שום דבר בהיסטוריה המשפחתית שלי לא רמז על עיסוק עתידי בשואה. הוריי נולדו בארץ, השואה לא נכחה בביתנו, ועבורי היא הייתה נושא לסמינרים בתיכון או לספרי היסטוריה. אך במבט לאחור, כל תחנות חיי הובילו אותי לרגע שבו אני נמצא היום: מהפקת תצוגות הווידאו במוזיאון יד ושם, ועד לייסוד והובלה משותפת שלמיזם "עדות 710".

>> שרדתי את טבח הנובה. אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו
>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. היינו נאיבים

השיעור הגדול ביותר שלי לא הגיע מהספרים, אלא מטעות טכנית אחת, צורבת, בלב ברלין הקפואה.
לפני כשני עשורים, צילמתי סרט תיעודי עם ברט, ניצול שואה שחזר לראשונה למקום בו שכן בית ילדותו ("עין נפקחת פנימה", 2005). עמדתי שם, בשלג של מינוס 20 מעלות, וצילמתי בחרדת קודש סצנה שבה הוא מספר לראשונה לבתו על ההסתתרות בבית הזה. כשסיים, לחצתי על כפתור העצירה וגיליתי לחרדתי את האותיות REC מופיעות על המסך. רק אז הבנתי: לא הקלטתי דבר. הסיפור המרגש, החד-פעמי, אבד.

ברט הסכים לספר את הסיפור שוב מול המצלמה, אבל העוצמה כבר הייתה אחרת. לקראת סוף הסיפור, הוא פרץ בבכי ואמר שבדיוק בגלל הרגעים האלו הוא נמנע מללכת ליד ושם או למוסדות דומים – כי הוא הופך ל"רגשי מדי". האירוע הזה מלווה אותי מאז ועד היום. הוא ממחיש את הקונפליקט המורכב בין החשיבות לתעד והצורך הקולנועי הדרמטי, לבין הצורך האנושי של השורד להמשיך בחייו ולהימנע משיבה חוזרת ונשנית אל הטראומה.

באותה תקופה זכיתי להיות חלק מצוות ההפקה של סרטי התצוגה למבנה החדש של מוזיאון יד ושם. במשך שנה השואה מילאה את חיי. ראיינו עשרות עדים, ובשילוב חומרי ארכיון הפקנו כ-11 שעות וידאו של סרטים קצרים, שמטרתם לתת שמות ופנים לששת המיליונים ולספר את האירועים גם מנקודת מבטם של השורדים. במהלך שעות הצילום הרבות מצאתי את עצמי מרותק בעיקר לדילמות האנושיות הבלתי אפשריות: מתי מחליטים לאכול את פיסת הלחם של מישהו אחר? כיצד משתיקים תינוק במסתור כדי להציל את השאר? ומעל הכל – מתי יודע הורה להיפרד מבנו או מבתו הקטנים, ולהעלות אותם על רכבת אל הלא נודע כדי להציל את חייהם? השורדים הובלו בראיונות לנושאים בהם עסקו הסרטים הקצרים, אך רוב סיפורם נותר מחוץ למסך המוזיאון.

בסרטה עטור הפרסים של יעל חרסונסקי, "שתיקת הארכיון" (2010), שזכיתי להפיק, עסקנו בקשר בין אמת, זיכרון ותיעוד מצולם באמצעות סיפורו של סרט תעמולה נאצי שצולם בגטו ורשה. לקראת סיום העריכה קיבלנו החלטה אמנותית קשה: לא לציין את שמות הניצולים המופיעים בסרט עד לכתוביות הסיום. רצינו להדגיש שהפעם הסרט אינו עוסק בסיפורם האישי, אלא חוקר את "האתיקה של התיעוד". הביקורת לא איחרה לבוא, ואיתה זרעים של חרטה. בדילמה בין היצירה לבין הזהות של מוסר העדות – גברה היצירה. חומרי הגלם של הראיונות בכל היצירות הללו טמונים במחסני חברות ההפקה במקרה הטוב. מה שנותר מעשרות שעות של עדויות הן דקות בודדות, שנבחרות כדי לשרת רעיון.

