ככל שעובר הזמן, אני משוכנע יותר ויותר שסטיבן נייט הוא גרסה משודרגת של ריאן מרפי. הסגנון של שני היוצרים אמנם שונה בתכלית, אבל כמו מרפי, גם יוצר "כנופיות ברמינגהאם" הפך למפעל ליצירת טלוויזיה. למרות שנייט יצר לא מעט סרטים לפני כן, הוא פרץ לתודעה הציבורית עם פיקי בליינדרז, ומאז שהסתיימה ב-2022 הספיק לייצר את SAS: Rogue Heroes לאמזון פריים, "שושלת גינס" לנטפליקס, שתי עונות של "אלף מכות" ויש אפילו סרט של פיקי בליינדרז בדרך. עבור תקופה של שלוש שנים זה לא מעט תוכן, ואחרי שמסיימים את העונה השנייה של "אלף מכות", גם ברור שהוא לא מתכוון להפסיק.
>> "אואזיס במדבר" היא מפגן עוצמה זוגי של קומדיה וכימיה

הסדרה, שעונתה השנייה נחתה בשבוע שעבר בדיסני+, מספרת כזכור על בחור ג'מייקני בשם חזקיה (בסדרה מבטאים את שמו 'הזקיה', אבל כולנו יודעים שזה חזקיה) שהגיע ללונדון כדי להגשים את יעודו כמאלף אריות, אך מתאכזב לגלות שהוא למעשה האריה שהעולם רוצה לראות בכלוב. הגילוי הזה מגלגל אותו לעבר העולם התחתון של האיסט אנד בלונדון, שם הוא מגלה כישרון חדש כמתאגרף. במקביל, הסדרה גוללת את סיפורה של מנהיגת 'כנופיית הפילים' מארי קר – כנופייה המורכבת מנשים בלבד – כאשר את העונה הראשונה סיימנו ברגע דרמטי במיוחד בין שני אנשי העולם התחתון, לאחר שחזקיה גילה את מעורבותה של קר ברצח חברו מהמולדת, אלק.

בהתאם, העונה השנייה מתחילה דווקא מהריחוק בין השניים, אבל האמת היא שהעונה הזו כלל לא מתמקדת בקו העלילה הזה – למעשה, נייט עושה בחירה נועזת, ונותן לפרוטגוניסט שלנו לקחת צעד אחורה בהובלת העלילה. עם תחילת העונה הזו, יש תחושה של אחרי פיצוץ ממנו כולם נפגעו. מארי וחזקיה, כאמור, לא בקשר, שוגר גודסון (סטיבן גראהם) איבד מכוחות והשפעתו לטובת הטיפה המרה, ואחיו "צוף" מנהל את הבר, אבל מרגיש שמשהו בו נשבר לאחר שאחיו פיצץ אותו באלף מכות.

בפועל, מארי מנסה לאחד את הכנופיה שלה לטובת משימה נועזת, וחיזקיה מנסה לחסל האחראי על מותו של אלק. אך במקביל, מתחת לאף של כולם, צומח להם אויב משותף – בלש המשטרה ואנס מורטה, ששם לעצמו מטרה ללכוד את מארי קר. והסיבה שהוא נבל כל כך טוב לעונה הזו היא שלמעשה, זה לא מרגיש שהוא מופיע הרבה. מורטה הוא נבל שמנהל את רוב ענייניו מאחורי הקלעים, ונמנע מעימותים ישירים, אך הוא ממש לא פוחד להפעיל כוח מופרז, או לחילופין, לסחוט את חברי קהילת איסט אנד.

מעבר לכך, מאוד נהניתי מהעבודה שעשו על דמותו של שוגר גודסון. אם בעונה הקודמת הוא היה אנטגוניסט מובהק, לאורך העונה הזאת התסריטאים נתנו לו יותר רגעי חסד, שהופכים את הדמות להרבה יותר עגולה. אלו רגעים שהופכים את שוגר למורכב יותר, ובמקום להיות אותו אגו-מניאק מהעונה הקודמת, הם נותנים לנו גם סיבה לאהוב אותו, ולקוות שהוא ישרוד. ובכל פרק שעבר שמחתי יותר ויותר מהליהוק המושלם של סטיבן גראהם המוכשר, שיוצק לתוך הדמות אנושיות ועומק שמונעים מהדמות להגיע למצב מעורר רחמים, גם כשהוא בשפל.

