יש רגע כזה, כמעט פיזי, שבו אתה מבין שעיר השתנתה: אתה הולך באותו רחוב שהלכת בו שנים, ואתה עדיין מזהה את הפנייה – אבל הגוף שלך כבר לא מזהה את המקום. הצל נעלם. הרעש התחלף. הקומה הראשונה נהייתה דלת זכוכית אטומה שמובילה ללובי. במקום ספסל יש “עיצוב נוף” שלא מיועד לישיבה. והכי מוזר: הכול חדש יותר, אבל אתה מרגיש פחות בבית.
>>ולנטיין דיי 2026: כל האירועים שתרצו להתאהב בהם ביום האהבה

עיר היא דבר חי. דינמי. משתנה. היא משתנה עם האנשים שעוברים בה, עם הנשים והגברים שחוצים רחוב, עם העגלות והאופניים, עם החנויות שנסגרות ונפתחות, עם השלטים שדוהים, עם העצים שגדלים או נכרתים, עם הבניינים שמזדקנים והופכים יום אחד ל”נוסטלגיה”, ויום אחר ל”בעיה”. עיר היא אורגניזם ולא מוצר.

תל אביב נמצאת בעיצומו של תהליך התחדשות מואץ. זה שינוי שמביא איתו הזדמנויות אמיתיות – בטיחות, חיזוק, תשתיות, סטנדרט מגורים – אבל גם שאלות שמעט מדי אנשים שואלים בקול רם. כי עיר שחושבת על התחדשות עירונית כפרויקט תרבותי וחברתי תרוויח צפיפות בלי לייצר ניכור, תשמור על אופי שכונתי גם בתוך מעברים חדים בין עבר לעתיד, ותשמור על מגוון אנושי רחב. ירוק זה לא טרנד, זו תשתית של חיים. וטכנולוגיה היא לא גימיק, אלא דרך לשפר איכות חיים, אם משתמשים בה נכון. קהילתיות היא לא “נחמד”, אלא מנגנון שמחזיק עיר ברגעי לחץ.

תל אביב של פעם ידעה להכיל אנשים שלא “סגרו אקזיט” – צעירים בשותפות, סטודנטים, אמנים, משפחות בתחילת הדרך. זה לא היה רומנטי, זה היה התנאי שהחזיק את התרבות העירונית שלה. היום כל פרויקט חדש מקפיץ את נקודת הכניסה לעיר. וזה לא רק “מחיר למ״ר”, זה סינון של מי יכול להישאר. כשמרכז העיר הופך למוצר פרימיום, הוא מפסיק להיות מרכז. הוא נהיה מועדון. וכשאין מקום למגוון אנושי, אין מקום גם למגוון תרבותי. עיר בלי צעירים ובלי מעמד ביניים היא עיר שמציגה תרבות כמו תצוגה – לא כמו חיים.

בימים אלה אני משתתף בתערוכת הבכורה של “קבוצת עליזה”. אנחנו קבוצה שהתגבשה מתוך קשר אנושי ויצירתי סביב עשייה אמנותית משותפת. בתערוכה אני מציג סדרת ציורים חדשה שעבדתי עליה בשנים האחרונות, לצד עבודות וידאו, צילום וסאונד של שירה קניג, שי צדוק, אסי בצלאל וורד אדיר – יוצרים הבאים מרקעים, מקצועות ופרקטיקות שונות. ההרכב האנושי של קבוצת עליזה ייחודי: כולם תל אביבים, אך כל אחד מגיע מעולם אחר. שי צדוק פועל בתחומי ה-AI והשפה; ורד אדיר היא צלמת סטילס לקולנוע ולטלוויזיה; שירה קניג מגיעה מעולם העיצוב והאופנה; ואני מגיע מעולמות התכנון וההתחדשות העירונית. החיבור בינינו הוא כל מה שטוב בעיר הזו.