ואז הגיע שבעה באוקטובר.
ב-9 באוקטובר, כשמחבלים עוד התבצרו ביישובי הנגב המערבי, הקמנו את "עדות 710". מהניסיון שצברנו בתיעוד שורדי שואה ידענו שאדם שעובר טראומה זקוק למי שיקשיב לסיפורו – הקשבה מלאה, אמפתית ולא חוקרת. הבנו שהיתרון שלנו הוא היכולת להציב מצלמה באופן אוהד וקשוב, כזו שתוכל לשרת גם את ילדינו ונכדינו כדי ללמוד, להבין וליצור מתוך מה שאירע ביום הזה.

בעוד שבסרטים דוקומנטריים הצורך הקולנועי גובר לעיתים על הפרט, ב"עדות 710" בחרנו להעמיד את צרכיו של השורדים במרכז. אנחנו פועלים לאור משנתו של ד"ר דורי לאוב, פסיכיאטר ניצול שואה, שטען שהמאזין לטראומה הוא "הלוח החלק שעליו נחקק האירוע בפעם הראשונה".

בניגוד לתיעוד עיתונאי שמחפש את ה"כותרת", או תיעוד קולנועי שמחפש "דרמה", אנחנו מציעים הקשבה נטולת אינטרס, מלאה ואמפטית. העדויות מפורסמות לציבור באישור מוסרי העדות, ללא מוזיקה מרגשת, ויזואליה נלווית או עריכה מגמתית. אנחנו לא מחפשים גיבורים או קורבנות – אנחנו מבקשים להשיב את האנושיות למקום בו היא נרמסה.

בשנותיה הראשונות של המדינה עסק היישוב היהודי במלחמת קיום קליטה והקמת תשתיות וכמעט לא הותיר מקום לעיבוד והקשבה לאלו שבאו מהתופת; הם נדרשו להילחם, לבנות, להמשיך הלאה. היום, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, עלינו להיזהר לא לחזור על אותה טעות. הטילים והשגרה המאתגרת, מאות ימי המילואים המשפחות והעסקים הקורסים, דוחקים את סיפורי השבת הנוראית לקרן זווית. רבים מאיתנו לא פנויים להקשיב, מתקשים להכיל את הכאב. בעולם, צילומי המלחמה מעזה לבנון ואירן והדימויים המשתנים הופכים את המתקפה הרצחנית של שבעה באוקטובר לזיכרון מעומעם. אנחנו ממשיכים לתעד כדי לוודא שהקולות האנושיים של כל מי שהיה שם יישמעו ויישמרו לעד.

הלקח שלמדתי בין השלג בברלין לבתים המפויחים בבארי הוא אחד: אדם שחווה טראומה זקוק בראש ובראשונה למקשיב, לא לבמאי. ביום השואה הזה, כשאנו זוכרים את העבר ומביטים בכאב על ההווה, התפקיד שלנו הוא להיות הלוח החלק הזה – כדי שהזיכרון לא יהיה רק מסמך ארכיוני, אלא גשר של ריפוי ואנושיות.
>> איתי קן-תור הוא מייסד שותף, מנהל פיתוח, שותפויות תוכן ומשאבים ב"עדות 710"

• טור דעה
• יום השואה
• שבעה באוקטובר
• מלחמת שבעה באוקטובר

קוראים לי ס'. שרדתי את הנובה, וכבר שנתיים וחצי שאני בטיפול פסיכולוגי סביב מה שקרה לי בשבעה באוקטובר.
הרבה פעמים שואלים איך זה מרגיש "לחזור לשגרה". האמת היא שאין באמת חזרה. יש בעיקר תנועה בין מצבים. בימים כמו אלה שאנחנו חווים לאחרונה, ואולי מדויק יותר יהיה להגיד כבר שנתיים וחצי מאז שבעה באוקטובר, משהו בגוף לא נרגע. בין הלחץ לחרדה לחוסר הוודאות, התגובה הזו היא אנושית וגם צפויה. רק שאצלי, ואצל רבים כמוני, העוצמות גבוהות יותר. הרבה יותר.

>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. נאיבים שכמונו
>> למה כאן 11 נותנים לנאשמת בפשע חמור את הבמה להתמסכן? שוב?!

