יש דברים שאפשר לסמוך עליהם בעולם הזה. לא הרבה, אבל יש. השמש זורחת ושוקעת, למשל. אחת ועוד אחת הם שתיים. מים זה רטוב. ופעם בשנה עורך בנק הפועלים את תערוכת הענק "אמנות ישראלית" שמשתלטת על בניין ההנהלה ברחוב יהודה הלוי, וההכנסות מהיצירות הרבות שנמכרות בה מוקדשות למטרות חברתיות נעלות וקריטיות. והנה, כמו משהו שאפשר לסמוך עליו, זה קורה גם השנה.

>> תסתכלו על עצמכם: 29 תערוכות שרק יציבו לכם מראה בסופ"ש
>> הפריים המושלם: ביקרנו בתערוכת ווס אנדרסון בלונדון ומאז הכל מאוזן

תערוכת "אמנות ישראלית" בחסות בנק הפועלים מתקיימת זאת השנה ה-26, ותימשך כמיטב המסורת שלושה ימים. היא תיפתח לקהל הרחב מחר (מוצ"ש 21.2 החל מ-19:00) ותהיה פתוחה לקהל גם בראשון ושני הקרובים, ותחשוף כ-650 עבודות אמנות של האמנים הבולטים בישראל, לצד אמנים מבטיחים בתחילת דרכם, על פני שבע הקומות של בניין הנהלת הבנק בתל אביב. בין האמנים המובילים שייקחו חלק בתערוכה השנה: מרים כבסה, יונתן אולמן, עידו מרקוס, מרב סודאי, שמעון פינטו, יאיר גרבוז, פיליפ רנצר, יוני גולד, קורין ספקטור, משה טרקה, גיל הלר, אולגה ירושלמי, רוני יפה, זיו קורן ועוד.

בנק הפועלים, באמצעות קרן פועלים בקהילה באגף לבנקאות חברתית, בחר להקדיש את התערוכה השנה למען נפגעי טראומה ממלחמה וטרור בכלל וממלחמת שבעה באוקטובר בפרט לחיזוק חוסנה של החברה הישראלית, כשההכנסות מהתערוכה יוקדשו השנה לעמותת נט"ל המסייעת לנפגעי טראומה על רקע לאומי, לטובת הרחבת פעילותה והמענים שהיא מספקת לנפגעי טראומה ללא עלות או בעלות סמלית.

מבנק הפועלים נמסר: "מאז אירועי שבעה באוקטובר חווה מדינת ישראל טראומה לאומית עמוקה, שאת אדוותיה נרגיש עוד שנים רבות. עמותת נט"ל מהווה עוגן מקצועי ולאומי מרכזי בהובלת מאמצי השיקום הנפשי. אנו מאמינים שניתן לצמוח מתוך הטראומה ולבנות עתיד משמעותי מחדש. מאז שבעה באוקטובר 2023, עמותת נט"ל פועלת ללא הפסקה, 24/7, עם צוותי מטפלים, מתנדבים ועובדים מסורים כדי לתת מענה לעשרות אלפי מילואימניקים וחיילים משוחררים, צוותי חירום והצלה, אזרחים ומשפחות הזקוקות לתמיכה וסיוע נפשי על מנת להתמודד עם ההשלכות הכואבות של המלחמה. כמדי שנה, הבנק פותח את שעריו ומזמין את הציבור הרחב לתערוכת האמנות הגדולה בישראל, להצטרף אל מאות האמנים אשר תרמו מפרי יצירתם לבוא וליהנות מתערוכה איכותית ומשמעותית".

גם הציבור שרכישת אמנות אינה בתקציב החודשי שלו יכול לתרום: תערוכת "אמנות ישראלית" תציע גם השנה חנות תערוכה שתמוקם בכניסה לבניין הנהלת בנק הפועלים, ובה יימכרו זרי פרחים לשבת בשיתוף עם קרן כדר, שרשראות זהב עם העץ של נט"ל ותיקים עם איורים של מעצבים ישראליים כחלק משיתוף פעולה עם העמותה.התערוכה תהיה פתוחה כאמור לקהל הרחב במוצ"ש (21.2 22:00-19:00) ובראשון-שני (22-23.2 20:00-17:00), בבניין הנהלת בנק הפועלים, יהודה הלוי 63 תל אביב.עוד פרטים באתר התערוכה.