התערוכה, בשם "לבד ביחד" עוסקת בין השאר בעיר ובחברה כמרחב שמתפרק ונבנה מחדש, בהשראת “אליס בארץ הפלאות”, ומוצגת בחלל “הסוטרה” – חלל חדש לאמנות בשכונת נווה שאנן. בחרנו להציג דווקא שם, במקום שמכיל בתוכו את כל מה שמורכב בעיר: פירוק והזנחה לצד חיים יומיומיים, ותהליך מתמשך של “התחדשות” שלא תמיד ברור למי הוא מיטיב. עבורי, העיסוק האמנותי הוא המשך טבעי לעולם המקצועי שלי. אמנות מאפשרת לשאול את השאלות שבטבלאות אקסל קל להחליק מעליהן: מה נשאר כשמשנים מקום? מי מרגיש בבית ומי מרגיש אורח? ומה קורה לזהות שלנו כשהמרחב משתנה.
איתי הוז הוא מייסד חברה בורסאית בתחום התחדשות עירונית ואמן, מרבה להתבטא בשיח הציבורי בנושאי תכנון עירוני ומדיניות דיור, ומבקש לקדם תפיסה של התחדשות עירונית אמיתית – לא רק ככלי תכנוני, אלא כפרויקט תרבותי וחברתי.
תערוכת "לבד ביחד" של קבוצת עליזה, סוטרה, רשי"ף 3, תל אביב. ד'-ה' 18:00-22:00, ו' 10:00-14:00, ש' 17:00-22:00

• טור אישי
• עירוני
• אמנות
• תערוכה

פטריק גדס (1854–1932) היה ביולוג, בוטנאי, תיאורטיקן נוף, סוציולוג ומתכנן ערים, נחשב לאחד מחלוצי התכנון העירוני המודרני. גישתו ראתה בעיר מרקם חי שבו חברה, טבע, סביבה ותרבות שזורים זה בזה, ותפקידו של התכנון הוא לאזן בין צורכי האדם לבין סביבתו. “האדם,” כתב, “אינו נפרד ממקום מושבו; המקום, העבודה והקהילה – הם מערכת חיה אחת.” גדס האמין שניתן לדחוס את מכלול החיים לדיאגרמות וסכמות פשוטות, המתרגמות עשייה אנושית למערכת של קשרים הדדיים, ומאפשרות לראות את העיר כסינתזה בין תצפית מדעית, דמיון וחוויה.

>> אל-מטחנה: האמנות פותחת לציבור את מפעל הקרח ההיסטורי בסלמה
>> גלגל הצלה: 27 תערוכות חדשות לצוף איתן אל תוך הסופ"ש

בתחילת שנות ה־20 של המאה העשרים הוזמן גדס על ידי מאיר דיזנגוף להכין את תוכנית האב הראשונה לתל אביב. התוכנית, שהוכנה בשנת 1925, הגדירה לראשונה את דמותה של העיר כעיר גנים מודרנית: רשת של רחובות מוצלים, שדרות רחבות, כיכרות, גינות ציבוריות וטיילת חופית. בניגוד לתנועת עיר הגנים הקלאסית, גדס התאימה לעיר קיימת וצפופה ובהתאמה אקלימית לחופי הים התיכון; יחידת בלוק המגורים שגיבש יצרה אינטימיות קהילתית בתוך מרקם עירוני פעיל. למרות המוניטין שלו ותוכניות רבות שהגה בעולם, תוכנית תל אביב היא היחידה שמומשה בפועל והותירה חותם עמוק על דמות העיר. בשנת 2003 הוכרזה “העיר הלבנה” כאתר מורשת עולמית, גם בזכות התכנון הייחודי של גדס.

התערוכה “חי, צומח, עיר” בבית ליבלינג מבקשת לבחון את מורשתו של גדס ואת הרלוונטיות שלה כיום, בעידן של שאלות חדשות על קיימות, חברה ומרחב ציבורי. היא נבנתה בהתאם לאופי הקומות והפעילות היומיומית בבניין, ומציעה מהלך תצוגה כרונולוגי־רעיוני בין עבר, הווה ועתיד.

קומת הקרקע: מבוא לגדס

מבוא היסטורי וארכיוני לחייו ולתפיסת עולמו של גדס ולחזון תל אביב כעיר גנים מודרנית, לצד עבודות על העיר כיום ובעתיד. כאן מוצגת התוכנית דרך עקרונות מרכזיים, שנותרו בני־בחינה גם מאה שנה אחרי. גדס היה הוגה הוליסטי: דיאגרמת ה־Valley Section שלו מציגה את הרצף בין הר לים, בין כפר לעיר תוך הצגה רב שכבתית של הסביבה (ניתן לראות בתערוכה גם מחווה מרחבית לדיאגרמה דרך מיצב לאורך גרמי המדרגות בבנין וכן בעבודה שיצרו סטודיו צ'חה). תוכניתו לתל אביב יישמה חשיבה דומה ובקנה מידה מרובה – מן העץ הבודד (או אפילו עלה) ועד מבנה המרחב העירוני כולו.