נהוג לחשוב ש"טריגר" הוא משהו ברור: מראה, ריח, רעש. אבל לפעמים זה הרבה יותר עדין מזה. לפעמים זו רק תנועה אחת קטנה והגוף כבר עושה את החיבור לבד. הוא זוכר. הוא זוכר איך הרגשתי אז, והוא מגיב כאילו זה קורה עכשיו, גם אם המציאות אחרת.

התחושה המרכזית שמלווה אותי היום היא חוסר ודאות. לא רק לגבי מה שקורה עכשיו, אלא בעיקר לגבי העתיד. מתוך המקום הזה, אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו בגלוי: קנאביס. כשעולות תחושות חזקות של חרדה, לחץ ובלבול, הראש מתמלא ברעש בלתי פוסק. יש רגעים שבהם הרעש הזה נהיה בלתי נסבל, וכמעט בלי לשים לב, אני מוצא את עצמי פונה לעישון. לא מתוך בחירה מודעת, אלא מתוך ניסיון רגעי להשתיק, להנמיך את הווליום. אני יודע שזה לא בהכרח נכון לי. לא בהכרח בריא. אבל ברגעים האלה, ההווה מנצח. הצורך להרגיש קצת פחות גובר על המחשבה, על ההשלכות.

ואולי הדבר הכי מורכב בהרגל הזה הוא הבדידות. כי הרבה מהשימושים מתקיימים כשאתה לבד. לא רק מתוך הרגל, אלא גם מתוך חשש: איך זה ייראה, מה יגידו, איך ישפטו. המשפחה, החברים והסביבה. זה עשוי להיראות כמו בחירה, אך עמוק בפנים זה מרגיש אחרת לגמרי. ובקצה של זה נוצרת בדידות. כזו שמעמיקה את המעגל במקום לשבור אותו.

אני לא בטוח שיש לי סיכום מובהק לכל זה, אבל אם יש משהו קטן שלמדתי בדרך, הוא זה:
במקומות כאלה, יש חשיבות עצומה לחמלה.
חמלה כלפי עצמנו, כלפי המקומות בהם אנחנו מתקשים.
חמלה כלפי אחרים שמתמודדים ומתקשים, גם אם זה נראה אחרת מבחוץ, גם אם זה נראה שהם בוחרים בהתמכרות או יותר חזקים ממה שנדמה.
בימים כמו אלה, זה אולי הדבר הכי בסיסי והכי נחוץ שיש.
>> ס. הוא שורד פסטיבל נובה, המצוי בתהליך טיפולי במסגרתעמותת לב בטוח, המספקת טיפול נפשי לשורדי המסיבות מאז שבעה באוקטובר. העמותה מלווה בימים אלו כ-1,000 שורדים ובני משפחותיהם בטיפול נפשי, וביצעה עד כה מעל 60,000 שעות טיפול.

• טור אישי
• שבעה באוקטובר
• פסטיבל נובה
• קנאביס
• טראומה

>> נועם קלוש עבר עם משפחתו לתל אביב לאחר שפונו מנתיב העשרה בשבעה באוקטובר. ביום הוא דוקטורנט לביולוגיה חישובית בבר אילן ובלילה הוא סופר אחוז תזזית של ספרי מתח. בין לימודי דוקטורט וגידול שני ילדים מתוקים, חתולה וכלבה, הוא מקפיד לטפח את התשוקה לכתיבה ומוציא את ספריו באופן עצמאי ובאמצעות קמפייני הדסטארט (אתם יכולים וצריכים לקרוא אותם כאן). בסופ"ש הראשון של החודש הבא (5.3) ישתתף קלוש בפסטיבל "כי מדרום תפתח הטובה" של צוותא בשיתוף גן לאומי הבשור, פסטיבל תקווה ומוזיקה עם אהוד בנאי, היהודים, גליקריה, עמיר בניון ותזמורת ירושלים מזרח ומערב בניצוחו של מאסטרו תום כהן.הכרטיסים מחכים לכם כאן.

