מכל ההגדרות שסוג הדוקו הביזארי זוכה להן, אנחנו הכי אוהבים את "דוקו-WTF". אלו הדוקומנטרים שמציגים סיפור כל כך מופרע, עד שהוא לא יכול לבוא בשום פורמט לא תיעודי, כי אף אחד לא יקנה את התסריט. סיפורים כל כך הזויים מהעולם האמיתי שהם חייבים להיות אמיתיים. "טייגר קינג" או "אל תתעסקו עם חתולים" הם שניים מהמוכרים בז'אנר, וכמותם, גם "המלכים של טופלו: מכתבי הרעל" הולך להפוך לדוקומנטרי הזה שאתם שומעים אנשים שואלים "תגיד, ראית את ההזיה הזו בנטפליקס?".

>>ארץ נהדרת מציגה: המופע המדהים של המדינה שמתעלמת מהמציאות

אתם לא באמת מוכנים לזה. אף אחד לא יכול להיות מוכן לזה. אנחנו לא בטוחים שאפילו המשתתפים בסדרת הדוקו הביזארית הזו מוכנים אליה. אולי הדרך הכי טובה לגשת אליה היא לא לדעת כלום, כך שעם ניסיון לא לספיילר אף אחד מאינספור הטוויסטים בסדרה, ננסה להסביר את המתרחש על המסך בעזרת שם הכותר בלבד – "The Kings of Tupelo" מתייחס לעיר הולדתו של אלביס, מקום בו התפתחה תרבות הערצה קיצונית למלך הרוקנ'רול. בשם המקורי, מכנים את הסיפור "סאגת פשע דרומית", כך שאתם הולכים לקבל סיפור פשע מורכב ומוזר בכיכובם של אנשי הספר של אמריקה. לא בדיוק רדנקים, אבל בהחלט אנשים צבעוניים. ובואו רק נגיד ש"מכתבי הרעל" שבשם העברי אפילו לא מופיעים עד סוף בפרק הראשון.

הדוקומנטרי הופקד בידי צמד היוצרים מאוד מנוסה ואהוב בנטפליקס, האחים צ'אפלן ומקליין וואי, שאחראים יחדיו על סדרת סרטי "הסיפור שלא סופר" (Untold) שהורכבה מ-16 סרטים דוקומנטרים שונים, כמו גם על הסדרה "ארץ פרועה מאוד. הם גם האחיינים של קורט ראסל, אבל זה פרט שולי. הסיפור אותו הם מגוללים כאן מלא דמויות מצוינות, טוויסטים מעניינים והמון כיף לבינג' קצר של 3 פרקים. ושוב פעם, תודה לדרום ארה"ב שמספקים לנו את הרגעים הכי WTF על המסך.
המלכים של טופלו: מכתבי הרעל, 3 פרקים,עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• דוקומנטרי
• ביזאר
• אלביס

הפסקול של "פריסילה" מוצף בשירים יפים, רובם משנות השישים. יש גם כמה משנים מאוחרות יותר – אנכרוניזם הוא ממאפייני השפה הקולנועית של סופיה קופולה. מה שאין בסרט זה שירים של אלביס פרסלי. זה אמנם עניין של זכויות – קופולה סיפרה שלא קיבלה אישור להשתמש בשיריו – אבל זה לגמרי מתקבל כמו בחירה אומנותית. כי ללא "Jailhouse Rock" ו"Hound Dog", אלביס מאבד – עבור הצופים – את מה שהפך אותו לאגדה אהובה. נשאר רק הגבר הלא מאוד בוגר שמתלבש על ילדה יפה והופך אותה לבובת ראווה.

>>חוכמולוגיה: צ'רלי קאופמן לא מפסיק להתחכם. אפילו בסרט ילדים

אבל לפני שזה קורה, יש רגע יפה אחד שבו נשמע הד לשיר של מלך הרוק'נ'רול. פריסילה בת ה-14, בתו של קצין צבא אמריקאי המוצב במערב גרמניה, מושכת את עינו של הכוכב בן ה-24 המשרת אף הוא בבסיס, והוא אומר לה שהוא אוהב לדבר אתה (בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, זה לגמרי לא דומה למקרה איל גולן, ועל כך בהמשך). בתום תקופת השירות הוא חוזר לארה"ב ומבטיח לשמור על קשר. הכוכבים בעיניה מקשים על הנערה להתמקד בלימודיה, ובמהלך שיעור בבית הספר נשמעת בפסקול נעימת השיר "אורה לי" ממלחמת האזרחים האמריקאית, שנודעת יותר כמלודיה של "Love Me Tender" שאלביס הקליט ב-1956. צלילי הפסנתר מעלים בזיכרון את מילות השיר, ומדמים את געגועיה של הילדה מוכת האהבה לכוכב שסובב את ראשה.