כיום, לנוכח שינויי אקלים, צפיפות עירונית והפרטת שטחים, תוכנית גדס חוזרת להיות רלוונטית. העיר נהיית צפופה וחמה יותר, והמרחבים הפרטיים, מרכיב חיוני בחזון עיר הגנים, מצטמצמים. בתוך כך, התערוכה מבקשת לגעת מחדש בשאלות העמוקות שהעסיקו את גדס ולבחון את משמעותן לעת הזו.

בחלל המתייחס להוויה העכשווית, מוצג הסרט "לחיות את גדס" שיצרו יעל פרלוב ורות ולק, דרך מעקב זוג בדירת גג תל־אביבית לאורך יממה ומפגיש את הייחוד האינטימי-רגשי שיוצרות הגינות והמרחבים שגדס יצר לצד העיר הדחוסה מלאת המתח והצמחייה המנסה לשרוד, מימד המתחזק ממול בקיר הצילומים של יעל שמידט בעבודה "בין לבין". לצד העבר והווה, מיצב ספקולטיבי שיצרה אדר' אגאתה וצניצקה (אוצרות אדר' סברינה צגלה) ובו מוצג מעין דוח עתידי המדמיין כיצד היתה תוכנית גדס נראית אילו נכתבה היום.

קומה ראשונה: התצפית של גדס

בקומה הראשונה מוצג מרחב מחקר וידע על גדס כאיש אקדמיה, הכולל ספרים, עבודות סטודנטים וחיבורים בין רעיונותיו לחקר תל אביב. במרכז המעבדה מוצג שיתוף פעולה שהתקיים בשנה האחרונה בין צוות התערוכה בבית ליבלינג לבית הספר לאדריכלות בבצלאל, בהובלת אדר’ אלס ורבקל. אוצרי התצוגה, צוף בר און וייסף אוחנה, מציגים את תמצית העבודות בשלושה אובייקטים המזוהים עם עבודתו של גדס ועם רעיון ה"תצפית" שלו.

קומה שניה: מסע בעקבות גדס

בקומה השניה "סינרגיה" מוצגות פרשנויות רב־תחומיות של כ־30 יוצרים מהארץ ומהעולם, בהקשרים עכשוויים של אדריכלות, אמנות ועיצוב. בדירה הקדמית נבחנת תל אביב כעיר גנים מתפתחת והדירה האחורית מרחיבה את המבט מעבר, ומציגה עבודות בהשראת ערים ופרויקטים אחרים שתכנן גדס, בירושלים, בחיפה, באינדור, במונפלייה ובסקוטלנד. הדירה מציעה מסע גיאוגרפי ורעיוני אחר עקבותיו של גדס, ומעלה שאלות על היכולת של חזונו להפוך תרבות מקומית לשפה אוניברסלית של חיים עירוניים.

מציגים: שי זילברמן; טוביה קורץ, לילה מועלם וליאב שלם; מאיה פולק; לימור יוסיפון גולדמן ויולי מרוז; ערן איזנהמר; מיכל דוד ונטע דבלסטין; מריה מרפלד; הלל בן־זאב פרלוב ומאיה אבואליטן;דנה כהן;רועי אבנטוב; אלכס פרפורי; ירון שטיינברג וג’אקוב ברוסמן; דנה מור; רחלי שרפשטיין; אבישר גולדמן; קארן דולב; ליאב שופן; אלון ברייאר;היידי שאצל; ג'ניפר אבסירה ; לורין מאלנגרו ;ג'יגנאשה אוז'ה; אסף גאם הכהן; טליה ישראלי ויותם סיון. לצד האמנים מוצגים סרטים קצרים שנוצרו על ידי יעל פרלוב ורות ולק, המתעדים ראיונות עם מומחים המכירים מקרוב את עבודתו של גדס, בהן נכדתו, מריון גדס.

חזית הבניין: חזונו של גדס

בחזית הבניין ובסביבתו מוצגות עבודות בהשראת תפיסתו של גדס את הקשר שבין הבניין, גבולותיו והרחוב כמרכיבים של בית הגידול העירוני המשותף. לאורך החזית מיצב האריגה של גילת בלום וסברינה צגלה, מחווה פואטית לתפיסתו של גדס את גינת הבלוק העירונית כפיסה של טבע בעיר וכמרחב חברתי ואינטימי השזור בתוך המרחב האורבני. הבניין הבאוהאוסי הופך למעין נול אריגה מרחבי, המרפסות הן המסגרות דרכן נארגות שכבות הנוף כשתי וערב.