>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן

1. כיכר החטופים

מאז שפינו אותנו בשבעה באוקטובר לתל אביב, יש לי הכי הרבה שעות כיכר החטופים, ובפער, על פני כל מקום אחר בעיר. מספר חודשים לאחר הפינוי הצטרפתי בהתנדבות לצוותי ההסברה וההדרכה של מטה משפחות החטופים. במשך כמעט שנתיים פגשתי אינספור קבוצות של מבקרים, מהארץ ומארצות זרות, והדרכתי אותם בין המייצבים והסיפורים שבכיכר. בנוסף, אשתי ואני הקפדנו לפקוד כל עצרת שבועית או אירוע משמעותי שהתנהלו בה. לאורך התקופה גיליתי את מרחב הלימוד בספריית בית אריאלה, ומאז ועד היום אני עדיין מגיע לעיתים ללמוד בה. בכל פעם שאני עובר דרך הכיכר, אני חושב לעצמי "כמה עבר על הכיכר הזו בשנתיים וחצי האחרונות!!!".

2. פארק המסילה

עד הקיץ האחרון, הבן הקטן שלי שובץ לגן הממוקם חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת הקלה אליפלט. מאחר ושיכנו אותנו באזור אחר בעיר, נסענו ברכבת הקלה כל יום אל הגן, ומתחנת אליפלט היינו צועדים דרך פארק המסילה לכיוון הגן. מעבר ליופיו ולייחודיות שלו, בכל יום ושעה שעוברים בו, נתקלים באווירה וניחוחות של חו"ל, של חופשה.

3. פארק הירקון

מאז אוגוסט האחרון, עברנו לגור בקרבת בית הספר של הילדים, כרבע שעה הליכה מפארק הירקון. האווירה, המרחבים, הצמחייה וחיות הבר שבפארק מזכירים לי קצת את הטבע שבעוטף, ואני מאוד אוהב לצאת לרוץ בו, או לרכב על האופניים עם הילדים לכל אורכו.

4. בית תאילנדי

כבר שנים שזו אחת המסעדות האהובות על אשתי ועליי, שנינו מאוד אוהבים אוכל תאילנדי. הרמה של המנות המוגשות בה, הטריות של המוצרים מהם הן מורכבות, הן מהגבוהות שפגשנו במסעדות כאן בעיר ובכלל בארץ.
בוגרשוב 8 תל אביב

5. בבקה בייקרי הבימה

כשאני כותב ספר, אני אוהב לפעמים לצאת מהבית, לשבת במקום נעים עם אווירה טובה וקפה איכותי. זה בדרך כלל מכניס אותי למוזה. אחד המקומות שאני הכי אוהב לשבת בהם כאן בעיר הוא בית הקפה בבקה בייקרי שבכיכר הבימה. האווירה הנעימה, הכורסאות הנוחות והקפה המקומי, ביחד עם העיצוב היפה של הכיכר עצמה, עושים את העבודה ואני בדרך כלל מוצא את עצמי על אחת הכורסאות, כותב במשך שעות.

מקום לא אהוב בעיר:

צומת הרחובות נמיר ופנקס.הבניין שלנו פונה אל הצומת והרעש שעולה ממנה הוא לא נורמלי. כמויות האמבולנסים שחוצים אותה, יום ולילה, ועל הדרך מפעילים את כל ארסנל הצפירות שלהם, הן בלתי נדלות. לא ברור לי איך לא קלטנו את זה כשבאנו לבדוק את הדירה… יצאנו טירונים אורבניים. ועדיין, אנחנו מעדיפים את הרעש הזה מאשר לחוות את קולות והדף הפיצוצים העזים שנשמעים ברחבי העוטף, לילה אחר לילה, כבר כמעט שנתיים וחצי, גם כיום.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לקחנו את הילדים לפני מספר חודשים למופע"אגדה חיה" של שחר אבן צורבמרכז עינב. לא ממש ידענו משהו על המופע, מעבר לכך שכל שיר בו הוא על חיה ארצישראלית אחרת. היה מופע מעולה, שירים איכותיים והופעה כריזמטית של שחר. מפה לשם, אנחנו נהנינו אפילו יותר מהילדים…