גם כנופיית ארבעי הפילים מקבל יותר מקום העונה, ואנחנו זוכים לצלול יותר לתככים הפנימיים של חבורת הכייסות, וגם לראות את מארי עצמה זוכה לטיפה יותר עומק, כשהיא צריכה מצד אחד להתמודד עם המלכה האם, מצד שני להרוויח מחדש את אמון חברותיה. אם לקראת סוף העונה הקודמת היא נכתבה באופן קצת רופף, עכשיו נדמה שנייט הבין את הפוטנציאל של הדמות האדירה הזו, שמניעה את העלילה לא פחות מחזקיה. למעשה, כל הדמויות עובדות יחד כמו מכונה משומנת, ואיכשהו נייט הצליח לבנות קו עלילה שלם לכל אחת מהדמויות המרכזיות, כמו גם לדמויות המשנה. והכל בעונה הזאת עשוי כל כך טוב – מקרבות האגרוף ועד השיאים הדרמטיים – עד שדווקא זה מה שמעלה לי חשש לגבי מעמדו היחסית חדש של נייט כמפעל טלוויזיוני מהלך.

חישוב זריז (בעזרת צ'אט GPT) מגלה שגם סטיבן נייט מייצא בערך פרויקט בכל שנה, בעוד שריאן מרפי מעורב בממוצע בשני פרוייקטים בשנה. עם זאת, לפי הניתוח, נייט נמצא במגמת עלייה בעוד מרפי נע במגמת ירידה. אני בהחלט בעד עוד פרויקטים של נייט, כי עד כה מכל מה שהוא עשה רציתי לקבל עוד – אבל אני גם מפחד שהוא ילך בעקבותיו של מרפי, ויהפוך מיוצר עם מגע זהב לכזה שזורק לאוויר כמה שיותר פרויקטים, מנסה לירות בכולם, ורק לפעמים מצליח לפגוע. האם זה יהיה גורלו של נייט? אני מאוד מקווה שלא, אבל אין לדעת. לפחות בנתיים אנחנו מקבלים סדרות מצוינות כמו "אלף מכות", שהתגברה על כל מכשול אפשרי בעונתה השנייה, הרחיבה את העולם והעמיקה את הדמויות – בדיוק כפי שעונה שנייה צריכה לעשות. רק שיחזיק מעמד.
"אלף מכות", עונה 2, עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• אנגליה

זה היה מזמן. מאוד מזמן. בין ערימות ספרים ישנים בספריית בית הספר גיליתי את "אנקת גבהים" של אמילי ברונטה, ומצאתי את עצמי נסחפת בסיפור האהבה המטלטל שבין הית'קליף לקתרין. היתום המאומץ והילדה הרגישה מוצאים שפה משותפת, שאט אט מתפתחת למעין ברית או חיבור קוסמי. עד כאן הכול כשורה, ואביה של קתרין אף מתחיל לחבב את היתום העני ומעדיף אותו על פני בנו הביולוגי, אך כשהאב הולך לעולמו יחסי הכוחות משתנים. האח המריר מתעמר בהית'קליף, משפיל אותו ומתייחס אליו כאל משרת, ובאופן כללי ממאיס עליו את החיים. קתרין מצדה מפנימה את מעמדה כאישה בראשית התקופה וויקטוריאנית. היא מחליטה להינשא לאדגר לינטון האמיד ושוברת את לבו של הית'קליף, שעוזב מבלי לומר שלום.

