אם נשאל אנשים רנדומלים ברחוב מי היה ג'יימס גארפילד, הם כנראה ישאלו אם זה החתול הכתום הזה שאוהב לזניה. זה בסדר. אף אחד לא מצפה מכם לזכור מי היה הנשיא השני של ארצות הברית שנרצח בעודו מכהן, גם לא נטפליקס, שיצרו מזה סדרה בשם "מוות ממכת ברק" המספקת הצצה למסדרונות הכוח של הפוליטיקה האמריקאית בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19. למעשה, הם מקווים שלא תזכרו, כי אחת המטרות כאן היא להראות כמה מעט הפוליטיקה השתנתה מאז.

הסיפור עוקב אחר עלייתו של גארפילד עצמו, מהנאום חוצב הלהבות שסלל את דרכו לנשיאות ועד מותו, פחות משנה מאז שנבחר. במקביל הוא גם עוקב אחרי צ'ארלס גיטו, האיש שהתנקש בו. הסוף ידוע מראש והסדרה גם אומרת ממש במפורש שזה מה שהולך לקרות. אין פה טוויסטים, אלא רק סיפור כתוב היטב על השתלשלות האירועים.

כשצופים בסדרה הקצרה, בת ארבעה פרקים בלבד, אפשר להבין למה האמריקנים אהבו את גארפילד. נשיא רפובליקני, טוב לב, איש משפחה פשוט שאפשר להזדהות איתו. הוא היה אולי האדם הראשון בתפקיד מזה שנים שבאמת היה אכפת לו מהעם האמריקאי. מנגד יש את גיטו, אדם שחושב שהכל מגיע לו ומנסה פעם אחר פעם להשתלב במפלגה במרוץ אחר ג'וב שיוביל אותו לתהילה. הבחירה במת'יו מקפדיין לתפקיד מדהימה, לא רק כי הוא שחקן מבריק, אלא כי יש לו את את היכולת (שכבר ראינו ב"יורשים") להפוך בשנייה מהאדם הנחמד בעולם לאיש נבזי ואכזרי שמסוגל גם לרצוח את נשיא ארה"ב בשביל להשיג את מה שהוא רוצה.

>> צופים פני עתיד: דירוג הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע
>> מה ראינו בלילה: 5 סדרות וסרט קצר שהחזיקו אותנו ערות השבוע

מייקל שאנון בתפקיד הנשיא גארפילד הוא ליהוק מצוין גם כן ובעיקר מפתיע, כי בדרך כלל שאנון מופיע בתור נבל. הוא היה גנרל זוד ב"איש הפלדה", ריצ'רד סטריקלנד ב"צורת המים" של גיירמו דל טורו, נלסון ואן אלדן הסייקו ב"אימפריית הפשע" ובעוד תפקידים רבים, ואף פעם לא חשבנו עליו כליהוק לאדם חם ונעים הליכות. אבל גרפילד הוא לא רק איש מאוד נחמד, הוא גם איש של עקרונות וכריש פוליטי שהצליח לפרק את מרכז הכוח הרעיל במפלגתו. אתם יודעים, כל מה שאנחנו רוצים במנהיג.

למען האמת, הסדרה הזאת לא הייתה יכולה להגיע בתזמון מושלם יותר – רגע אחרי סערת הג'ובים בכנסת. כזכור, בשבועות האחרונים אנחנו קיבלנו הצצה לתעשיית הג'ובים בכנסת, לה שותפים ח"כים מהקואליציה, מהאופוזיציה ואפילו יאיר נתניהו כמעט קיבל נתח. בסדרה עצמה אנחנו רואים דוגמה מובהקת לתרבות הזאת – שורה של תפקידים מומצאים שנועדו לרפד את כיסיהם של חברי המפלגה החזקים. גארפילד עשה את מה שראש ממשלת ישראל היה צריך לעשות – ואמר "עד כאן". הוא התכוון לבטל תפקידים מומצאים ולנקות את הפוליטיקה האמריקאית מהתרבות המושחתת הזאת. זה עלה לו בחייו.