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הפעם הראשונה שהלכתי להופעה כלשהי לאחר שבעה באוקטובר הייתה הופעה בבארבי של דודו טסה, שאני מאוד אוהב השירים שלו. זו הייתה תזכורת מאווררת ומטעינת מצברים שיש עוד פיסות של חיים נורמליים מבעד לטרפת שאפפה אותנו באותה תקופה.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
עכשיו כשרן גואילי ז"ל סופסוף הוחזר ומטה החטופים סיים את תפקידו, אני מנסה למצוא עבורי מסגרות חלופיות להתנדב בהן. אחד הכיוונים שאני חושב שמתבקש (לאור הרקע האקדמי שלי) הוא סיוע לימודי למילואימניקים ומילואימניקיות, שבעקבות השירות הארוך והשלכותיו צברו פערים בלימודיהם. יצרתי קשר עם ארגונים רלוונטיים ואני מקווה להתחיל בקרוב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענת לבינטון, מנכ"לית סוזן דלל. בתחילת המלחמה, תקופת המגורים שלנו בדרום העיר, נתקלתי בה יום אחד במקרה, מבלי לדעת מי היא, התפתחה בינינו שיחה ומיד כששמעה שאנחנו מפונים, היא פתחה אלינו את ליבה, והזמינה אותנו לבוא עם הילדים לצפות בחזרות לאחד המופעים המתהווים בסוזן דלל. מאז היא מקפידה להזמין אותנו למופעים ואירועים במרכז, אפשר לומר שהיא "אימצה אותנו תרבותית". מעבר לחברות בינינו שהלכה והתהדקה, גילינו אישה מקסימה עם לב ענק. אם יש דברים טובים שיצאו מהטלטלה שבחיים כמפונים, אלו אנשים וחברים טובים "שאספנו" בדרך, וענת בראשם.

מה יהיה?
"נעבור את החורף ואחר כך נראה…"

• העיר שלי
• ספרות ישראלית
• כיכר החטופים
• פארק המסילה
• בית תאילנדי
• בבקה
• שבעה באוקטובר
• פארק הירקון

יש דברים שאפשר לסמוך עליהם בעולם הזה. לא הרבה, אבל יש. השמש זורחת ושוקעת, למשל. אחת ועוד אחת הם שתיים. מים זה רטוב. ופעם בשנה עורך בנק הפועלים את תערוכת הענק "אמנות ישראלית" שמשתלטת על בניין ההנהלה ברחוב יהודה הלוי, וההכנסות מהיצירות הרבות שנמכרות בה מוקדשות למטרות חברתיות נעלות וקריטיות. והנה, כמו משהו שאפשר לסמוך עליו, זה קורה גם השנה.

>> תסתכלו על עצמכם: 29 תערוכות שרק יציבו לכם מראה בסופ"ש
>> הפריים המושלם: ביקרנו בתערוכת ווס אנדרסון בלונדון ומאז הכל מאוזן

תערוכת "אמנות ישראלית" בחסות בנק הפועלים מתקיימת זאת השנה ה-26, ותימשך כמיטב המסורת שלושה ימים. היא תיפתח לקהל הרחב מחר (מוצ"ש 21.2 החל מ-19:00) ותהיה פתוחה לקהל גם בראשון ושני הקרובים, ותחשוף כ-650 עבודות אמנות של האמנים הבולטים בישראל, לצד אמנים מבטיחים בתחילת דרכם, על פני שבע הקומות של בניין הנהלת הבנק בתל אביב. בין האמנים המובילים שייקחו חלק בתערוכה השנה: מרים כבסה, יונתן אולמן, עידו מרקוס, מרב סודאי, שמעון פינטו, יאיר גרבוז, פיליפ רנצר, יוני גולד, קורין ספקטור, משה טרקה, גיל הלר, אולגה ירושלמי, רוני יפה, זיו קורן ועוד.

בנק הפועלים, באמצעות קרן פועלים בקהילה באגף לבנקאות חברתית, בחר להקדיש את התערוכה השנה למען נפגעי טראומה ממלחמה וטרור בכלל וממלחמת שבעה באוקטובר בפרט לחיזוק חוסנה של החברה הישראלית, כשההכנסות מהתערוכה יוקדשו השנה לעמותת נט"ל המסייעת לנפגעי טראומה על רקע לאומי, לטובת הרחבת פעילותה והמענים שהיא מספקת לנפגעי טראומה ללא עלות או בעלות סמלית.