>>"אל עצמי": הדבר היחיד שחשוב זה מה שחשבתי על הספר כילדה בת 9

כעבור שלוש שנים הוא חוזר, נאה ועשיר מתמיד, כביכול התגשמות שאיפותיה של קתרין – אלא שכאן נכנסת לתמונה תאוות נקמה עזה, שמקורה באגו הפגוע של ילד עני ונטול מעמד חברתי. בזה אחר זה הית'קליף פוגע בכל מי שסביבו. הוא חוטף וכולא את בתם של קתרין ואדגר, מעניק לאחיינה של קתרין אותו יחס מבזה ומשפיל שספג בעצמו, ומנצל את בנו שלו כאמצעי להשתלטות על ירושת המשפחה. קתרין מצדה נחלשת פיזית ונפשית. היא נקרעת בין אהבתה להית'קליף לבחירה הרציונלית שעשתה, ולבסוף מתה זמן קצר לאחר לידת בתה.

עטיפת המהדורה האחרונה של "אנקת גבהים"

ביני – אז ילדה בכיתה ה' בתל אביב – לבין קתרין מיורקשייר הפרידו יותר ממאה שנים, אבל לאהבה אין זמנים וגבולות. הבית האפלולי, הגשם והסערה הצטיירו לנגד עיני בבהירות, כשהם מעניקים משנה תוקף למצבן הנפשי של הדמויות – טריק ספרותי משומש, כך למדתי שנים אחר כך בחוג לספרות אנגלית, ובכל זאת יעיל מאוד. פנים הבית קר, פשוט ומוזנח, משדר קיפאון רגשי. אפילו שמו "אנקת גבהים" מייצר תחושת מועקה. הקור והאפלוליות הופכים את האחוזה לישות מוחשית כמעט, מעין דמות פראית ובלתי צפויה שסוחבת אחריה היסטוריה טעונה. נופי אנגליה הקודרים, הגבעות והרוח הסעירו את הדמיון וחידדו את תחושת הזרות והשונות גם בתל אביב.

אהבתי את הדמויות הפגומות, האגואיסטיות והאימפולסיביות, שמסכינות עם הנסיבות אך אינן מקבלות אותן, אנושיות כל כך בשברון הלב שלהן. קתרין והית'קליף אינם נסיך ונסיכה מהאגדות, אלא אנשים שנסיבות החיים הפגישו אותם. הבחירות שהם עושים מובילות לתוצאה טראגית, שדיברה אל לבה של הילדה שבזה לסופים טובים. בהמשך, החיבה לקדרות גותית הלכה והתעצמה לכדי אהבה לז'אנר ולגיבורים השבורים שלו – דוקטור פרנקנשטיין והמפלץ, ג'יין אייר היתומה ודרקולה, קורבנות של ניכור, בדידות ושדים פנימיים.

בראייה לאחור, אנקת גבהים היה עבורי הרבה יותר מספר קריאה. עד היום הוא זכור לי כמפגש בוסרי ומסקרן עם עלילה שאינה מנסה לרצות. בסוף יש אמנם איזשהו קלוז'ר, אבל הוא רחוק ממחוזות ה-and they lived happily ever after. העובדה שללב אין היגיון, ושעצב מטלטל הוא חלק בלתי נפרד מהמשוואה, סדקה משהו בתמונה הרומנטית שילדים נוטים לצייר לעצמם. בשנות המעבר בין ילדות לבגרות קשה לתפוס שאהבה יכולה להיות כואבת ומסובכת ועדיין אמיתית. אחר כך לומדים.

• שבוע הספר
• ספרות
• ספרים
• אנגליה
• רומנטיקה

את הבאזז כולכם בטח יכולתם להרגיש. הסדרה שכולם דיברו עליה בשבועיים האחרונים היא ללא ספק "התבגרות" של נטפליקס, ללא שום ספק. ולהזכירכם, אלו שבועיים בהם התרחש גם סיום העונה המופתי של "ניתוק". אבל מה לעשות – עם כל הכבוד לדרמה של אאוטי מארק, הצופים נהרו לשירות הסטרימינג האדמדם כדי לצפות בארבעת השוטים הרצופים והסיפור הנוראי האחד. ואמנם לא צריך להיות אלגוריתם כדי לנחש שסדרה איכותית כזו תהיה הצלחה גדולה, אבל אפילו בנטפליקס עצמם הופתעו מעד כמה היא הצליחה. ברמת שבירת שיאים.