"פריסילה" מבוסס על "אלביס ואני", ספרה האוטוביוגרפי של פריסילה פרסלי מ-1985. קופולה בחרה למחוק את אלביס מהכותרת, ולהתמקד בנקודת המבט של הנערה שנשארת בגרייסלנד כשהוא יוצא לצלם סרטים בהוליווד. כשהיא אומרת לו שהיא רוצה לקחת לעצמה עבודה במשרה חלקית, הוא דורש שתישאר בבית, ליד הטלפון. ופריסילה מוותרת על רצונה ונשמעת לכל הוראותיו. לפני כן, כשעוד גרה בגרמניה עם אמה ואביה המאמץ, היא היתה הרבה פחות ממושמעת. הוריה לא רצו שתסתובב עם גבר בוגר, אך נכנעו לרצונה העז (וללחצים שהפעילו עליהם אלביס ואנשיו), עד כדי כך שהסכימו לשלוח אותה לגור איתו בביתו באמריקה. אך מול אלביס פריסילה מרכינה ראש, כמעט נמחקת. וכך נמחק גם ה"אני" מהכותרת של הספר.

מבחינות רבות "פריסילה" מזכיר את "מארי אנטואנט", סרטה של קופולה מ-2006, שגם הוא התבונן בילדה שנישאה למלך ואיבדה כל שליטה על חייה. קופולה, בתו של גאון הקולנוע פרנסיס פורד קופולה, מרבה לעסוק בנשים צעירות הנתונות להשפעתם של גברים מבוגרים מהן. כמו ב"מארי אנטואנט" הנרטיב של "פריסילה" די מצומצם, ועיקר תשומת הלב של הבמאית מוקדשת לטקסטורה של החיים בארמון של זהב (גרייסלנד פחות מפואר מוורסאי, אך שני המעונות עוצבו על ידי יושביהם בהגזמה סרת טעם). מתוך תשומת הלב המדוקדקת לפרטי התפאורה והתלבושות והמבע הקולנועי נוצר דיוקן חושני של חיים מעוצבים שהנערה המתבגרת מאבדת את עצמה בתוכם. לכן זה סרט יפה מאוד מבחינה אומנותית, אך גם קצת מונוטוני וחסר חיים מבחינה דרמתית.

אחד הקשיים הבולטים בזוגיות של השניים, לפני וגם אחרי שהם מתחתנים (שמונה שנים אחרי שנפגשו לראשונה), הוא הנוכחות התמידית של בני לווייתו, שגם הם ממלאים את רצונותיו. יש לציין שזה דימוי שונה מאוד של פרסלי מזה שעלה מ"אלביס" של באז לורמן, שהציג את "המלך" עצמו כנתון לשליטתו המלאה של האמרגן שלו (שנעדר מהסרט הנוכחי). רק לחדר השינה שלו הפמליה לא נכנסת, ושם פריסילה מקווה למעט אינטימיות, ומשלב מסוים גם לסקס. אבל הוא נמנע ודוחה אותה מעליו בטענה שעדיין לא הגיע הזמן. האם הוא מספק את תאוותו המינית בחברתן של כוכבניות הוליוודיות, כפי שרומזים המגזינים והוא מכחיש, או שהגבר שנענוע רגליו הביא מיליוני נערות (ויש להניח שגם לא מעט נערים) להתרגשות אורגזמית הוא בכלל א-מיני? הסרט אינו מספק תשובה ברורה (כזכור, המלך הילדותי ב"מארי אנטואנט" עוצב כנטול כל עניין בסקס). בכל אופן, בפעם השנייה והאחרונה, בסרט, שהם עושים סקס, אלביס תוקף אותה באלימות ואומר "ככה גבר אמיתי עושה אהבה עם האישה שלו" (בדיוק כמו שכתוב באוטוביוגרפיה). אפשר לבנות תילים של פרשנות על המשפט הזה.