• ❤ תרבות
• אמנות ישראלית
• תערוכה
• שבעה באוקטובר

בתור סינפילית מקצוענית, אני יכולה להעיד שמוזיאונים לקולנוע הם לרוב החלק הכי מאכזב בביקורים בארצות חו"ל. קולנוע מוגדר על ידי תנועה – זה חלק משמו (בכל השפות שאני מכירה) – ואילו תערוכות הן סטאטיות בהגדרתן. בשנה שעברה ביקרתי בתערוכה "Long Takes. One Shots. No Cuts" במוזיאון הקולנוע של פרנקפורט, שהוקדשה לשוטים ארוכים והורכבה כולה מקטעי סרטים מרהיבים משנות העשרים בגרמניה ועד ההווה. היו שם גם כמה סרטונים שחשפו איך צולמו אותם שוטים ארוכים. זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שתערוכה בנושא קולנוע הצליחה לגעת במהות של האמנות השישית.

התערוכה "ווס אנדרסון: הארכיונים" מוצגת עכשיו במוזיאון העיצוב בלונדון (היא תהיה שם עד יולי 2026), וזה המקום הנכון עבורה. כל מעריציו של הקולנוען הייחודי הזה, וגם אלה שכבר מזמן נמאס להם ממנו, יודעים שהקולנוע שלו הוא קודם כל עיצוב. זה מתבטא לא רק בתפאורות המדוקדקות, אלא גם בקומפוזיציות הסימטריות, בזוויות הצילום, בתנועה של האנשים ושל המצלמה, ובתסריטים.

התערוכה, שכוללת יותר מ-700 פריטים שנוצרו ונצברו במהלך 30 שנה, חוגגת את היצירתיות ואת האובססיה לפרטים של אנדרסון. היא מאורגנת באופן כרונולוגי, מסרטו הראשון "פשיעות קטנות" ("Bottle Rocket") מ-1996 ועד "העוקץ הפיניקי" מ-2025. בהיותה תערוכה מהסוג הקלאסי, היא מאפשרת לכל מבקר להתרכז במה שמה שמעניין אותו, ולרפרף על השאר. היא לא גילתה לי שום דבר מהותי על נפתולי מוחו של אנדרסון, אבל נהניתי לטייל בעולמו.

אהבתי במיוחד את התצלומים היפהפיים בשחור לבן שצילמה הצלמת האמריקאית הידועה לורה ווילסון, אמם של השחקנים אוון ולוק, על הסט של "פשיעות קטנות". זה היה הסרט הראשון גם של האחים. לורה ליוותה אותם גם לפסטיבל סנדאנס שנערך בחורף, ובאחת התמונות ווס ואוון כותבים את שם הסרט בשלג. בני ה-27 עוטים תספורות קצרות ונראים רעננים ושאפתנים. בשנים הבאות שניהם ייצמחו את שיערם, וימשיכו לשתף פעולה בעוד שבעה סרטים.

המוצגים הכי בולטים בתערוכה הם הבובות הנפלאות של כל הדמויות בסרטי האנימציה "מר שועל המהולל" ו"אי הכלבים", כולל מגוון פרצופים עם הבעות שונות של מייג'ור דומו. נמצאים שם גם התלבושות הצבעוניות מהסרטים השונים, ומודל ברוחב שלושה מטר של המלון הוורוד מהפוסטר של "מלון גרנד בודפשט". ביניהם אפשר להתעמק במודל המפורט של הרכבת הצבעונית מ"רכבת לדרג'ילינג", בצוללת מ"עמוק במים", בסטוריבורדים שאנדרסון אייר לסרטיו, איורים, תצלומי פולרויד, חלקי תפאורות, תסריטים עם הערות בכתב יד, ושאר פריטים. יש לציין שהתערוכה הוצגה קודם לכן בסינמטק בפריז, אך עם הגיעה ללונדון נוספו לה עוד 300 מוצגים. נראה שלא תוכלו לחשוב על משהו שלא נמצא שם. כן, גם המפה של בית הספר מ"המרוץ לצמרת של מקס פישר" שצוירה בצבעי מים על ידי אריק צ'ייס אנדרסון, אחיו של הבמאי.