>>מה חדש בדיסני+: 8 סדרות חדשות וסרטים שבטח תרצו לראות באפריל

11 יום אחרי שעלתה לשירות הסטרימינג, רשימת מספרי הצופים של נטפליקס חשפה את הנתונים המדהימים: 44 מיליון צפיות נוספו לסדרה במהלך השבוע האחרון, שיחד עם השבוע הקודם מגיעים ל-66.3 מיליון צפיות – מה שהופך אותה מיידית לסדרה המוגבלת שצברה הכי הרבה צפיות נטפליקס בשבועיים אי פעם. אם זה לא נשמע לכם מרשים, קחו דוגמה לכמה סדרות שהיא ניצחה – "גמביט המלכה", "אייל קטן" ובערך כל דוקו שאתם יכולים להיזכר בו. כן, כולל טייגר קינג. המספרים האלו גם הופכים אותה, בהתאמה, ליצירה הבריטית הכי נצפית בתולדות נטפליקס. אמנם לא סדרה שיותר מדי מחמיאה לבריטים, אבל זה בהחלט הישג ייצוא לא מבוטל.

אבל זה לא ההישג היחיד שיצירתם של פיליפ בראנטיני וסטיבן גרהאם הצליחה לצבור במעט הזמן שהיא באוויר, שכן היא גם עשתה היסטוריה בבריטניה מולדתה. לפי מגזין דדליין, חברת מדידת הרייטינג הבריטית Barb קבעה כי בשבוע בו יצאה, 6.5 מיליון בריטים צפו בפרק הראשון של "התבגרות", ו-6 מיליון מהם המשיכו גם לפרק השני. הנתונים האלו הפכו אותה, לראשונה בהיסטוריה, לסדרת סטרימינג שעומדת במקום הראשון בטבלאות הרייטינג של אנגליה. במקום השלישי, אם תהיתם, הגיע העונה ה-19 של "המתמחה, בריטניה", אז לא נשמע שהיתה פה מי יודע מה תחרות. כך או כך, נראה שזו רק תחילת מסע התהילה של "התבגרות", כי מעבר לפינה גם עונת הפרסים מחכה לה. רק נקווה שהאלגוריתם לא יבין את זה בתור 'בני האדם מחפשים סדרות עם שוט אחד'. הדבר האחרון שרצינו זה תעלומת רצח בשוט אחד. רגע, בעצם זה לא נשמע רע.

• המסך
• נטפליקס
• התבגרות
• אנגליה
• סדרה בריטית

במשך לא מעט זמן עקבנו אחר טומי שלבי והממזרים מברמינגהם, והחיים האלימים של אנגליה שמתחת לנימוס. סטיבן נייט, יוצר הסדרה ההיא, יודע לבנות עולם היטב, וגם לבסס אותו על מציאות במידה כזו או אחרת. והסדרה החדשה שלו ב-Hulu (בארץ זמין בדיסני+) היא תוצאה של כזה תחקיר, שהביא את נייט להתעסק בזמן לא כזה שונה ובמקום לא כזה שונה מהסדרה הקודמת, עם לא פחות אלימות, והרבה יותר בסיס היסטורי יציב.

>>מה ראינו בלילה: 5 סדרות (וספיישל) שהחזיקו אותנו ערות השבוע

"אלף מכות" מתרחשת בלב אנגליה הוויקטוריאנית של שנות ה-1880, עמוק בתוך הסצינה הרועשת, האלימה והבכנות קצת סקסית של איגרוף בלתי חוקי. בריטים שרירנים מפוצצים אחד את השני בלי חולצה ובלי כפפות? כן תודה על לא דבר. את הסדרה מפיק נייט יחד עם השחקן סטיבן גראהם, ששיחק בעבר את אל קפון ב"אימפריית הפשע", וגם ב"כנופיות ניו יורק" וכמובן, בעונה השישית של פיקי בליינדרז. הוא, באופן טבעי, קיבל את תפקיד המתאגרף המנוסה והמאיים שוגר גודסון, שהיה דמות אמתית בעולם האגרוף המחתרתי של אותם הימים.