הסצנה הזאת מגיעה ממש לקראת הסוף, ומוצגת כאחד המניעים להחלטה של פריסילה לעזוב את בעלה. הסרט הוא בעצם מצבור של סיבות לעזוב אותו, אבל התסריט אינו מתאר התפתחות הדרגתית של תודעה עצמאית בקרב האישה הצעירה, ונדמה שהיא התבגרה בבת אחת. קיילי ספייני בת ה-25 מגלמת היטב את הנערה הנבונה שמקטינה את עצמה לצרכיו של הכוכב, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. חלק מהאימפקט החזותי של הסרט נובע מכך שספייני נמוכת קומה (1.55 מטר), ולצד ג'ייקוב אלורדי (1.96) היא נראית זערורית ממש. הכוכב העולה מ"אופוריה" בהחלט נראה כמישהו שילדות יפלו לרגליו, והוא מעצב דמות של מין נער מתבגר בעצמו. נותר רק לקוות שמתישהו גם הקולנוע של הבמאית המחוננת יתבגר ויעמיק.
3.5
Priscilla בימוי: סופיה קופולה. קיילי ספייני, ג'ייקוב אלורדי. ארה"ב 2023, 113 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• אלביס

אין דבר כזה, בן אדם שלא יודע מי זה אלביס פרסלי. אלביס, המלך, איך שתרצו, היה בדיעבד אחד מהרגעים הראשונים של הגלובליזציה התרבותית: היה לו את המזל לעלות לגדולה בדיוק כשהטלוויזיה הפכה לנפוצה יותר וכך הפך בו זמנית גם לאייקון אמריקאי וגם צבר מעריצים בכל מקום בעולם. גם גרושתו פרסיליה פרסלי, משתדלת לזכור אותו לחיוב, אולי אפילו קצת יותר מדי. כעת היא יצרה פרויקט טלוויזיוני בכיכוב, יחד עם מייק ארנולד, אחד הכותבים של "ארצ'ר": סדרכה על חייו של אלביס. ליתר דיוק, סדרה מצוירת על חייו של אלביס. ליתר עוד יותר דיוק, סדרה מצוירת על חייו של אלביס, אם בשנות השבעים הוא היה הופך להיות סוכן חשאי. רגע, מה?

הסדרה המשונה הזאת נפתחת כשאלביס מגלה שהוא חלק מרשימת חיסול של מעריצות צעירות המנסות להתנקש בחייו – ומגלה שמי שעומד מאחורי המזימה הוא לא אחר מצ'ארלס מנסון. זה ממצב היטב את הטון הקומי ואת קצב הרפרנסים התרבותיים כאן, עם אזכורים ל"היו זמנים בהוליווד", "2001: אודיסאה בחלל" וסרטי "קינגסמן", כמעט באותה נשימה.האנימציה כאן מצוינת ומזכירה שילוב בין "ארצ'ר" ל"ספיידרמן: ממד העכביש", עם הרבה דגש על הפרטים הקטנים ועל הפיזיקה של האובייקטים, בין אם זה שיער שמתנופף ברוח או בשן זהב שעפה מהפה של אחד היריבים – מבחינה ויזואלית הכל מטופל ברמה גבוהה יותר משאפשר לצפות. זה אלמנט שמייק ארנולד מביא מ"ארצ'ר", שם כל צלקת וכל קעקוע פזיז נותרים לתמיד על הגוף של הדמויות.

https://www.youtube.com/watch?v=UCk3wHGJ3qs

הסדרה קופצת מהר מאד לאקשן אלים ומדמם אבל גם מאוד מתאמצת להפוך את אלביס לגיבור – או יותר נכון, פרסיליה פרסלי (שגם מופיעה כאן בדמותה ובקולה) רוצה לזכור את הגרוש שלה באופן יותר נקי ממה שנהוג, גם אם העולם סביבו הוא מופרע. בכל זאת אנחנו מדברים על אגדת רוקנ'רול שמתה בשירותים עם המכנסיים למטה והמבורגר ביד (לפחות לפי הדימוי הציבורי הנפוץ). בסדרה אלביס לא בוגד, מתנגד לסמים (בהתחשב בעובדה שאלביס, שבאמת היה די אובססיבי לרשויות החוק, קיבל תואר סוכן של כבוד במחלקה למלחמה בסמים, זה די הגיוני – אבל במציאות הוא גם היה מכור לכדורים במשך המון שנים) והקול של מת'יו מקונוהי, שמדובב אותו, מושלם עבור התפקיד. ההתנהלות הקאובוית של אלביס תואמת לחספוס הדרומי בקול של מקונוהי ומציירת לנו בחור די טוב שקצת מאוהב בעצמו ורוצה להציל את העולם, גם אם העולם הזה דפוק.