בין הפריטים שמשכו את תשומת ליבי היו ששת ספרי הספרייה הגנובים שהילדה סוזי לוקחת איתה למסע הבריחה ב"ממלכת אור הירח". אנדרסון פנה אל שישה אמנים ומאיירים, שעיצבו כריכות לספרים שהמציא. לצידם מוצג הציור המקורי שציירה רעייתו של אנדרסון, ג'ומן מאלוף, לספר "המסעות של פרנסין". גם הציור המקורי שצויר עבור הפוסטר של הסרט על ידי הצייר הבריטי מייקל גסקל נמצא שם. אנדרסון עבד לא רק עם אמנים מבוססים. התערוכה מגלה לנו שציורי הילדים שמופיעים בסרט צוירו על ידי ילדים שמאליים שעברו אודישנים לפני שנבחרו.

הציור הכי מפורסם בתערוכה (יש לו ערך משלו בוויקיפדיה) הוא "ילד עם תפוח", שצויר על ידי האמן הבריטי מייקל טיילור עבור "מלון גרנד בודפשט". בסרט הוא מופיע על תקן ציור רנסנס רב ערך, שמאדאם ד. הורישה לקונסיירז' בגילומו של רייף פיינס. כשהוא לא מוצג בתערוכה, הפורטרייט תלוי בדירתו של אנדרסון.

הסיבה שבכלל אפשר היה להרים תערוכה כזאת היא שאנדרסון אסף ושמר הכל, ונדמה שזה מעיד עליו יותר מכל. בהוליווד של פעם, מרגע שעריכת הסרט הושלמה, לא נתנו כבוד לתהליך היצירה, וגם פריטים שהפכו לאייקוניים, כמו הנעליים האדומות של דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ", נמכרו, נמסרו, או הושלכו לפח. לאנדרסון, כך נראה, היתה הכרת ערך עצמית מגיל צעיר. בתום זמנה במוזיאון העיצוב, התערוכה תהפוך ל"קרקס נודד", כדבריו, ותצא לסיבוב עולמי.
כל הפרטים על התערוכה באתר המוזיאון

• המסך
• ווס אנדרסון
• תערוכה
• קולנוע

יש רגע כזה, כמעט פיזי, שבו אתה מבין שעיר השתנתה: אתה הולך באותו רחוב שהלכת בו שנים, ואתה עדיין מזהה את הפנייה – אבל הגוף שלך כבר לא מזהה את המקום. הצל נעלם. הרעש התחלף. הקומה הראשונה נהייתה דלת זכוכית אטומה שמובילה ללובי. במקום ספסל יש “עיצוב נוף” שלא מיועד לישיבה. והכי מוזר: הכול חדש יותר, אבל אתה מרגיש פחות בבית.
>>ולנטיין דיי 2026: כל האירועים שתרצו להתאהב בהם ביום האהבה

עיר היא דבר חי. דינמי. משתנה. היא משתנה עם האנשים שעוברים בה, עם הנשים והגברים שחוצים רחוב, עם העגלות והאופניים, עם החנויות שנסגרות ונפתחות, עם השלטים שדוהים, עם העצים שגדלים או נכרתים, עם הבניינים שמזדקנים והופכים יום אחד ל”נוסטלגיה”, ויום אחר ל”בעיה”. עיר היא אורגניזם ולא מוצר.