גינת הגג הציבורית מציעה רגע של התבוננות והרהור על עתיד העיר לאור חזונו של גדס, אל מול קו הרקיע של תל אביב דרך עבודתן של רובין וינוגרונד מציריך ויעל בר מאור ומשרד "ברבים" במיצב הבוחן את מערכת היחסים בין העיר, הטבע, והחיים האנושיים והלא־אנושיים שבתוך תל אביב העכשווית. בשביל המזרחי, העבודה המוצגת על גדר המתכת באמצעות מודולים קרמיים המתלבשים על הגדר שיצרו הסטודנטים רן קיפניס, נועה בוקאי ומילי גואטה בהובלת לילך שטיאט.

לסיום, מכונות האקוויפר של מרסל טרויגר שיצר עם שותפיו בסטודיו "ארדה" עבודה המשלבת מפת מים דיגיטלית ושלוש "מכונות אקוויפר" בחללים שונים של הבית, ההופכות את בית ליבלינג לחתך חי של האקוויפר החופי – מן הרחוב, דרך המרחב הביתי ועד האטמוספירה. כך הופך הבניין כולו למעין "Outlook Tower" תל־אביבי – מרחב של מבט, חקירה, שבו החיבור בין עבר, הווה ועתיד מגלם את חזונו של גדס ל"חיים בשלמותם".

>>התערוכה "חי צומח עיר" מוצגת בבית ליבלינג עד 18.4.26. אוצרות ועיצוב תערוכה: שירה לוי בנימיני, אדר’ לימור יוסיפון גולדמן | פיתוח המחקר: שירה לוי בנימיני | חוקרת בכירה: ד״ר אדר’ קטרין רושאנט | אוצרת משנה: אדר’ ענת לוי | אוצרת חדר הפרויקטים ומיצב המרפסות: אדר’ סברינה צגלה | צוות מחקר והפקה: אביגיל פייטן, טליה הורוביץ, רומי צ’ילאג, מאיה בנסון | נגרות והקמה: ליאב לוי, ששי מזור, איה צייגר

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• תערוכה
• בית ליבלינג
• אדריכלות

מחר (ו', 7.11) יערך אירוע השקת התערוכה "שלום לך" של חגי פרגו, המתמקדת בתהליך השלום אותו ניסתה להוליד ממשלת רבין. עשרות מכתבים מקוריים שנשלחו מכל קצוות החברה הישראלית לראש הממשלה רבין יהיו זמינים לעיון למבקרים בתערוכה, כאשר פרגו העביר את חומרי הארכיון תהליך דפוס ידני ייחודי שפיתח, מהלך שכאילו מקים את המכתבים לתחייה וקושר אותם לזמן הנוכחי. בטור מיוחד לכבוד התערוכה (כאן כל הפרטים, אל תפספסו) מנסה האמן להסביר כיצד דווקא חזון השלום של יצחק רבין ז"ל רלוונטי כיום יותר מתמיד.
>>30 שנה אחרי והצלקת הלאומית פתוחה. כולנו מתקשים להתמודד

״לראש הממשלה שלום,
לפעמים במאבק היומיומי של כולנו מול מלחמה ושלום אני חושבת לעצמי – איזו אחריות כבדה מוטלת על כתפיך […] אני חושבת לעצמי שחבל שאני לא יכולה פשוט להתקשר אליך ולהגיד לך שאני איתך […]. אני רוצה להגיד לך שאתה חייב להיות חזק ולהמשיך בדרך שהתחלת כדי שפעם הנכדים שלי יוכלו להודות לך ולחיות את חייהם בשקט. אני מאוד מעריכה את מה שאתה עושה […] וחשבתי רק, שאולי כמה משפטים כאלה יעזרו לך. זהו, רציתי רק שתדע שמאחוריך עומד לפחות בן-אדם אחד שתומך בך לכל אורך הדרך, ולוחץ את ידך, ואולי גם מחזק את ליבך…״.

המכתב הזה, כמו אלפי פניות ומכתבים אחרים, נשלח ללשכת ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל במהלך שנות כהונתו השנייה – לפני למעלה משלושים שנה. מסביב יהום הסער ואנו הוגים ברבין. מה לנו רבין עכשיו? המלחמה לא מרפה, אותותיה ניכרים בנפש, בגוף, בנוף הארץ. הפחד והתקווה עדיין לפותים זה בזה בריקוד מסחרר. כאן בישראל יצחק רבין כבר הפך לקלישאה. ככל שמציאות חיינו כאן הופכת (כך נדמה) ליותר מקולקלת, מדכאת והרסנית – דמותו של רבין הופכת לשחוקה, מלאכותית, חריגה בנוף.