גארפילד לא מייצג רק את עצמו בסדרה הזאת. הוא מראה לנו שניתן לייצג ערכים כמו זכויות אדם ומוסר בסיסי גם מתוך המפלגה הרפובליקנית, בדיוק כפי שאפשר להיות בממשלה ולפעול בשביל העם ולא נגדו. הוא מייצג דור של פוליטיקאים שנמחק, כאלה שטובת העם תמיד לנגד עיניהם, שמוכנים לשלם מחיר אישי – אם זה אומר לעשות את הדבר הנכון עבור העם. לצערנו אין מנהיג כזה היום בישראל. בחגיגת הג'ובים כולם השתתפו. במקום שמישהו יגיד – "מה לעזאזל אנחנו עושים בזמן מלחמה?", הפוליטיקאים שאמורים לייצג את האינטרס הציבורי עטו על הדילים כמו נשרים (ויאיר לפיד, כהרגלו, קודם שיתף פעולה עם הדיל המסריח ואז התחרט ונשאר גם בלי הג'ובים).

וכמו שג'יימס אברהם גארפילד הוא הרבה יותר מנשיא אמריקאי שנשכח, המתנקש שלו מייצג את האנשים שבהם נלחם – חדלי אישים חסרי כישורים שבסך הכל רוצים להכניס כמה שיותר כסף, כוח וכבוד לכיסם. "מוות ממכת ברק" היא מיני סדרה מצוינת שמדגימה בדיוק את זה, שאנון ומקפדיין מספקים תצוגות משחק מעולות, וזאת בדיוק הסדרה שצריך לראות עכשיו, רגע לפני שנת בחירות, ולו רק כדי להיזכר איך מנהיג אמור לתפקד ומה היינו באמת רוצים שיהיו התכונות שלו. לא יזיק לנו איזה גארפילד.
>> "מוות ממכת ברק" // Death By Lightning // עונה 1, ארבעה פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• ארצות הברית
• נשיא ארצות הברית
• סדרות מומלצות

אחרי עוד סאגה מגוחכת ומחרידה תוצרת ממשל טראמפ האמריקני, סוג מסוים של סדר שב על כנו: ג'ימי קימל חזר אתמול (בין שלישי לרביעי) להגיש את תוכניתו "ג'ימי קימל לייב" ברשת ABC. כזכור, לפני שישה ימים המעסיקים שלו בתאגיד דיסני החליטו להוריד אותו מהאוויר אחרי לחץ כבד של הממשל האמריקני, באמצעות זרוע הרגולציה התקשורתית שלו, ה-FCC (רשות התקשורת הפדרלית, שתפקידה לפקח על השידורים).

הטריגר הרשמי (וסליחה על הביטוי המטרגר כשלעצמו) קרה בעקבות האירוע שזעזע את אמריקה, ההתנקשות המחרידה בפודקאסטר וכוכב האלט-רייט צ'ארלי קירק. קימל הגיב בתוכנית לרצח בטענה ש"שמרנים מנסים לזכות בנקודות בשל מותו", והסתבך בעיקר עם הנשיא דונלד טראמפ, שקרא בגלוי להורדת התכנית. ברנדן קאר, האיש שעומד בראש ה-FCC הסכים איתו וטען (גם כן בגלוי) ש-ABC צריכה לנקוט צעדים נגד קימל, או שלרשות "תהיה עוד עבודה". איום מרומז שעשה את העבודה: ורשת ABC הורידה אותו מהאוויר ב-17.9.

מה קרה מאז ועד אתמול? ראשית, התגייסות המונית של כל מגישי הלייט נייט בארה"ב כולל מתחרים ישירים של קימל, דוגמת סטיבן קולבר, ג'ון סטיוארט, ג'ימי פאלון וסת' מאיירס; וגם של מגישי עבר אגדיים דוגמת קונאן אוברייאן, דייויד לטרמן וג'יי לנו שהתבטאו פומבית נגד המהלך. היו גם לחצים מצד הקהל וקמפיין לביטול מנויי דיסני+, אבל מה שכנראה הזיז את המקל היה דווקא קולות שמרניים – הבולט שבהם היה הסנאטור טד קרוז, מהקיצוניים במפלגה שלו, שטען כי "אם הנשיא מחליט מה אפשר ומה אי אפשר להגיד, זה יהיה רע מאוד". נשמע אלמנטרי, אבל במציאות המקוטבת של ארה"ב זה היה ממש לא מובן מאליו. אחרי כל הלחצים הנגדיים, "דיסני" התקפלה והודיעה שקימל חוזר.