תל אביב נמצאת בעיצומו של תהליך התחדשות מואץ. זה שינוי שמביא איתו הזדמנויות אמיתיות – בטיחות, חיזוק, תשתיות, סטנדרט מגורים – אבל גם שאלות שמעט מדי אנשים שואלים בקול רם. כי עיר שחושבת על התחדשות עירונית כפרויקט תרבותי וחברתי תרוויח צפיפות בלי לייצר ניכור, תשמור על אופי שכונתי גם בתוך מעברים חדים בין עבר לעתיד, ותשמור על מגוון אנושי רחב. ירוק זה לא טרנד, זו תשתית של חיים. וטכנולוגיה היא לא גימיק, אלא דרך לשפר איכות חיים, אם משתמשים בה נכון. קהילתיות היא לא “נחמד”, אלא מנגנון שמחזיק עיר ברגעי לחץ.

תל אביב של פעם ידעה להכיל אנשים שלא “סגרו אקזיט” – צעירים בשותפות, סטודנטים, אמנים, משפחות בתחילת הדרך. זה לא היה רומנטי, זה היה התנאי שהחזיק את התרבות העירונית שלה. היום כל פרויקט חדש מקפיץ את נקודת הכניסה לעיר. וזה לא רק “מחיר למ״ר”, זה סינון של מי יכול להישאר. כשמרכז העיר הופך למוצר פרימיום, הוא מפסיק להיות מרכז. הוא נהיה מועדון. וכשאין מקום למגוון אנושי, אין מקום גם למגוון תרבותי. עיר בלי צעירים ובלי מעמד ביניים היא עיר שמציגה תרבות כמו תצוגה – לא כמו חיים.

בימים אלה אני משתתף בתערוכת הבכורה של “קבוצת עליזה”. אנחנו קבוצה שהתגבשה מתוך קשר אנושי ויצירתי סביב עשייה אמנותית משותפת. בתערוכה אני מציג סדרת ציורים חדשה שעבדתי עליה בשנים האחרונות, לצד עבודות וידאו, צילום וסאונד של שירה קניג, שי צדוק, אסי בצלאל וורד אדיר – יוצרים הבאים מרקעים, מקצועות ופרקטיקות שונות. ההרכב האנושי של קבוצת עליזה ייחודי: כולם תל אביבים, אך כל אחד מגיע מעולם אחר. שי צדוק פועל בתחומי ה-AI והשפה; ורד אדיר היא צלמת סטילס לקולנוע ולטלוויזיה; שירה קניג מגיעה מעולם העיצוב והאופנה; ואני מגיע מעולמות התכנון וההתחדשות העירונית. החיבור בינינו הוא כל מה שטוב בעיר הזו.

התערוכה, בשם "לבד ביחד" עוסקת בין השאר בעיר ובחברה כמרחב שמתפרק ונבנה מחדש, בהשראת “אליס בארץ הפלאות”, ומוצגת בחלל “הסוטרה” – חלל חדש לאמנות בשכונת נווה שאנן. בחרנו להציג דווקא שם, במקום שמכיל בתוכו את כל מה שמורכב בעיר: פירוק והזנחה לצד חיים יומיומיים, ותהליך מתמשך של “התחדשות” שלא תמיד ברור למי הוא מיטיב. עבורי, העיסוק האמנותי הוא המשך טבעי לעולם המקצועי שלי. אמנות מאפשרת לשאול את השאלות שבטבלאות אקסל קל להחליק מעליהן: מה נשאר כשמשנים מקום? מי מרגיש בבית ומי מרגיש אורח? ומה קורה לזהות שלנו כשהמרחב משתנה.
איתי הוז הוא מייסד חברה בורסאית בתחום התחדשות עירונית ואמן, מרבה להתבטא בשיח הציבורי בנושאי תכנון עירוני ומדיניות דיור, ומבקש לקדם תפיסה של התחדשות עירונית אמיתית – לא רק ככלי תכנוני, אלא כפרויקט תרבותי וחברתי.
תערוכת "לבד ביחד" של קבוצת עליזה, סוטרה, רשי"ף 3, תל אביב. ד'-ה' 18:00-22:00, ו' 10:00-14:00, ש' 17:00-22:00