משמעות המילה ״קלישאה״ בצרפתית היא גלופת דפוס, כלומר הלוח שעליו צרוב הדימוי המודפס. ככל שמשתמשים בלוח כזה בהדפסה כך הוא נשחק, והדמות המודפסת הולכת ומתערפלת לעבר סף הנשייה. הנוף השתנה ואנחנו גם כן. קצרי-רואי, אנו גוררים את עצמנו מיום ליום ונאבקים בציניות של מנהיגים שפלים. הממשלה עוסקת בעיקר בזריית חול בעינינו – וחלילה לא בשרטוט חזון לעתיד.

מוקדם יותר השנה, פנו אליי צוות בית רדיקל בהצעה לגבש תערוכה על רבין ועל השלום – לציון שלושה עשורים לרצח ההוא. אני יליד שנות התשעים, כמו כל חברי וחברות הצוות של רדיקל. את רבין אני מכיר מסופו: בשבילי יצחק רבין היה רצוח מאז ומעולם, כמו דמות מיתולוגית עם גורל ארור. אבל רוחו מרחפת מעלינו גם כיום, והמחלוקת לגבי הדרך שבחר לשרטט לישראל אינה מרפה.

התערוכה ״שלום לך״, שתיפתח בבית רדיקל ביום שישי הקרוב היא מקום מפגש לחולמים והרודפים אחר השלום. המפגש מושתת על חומרים מקוריים שנאספו מארכיון המדינה ומהספרייה הלאומית, ובמרכזם תיקים שבהם תיעד משרד ראש הממשלה מאות פניות לרבין – מכתבים, ציורים ושירים ששלחו ישראלים וישראליות לראש הממשלה.

זה רגע פנטסטי, כך נדמה: נוטל אדם נייר ועט, מתיישב ליד שולחן בביתו או במשרד, וכותב מכתב לרבין. מדוע הוא עושה זאת? האם ליבו כבד או מלא תקווה? מדוע דמותו של ראש הממשלה (ההוא) מעוררת באדם את האמונה כי יש לכל-זה משמעות? את התקווה שמישהו יקשיב. רבין וצוות הלשכה קראו את כל הפניות והשיבו להן. היינו כחולמים.

בערב ראש השנה 1995, כחודשיים לפני הרצח, התקבל בלשכת רבין מכתב בזו הלשון: ״לכבוד יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. אישי ראש הממשלה! […] אין לי ספק שההיסטוריה תשפוט אותך כמנהיג גדול שהיה לו העוז לשנות את מהלכה ופעם הראשונה לעשות ניסיון אמיתי להפסיק את סכסוך הדמים […] ולהגשים את שאיפת הציונות האמיתית. ואני תפילה לה׳ כי ברכתו תלווה אותך בהמשך פועלך הרם והנשגב להשגת השלום ושיתן לך את הכוח להתמודד עם כל המכשולים והקשיים שלבטח צפויים בדרך. בפרוס השנה החדשה, איחוליי לך ולרעייתך היקרה לאה, לבריאות טובה ועמידה איתנה, ונחושה בסערות הימים. שלך בהוקרה רבה״.

אנו זקוקים כיום למגדלור.
אנו זקוקים להשראה ונחמה בעודנו תועים בדרך המתפתלת לימים האחרים.
אירוע ההשקה של התערוכה, יום ו’ (7.11), 12:00-15:00, בית רדיקל (התחייה 27, תל אביב). כניסה חופשיתבהרשמה מראש.
לאחר מכן התערוכה תהיה פתוחה בכניסה חופשית לאורך נובמבר, ימים א’-ה’ 9:00-19:00 וימי ו’ 9:00-14:00

• יוצרים כותבים
• בית רדיקל
• יצחק רבין
• תערוכה

>>יואב וינפלדהוא אמן תל אביבי ומייסד שותף של גלריה תער בגינת אלוף בצלות. התערוכה החדשה שלו – "שיא הרגש" – החלה להתגבש כשנה לפני טבח שבעה באוקטובר, שבו נרצחה עינב לוי ובן זוגה אור לוי נחטף לעזה. במשך יותר משנה גידלו וינפלד ובן זוגו, אחיו של אור, את אלמוג, בנם של אור ועינב, שהיה אז בן שנתיים. העבודה על התערוכה נמשכה לסירוגין, לאורך 491 ימי שביו של אור, ונפתחה חודשים אחדים לאחר חזרתו. הרגע ההיסטורי שמהדהד בתערוכה הופך שאלות תאורטיות על ייצוג לסוגיות אקוטיות ומערער על עצם האפשרות לייצג מציאות. התערוכה תינעל ב-25.8, כך שאפשר לייחל למספיק ימים שקטים עד אזשיאפשרו לכם לבקר בה.

