האפוס האינטרגלקטי התזזיתי והאופטמי להפליא הזה מחבר בין ריאן גוסלינג עם יצור אבן חייזרי וידידותי כדי להציל את הגלקסיה מאירוע קטסטרופלי. זוהי הוכחה, אם בכלל היה צורך בה, שבלתי אפשרי שלא לאהוב את הכוכב ההוליוודי – אפילו אם יש לכם לב מאבן. עם שילוב כמעט בלתי ניתן להתנגדות של כריזמת סטיב מקווין ואדישות נוסח דרופי הכלב, גוסלינג מביא קסם אישי ויכולות קומדיה פיזית אל המדען-שהפך-למורה-שהפך-לאסטרונאוט-בעל-כורחו ריילנד גרייס, שמתעורר משינת חלל כדי לגלות שחבריו לצוות מתים, ושהוא נמצא בעומק כמה שנות אור לתוך משימה בכיוון אחד להצלת השמש הגוססת. והוא תיכף יתחיל להתמודד עם המשימה, ברגע שיבין איך לרחף בחללית מבלי לפצח לעצמו את הראש על לוח השליטה.

אם משימת ההוראה האחרונה של השחקן – דרמת ההרואין "חצי נלסון" מ-2006 – הסתיימה רע, הרי שזו הנוכחית נראית מבטיחה אפילו פחות עבור המדען המבולבל. "אני שם את ה-'נוט' ב'אסטרונאוט'", הוא מציין כש"פרויקט הייל מרי" קופץ לפלאשבק של 'מה שקרה לפני' ההמראה. לא היו אימונים, הוא מוחה. הוא אפילו לא עשה את "הקטע בבריכה". "העולם סומך עליך", משיבה אווה סטרט (סנדרה הולר), הראש הקשוח של המאמץ הבינלאומי של הרגע האחרון להציל את העולם. כדור הארץ מתכונן להשמדה קפואה, כך שהוא כנראה היה מת בכל מקרה.

כאן נכנס אותו חוצן מסתורי בצורת סלע, "רוקי", שעוגן לצד החללית של ריילנד ומבצע מגע ראשון. השניים מוצאים במהרה דרך לתקשר, ומאחדים את כישוריהם והידע שלהם למען מטרה משותפת. זהו הברומנס של השנה, כאשר אפקטים מעשיים ובובנאות מעניקים לחוצן הכי חביב מאז אי.טי תחושה של מוחשיות.

הבמאים פיל לורד וכריס מילר ("ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש") נשענים על רומן המקור של אנדי ויר, השייך לז'אנר המדע הבדיוני ה"קשה" (בערך), כדי להגביר את הכנות, אם כי מבלי להקריב את כל הדביליות. הקצב מהיר, למעט קטע איטי שבו ריילנד ורוקי בוחנים זה את זה.

כמו בעיבוד שלו ל"להציל את מארק וואטני" – משימת חילוץ נוספת מאת ויר שמתענגת על שיתוף פעולה וגילוי לא פחות מאשר על הריגושים העוצמתיים של הז'אנר – התסריטאי דרו גודארד מאתר נקודת איזון מושלמת בין הסיכון, הקומדיה והלב שבסיפור. זהו אינו מדע בדיוני עמוס פילוסופיה ברוח "שמש" (2007) או "סולאריס" (1972), אלא קרוב יותר ל"ריצה שקטה" (1972) בחגיגה שלו של תושייה וחוסן. תפנית במערכה השלישית משנה הכל, אבל גם שום דבר לגבי הרגשות שלנו כלפי מעשי הגבורה של ריילנד.

הצילום האוורירי של גרייג פרייזר מעניק זוהר זהוב לחללי הפנים של הקפסולה. גם האפקטים המיוחדים נראים מפוארים: רקיעים רחבי ידיים בצבעי ספיר וטורקיז שהייתם עומדים בתור כדי לראות בפלנטריום, גם אם לא היה מצורף אליהם סרט. הפסקול הנהדר של דניאל פמברטון מהדהד את הרוח השמימית הזו.