>> "ילד רע" ועוד 19: הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> אורות, מצלמה, אקשן: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו

הלילה, בפרק שהוקלט מראש (אולי כדי להימנע מגליצ'ים נוספים), הגיש קימל מונולוג ארוך מהרגיל (קרוב לחצי שעה) שבו הודה לתומכיו, ואפילו סוג של התנצל "בפני מי שנפגע". אבל בעיקר, הוא עמד על העיקרון החשוב היחיד – והוא חופש הביטוי. "התכנית הזאת לא חשובה", הוא אמר במהלך המונולוג, "מה שחשוב הוא שאפשר לעשות תכנית שכזאת. זכות שחשבתי שמובנת מאליה, אבל רק כשניסו לפגוע בחברי סטיבן, הבנתי אחרת".

וזה כנראה הסיפור האמיתי: ההתבטאות המקורית של קימל אולי לא היתה מוצלחת, אבל היא היתה רק תירוץ. הסיפור הוא מאבק הרבה יותר גדול: הנשיא טראמפ מחליט, דרך לחץ כלכלי ואיומים בתביעות השתקה כבדות, להשתיק את כל הקולות שמתנגדים לו בתקשורת. הוא הצליח חלקית עם סטיבן קולבר, שהיה ממבקריו החריפים ובסוף העונה הנוכחית CBS תוריד מהאוויר. הוא הצליח לכופף במידת מה את ABC, ועכשיו הוא כבר קורא בגלוי (כי הכל אצלו גלוי) להוריד גם את ג'ימי פאלון וסת' מאיירס מהאוויר של NBC – מלחמה גלויה וברורה על הלייט נייט האמריקני שנחשב למעוז ליברלי.

קימל הוא, לכאורה, לא בדיוק מועמד אידיאלי להיות גיבור שכזה – קומיקאי שצמח ברדיו, והתפרסם לראשונה כמגיש "The Man Show" – תכנית מערכונים פרועה (ושוביניסטית במיוחד) ב"קומדי סנטרל". אבל ב-22 השנים שבהן הוא מגיש את "ג'ימי קימל לייב" (תכנית שבשקט בשקט, כבר שברה כמה שיאים בלייט הנייט האמריקאי), קימל בהחלט התפתח מהמקום שלו כג'וקר קליל ולא היסס להביע עמדות ליברליות ברורות באוויר. אולי בגלל שיש למגיש המזוקן גם נגיעה לקהלים שהם לא ליברליים קלאסיים, כנראה שהדחתו היתה צעד כוחני אחד יותר מדי של טראמפ.

מה שהיה לנו כאן, אולי בפעם הראשונה, זו התנגשות אמיתית בין ממשל טראמפ המאוד כוחני ואגרסיבי ביחס שלו לתקשורת לבין הציבור האמריקני, שהלחץ מכיוונו, בסופו של דבר, היה זה שהחזיר את קימל לאוויר. הבחירה הייתה קפיטליסטית לחלוטין ולא אידיאולוגית, היא הייתה בין איבוד נקודות בממשל, לבין אובדן של קהל שמשלם לדיסני+. להסיק כאן מסקנות פוליטיות יהיה מרחיק לכת, אבל היה בהתקפלות גם מסר אופטימי: עמידה נחושה על עקרונות כמו חופש הביטוי, מביאה בסופו של דבר תוצאות. קצת כמו "סאות' פארק", שדווקא אחרי סאגת קולבר ו"פרמאונט" ואחרי שיוצריה חתמו על חוזה חדש ויוקרתי – החליטה להיות הכי אגרסיבית כלפי טראמפ ונשארה בחיים.