למעשה, הוא לא היחיד שמבוסס על אדם אמיתי, כי גם הגיבור של הסדרה הזקייה מוסקאו (בחיינו, זה השם. בגילומו של מלאכי קירבי), מהגר מג'מייקה שמוצא את עצמו נשאב לתוך כור ההיתוך האלים של לונדון הוויקטוריאנית, רגע אחרי המהפכה התעשייתית. הוא נמשך לעבר הלב הקרימינלי של סצינת האגרוף ללא כפפות, שם הוא פוגש את מרי קאר (בגילומה של ארין דוהרטי, "הכתר"), מנהיגת כנופיית הנשים הנודעת לשמצה "The Forty Elephants" שהתמחו במעשי שוד מתוחכמים. וגם הפעם, מדובר באישה אמתית מכנופייה אמתית, והשלושה ננעלים בקרב מתמשך שנשפך גם מעבר לזירה. יהיה חשוף ואכזרי כמו שרק קרב ללא כפפות יכול להיות.
"אלף מכות", 6 פרקים, עכשיו בדיסני+

• מה רואים הלילה
• דיסני+
• אגרוף
• אנגליה

אני אוהב טראש טוב. אני יודע, אולי מצופה ממבקר טלוויזיה להתהדר בטעם פלצני קל – אל תדאגו, יש בי גם את הצד הזה – אבל אני גם צופה קבוע של "האח הגדול", מתענג מסדרות כמו "לוציפר", ואם אני מרגיש ממש שובב אני רץ ליוטיוב לבינג' אודישנים גרועים של "אמריקן איידול". בעבר ההבדלה בין טראש לאיכות היתה משמעותית, אבל אנחנו כברבעידן חדש של טלוויזיה. שירותי סטרימינג חדשים צצים כתוכניות אחרי הגשם, והשליטה על מה ישודר על המסך עברה לידי הצופה. הסדרה החדשה של דיסני+, "יריבים", מדברת על הטלוויזיה הישנה – טלוויזיה בריטית של שנות השמונים, אם להיות מדויק – והיא מכילה כל מה שאני אוהב בטראש: אלימות, סקס, רומנים סודיים וחוסר מוסר טוטאלי. ואלו מעלים שוב השאלה "איזו טלוויזיה אנחנו רוצים לראות?", שנשארת רלוונטית גם 34 שנים אחרי שהרומן עליו מבוססת הסדרה התפרסם.

>>אבוט אלמנטרי נגד המורה לאנגלית: איזו סדרת בית ספר שווה יותר?

במרכז של "יריבים" עומד העיתונאי דקלן אוהרה – מראיין חד מאין כמותו, וקלף פרוע שתמיד יכול להפתיע את המרואיינים שלו, כמו גם את צוות ההפקה. טוני בדינגהם, לורד המחזיק ברשת הטלוויזיה "קוריניום", גונב מה-BBC את העיתונאי המהולל ונותן לו תכנית משלו, עליה אמונה המפיקה קמרון קוק. כחלק מתפקידו החדש, דקלן צריך לעבור עם משפחתו אל בית חדש גדול ויפה במחוז הבדיוני רות'שייר, בדיוק בזמן שהמשפחה במשבר, שם הם צריכים להסתגל לאורח החיים של יושבי העמק – אצילים ומפורסמים שעסוקים כל היום בלשכב אחד עם השני. וסקס הוא חלק גדול מזה, כי כולם שוכבים עם כולם, והתאווה חוגגת. גם הסדרה הזו, כמו יותר מדי לפניה, עוסקת בצורך הבלתי נשלט שלנו להציץ לחייהם מלאי הכסף ושטופי הזימה של הדמויות הגדולות מהחיים. לחיי הטראש.

