>> רות פתיר, ארץ אם. אוצרות: מירה לפידות ותמר מרגלית. עוזר לאוצרות: עמית שמאע.מוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• מוזיאון תל אביב
• תערוכת יחיד
• רות פתיר
• הביאנלה בוונציה