וזה הדיסוננס הגדול אצל כל המנהיגים הסמכותניים שאנחנו מכירים – כלפי חוץ, הם אוהבים לשדר עוצמה וכוח; אבל במציאות, הם חלשי אופי ברמות בלתי נתפסות. טראמפ, שמאיים על כל העולם ומדבר קשוח מול המיקרופונים, לא הצליח להתמודד עם זה שמגישי לייט נייט צוחקים עליו. קצת כמו שנתניהו יודע לאיים על איראן, ולא מסוגל להתמודד עם שאלות של רביב דרוקר ובן כספית; בטח לא עם "ארץ נהדרת", שאותה הוא ניסה לעדן באמצעות לחץ על "קשת". נשמע מוכר? גם בארץ וגם בארה"ב, הניסיונות האלה עלו בתוהו (עם התוכנית של ליאור שליין זה עבד לנתניהו קצת יותר טוב, והלוואי שהיינו רואים אז גילויי סולידריות ותמיכה כמו במקרה הנוכחי של קימל).

אין הרבה סיבות לאופטימיות לאחרונה, אבל לפחות בנושא הזה מדובר במשב רוח מרענן. המלחמה של טראמפ בתקשורת ובמתנגדים שלו תימשך, אבל בקרב על קימל הוא הפסיד מול חומה בצורה של אנשים מספיק נחושים, ועקרונות יסוד שהפכו למכנה משותף בציבור. באופן אבסורדי, המסקנה מפרשת קימל מתחברת דווקא למסר שיוצא מההתנקשות בקירק: אלימות היא דרך רעה, לא משנה היכן היא מתרחשת ובאיזה צד, וחופש הביטוי חייב להיות קודש לכולם, כולל אנשים שטועים מאוד,כולל אסהולז. מבלי משים, יכול להיות שקימל ניסח קונצנזוס חדש מול הסערה האמריקנית הפנימית שממשיכה לגעוש. ובעיקר – הוא הפגין אומץ נדיר שיש מה ללמוד ממנו, גם בקרבות שרחוקים מאוד משם, בארץ קטנה במזרח התיכון.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• ארצות הברית
• לייט נייט
• רשת ABC

כיף לאמריקאים. כי הם אמריקאים. ויש להם טלוויזיה אמריקאית שמספרת את הסיפור של אמריקה בכל ערב, גם אם הוא סיפור מטופש, וולגרי וצעקני. לפעמים זה בא עם מבטא דרומי כבד וכובע בוקרים ולפעמים זאת עוד משפחה גרעינית לא מתפקדת, ומדי פעם יוצאת גם איזו פנינה בוהקת, אבל שלל הייצוגים האמריקאים על המסך מייצר פסיפס שהוא פורטרט לאומי די מדויק בסך הכל. לכבוד יום עצמאותה ה-249 בחרנו את הסדרות הכי אמריקאיות של 50 השנים האחרונות (שימו לב, לא הסדרות הכי טובות באמריקה, אלא הסדרות הכי אמריקאיות באמריקה) כך נרצה לזכור אותם. היה נחמד בסך הכל כל עוד זה נמשך.

>> זה לא מצחיק יותר: עולם הקומדיה מפוצל מתמיד, כמו אמריקה עצמה
>> פה זה לא מנהטן: 12 מקומות להרגיש בהם קצת אמריקה בתל אביב

הכל נשאר במשפחה (1979-1971)

ארצ'י באנקר חזה את הכול. יוצר הטלוויזיה הדגול נורמן ליר, שהלך לעולמו בדצמבר שעבר בגיל 100, הקדים את זמנו בכמה עשורים והצליח לייצר סיטקום להיט שעוסק בגזענות, שנאת זרים, מיזוגניה, הומופוביה, שנאת ליברלים וכל מה שהופך את ארצות הברית של דונלד טראמפ למה שהיא היום. הצופים העריצו כמובן את ארצ'י הממזר שפשוט אומר את מה שכולם חושבים, אבל ליר דחף להם מתחת לרדאר נרמול של שחורים וגייז בטלוויזיה והשיג ניצחון היסטורי.