עם גוסלינג והולר בחזית, לורד ומילר סיפקו הרפתקה קוסמית עם תקווה בלב וניצוץ בעיניים. זה שובר הקופות המד"בי שאנחנו צריכים בזמנים העצבניים האלה: המנון לחוסן ושיתוף פעולה שמחפש פתרונות ודוחה מצוינות ייחודית – אמריקאית, או אפילו אנושית – כדי לחגוג את האפשרויות הפשוטות של, ובכן, פשוט להסתדר קצת טוב יותר ביחד. כי לפעמים, זה באמת קשור לחברים שרכשנו לאורך הדרך.
הביקורת המקורית פורסמה באתר טיים אאוט העולמי.

• ביקורת סרטים
• ריאן גוסלינג
• קולנוע
• המסך
• מד"ב

ראיין גוסלינג, אמילי בלנט, קומדיית אקשן רומנטית המתרחשת על סט צילומים של סרט – מה עוד צריך? לא הרבה. תסריט יותר מדויק היה יכול להועיל, והתפקיד של בלנט היה יכול להיות קצת יותר גדול, אבל בסך הכל מדובר בסרט קיץ מבדר, עם בדיחות חביבות ואקשן מעולה, והרבה גוסלינג.

>> "מתחרים": סקסי, אינטלקטואלי, מלהיב. וממש לא סרט ספורט
>> "הכפתן הכחול": סרט אהבה על כל גווניה // ביקורת
>> "ג'ויקה": מחול ענוג ושברירי של התעללות ידועה מראש // ביקורת

פעלולנים, אלה שגורמים לכוכבים להיראות טוב, זכו ללא מעט סרטים על פני השנים. בשנות השבעים ברט ריינולדס גילם פעלולן ב"הופר", ו"הכפיל" של ריצ'אד ראש הוא אחד הסרטים הכי טובים של שנות השמונים (אף שאינו זוכה לתהילה שמגיעה לו). גם ג'ין קלי ב"שיר אשיר בגשם" מתחיל את דרכו כפעלולן. וכמובן, קוונטין טרנטינו הקדיש שניים מסרטיו לפעלולנים – "חסין מוות" ו"היו זמנים בהוליווד", עם בראד פיט בתפקיד כפילו של לאונרדו דיקפריו. ועדיין, הרושם הכללי הוא שהפעלולנים לא מקבלים מספיק תשומת לב, מה גם שאין להם קטגוריה באוסקר.

"זה הסיפור של אחד הגיבורים האלמונים הגדולים של אמריקה. ראיתם אותו, אבל אף פעם לא ידעתם מי הוא. הרעתם לו ובכיתם בשבילו, נשים רצו למות בשבילו. אבל האם הוא אי פעם קיבל קרדיט? או את הנערה? לא. הוא מה שאנחנו מכנים פעלולן, והסיבה שאני מדבר עליו בכזאת חיבה היא שזה אני, קולט סיוורס". המונולוג הזה פתח את "The Fall Guy", סדרת הטלוויזיה בכיכובו של לי מייג'ורס משנות השמונים. הסרט הנוכחי מבוסס עליה באופן חופשי ביותר, מה שמסביר למה מייג'ורס בן ה-85 קופץ להופעת אורח.

גוסלינג הוא קולט סיוורס המספר את סיפורו לצופים. הוא מרבה לשמש ככפילו של כוכב האקשן טום ריידר (אהרון טיילור-ג'ונסון), ובין הפעלולים הוא מנהל רומן עם מפעילת המצלמה ג'ודי מורנו (בלנט). אבל אז הוא נופל במהלך פעלול מסוכן, נפצע קשה ופורש מהמקצוע. טלפון ממפיקה (האנה וודינגהם המצחיקה מ"טד לאסו") משכנע אותו לחזור לעבוד בסרט בכיכובו של ריידר שמצטלם באוסטרליה. הפיתוי מבחינתו הוא שזה סרטה הראשון של ג'ודי כבמאית. אף שמדובר במד"ב אקשן עם חייזרים, נראה שג'ודי כתבה את התסריט בהשראת יחסיה עם קולט, שמבחינתה היו יותר מסטוץ. גם מבחינתו, אבל הם לא העזו לדבר על זה.

בהגיעו לסידני, המפיקה מספרת לו שטום הסתבך עם אנשים מפוקפקים ונעלם. היא מבקשת ממנו למצוא אותו לפני שג'ודי תגלה שאין לה כוכב. קולט יוצא לחפש את טום ונקלע לסדרה של מרדפים מטורפים ועימותים אלימים עם בריונים מנופחי שרירים. חלק מהזמן הוא נעזר בכלב חמוד שמבין רק צרפתית, ובסטפני שו מ"הכל בכל מקום בבת אחת".

