חוזרים ללימודים: הסרטים שעשו לנו בית ספר
רגע לפני שבתי הספר נפתחים מחדש ושואבים אליהם את כל הנוער הזה לשנה נוספת, עשרה סרטים שמסכמים הכי טוב את חוויות היסודי, החטיבה והתיכון, למי שכבר התמזל מזלו לשכוח איך זה היה
יסודי
"סנופי וצ'ארלי בראון, פינאטס: הסרט"
העיבוד הקולנועי החדש והמומלץ לעלילותיו של הילד הכי ביש מזל בתולדות התרבות המערבית. כמו בקומיקסים ובסדרת הטלוויזיה, צ'ארלי בראון הוא ילד אופטימי שמעולם לא מפסיק לנסות, אבל גם לא ממש משתפר. הוא חי בעולם שבו המבוגרים מדברים ג'יבריש ונראים כמו ענקים, בית הספר הוא סיוט מתמשך והכלב שלך יכול להיות סופר, רקדן וספורטאי טוב ממך. המוטיבציה העיקרית שדוחפת אותו להפוך למצליחן היא "הילדה הג'ינג'ית הקטנה" – תלמידה חדשה בכיתה, שאותה הוא מקווה להרשים, ובדרך הוא עובר בכל קלישאות בית הספר האמריקאי – תחרות הכישרונות, נשף החורף, המבחן הגדול ובוק ריפורט על "מלחמה ושלום".
"בית ספר לרוק"
ריצ'ארד לינקלייטר מוכר כבמאי של טרילוגיית "לפני הזריחה" ושאר סרטים מהוללים כמו "התבגרות", "חיים בהקיץ" ו"Dazed and Confused", אבל הסרט הכי מיינסטרימי שלו הוא בעצם כיף ענקי. הסיפור פשוט: ג'ק בלאק הוא מוזיקאי כושל בלי שקל על התחת, אז הוא מתחזה לשותפו לדירה והולך לעבוד כמורה מחליף בבית ספר יוקרתי. ברגע של טירוף הוא מחליט להפוך את תלמידי כיתה ה' השקדנים ושטופי המוח ללהקת רוק. הילדים ובני הנוער יתלהבו מעלילת מרד הנעורים, המבוגרים מהמחוות ללד זפלין ולפינק פלויד.
"אבוללה"
המפיקים ויוצרי הקולנוע בישראל נזכרו בשנה־שנתיים האחרונות שגם ילדים הולכים לקולנוע. "אבוללה", הגרסה הירושלמית ל"אי.טי", בכיכובה של מפלצת ענקית, שעירה וחמודה, הוא גם אחד הסרטים היחידים תוצרת ישראל שהשכילו להפוך את בית הספר לזירת התרחשות מלאת הפתעות. בבקשה, תנו לילדי ישראל יותר רגעים כמו סצנת העימות של הגיבור אדם (יואב רוזנברג), המפלצת (עידן ברקאי) והמחנך הרשע (רותם קינן) ופחות יובל המבולבל.
חטיבת ביניים
"ברוכים הבאים לבית הבובות"
מתברר שחטיבת ביניים היא נושא פופולרי דווקא לסרטים שעדיף לא להראות לבני 12־14, אולי כי מדובר במסגרת החינוכית המטופשת והטראומטית מכולן. סרטו הראשון באורך מלא של טוד סולנדז הוא על סיפורה המדכא של דון בת ה־11, הילדה הכי פחות פופולרית בבית הספר בפרבר של ניו ג'רזי. דון לומדת להיות אמיצה, חווה כל מיני חוויות מדכאות ונשארת אותה לוזרית דחויה לאורך כל כיתה ז'. זה מדכא רצח, אבל לפחות כתוב יפה.