שורשים (1977)

סדרה שהייתה אירוע טלוויזיוני מטורף בזמן אמת, כשחלקים גדולים מארצות הברית עדיין מסתגלת לרעיון של שחורים שווי זכויות, אפוס קולנועי רחב היקף שלא נראו רבים כמותו על המסך הקטן עד לאותו רגע. הוא עוקב אחר סיפורו של העבד האפריקאי קונטה קינטה שהגיע לעבוד בפרך במטעי הכותנה בדרום ארצות הברית, והסדרה מגוללת סיפור של שבע דורות עבדים ובעצם את הסיפור של אמריקה השחורה כולה. אי אפשר להבין את האתוס שהתפתח בקהילות האפרו-אמריקאיות של שנות השמונים בלי לראות את הסדרה הזאת.

דאלאס (1991-1978)

משנות השבעים ועד שנות התשעים האמריקאים עפו על דאלאס, לא סתם הסדרה הזאת שרדה עשרים שנה. הסדרה שעסקה בתככים ובסכסוכים בין החוואים של דלאס, ואם להיות ספציפים, על התחרות הבלתי פוסקת בין האחים יואינג. רבים ניסו לשחזר את ההצלחה של טלנובלת הבוקרים הפופולרית, אבל ללא הצלחה. הראן המקורי של "דאלאס" היה כל כך מוצלח כי בסיס הסיפור מדבר על הערכים האמריקאים: משפחה והמרדף הבלתי פוסק אחרי "החלום האמריקאי" שמתורגם לככ"כ – כוח כסף וכבוד. הסדרה הראתה את הצד האפל של ההצלחה ושימשה באותה תקופה מראה לחברה האמריקאית.

נשואים פלוס (1997-1987)

עד "נשואים פלוס", כשאמרו את צמד המילים "משפחה אמריקאית" אנשים כנראה חשבו על משפחה מאושרת ושמחה בפרברים שכל אחד היה רוצה להיות חלק ממנה. זה לא הנרטיב של "נשואים פלוס". משפחת באנדי ייצגה בעיני צופים אמריקאיים רבים את מודל המשפחה האמריקאית האמיתי, זה שהוליווד ניסתה להסתיר: משפחה עלובה ולא מתפקדת שכל חבריה הם אינטרסנטים עניים וחסרי מזל. "נשואים פלוס" בעטה למודל המשפחה האמריקאית בתחת והביאה גישה משלה, אולי פחות יפה ופחות מנומסת, אבל הרבה יותר אמיתית.

משפחת סימפסון (1989-הווה)

זה מדהים שמאז 1989 הסדרה הזאת ממשיכה לרוץ. המשפחה הצהובה והאהובה היא ייצוג מושלם של חיי עיירה קטנה בארה"ב, עם המון צחוקים על חשבון האמריקאים. אם זה לא מספיק היא חזתה המון אירועים משמעותיים לאורך השנים, החל בתחזיות לסופרבול, וכלה בהתמודדות דונלד טראמפ לנשיאות. אל תדאגו, אלה לא קונספירציות, רק סאטירה איכותית שקוראת את אמריקה כמו ספר פתוח.

טווין פיקס (1991-1990)

יצירת המופת העל-זמנית של דיוויד לינץ' הייתה מהפכה דרמטית בעולם הטלוויזיה של תחילת שנות ה-90', ובעצם נתנה תוקף לרעיון שסדרת טלוויזיה יכולה להיראות "קולנועית" יותר ולספר סיפורים ארוכים שאינם אפיזודיים (כלומר, אינם מתחילים ומסתיימים באותו פרק), כולל תעלומת רצח שלא באה על פתרונה. אבל יותר מכל, לינץ' ו"טווין פיקס" הראו לראשונה כמה ארצות הברית של העיירות הקטנות מוזרה ומקריפה מאחורי החזות המהוגנת ופאי הדובדבנים, תמה שתכבוש את הטלוויזיה והקולנוע בעשורים שיבואו.