מבנק הפועלים נמסר: "מאז אירועי שבעה באוקטובר חווה מדינת ישראל טראומה לאומית עמוקה, שאת אדוותיה נרגיש עוד שנים רבות. עמותת נט"ל מהווה עוגן מקצועי ולאומי מרכזי בהובלת מאמצי השיקום הנפשי. אנו מאמינים שניתן לצמוח מתוך הטראומה ולבנות עתיד משמעותי מחדש. מאז שבעה באוקטובר 2023, עמותת נט"ל פועלת ללא הפסקה, 24/7, עם צוותי מטפלים, מתנדבים ועובדים מסורים כדי לתת מענה לעשרות אלפי מילואימניקים וחיילים משוחררים, צוותי חירום והצלה, אזרחים ומשפחות הזקוקות לתמיכה וסיוע נפשי על מנת להתמודד עם ההשלכות הכואבות של המלחמה. כמדי שנה, הבנק פותח את שעריו ומזמין את הציבור הרחב לתערוכת האמנות הגדולה בישראל, להצטרף אל מאות האמנים אשר תרמו מפרי יצירתם לבוא וליהנות מתערוכה איכותית ומשמעותית".

גם הציבור שרכישת אמנות אינה בתקציב החודשי שלו יכול לתרום: תערוכת "אמנות ישראלית" תציע גם השנה חנות תערוכה שתמוקם בכניסה לבניין הנהלת בנק הפועלים, ובה יימכרו זרי פרחים לשבת בשיתוף עם קרן כדר, שרשראות זהב עם העץ של נט"ל ותיקים עם איורים של מעצבים ישראליים כחלק משיתוף פעולה עם העמותה.התערוכה תהיה פתוחה כאמור לקהל הרחב במוצ"ש (21.2 22:00-19:00) ובראשון-שני (22-23.2 20:00-17:00), בבניין הנהלת בנק הפועלים, יהודה הלוי 63 תל אביב.עוד פרטים באתר התערוכה.

• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• תערוכה
• שבעה באוקטובר

אף שהוא יוצא למסכים רק עכשיו, "על כלבים ואנשים" הוא סרט הקולנוע הראשון שצולם בעוטף עזה אחרי ה-7 באוקטובר. כבר בנובמבר 2023 הבמאי דני רוזנברג לקח איתו את השחקנית הצעירה אורי אבינועם וירד איתה לקיבוץ ניר עוז. הדחיפות הניחה לרגליו שלל מוקשים אתיים, פוליטיים ואמנותיים, אך בתבונה וברגישות הוא הצליח להימנע מכולם, ויצר מסה קולנועית אנושית, מהורהרת ועדינה שמותירה הד רגשי.

>> "המנט": בסוף הסרט הדמעות מגיעות בזכות ולא בחסד
>> "המכה": נטפליקס חושבת שאנחנו סתומים. ואולי היא צודקת

אבינועם מגלמת את דר בת ה-16, שעוזבת את המלון באילת, עוקפת את המחסום הצבאי וחוזרת לקיבוץ לחפש אחר כלבתה שולה. כמו ב"וונדי ולוסי" של קלי רייכארט, הסרט מעורר עניין רגשי בנערה ובגורלה של הכלבה האבודה, אך הנרטיב של החיפוש הוא בעיקרו דרך להפגיש את דר ואת הצופים עם החורבן שחולל הטבח, ועם אנשים שמציעים דרכים שונות להתמודד עם האירוע הטראומטי.

הנוף של הקיבוץ הנטוש, בטרם החלו לארגן סיורים מודרכים לאזור האסון, הוא פוסט אפוקליפטי. האנשים שדר פוגשת בין ההריסות אינם שחקנים, אלא תושבי המקום המופיעים בתפקידי עצמם. בהתאם, הדיאלוגים מאולתרים. רוזנברג לא כפה את רעיונותיו על המציאות, אלא נתן לשורדים לנסח את מחשבותיהם בעצמם. תפקידה של אבינועם היה להגיב לדבריהם ולשאול שאלות, ולכן היא מקבלת קרדיט כשותפה לכתיבת התסריט.