• טור אישי
• עירוני
• אמנות
• תערוכה

פטריק גדס (1854–1932) היה ביולוג, בוטנאי, תיאורטיקן נוף, סוציולוג ומתכנן ערים, נחשב לאחד מחלוצי התכנון העירוני המודרני. גישתו ראתה בעיר מרקם חי שבו חברה, טבע, סביבה ותרבות שזורים זה בזה, ותפקידו של התכנון הוא לאזן בין צורכי האדם לבין סביבתו. “האדם,” כתב, “אינו נפרד ממקום מושבו; המקום, העבודה והקהילה – הם מערכת חיה אחת.” גדס האמין שניתן לדחוס את מכלול החיים לדיאגרמות וסכמות פשוטות, המתרגמות עשייה אנושית למערכת של קשרים הדדיים, ומאפשרות לראות את העיר כסינתזה בין תצפית מדעית, דמיון וחוויה.

>> אל-מטחנה: האמנות פותחת לציבור את מפעל הקרח ההיסטורי בסלמה
>> גלגל הצלה: 27 תערוכות חדשות לצוף איתן אל תוך הסופ"ש

בתחילת שנות ה־20 של המאה העשרים הוזמן גדס על ידי מאיר דיזנגוף להכין את תוכנית האב הראשונה לתל אביב. התוכנית, שהוכנה בשנת 1925, הגדירה לראשונה את דמותה של העיר כעיר גנים מודרנית: רשת של רחובות מוצלים, שדרות רחבות, כיכרות, גינות ציבוריות וטיילת חופית. בניגוד לתנועת עיר הגנים הקלאסית, גדס התאימה לעיר קיימת וצפופה ובהתאמה אקלימית לחופי הים התיכון; יחידת בלוק המגורים שגיבש יצרה אינטימיות קהילתית בתוך מרקם עירוני פעיל. למרות המוניטין שלו ותוכניות רבות שהגה בעולם, תוכנית תל אביב היא היחידה שמומשה בפועל והותירה חותם עמוק על דמות העיר. בשנת 2003 הוכרזה “העיר הלבנה” כאתר מורשת עולמית, גם בזכות התכנון הייחודי של גדס.

התערוכה “חי, צומח, עיר” בבית ליבלינג מבקשת לבחון את מורשתו של גדס ואת הרלוונטיות שלה כיום, בעידן של שאלות חדשות על קיימות, חברה ומרחב ציבורי. היא נבנתה בהתאם לאופי הקומות והפעילות היומיומית בבניין, ומציעה מהלך תצוגה כרונולוגי־רעיוני בין עבר, הווה ועתיד.

קומת הקרקע: מבוא לגדס

מבוא היסטורי וארכיוני לחייו ולתפיסת עולמו של גדס ולחזון תל אביב כעיר גנים מודרנית, לצד עבודות על העיר כיום ובעתיד. כאן מוצגת התוכנית דרך עקרונות מרכזיים, שנותרו בני־בחינה גם מאה שנה אחרי. גדס היה הוגה הוליסטי: דיאגרמת ה־Valley Section שלו מציגה את הרצף בין הר לים, בין כפר לעיר תוך הצגה רב שכבתית של הסביבה (ניתן לראות בתערוכה גם מחווה מרחבית לדיאגרמה דרך מיצב לאורך גרמי המדרגות בבנין וכן בעבודה שיצרו סטודיו צ'חה). תוכניתו לתל אביב יישמה חשיבה דומה ובקנה מידה מרובה – מן העץ הבודד (או אפילו עלה) ועד מבנה המרחב העירוני כולו.

כיום, לנוכח שינויי אקלים, צפיפות עירונית והפרטת שטחים, תוכנית גדס חוזרת להיות רלוונטית. העיר נהיית צפופה וחמה יותר, והמרחבים הפרטיים, מרכיב חיוני בחזון עיר הגנים, מצטמצמים. בתוך כך, התערוכה מבקשת לגעת מחדש בשאלות העמוקות שהעסיקו את גדס ולבחון את משמעותן לעת הזו.