אוז (2003-1997)

אם אחרי "טווין פיקס" התחלנו להבין שיש לארצות הברית צד מאוד אפל, אז "אוז" באה והראתה בדיוק כמה אפל הצד הזה יכול להיות. זו כנראה הסדרה הראשונה על המסך שהציגה בלי פחד את כישלון החלום האמריקאי ופשרו, ובמובנים רבים גם הסדרה שעיצבה מחדש את הסטנדרט של HBO וסללה את הדרך ל"סופרנוס" ו"הסמויה". זה היה גם הרגע שבו התחלנו לראות את ארצות הברית כפי שהיא באמת, מעבר לסיפורים היפים והחמודים שמכרה הטלוויזיה לציבור במשך עשורים ארוכים.

המלך היל (2010-1997)

נכון, עוד סדרת אנימציה, ולמרות הנטייה של סדרות אנימציה להיות מוגזמות ולא הגיוניות, זה לא המקרה של "המלך היל" שבחרה ללכת על קו יותר ריאליסטי עם קונפליקטים אמיתיים שנוגעים לאמריקה של אותה תקופה ונשארו רלוונטיים עד היום, החל מהשאלה "האם צריך ללמד חינוך מיני בבית הספר?" וכלה ביחס לזרים באמריקה. "המלך היל" מדברת על הבעיות הכי דחופות של אמריקה בדרך משעשעת ומלאה בלב ונשמה ודרך האנימציה היא מאפשרת לנהל דיאלוג. במובן מסוים, היא הייצוג הכי טוב של "אמריקה הרפובליקנית היפה", לפני שנהרסה על ידי דונלד טראמפ.

24 (2010-2001)

חודשיים אחרי אסון ה-9/11, קיבלה אמריקה גיבור מסוג חדש: ג'ק באוור הלוחם בטרור מבית ומבחוץ, בזמן אמת, 24 שעות בכל עונה אינטנסיבית של 24 פרקים. אנחנו קיבלנו ארצות הברית חדשה, אובססיבית ופרנואידית, בזה לשלטון החוק ולבירוקרטים האימפוטנטים והבוגדניים. "24" חזתה במדויק את עלייתו של נשיא שחור ראשון וגם את הפיכתו של הטרור לקלף משחק פוליטי בידי שמרנים קיצונים, ונתנה את האות לעידן חדש שבו אמריקה היא לא בהכרח הגוד גאי שחשבנו שהיא.

אחים לנשק (2001)

הסדרה הזאת חוזרת כאן בלא מעט רשימות, וזה מוצדק. זו סדרת מלחמה שהיא סדרה מושלמת מכל הבחינות. היא מספרת את סיפורה של המלחמה המוצלחת האחרונה של ארצות הברית, מלחמת העולם השנייה, סיפור מושקע ומרגש על יפי הבלורית והתואר של הצבא האמריקאי. למרות הספקטקל והאקשן ההוליוודי בהפקה של שפילברג, הרגעים הכי יפים של "אחים לנשק" הם בערבות ההדדית וברעות שהחיילים מפגינים אחד כלפי השני. כמו שאנחנו יודעים טוב מאד, כור ההיתוך של הצבא מביא למפגש בין אנשים שונים מאד, ובלי סולידריות אמיתית העסק הזה לא יכול להגיע רחוק.

הסמויה (2008-2002)

אם "אוז" נתנה לנו הצצה ראשונה אל החורבן הפנים-אמריקאי, באה סדרת המופת של דיוויד סיימון וציירה פורטרט מדויק של קריסת כל המערכות השלטוניות הפדרליות, וההשפעה ההרסנית של כל זה על עיר בינונית כמו בולטימור. סדרה שהיא רקוויאם לחלום והתעוררות אל הסיוט רווי השחיתות והאלימות של הערים הגדולות בארצות הברית. "המשחק הוא המשחק", כמו שחוזר ואומר בסדרה איוון ברקסדייל. כדי להבין את המשחק של ארצות הברית בת זמננו צריך לראות את "הסמויה".