דיוויד ליץ' ("דדפול 2", "רכבת הקליע") היה כפיל הפעלולים של בראד פיט (בין השאר ב"טרויה" וב"מר וגברת סמית") ומתאם פעלולים, לפני שהחל לביים סרטים. נראה שהוא בא ל"הכפיל" מאהבה, וזה הופך אותו לאיש הנכון במקום הנכון. סצנות האקשן הפרועות מדגישות את עבודת הפעלולנים והן מצוינות. בכותרות הסיום משולבים צילומים של הפעלולנים האמיתיים שעבדו בסרט. אבל יותר מכל זה סרט של גוסלינג, שאחרי "ברבי" וההופעה הנלווית בטקס האוסקר הוא השחקן הכי מגניב בעולם. גם כאן בעצם הוא מגלם סוג של קן – זה שבשולי התמונה או מחוצה לה לגמרי. בכמה סצנות אקשן מופרכות כראוי הוא אף לובש חליפה צהובה, גוון שהיה משתלב היטב ב"בארבי". גוסלינג מקסים בתכלית, בלנט מקסימה לא פחות, והכימיה ביניהם יכולה למלא אלף מבחנות.

באחת הסצנות בסרט ג'ודי מאלצת את קולט לחזור על אותו פעלול כואב שוב ושוב, כנקמה על כך שנעלם מחייה, לא משנה כמה זה עולה להפקה. זה סיקוונס משעשע, אבל גם בעייתי משום שהוא מציג את הבמאית כלא מקצועית בעליל. אחת הדעות הקדומות שעוצרות נשים מלהתקדם היא הטענה שהן לא רציונליות ושהן נותנות לרגשות שלהן להשתלט. לכן בעולם שבו במאיות, לא כל שכן במאיות אקשן, הן עדיין מיעוט זעום, יש בכך טעם לפגם.

פרט לטרוניה הנ"ל, "הכפיל" זורם בכיף, ונתמך בהופעותיהם השנונות של וודינגהם וטיילור-ג'ונסון – ככל הנראה ג'יימס בונד הבא – שמעצב פרודיה מוצלחת על כוכבי אקשן הטוענים שהם מבצעים את הפעלולים שלהם בעצמם. הכלב הוא מזן קלפי אוסטרלי, ודמותו בתסריט עוצבה בהשראת כלבה המנוח של זוגתו של גוסלינג, אווה מנדז, שהבין רק צרפתית. אפילו בסרטי אקשן עתירי תקציב, הרעיונות הכי טובים לרוב מגיעים מהחיים.

3.5 כוכבים
The Fall Guy בימוי: דיוויד ליץ'. עם ראיין גוסלינג, אמילי בלנט, האנה וודינגהם, אהרון טיילור-ג'ונסון. ארה"ב 2024, 126 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• ריאן גוסלינג
• הוליווד

• Facebook
• Twitter
• Email

ריאן גוסלינג נמצא בעשירון העליון של הקסם האישי. הטריק שלו הוא לגרום לבן השיחה לחשוב שהוא־הוא הצ'ארמר. הוא צוחק בקלות, צחקוק נמוך של שותף לפשע. הוא מקשיב היטב ומשיב בקפידה, כאילו לא נשאל אותן שאלות כבר אלף פעם, כאילו אתם שני חברים ותיקים שמקשקשים ולא שני זרים במלון בלוס אנג'לס.

זה הקסם של קסם – להיות חתיך הורס אבל רגיש, עם לחיצת יד חזקה וחיוך ערמומי. וכולם אוהבים אותו על זה: גברים, נשים, ילדים, כולם מקבלים פיק ברכיים בגלל ריאן גוסלינג. אחרי שהוא איים לפרוש ממשחק (ואחרי "נהר אבוד", סרט הביכורים שלו כבמאי, שנקטל על ידי המבקרים), הוא חוזר בגדול. הוא פסנתרן ג'אז בסרט־מחזמר "לה לה לנד", רוקר מדוכדך ב"Weightless", סרטו הבא של טרנס מאליק, ולפני כן הוא מופיע – עם שפם מוגזם לגמרי – במותחן הקומי "בלשים בע"מ".