בחלל המתייחס להוויה העכשווית, מוצג הסרט "לחיות את גדס" שיצרו יעל פרלוב ורות ולק, דרך מעקב זוג בדירת גג תל־אביבית לאורך יממה ומפגיש את הייחוד האינטימי-רגשי שיוצרות הגינות והמרחבים שגדס יצר לצד העיר הדחוסה מלאת המתח והצמחייה המנסה לשרוד, מימד המתחזק ממול בקיר הצילומים של יעל שמידט בעבודה "בין לבין". לצד העבר והווה, מיצב ספקולטיבי שיצרה אדר' אגאתה וצניצקה (אוצרות אדר' סברינה צגלה) ובו מוצג מעין דוח עתידי המדמיין כיצד היתה תוכנית גדס נראית אילו נכתבה היום.

קומה ראשונה: התצפית של גדס

בקומה הראשונה מוצג מרחב מחקר וידע על גדס כאיש אקדמיה, הכולל ספרים, עבודות סטודנטים וחיבורים בין רעיונותיו לחקר תל אביב. במרכז המעבדה מוצג שיתוף פעולה שהתקיים בשנה האחרונה בין צוות התערוכה בבית ליבלינג לבית הספר לאדריכלות בבצלאל, בהובלת אדר’ אלס ורבקל. אוצרי התצוגה, צוף בר און וייסף אוחנה, מציגים את תמצית העבודות בשלושה אובייקטים המזוהים עם עבודתו של גדס ועם רעיון ה"תצפית" שלו.

קומה שניה: מסע בעקבות גדס

בקומה השניה "סינרגיה" מוצגות פרשנויות רב־תחומיות של כ־30 יוצרים מהארץ ומהעולם, בהקשרים עכשוויים של אדריכלות, אמנות ועיצוב. בדירה הקדמית נבחנת תל אביב כעיר גנים מתפתחת והדירה האחורית מרחיבה את המבט מעבר, ומציגה עבודות בהשראת ערים ופרויקטים אחרים שתכנן גדס, בירושלים, בחיפה, באינדור, במונפלייה ובסקוטלנד. הדירה מציעה מסע גיאוגרפי ורעיוני אחר עקבותיו של גדס, ומעלה שאלות על היכולת של חזונו להפוך תרבות מקומית לשפה אוניברסלית של חיים עירוניים.

מציגים: שי זילברמן; טוביה קורץ, לילה מועלם וליאב שלם; מאיה פולק; לימור יוסיפון גולדמן ויולי מרוז; ערן איזנהמר; מיכל דוד ונטע דבלסטין; מריה מרפלד; הלל בן־זאב פרלוב ומאיה אבואליטן;דנה כהן;רועי אבנטוב; אלכס פרפורי; ירון שטיינברג וג’אקוב ברוסמן; דנה מור; רחלי שרפשטיין; אבישר גולדמן; קארן דולב; ליאב שופן; אלון ברייאר;היידי שאצל; ג'ניפר אבסירה ; לורין מאלנגרו ;ג'יגנאשה אוז'ה; אסף גאם הכהן; טליה ישראלי ויותם סיון. לצד האמנים מוצגים סרטים קצרים שנוצרו על ידי יעל פרלוב ורות ולק, המתעדים ראיונות עם מומחים המכירים מקרוב את עבודתו של גדס, בהן נכדתו, מריון גדס.

חזית הבניין: חזונו של גדס

בחזית הבניין ובסביבתו מוצגות עבודות בהשראת תפיסתו של גדס את הקשר שבין הבניין, גבולותיו והרחוב כמרכיבים של בית הגידול העירוני המשותף. לאורך החזית מיצב האריגה של גילת בלום וסברינה צגלה, מחווה פואטית לתפיסתו של גדס את גינת הבלוק העירונית כפיסה של טבע בעיר וכמרחב חברתי ואינטימי השזור בתוך המרחב האורבני. הבניין הבאוהאוסי הופך למעין נול אריגה מרחבי, המרפסות הן המסגרות דרכן נארגות שכבות הנוף כשתי וערב.