זהמובן מאליו שעצם העיסוק בדמויות עשירות יהפוך אותן לבלתי נסבלות. ואכן, רוב הדמויות ב"יריבים" ממש מעצבנות, קטנוניות, נכלוליות, נקמניות, אנוכיות ומרוכזות בעצמן. גיבורנו דקלן (איידן טרנר) בלתי נסבל בפני עצמו, והסובבים אותו לא פחות גרועים. השכן שלו, לדוגמה, הוא רופרט קמפל בלאק – ספורטאי אולימפי לשעבר וטורף מיני שלא מסוגל להתמסד – בגילומו המצוין של אלכס האסל, שכיף לראות אותו שוב. אך בין כל השמות בסדרה, קשה מאוד להתעלם מדיווידטננט בתפקיד האנטגוניסט לורד טוני בדינגהאם – אולי הנכלולי מכולם, אדם שרק מחפש כוח. תמיד כיף לראות את טננט עובד על המסך, אבל הפעם נהניתי ממנו הרבה יותר כי הוא מאד משוחרר עם הדמות.

בין סצנת סקס אחת לאחרת, כל אחת מהדמויות מקבלת לפחות רגע אחד של חסד, והרגעים הקטנים האלה (לצד הפגמים האישיותיים העצומים שלהם) הופכים את אותן דמויות מזעזעות לאנושיות יותר. גרנדיוזיים ואנושיים בעת ובעונה אחת. אפילו סצנות סקס שם הן כבר לא נחלתם של האנשים יפים – כלומר, הם קיימים בסדרה וחרמניים לא פחות, אבל לצידם יש גם אנשים בני חמישים ושישים, חלקם עם כרס, חלקם מקומטים, שמקבלים קצת זמן מסך חשוף. הם אנושיים, ויש להם צרכים אנושיים, ולא מתעלמים מזה כמו שקורה בדרך כלל בהוליווד עם דמויות כאלה. חשוב מזה, סקס הוא לא הסחת דעת, אלא עוד אלמנט בסדרה שמתחבר לשאלה המרכזית שלה – איזו טלוויזיה אנחנו רוצים?

הטלוויזיה שיוצר לורד טוני בדינגהאם היא טראש. הלכלוך, הזיוף, הדבר הזה שמוכרים לכם כל הזמן, בדרך כזו או אחרת: גברים שריריים מכסחים דשא בעירום חלקי, רמיסת אנשים בשידור חי, ותכנית על חיי נישואים שאותה מנחה זוג שהנישואים שלו מתפרקים. אין בה אמת או יושרה, כי לפי בדינגהאם הוא מייצר "טלוויזיה שהקהל רוצה לראות". אבל האם הקהל באמת רוצה לראות את זה, או שהגישו לו חרא כל החיים עד שהוא התרגל לטעם? מנגד עומד דקלן אוהרה, שמציע טלוויזיה אמיצה המבוססת על יושרה עיתונאית ואמת ברמה. זאת מלחמה שלא קיימת רק במחוז דמיוני באנגליה של שנות השמונים – אנחנו רואים אותה על מסך הטלוויזיה הישראלית במו עינינו, עם מאבק בין סדרות האיכות של כאן 11 לתוכניות הריאליטי ומסחטות הדמעות של הערוצים המסחריים.

"יריבים" משתמשת בכל כלי שקיים בסדרות טראש – סקס, מזימות, מציצנות ורכילות כדי לשאול שאלות עמוקות ומורכבות על התרבות שלנו. היא כיפית ומבדרת, אבל באותה נשימה היא מעוררת מחשבה ומעזה לשאול את הצופה שאלות שהוא לא בהכרח היה חושב עליהן לפני הצפייה והיא לא מזלזלת בצופה, אלא רק ביוצרי הטלוויזיה עצמם. נותר רק לקוות שתהיה עונה שנייה, (ולמען האמת אני קצת מפחד להגיד את זה כי עד כה כל סדרה שרציתי עבורה עונה שנייה בוטלה השנה) כי פרק הסיום המעולה שלה בהחלט בונה את זה יפה, אבל ככה או ככה זאת סדרה שכל צופה חכם חייב לעצמו.
"יריבים", 8 פרקים, עכשיו בדיסני+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• דיסני+
• אנגליה