והעולם – והדמויות המאכלסות אותו – אכן דפוקות. סקאטר, הקוף של אלביס (שמבוסס על הקוף האמיתי של אלביס בעל אותו השם) הוא מסומם אלים חובב זונות, הסיידקיק בובי ריי הוא אדם לא מבריק במיוחד שהורס את כל מה שהוא נוגע בו, סיסי (השותפה של אלביס לחיי הריגול) היא סוכנת חובבת סמים והמפקד שלהם הוא טורף מיני בעל נטיות קינקיות וככל הנראה גם כוונות זדוניות. היחיד שאף פעם לא עובר את הגבול הוא, כמובן, אלביס. מצד אחד זה כן מבדל אותו בתור דמות ראשית, אבל הסדרה הייתה מרוויחה יותר אם גם הוא היה מרשה לעצמו לעשות יותר טעויות. טוב, הוא לא כל כך קדוש בסדרה אבל ביחס לדמויות שמקיפות אותו? חד משמעית קדוש.

בעיה נוספת היא שהסדרה פשוט לא מצחיקה. למעשה, אם לא האקשן, אני לא בטוח שהייתה סיבה לצפות ב-"מרגל ושמו אלביס". פיצוצים, קראטה, איברים כרותים, המון דם וכמו כן גם החוסר בצנזורה רק תורמים להנאה ממרחץ הדמים הזה והופכים את אלביס לפנטזיה די ילדותית ומאוד מודעת לעצמה על האגדה שהיא אלביס.בהחלט יש ב"מרגל ושמו אלביס" מן ה"ארצ'ר"יות אבל היא לא מתקרבת לעוקץ שקיים ב"ארצ'ר". לפי הסוף של עונה, היוצרים בונים על עונה נוספת. אם זה המצב, כדאי שבעונות הבאות יביאו קצת לכלוך.

"מרגל ושמו אלביס", עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• אלביס
• נטפליקס

הסרט הביוגרפי של באז לורמן על אלביס פרסלי אמנם נמשך יותר משעתיים וחצי, אבל הוא מוצא זמן בעיקר לאלביס מסוג אחד: הצעיר, החצוף, מנענע האגן. אבל יש עוד אלביס, אגדי לא פחות, לפרקים – לפחות אם מתייחסים לחיקויים – אפילו יותר. אלביס המבוגר משנותיו (הוא היה רק בן 42 כשמת), המנופח, המסומם, המרוחק, המלא בעצמו. אלביס של פאות לחיים גרוטסקיות ומשקפי שמש, גם בלילה. אלביס שגר באחוזת זהב ענקית בממפיס, טנסי, בולע כדורים ואוכל פודינג בננה ועוף מטוגן כל היום, עד שנופח את נשמתו על אסלה (מזהב).

>> הסרט החדש על אלביס פוגע בליהוק, מפספס בכל השאר
>> ההופעות הכי מוזרות של אלביס על המסך

נכון, זה לא אלביס סקסי, אבל זה אלביס איקוני – עד כדי כך שהתזונה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, של אלביס באותן שנים הפכה למקור של עניין, תהייה, וגם חיקוי. יש לא מעט ספרים, גם ספרי בישול, שעוסקים במנות האהובות עליו באותן שנים, שהטבחים של אחוזת גרייסלנד היו מחויבים להיות מסוגלים להוציא בכל שעות היממה (והם אכן נדרשו לכך) – רובן soul food אופייני לאזור בו נולד (מיסיסיפי) וחי (טנסי). אבל המנה המזוהה ביותר עם אלביס של אותן שנים היא "כריך אלביס". מהו בדיוק כריך אלביס?

התשובה הקצרה היא שמדובר בכריך שערורייתי של בננות, חמאת בוטנים ובייקון. לפי העדויות, אלביס היה יכול לשאוב כריכים כאלו, אחד אחרי השני, במשך חצי לילה. אבל השם של אלביס והפמלייה שלו, "המאפיה של ממפיס", נקשר במקביל לסנדוויץ' דומה, מוגזם אפילו יותר: ה-Fool's Gold Loaf ("כיכר זהב של שוטים", במשמעות של כיכר לחם, כמובן) – ולנסיבות המוגזמות לא פחות בהן הוא אלביס טעם אותו לראשונה. הכריך המדובר הוא לא פחות מכיכר לחם שלמה, מרוקנת, שממלאים בצנצנת ריבת ענבים, צנצנת חמאת בוטנים וכחצי קילו בייקון.