גינת הגג הציבורית מציעה רגע של התבוננות והרהור על עתיד העיר לאור חזונו של גדס, אל מול קו הרקיע של תל אביב דרך עבודתן של רובין וינוגרונד מציריך ויעל בר מאור ומשרד "ברבים" במיצב הבוחן את מערכת היחסים בין העיר, הטבע, והחיים האנושיים והלא־אנושיים שבתוך תל אביב העכשווית. בשביל המזרחי, העבודה המוצגת על גדר המתכת באמצעות מודולים קרמיים המתלבשים על הגדר שיצרו הסטודנטים רן קיפניס, נועה בוקאי ומילי גואטה בהובלת לילך שטיאט.

לסיום, מכונות האקוויפר של מרסל טרויגר שיצר עם שותפיו בסטודיו "ארדה" עבודה המשלבת מפת מים דיגיטלית ושלוש "מכונות אקוויפר" בחללים שונים של הבית, ההופכות את בית ליבלינג לחתך חי של האקוויפר החופי – מן הרחוב, דרך המרחב הביתי ועד האטמוספירה. כך הופך הבניין כולו למעין "Outlook Tower" תל־אביבי – מרחב של מבט, חקירה, שבו החיבור בין עבר, הווה ועתיד מגלם את חזונו של גדס ל"חיים בשלמותם".

>>התערוכה "חי צומח עיר" מוצגת בבית ליבלינג עד 18.4.26. אוצרות ועיצוב תערוכה: שירה לוי בנימיני, אדר’ לימור יוסיפון גולדמן | פיתוח המחקר: שירה לוי בנימיני | חוקרת בכירה: ד״ר אדר’ קטרין רושאנט | אוצרת משנה: אדר’ ענת לוי | אוצרת חדר הפרויקטים ומיצב המרפסות: אדר’ סברינה צגלה | צוות מחקר והפקה: אביגיל פייטן, טליה הורוביץ, רומי צ’ילאג, מאיה בנסון | נגרות והקמה: ליאב לוי, ששי מזור, איה צייגר

• יוצרים כותבים
• ❤ תרבות
• ❤ תל אביב
• תערוכה
• בית ליבלינג
• אדריכלות

מחר (ו', 7.11) יערך אירוע השקת התערוכה "שלום לך" של חגי פרגו, המתמקדת בתהליך השלום אותו ניסתה להוליד ממשלת רבין. עשרות מכתבים מקוריים שנשלחו מכל קצוות החברה הישראלית לראש הממשלה רבין יהיו זמינים לעיון למבקרים בתערוכה, כאשר פרגו העביר את חומרי הארכיון תהליך דפוס ידני ייחודי שפיתח, מהלך שכאילו מקים את המכתבים לתחייה וקושר אותם לזמן הנוכחי. בטור מיוחד לכבוד התערוכה (כאן כל הפרטים, אל תפספסו) מנסה האמן להסביר כיצד דווקא חזון השלום של יצחק רבין ז"ל רלוונטי כיום יותר מתמיד.
>>30 שנה אחרי והצלקת הלאומית פתוחה. כולנו מתקשים להתמודד

״לראש הממשלה שלום,
לפעמים במאבק היומיומי של כולנו מול מלחמה ושלום אני חושבת לעצמי – איזו אחריות כבדה מוטלת על כתפיך […] אני חושבת לעצמי שחבל שאני לא יכולה פשוט להתקשר אליך ולהגיד לך שאני איתך […]. אני רוצה להגיד לך שאתה חייב להיות חזק ולהמשיך בדרך שהתחלת כדי שפעם הנכדים שלי יוכלו להודות לך ולחיות את חייהם בשקט. אני מאוד מעריכה את מה שאתה עושה […] וחשבתי רק, שאולי כמה משפטים כאלה יעזרו לך. זהו, רציתי רק שתדע שמאחוריך עומד לפחות בן-אדם אחד שתומך בך לכל אורך הדרך, ולוחץ את ידך, ואולי גם מחזק את ליבך…״.

המכתב הזה, כמו אלפי פניות ומכתבים אחרים, נשלח ללשכת ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל במהלך שנות כהונתו השנייה – לפני למעלה משלושים שנה. מסביב יהום הסער ואנו הוגים ברבין. מה לנו רבין עכשיו? המלחמה לא מרפה, אותותיה ניכרים בנפש, בגוף, בנוף הארץ. הפחד והתקווה עדיין לפותים זה בזה בריקוד מסחרר. כאן בישראל יצחק רבין כבר הפך לקלישאה. ככל שמציאות חיינו כאן הופכת (כך נדמה) ליותר מקולקלת, מדכאת והרסנית – דמותו של רבין הופכת לשחוקה, מלאכותית, חריגה בנוף.