>> תופעה של חופש טהור ומסעדה לרקוד בה בכיסא // העיר של איתי דורון
>> בועה של קיום משותף וקפה למצוא בו שקט // העיר של מאיה קוסובר

1. הגג של ליאור המאמן

פעמיים בשבוע אני מתייצב בגג של ליאור, שאני נוהג לקרוא לו ליאורה, בשכונת לוינסקי. אני מטפס ארבע קומות ומגיע מתנשף, כשליאור(ה) מחכה לצלילי מיטב הדאנס וההאוס. במשך כמעט שעה של אימון, תוך כדי ריכולים שוטפים, אני מתחנן שיוריד לי משקלים, שירחם על שחיף כמוני, שיוותר לי על אימון רגליים כי זה ממש מיותר, שיבוא לקראתי. כשאני כבר מרוח על הרצפה במצב תת הכרתי אני פוקח את העיניים, רואה אותו מחייך ואומר "הסבל שלך – האושר שלי". משם אני מתגלגל במדרגות, מגיע הביתה בעור שיני, ואחרי כמה ימים חוזר כמובן לעוד מכל הטוב הזה.
לאינסטגרם

2. לחם אביגיל

ממש מול הבית שלנו ביפונפתחה לפני כשנתיים וחציהמאפיה של אביגיל שלום דהן. מדובר בעילוי בתחום אפיית הלחם שמכינה לחמי מחמצת מכל מיני קמחים אקזוטיים ועתיקים. פרוסה טריה מהלחם שלה עם חמאה ומלח גס (או דבש) היא חוויה רוחנית ברמה הגבוהה ביותר – מפגש בין קרום, מרקם אוורירי, טעם עשיר ותחושת סיפוק עמומה. ביום טוב אביגיל אופה קראק פאי לא מתוק מדי אך ממכר מדי. כאמנית אמיתית יש לה אג'נדה לגבי ההגשה של הלחם – היא לא פורסת את הלחם במכונה. בהתחלה הופתעתי, אבל אחרי סדרת חינוך קצרה הבנתי שהיא צודקת, שככה הלחם נשמר הכי טוב והכי טעים. בקיצור הצטרפתי לכת.
יהודה הימית 33 יפו

3. סדנאות האמנים

בוקר בוקר אני קם והולך לסטודיו שלי בסדנאות האמנים, אותו אני חולק עם חברי הטוב עומר שיזף. הסדנאות הן מוסד מסובסד ומבורך והסטודיו במחיר שאפשר לעמוד בו. יש שם גם חלל תצוגה עם תערוכות מעולות. אני נוהג לעשות שם שנ"צים, לעשות סיבוב בשוק הכרמל ולקנות פרחים וירקות וחומוס (אצל אסי ועדנאן). בין הטיולים אני גם מצייר, ואפשר לראות חלק מהציורים בתערוכה שלי"שיא הרגש" במוזיאון ארץ ישראל.
התבור 32 תל אביב

4. שרה גת

בלב רחוב לוינסקי, בין רחוב העליה לצ'לנוב, נמצא "שרה גת". כוך קטן וחשוך עם טלוויזיה דלוקת-עד שמוכרים בו את הצמח הידוע החביב על התימנים ועל חנונים כמוני שאוהבים להרים מדי פעם. מלבד הסגולות האהובות והמוכרות של הצמח, שרה תמיד מקבלת את פנינו עם חיוך, שואלת "מה עם החברות?" ואנחנו מתלוצצים קצת. בקיצור חווית קניה לא נורמלית.