"באטל רויאל"
סרט הקאלט היפני שהעניק השראה ל"משחקי הרעב" אבל הלך הרבה יותר רחוק ממנו בכל הנוגע לדם, אלימות ורוע אנושי. כיתה ממוצעת מוצאת את עצמה בוקר אחד כלואה באי בודד מרושת מצלמות. התלמידים מקבלים כלי נשק – מחץ וקשת, דרך חרבות ועד מכסה של סיר – ונדרשים להילחם עד מוות במסגרת תוכנית ריאליטי בשידור חי. זה ייגמר בהמון דם ובסוגים שונים ויצירתיים של רציחות.
"כמה טוב להיות פרח קיר"
מבחינה עקרונית אפשר לומר שמדובר בסרט תיכון אבל הוא תופס באופן מושלם את החוויה של כיתה ט' – הגיל שבו אתה מתאהב בשירים של דיוויד בואי והסמית'ס ומשתכנע שמדובר במשהו מקורי וייחודי לך. צ'ארלי (לוגן לרמן), נער מופנם הסובל מדיכאון מגיל צעיר, מתחבר עם זוג אחים פרוע ומגניב (עזרא מילר ואמה ווטסון). הוא מתאהב באחות, סאם, אבל במקום לגלות לה את זה הוא מתחיל לצאת עם אחת החברות שלה. אחר כך כולם הולכים להקרנה של "רוקי". בקיצור, כיתה ט' – הסרט.
תיכון
"קלולס" / "ילדות רעות"
עם כל הכבוד ל"עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך" ודומיו, שני אלה הם הפסגות האמיתיות של קומדיית התיכון, סרטים שבאים טוב במסיבת פיג'מות בכיתה ט' אבל גם בגיל 30. למקרה שחייתם בעשורים האחרונים מתחת לסלע, הראשון הוא קלאסיקת ניינטיז מושלמת על נערה עשירה ושטחית, שמגלה להפתעתה שיש דברים שהיא לא יודעת; השני הוא סרט מלחמה שבו התלמידה החדשה בבית הספר (לינדיזי לוהן לפני החירפון) הורסת לאט ובשיטתיות את חייה של מלכת הכיתה (רייצ'ל מקאדאמס + פיאה). מי שלא צפו שיעזבו הכל וילכו עכשיו ומיד הביתה לצפות. תודה ושלום.
"בחירות או לא להיות"
או בשמו האנגלי הסביר יותר – "Election". סרטו של אלכסנדר פיין בו מת'יו ברודריק (פריס ביולר בשבילכם) עובר לצד האפל. המורה בטוח שהוא מתת האל לאנושות ומחנך ברמה של מינימום "ללכת שבי אחריו", אך למעשה הוא קריפ עם אובססיה מטרידה לטרייסי פליק (ריס ווית'רספון), תלמידה שאפתנית בהגזמה בכיתה י"א. הוא יעשה הכל כולל הכל כדי למנוע ממנה להפוך לנשיאת מועצת התלמידים. בית הספר התיכון נראה יותר מאיים מב"סיוט בחדר המורים", והפוליטיקה האמריקאית יוצאת יותר רע מאשר בבחירות לנשיאות 2016.
"מתויגת"
חדש, חדיש ומחודש: סרט תיכון משנת 2015, עם כל המודעות העצמית והסמארטפונים המשתמעים מכך. זמן קצר לפני סיום הלימודים בתיכון, מאי וויטמן ("משפחה בהפרעה") מגלה שהיא ה־DUFF (החברה המכוערת והשמנה) של זוג חברותיה הטובות, שאכן הרבה יותר מקובלות, יפות ואופנתיות ממנה. היא יוצאת למסע של חיפוש עצמי קטן ומצחיק, בעזרתו של השכן שלה – שחקן פוטבול חתיך וחסר טאקט (רובי אמל). ברור שאתם יודעים מה יקרה בסוף, אבל הדרך לשם כיפית, מצחיקה וניחנה בתכונה נדירה מאוד בז'אנר – אנדרסטייטמנט. בונוס – ההופעה הנורמלית ביותר של קן ג'ונג ("קומיוניטי", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") עד כה.