משמעות המילה ״קלישאה״ בצרפתית היא גלופת דפוס, כלומר הלוח שעליו צרוב הדימוי המודפס. ככל שמשתמשים בלוח כזה בהדפסה כך הוא נשחק, והדמות המודפסת הולכת ומתערפלת לעבר סף הנשייה. הנוף השתנה ואנחנו גם כן. קצרי-רואי, אנו גוררים את עצמנו מיום ליום ונאבקים בציניות של מנהיגים שפלים. הממשלה עוסקת בעיקר בזריית חול בעינינו – וחלילה לא בשרטוט חזון לעתיד.

מוקדם יותר השנה, פנו אליי צוות בית רדיקל בהצעה לגבש תערוכה על רבין ועל השלום – לציון שלושה עשורים לרצח ההוא. אני יליד שנות התשעים, כמו כל חברי וחברות הצוות של רדיקל. את רבין אני מכיר מסופו: בשבילי יצחק רבין היה רצוח מאז ומעולם, כמו דמות מיתולוגית עם גורל ארור. אבל רוחו מרחפת מעלינו גם כיום, והמחלוקת לגבי הדרך שבחר לשרטט לישראל אינה מרפה.

התערוכה ״שלום לך״, שתיפתח בבית רדיקל ביום שישי הקרוב היא מקום מפגש לחולמים והרודפים אחר השלום. המפגש מושתת על חומרים מקוריים שנאספו מארכיון המדינה ומהספרייה הלאומית, ובמרכזם תיקים שבהם תיעד משרד ראש הממשלה מאות פניות לרבין – מכתבים, ציורים ושירים ששלחו ישראלים וישראליות לראש הממשלה.

זה רגע פנטסטי, כך נדמה: נוטל אדם נייר ועט, מתיישב ליד שולחן בביתו או במשרד, וכותב מכתב לרבין. מדוע הוא עושה זאת? האם ליבו כבד או מלא תקווה? מדוע דמותו של ראש הממשלה (ההוא) מעוררת באדם את האמונה כי יש לכל-זה משמעות? את התקווה שמישהו יקשיב. רבין וצוות הלשכה קראו את כל הפניות והשיבו להן. היינו כחולמים.

בערב ראש השנה 1995, כחודשיים לפני הרצח, התקבל בלשכת רבין מכתב בזו הלשון: ״לכבוד יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. אישי ראש הממשלה! […] אין לי ספק שההיסטוריה תשפוט אותך כמנהיג גדול שהיה לו העוז לשנות את מהלכה ופעם הראשונה לעשות ניסיון אמיתי להפסיק את סכסוך הדמים […] ולהגשים את שאיפת הציונות האמיתית. ואני תפילה לה׳ כי ברכתו תלווה אותך בהמשך פועלך הרם והנשגב להשגת השלום ושיתן לך את הכוח להתמודד עם כל המכשולים והקשיים שלבטח צפויים בדרך. בפרוס השנה החדשה, איחוליי לך ולרעייתך היקרה לאה, לבריאות טובה ועמידה איתנה, ונחושה בסערות הימים. שלך בהוקרה רבה״.

אנו זקוקים כיום למגדלור.
אנו זקוקים להשראה ונחמה בעודנו תועים בדרך המתפתלת לימים האחרים.
אירוע ההשקה של התערוכה, יום ו’ (7.11), 12:00-15:00, בית רדיקל (התחייה 27, תל אביב). כניסה חופשיתבהרשמה מראש.
לאחר מכן התערוכה תהיה פתוחה בכניסה חופשית לאורך נובמבר, ימים א’-ה’ 9:00-19:00 וימי ו’ 9:00-14:00

• יוצרים כותבים
• בית רדיקל
• יצחק רבין
• תערוכה