5. נסיעה ברכבת הקלה מתחנת בלומפילד לתחנת אליפלט ובחזרה

במשך שנה וחצי בן זוגי טל ואני גידלנו את אלמוג, בנו בן השלוש של אור לוי, אח של טל, שהיה חטוף בעזה ושב בחודש פברואר אחרי 491 יום. אחד התחביבים של אלמוג ושלי היה לעשות סיבוב ברכבת הקלה. ככה גיליתי שגם נסיעה קצרה יכולה להיות הרפתקה מסעירה: מחכים לרכבת בציפייה, אחרי שיורדים ממנה הכי כיף לרוץ אחריה (עם להחזיק יד כמובן), כשמסתכלים מהחלון תמיד יש הפתעות, וכמובן שלראות את תא הנהג זו אטרקציה לא נורמלית. היעד לא מאוד משנה, כי הדרך היא העיקר, והמסע חזור הוא לא פחות מסעיר. אחרי זה אפשר לדבר על הנסיעה ולהמציא סיפורים על רכבות בצבעים שונים. גיליתי גם שתחנת רכבת היא תחושת שייכות. איפה אתה גר? יפו. ליד איזה תחנה? בלומפילד. לשמחתנו האין סופית אור חזר, ועכשיו אלמוג גר איתו בגבעתיים. יחד עם זאת, בלומפילד תמיד תהיה התחנה שלנו.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

נסיעה באופניים ברחוב סלמה. ציר תנועה מרכזי בעיר שמלא בורות בכביש, מהמורות ואוטובוסים. בבקשה תעשו שם שביל אופניים נורמלי וככה אפשר יהיה להגיע לרכבת או לקרית המלאכה בנעימים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בקיבוץ כברי נפתחו שלוש תערוכות בשלושה חללי תצוגה – אטליה שמי, סדנת גוטסמן לתחריט, והגלריה השיתופית של קיבוץ כברי – שמפגישות בין שני ענקי האמנות הישראלית יחיאל שמי ואורי ריזמן. המפגש בין שמי, יפה הבלורית והתואר של הקיבוץ ובין ריזמן, הצייר הגאון והקצת משוגע של הקיבוץ חושף הקשרים מפתיעים. אהבתי במיוחד את התערוכה באטליה, בחלל ששימש הסטודיו של שמי. הציורים של ריזמן נראים רעננים במיוחד בחלל הפיסול של שמי, ובחלל הציור יש הצבה חכמה ויפיפה שאצרה סמדר שינדלר ומפגישה בין רישומים וחומרי ארכיון של השניים.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
התערוכות של יונתן עומר מזרחי במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ושל מיכל הלפמן בגלריה זומר הראו לי שאפשר לגעת ולהגיב לעולם שאחרי שבעה באוקטובר בצורה שהיא בה בעת אינטליגנטית, מרגשת ומלאת ניואנסים.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
"כולנו חטופים",מערך ההפגנות של גשר בגין. הידיעה שיש קבוצת של אנשים שמפגינה מדי שבוע וחלקם גם מדי יום למען השבת החטופים תומכת במשפחות החטופים. לי אישית זה גם מחזיר קמצוץ של אמון במין האנושי. אני חש אסיר תודה לכל אחד ואחת מהמפגינים.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לכל מי שמצליח ללכת כל בוקר לים ומצליח ליצור מראית עין של חיים נורמליים במדינה לא נורמלית.

מה יהיה?
כולם יחזרו וביבי ירד מהשלטון. כי ניסים קורים וצריך להאמין בהם.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• תערוכה
• מאמנים
• לחם אביגיל
• גלריית סדנאות האמנים
• גת
• הרכבת הקלה

>> דני בן שמחון הוא ממייסדי תערוכת "לחם ושושנים", ממובילי עמותת "סינדיאנת הגליל" ופעיל חברתי. התערוכה השנתית ה-19 של "לחם ושושנים" – תערוכת מכירה של יצירות אמניםות ותיקים ומוכרים וגם חדשים וטריים, שהכנסותיה מוקדשות לפרויקטים המקדמים ומעודדים את שילובן של נשים ערביות בשוק העבודה – תתקיים השנה בגלריה החדשה של "לחם ושושנים" בקריית המלאכה, 14.6-11.6 (הפתיחה ברביעי הבא), ואת כל הפרטים תמצאו כאן.

>> עם כל הכאב ונגד הייאוש: פסטיבל ישראל כזה עוד לא ראיתם
>> קניין רוחני: 22 תערוכות חדשות שיקנו לכם זמן בסופ"ש הזה

את תערוכת "לחם ושושנים" ייסדנו לפני כ-19 שנה. הקיום שלה, במציאות של חברה ישראלית מקוטבת, מתח וסבבי אלימות בלתי נגמרים, אף פעם לא היה מובן מאליו. אבל השנה התערוכה מקבלת משמעות עמוקה מאי פעם. מדובר באירוע אמנותי וחברתי מרגש, שמאחוריו עומדות שתי עמותות פורצות דרך – מען – ארגון עובדים וסינדיאנת הגליל – שפעילותן נפגעה קשות בעקבות המלחמה שפרצה לאחר טבח 7 באוקטובר 2023. קרוב ל-400 אמניות ואמנים יהודים וערבים, מציגים את עבודותיהם לאורך ארבעת ימי התערוכה ותורמים 75% מערך המכירה לפרויקט "נשים, עבודה וקיימות" לו מוקדשת המכירה.