רוב התפקידים שלך היו אפלים. "בלשים בע"מ" היא קומדיית סלפסטיק. רצית לעשות משהו קליל יותר?

"זה סוג הסרטים שגדלתי עליהם. גדלתי על מל ברוקס, עד שנהייתי קצת יותר מבוגר וגיליתי שיש עוד סוגים של סרטים, זה מבחינתי היה מה שקולנוע אמור להיות".

הסרט מתרחש בלוס אנג'לס של שנות ה־70. היה לך דימוי של העיר בראש כשגדלת רחוק משם, בקנדה?

"בהחלט כן, ואני חושב שעשיתי סרטים שניסו לשחזר את הדימוי הזה. 'דרייב' היה חלק מזה, ככה לוס אנג'לס נראתה בדמיון שלי. 'בלשים בע"מ' היא בהחלט הפנטזיה הסבנטיזית שלי על העיר".

רוב הילדות שלך הלכה על הופעות בתוכניות ילדים. מאיפה האמביציה?

"ההשפעה הכי גדולה שלי הייתה כנראה הדוד שלי. הוא עבר לגור איתנו כשהייתי ילד ונהיה חקיין אלביס. השואו שלו פשוט השתלט על הבית, כולם נהיו מעורבים בזה. זה נשמע משוגע, אבל אז זה היה הגיוני וממש כיף. הוא בכלל לא נראה כמו אלביס – הוא היה קירח, עם שפם וסימן לידה ענקי. אבל כשהוא היה על הבמה הוא היה אלביס. ראיתי אותו הופך להיות מישהו אחר, ראיתי את האנרגיה הזאת ואיך היא הוציאה מכולם את המיטב. כשהוא החליט שהוא מפסיק עם זה, זה היה קשה, כי כולם פשוט חזרו לחיים שלהם והכל שוב נהיה משעמם".

אז יכולת לגמור חקיין אלביס?

"ולקחת ממנו את המושכות או את פאות הלחיים? לסחוב ממנו את המורשת? לא. אבל רציתי למצוא דרך לשמר את התחושה הזאת, להיות בסביבה של האנרגיה הזאת. אז חיפשתי את הדרך שלי. הייתי בלהקת מחול, ניסיתי כל מיני דברים עד שסרטים התחילו להשפיע עליי".

מה היה הסרט שהכי השפיע עליך?

"זה יישמע מגוחך, אבל אני זוכר שצפיתי ב'החבר'ה מהשכונה' ("Boys ‘n the Hood") ויש סצנה ששוטר מצמיד בכוח את קובה גודינג ג'וניור למכונית והוא מתחיל לבכות כי זה כל כך משפיל. באותו רגע חשבתי: אני כל כך מזדהה איתו ואני ילד לבן קטן מקנדה. זה הכוח של קולנוע. אם זה טוב, זה יכול לגרום לך להרגיש מחובר גם לדבר שהכי רחוק מהחוויה האישית שלך. כשהסרט נגמר, חזרתי להיות ילד לבן קטן מקנדה, אבל לשעתיים הייתי מישהו אחר".

הסרט הבא שלך הוא "לה לה לנד". מחזמר נכלל ברשימת הדברים שאתה חייב לעשות לפני שאתה מת?

"לא! אף פעם לא ממש רציתי להיות זמר. כשהייתי ילד הייתי שר בחתונות. הייתי בן 8 וזו הייתה דרך קלה להרוויח 20 דולר".

ועבדת עכשיו אצל טרנס מאליק האגדי. איך היה?

"אני בטוח שלא תהיה לי עוד חוויה דומה. הוא מדהים ואחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי. הוא משהו אחר – הוא אף פעם לא חולה, הוא דובר עשר שפות, הוא יכול לזהות ציפורים לפי הציוץ שלהן. לא היה תסריט. הוא היה אומר לי: 'לך לג'וני רוטן, קפוץ לו על הגב'".

ג'וני רוטן מהסקס פיסטולז משחק בסרט? איך הוא הגיב כשקפצת לו על הגב?

"הוא היה סבבה עם זה".

"בלשים בע"מ", מחמישי בבתי הקולנוע

• ריאן גוסלינג
• סרטים
• תרבות