הכריך המוגזם הזה הוגש בדיינר בדנבר, קולורדו. לפי ספר של דיוויד אדלר, שכתב ביוגרפיה קולינרית של אלביס (לא פחות), בפברואר 1976 אלביס, שני חבריו, בכירים במשטרת דנבר וחברי פמלייה נוספים המריאו לקולורדו לאחר שהחברים סיפרו לאלביס על הכריך המופרע. במטוס הפרטי הם פירקו ארגזים של שמפניה ופרייה, וכשנחתו בדנבר כבר חיכו להם שם בעלי הדיינר עם לא פחות מ-22 כריכים כאלו (שוב, כל כריך הוא כיכר לחם שלמה).

בהשוואה למפלצת הזאת, כריך אלביס פתאום נראה כמו יצירה צנועה יחסית, שאפשר לשחזר לבד, אם רוצים. אבל רק אם ממש רוצים:מטגנים שתי פרוסות לחם בחמאה במשך כדקה. על פרוסה אחת מורחים שכבה נדיבה של חמאת בוטנים, שמים פרוסות בננה ומעליהן גם ארבע רצועות בייקון מטוגן – ואת כל היצירה הזאת דוחפים לטוסטר לבערך שלוש דקות. משם אפשר להמשיך ישירות לאסלת הזהב שלכם.

• אוכלים שותים
• אלביס
• סנדוויצ'ים
• בייקון
• המסך

קורט ראסל, דון ג'ונסון, ג'ונתן ריס מאיירס, מייקל שאנון – אלה ואחרים גילמו את אלביס פרסלי בעבר בטלוויזיה. אבל רק עכשיו, 55 שנים אחרי מותו בגיל 42, מגיעה ביוגרפיה שלו למסך הגדול – והכוכב הראשי שלה הוא דווקא טום הנקס בתפקיד האמרגן. את אלביס מגלם אוסטין באטלר הכמעט אלמוני, שמשקיע את הנשמה בתפקיד ומצליח לשכנע אותנו שהוא הוא מלך הרוקנ'רול. הוא שר בקולו שלו, ומרביץ הופעה פיזית מאוד, סקסית וכריזמטית, אך הוא גם חודר אל מתחת לפני השטח. והוא כל כך דומה לאלביס, שכשהמקור הופיע על המסך בסוף הסרט, לא הייתי בטוחה במי מהשניים אני צופה. הליהוק של באטלר הוא הדבר הנכון האחד שהסרט עושה. כל השאר הוא טעות.

זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי לסכם חיים שלמים של אדם בסרט, אפילו אם חייו היו קצרים כשל אלביס. כבר כתבתי כאן שכמה מהביוגרפיות הקולנועיות היותר מוצלחות, כמו זו של בריאן ווילסון מה"ביץ' בויז", התמקדו בפרקי זמן מצומצמים. אבל באז לורמן החליט שהוא רוצה הכל בכל מקום בבת אחת, ויצא בלא כלום. ללורמן יש נטייה ידועה להגזמה יתרה – דחיסות ויזואלית וקולית, תנועות מצלמה מסחררות, עריכה קליפית, והפעם גם המוני מסכים מפוצלים. זה קולנוע כמופע של זיקוקי דינור, משולב בקרני לייזר עם גשם של נצנצים. אבל מה שאיכשהו עבד ב"מולין רוז'", ובמידה פחותה ב"גטסבי הגדול", מובא הפעם לקיצוניות כזו שהיא משטיחה את הדרמה ואינה מאפשרת חיבור רגשי לסרט. ה"עלילה" אצה רצה על פני שיאים בחייו של אלביס מילדותו בממפיס דרך הוליווד (על קצה המזלג) ועד הקץ בלאס וגאס, ונדמה שהיה כאן סרט באורך של עשר שעות שנדחס לתוך שעתיים וארבעים, ששעתיים מתוכן ערוכות כמו טריילר (לורמן עוד אומר שיש גרסת במאי באורך ארבע שעות). זה פוגם גם בפסקול – שוב ושוב אנחנו שומעים התחלות של שירים מעורבבות עם התחלות של שירים אחרים, ואז הם נקטעים (אף שהסרט ניחן בתקציב נדיב, יכול להיות שמדובר באסטרטגיית חסכון בתשלום תמלוגים).