המפגש הראשון הוא עם נתן בהט, גבר בגיל פנסיה, שבחר לחזור לביתו. נתן עדיין מאמין באפשרות של שלום ודואג לחברו משכבר הימים המתגורר ברפיח. אחריו דר פוגשת את ימית אביטל, ששבה לגן הילדים כדי לאסוף צעצועים לילדים שפונו לאילת. עוד היא צופה על עבודתם של אנשי זק"א, ותופסת טרמפ עם כתב זר שמנהל שיחת טלפון עם גבר עזתי המונה בזה אחר זה את שמותיהם של עשרים בני משפחתו שנהרגו בהתקפות צה"ל. לקראת סוף הסרט דר מצטרפת אל נורה ליפשיץ, שמקדישה את חייה להצלת בעלי חיים, וכבר זכתה לככב בסרט תיעודי משל עצמה שנקרא "נורה". גם ב"על כלבים ואנשים" היא משאירה רושם עז, כשהפעם אמונתה שאין יצור יותר אכזרי מבני האדם מקבלת משנה תוקף.

לצד הגיבורים האמיתיים של הסרט, אבינועם מספקת הופעה שקטה וצנועה. היא לא שם כדי למשוך תשומת לב לעצמה – את כשרון המשחק שלה הפגינה בסרט "כי את מכוערת", שעליו זכתה בפרס אופיר. ב"על כלבים ואנשים" היא משמשת בעיקר כעדה. מדי פעם היא גולשת בטלגרם, כמו מחפשת רמז לגורלה של אמה שנחטפה, וצופה בסרטונים שמציגים את הזוועות משני צידי הגבול. האמירה של נתן בתחילת הסרט משמשת בסיס לגישה ההומניסטית שמוצגת בו. התהייה המוסרית לגבי חדירה לבתיהם של אנשים, שגורל חלקם עדיין לא נודע בשלב הצילומים, מועלית באופן מפורש על ידי שילוב של כתבת טלוויזיה, שבה הכתבת מתייחסת לנושא ומסמנת קו עד איפה אפשר להיכנס.

האם החטופה מיוצגת בסרט על ידי יומנה, המוקרא בפסקול על ידי סוול אריאל אור. היומן, שמתאר את חוויותיה ואת חיבוטיה בקיבוץ מאז הגיעה לשם כנערה, נכתב על ידי רוזנברג, והוא תורם לסרט רובד פיוטי שמתנגש במראות הקשים. אלמנט בדיוני נוסף הוא מעין חלום נוגה של דר. בחלומה, שנוצר באנימציה על ידי מיכאל פאוסט, דוד פולונסקי ורועי ניצן (שהשתתפו ביצירת "ואלס עם באשיר"), הכלבה שולה רודפת אחרי טנדר עם טרוריסטים ומגיעה לעזה, שם היא מאומצת על ידי ילד פלסטיני. זהו סרט קצר ויפה בפני עצמו, והוא הזכיר לי את "הטייפ האדום" שרוזנברג יצר ב-2005. אותו סרט נטול מילים עוקב אחר טייפ צעצוע שעובר מיד ליד – ילד פלסטיני, חיילים ישראלים, תיירים מאסיה, נזירה נוצרית, נער חרדי – ומציע איור אלגורי של הרבדים והמתחים החברתיים בעיר העתיקה בירושלים.

"על כלבים ואנשים" הוא סרטו השלישי של רוזנברג באורך מלא. הראשון, "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", היה סרט מעורבל, שעירבב רבדים שונים של תיעוד מציאות והזיה קולנועית. סרטו השני, "החייל הנעלם", סיפר על חייל שבורח משדה הקרב ברצועת עזה, והיעדרותו מעוררת את מפקדיו לחשוב שהוא נחטף. הסרט, שגרף 11 מועמדויות לפרסי אופיר, הלך ונעשה אבסורדי במכוון, אך לטעמי היתה בתסריט המפותל מידה של מלאכותיות שפגמה בשלמותו. "על כלבים ואנשים" דומה יותר בגישתו לסרט הראשון. נראה שכוחו של רוזנברג כיוצר טמון דווקא בשילוב הייחודי בין עלילתי לדוקומנטרי, שמשאיר מקום לאלתור, תוך התמסרות למציאות ולכבוד האדם.

4 כוכבים
בימוי: דני רוזנברג. עם אורי אבינועם. ישראל 2024, 82 דק'

• ביקורת סרטים
• קולנוע ישראלי
• קולנוע
• שבעה באוקטובר