בין היתר תוכלו לראות (וגם לרכוש) בתערוכה את מיטב האמנים הן מהדור הוותיק והן מהדור הצעיר – מיכל נאמן, יאיר גרבוז, דיויד ריב, זויה צ’רקסקי, חנאן אבו חוסין, כולל אמניות ואמנים מהדרום כגון שרון קן-דור מאום קולטור, והצייר בשיר אבו רביע, וקבוצת אמנים.יות מסטודיו רחא ברהט. מרגש לראות שדווקא בשנה הזאת, הצטרפו לתערוכה למעלה מ-50 אמניות ואמנים חדשים שזו הפעם הראשונה שלהם ב"לחם ושושנים".

המלחמה המתמשכת פגעה בנו קשות. העמותה שלנו, "סינדיאנת הגליל", שעוסקת בין היתר בייצור שמן זית ומוצרים נוספים תחת אג'נדה של סחר הוגן, וארגון העובדים "מען" שנלחם למען זכויות עובדים יהודים וערבים כאחד ללא הבדלים, נפגעו פגישה כלכלית משמעותית. שתי קרנות מרכזיות שעד כה סייעו במימון פעילותה החברתית, החליטו להפסיק את תמיכתן ב"מען", ו"סינדיאנת הגליל" מצידה איבדה שניים מלקוחותיה הוותיקים באירופה אשר נכנעו ללחצים פוליטיים והפסיקו להזמין את מוצרי הסחר ההוגן שלה – לאחר שנים של שיתוף פעולה פורה.

למרות המכה הקשה, החלטנו שלא להיכנע לפחד, לקיטוב ולייאוש, והתעקשנו להמשיך בדרכנו – דרך של שותפות יהודית-ערבית, שוויון הזדמנויות ואמונה בכוחו של חזון משותף לחברה דמוקרטית המבוססת על שוויון הזדמנויות וחיים משותפים.

רבים מהאמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה שלנו, סבלו לאורך השנה האחרונה מאוד, לא רק מהמלחמה בצפון ודרום ישראל, אלא גם מהמלחמה בעזה, שם יש לחלקם משפחה וחברים. לכך מתווספים גם חשש מצנזורה, ממגבלות הולכות וגדלות על חופש ביטוי, ומצמצום המרחב (והמימון) לאמנות ותרבות. כל אלה הופכים את המשימה שלפנינו לקשה ומאתגרת אפילו יותר. עם זאת, אנחנו בוחרים להיאחז בתקווה, מתוך הכרה עמוקה בחשיבות של היצירה כבסיס לתרבות אנושית ואמנות כמרחב שמכיל קונפליקטים ומאפשר קיום משותף וסולידריות.

את החזון הזה אנחנו מגשימים לא רק בארבעת ימי התערוכה, אלא בפרויקטים אותם אנחנו מקדמים לאורך כל השנה, בין אם בהכשרת נשים למגוון מקצועות כמו דבוראיות וחקלאיות הידרופוניות, קיום סדנאות בישול חוצות מגזרים, הקמת מוקדי סיוע לעובדים, ועד לשותפות שלנו בהפגנות ובמחאות למען שימור אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל. בנוסף, זכינו השנה לעבור למשכן קבע עם גלריית "לחם ושושנים" שנחנכה בשביל המרץ בתל אביב. הגלריה, אותה תאצור לאה אביר, תציג תערוכות של אמניות ואמנים נבחרים לאורך כל השנה לצד הרצאות וארועים חברתיים.מוזמנים לשאוף קצת תרבות, אמנות ותקווה.
>> תערוכת "לחם ושושנים" ה-19 תתקיים בין 11-14 ביוני בגלרייה "לחם ושושנים" (שביל המרץ 3) ובגלריה נולובז הסמוכה.המכירה אונליין כבר החלה

• יוצרים כותבים
• אמנות ישראלית
• יהודים וערבים
• תערוכה
• אקטיביזם