בניסיון להעניק מסגרת לבלגן הזה, "אלביס" מוגש, לכאורה, מנקודת מבטו של האמרגן הידוע לשמצה, קולונל טום פארקר, שסיפור הרקע שלו נותר מסתורי. כמספר של הסרט, הוא מציג את עצמו לצופים כמי שנתפס כנבל, ומנסה לשכנע אותנו שהוא לא היה כזה. אך הסרט מראה לנו שהוא השתלט על חייו של הנער מממפיס, בנה את הקריירה שלו, ואז חנק אותה, ואת אלביס, לצורך כיסוי חובות ההימורים שלו. האסטרטגיה הנרטיבית הזו יכלה להיות מעניינת, אבל היא לא מפותחת כראוי, והליהוק של הנקס מתגלה כשגיאה רצינית. לורמן ככל הנראה רצה לייצר שניות ביחסם של הצופים לאמרגן באמצעות הפרסונה החביבה של הנקס, השחקן הכי אהוב בשלושים השנים האחרונות על המסך ומחוצה לו. אבל חליפת שומן ואיפור כבד הופכים אותו למין מוטציה, והוא מוסיף מבטא מוזר ומגיש את ההופעה הכי גרועה בקריירה שלו. שאר השחקנים, בהם ריצ'ארד רוקסברג האוסטרלי כאביו של אלביס, הלן תומסון האוסטרלית כאמו, ואוליביה דג'ונג האוסטרלית כפרסילה, לא ממש מקבלים הזדמנות להותיר רושם.

הבעיה היא לא רק בהנקס ובבימוי האגרסיבי, אלא גם בתסריט המרצד שלורמן היה שותף לכתיבתו. פרסלי הואשם לא פעם בכך שגנב את הסגנון שלו, ואת הלהיטים שלו, ממוזיקאים שחורים שלא יכלו לפרוץ קדימה באמריקה הגזענית של שנות החמישים. מנגד, הסרט מציג אותו לא רק כבן בית במועדון מוזיקה שחורה בממפיס (וכחבר של בי. בי. קינג), אלא גם, כמעט, עד כמה שאפשר, כאקטיביסט למען השחורים (על פי הביוגרפיות הקולנועיות מתקבל הרושם שכל המוזיקאים הלבנים באמריקה היו אקטיביסטים למען שחורים). לא השתכנעתי. כמה מקטעי הסצנות היותר יפים בסרט מצולמים באותו מועדון, אבל הסרט חותך אותן מהר מדי ומדלג למקומות ולזמנים אחרים. ובתוך כל זה התסריט אינו מציע תובנות מעניינות לגבי אלביס ומקומו בתרבות האמריקאית, מעבר לכך שהוא הביא את הבנות לאקסטזה אורגזמית ואתגר את השמרנים. בשנות התשעים ביקרתי באחוזת גרייסלנד שבממפיס, וההצצה ההיא לביתו סיפקה לי התרשמות יותר אינטימית לגבי האדם שהיה.

אחרי כשעתיים רועשות ומתישות, שכמו נערכו על ספידים, הסרט סוף סוף מאט את הקצב ומפתח כמה סצנות דרמתיות שבהן אלביס, סוף סוף, מנסה להשתחרר מאחיזתו החונקת של פארקר ולעשות מה שהוא רוצה – לבחור את השירים שלו בעצמו, לצאת לסיבוב הופעות בעולם. ואז "אלביס" הופך לביוגרפיה קולנועית טיפוסית, עם כמה שירים טובים שמוגשים בשלמותם. אלא שבשלב הזה כבר הייתי מנוכרת לסרט במידה כזו שכבר לא יכולתי להיענות לבקשתו של המלך לאהוב אותו ברכות.

★★✯2.5 כוכבים
Elvis בימוי: באז לורמן. עם אוסטין באטלר, טום הנקס. ארה"ב 2022, 159 דק'

• ביקורת סרטים
• ביוגרפיה
• אלביס
• מוזיקאים
• מוזיקה
• סרטים
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 901 // הלילה הלבן חוזר