פילדלפיה זורחת (2005-הווה)

אם רוצים לעקוב אחרי ההיסטוריה המודרנית של ארה"ב, "פילדלפיה זורחת" מציעה נקודת מבט מעניינת. הסדרה עוקבת אחרי בעלי בר בפילדלפיה ובכל פרק מגלים מחדש כמה הם אנשים נוראיים, למרות שהם לא מסתכלים על עצמם בכלל ככאלה. אפשר להגיד שחוסר המודעות, הבוטות והקולניות הם מה שהופך את הסדרה לכל כך אמריקאית, אבל זו גם העובדה שהיא איתנו כבר נצח. עם השנים הסדרה ליוותה אירועים חשובים בהיסטוריה כמו מערכות בחירות חשובות (כולל את אלה שקניה ווסט התמודד בהן מול טראמפ והילארי קלינטון), אירועי ספורט גדולים (בסדר גודל של פילדלפיה) ואפילו דיברו בה על שיח מגדרי ו-Woke לפני שזה היה מגניב. "פילדלפיה זורחת" היא לא רק קומדיה מצוינת, אלא תיעוד של אמריקה מנקודת המבט של האנשים הכי גרועים בה.

שובר שורות (2013-2008)

הקריסה שהתחילה ב"אוז" והמשיכה לערים הגדולות עם "הסמויה", התפשטה מאז כמו מגיפה וסחפה גם את המעמד הבינוני בפריפריות. קחו למשל איש כמו וולטר ווייט, כימאי מבריק שהוא מורה מתוסכל לכימיה מאלבוקרקי, ומגלה כי הוא חולה בסרטן ונותר לו זמן קצר לחיות. מה הוא אמור לעשות אם לא לבשל במעבדה זן חדש של קריסטל מת', לכבוש איתו את שוק הסמים המקומי, לשקר לכל הקרובים לו, להפוך לברון פשע ולחסל בזה אחר זה את כל מי שמעז לעמוד בדרכו? אמריקה איבדה את זה.

מחלקת גנים ונוף (2015-2009)

כשלזלי נופ משתמשת באופטימיות האינסופית שלה כדי להילחם במערכת הבירוקרטית המוניציפאלית השחוקה שמעליה, היא מייצגת את אותה רוח אמריקאית תמימה, אמיצה וקצת עיוורת שהפכה את הארה"ב לאימפריה. אחר כך, אותה אופטימיות גם הובילה אותה לכאוס. אבל בעולם האוטופי של "מחלקת גנים ונוף", הביקורת החריפה על הפוליטיקה הקטנה היא סאטירה אדיבה, כזו שמעדיפה להאמין ל"yes we can" של אובמה. אל תטעו, היא גם רואה את עליית ה-MAGA, ורמזים להידרדרות השיח בפוליטיקה האמריקאית בהחלט נוכחים שם, בקרב תושבי העיירה הדמיונית פאוני. כולם ראו את זה מגיע.

מזרחה ומטה (2013-2009)

אם יש סדרה אמריקאית שחזתה את אמריקה של טראמפ, זו חייבת להיות "איסטבאונד אנד דאון". היא גאונית כמו כל דבר שדני מקברייד מופיע בו, וגם גסה ומופרעת ביותר, אבל אם מסתכלים מעבר, רואים שדונלד טראמפ כנראה רואה בעצמו מין קני פאוורס: גיבור סופר-פטריוט ופרובוקטיבי שנלחם בנורמות שנקבעו על ידי האליטות. הטיפוס של דני מקברייד רצוף ברגעים מעוררי קרינג', אבל איכשהו הוא תמיד גורם לקהל להיות בעדו.אין הרבה שחקנים שמייצגים את אמריקה כמו דני מקברייד – השמנמן הוולגרי והמשופם שתמיד מלהקים לתפקידים של אנשים נוראיים (ראו גם בסדרות "סגני המנהל" ו"משפחת ג'מסטון), מסוג האנשים שבסוף מסתערים על הקפיטול.זה אמור להיות סאטירי, אבל בסוף אתה בעדו.

קיץ אמריקני חם ורטוב (2017-2015)

כמה אמריקה יכולה להיות מטופשת? ככה: בשנת 2001 יצא סרט הקומדיה "קיץ אמריקני חם ורטוב" ונכשל קשות. הוא היה מטופש מאוד. עם זאת במרוצת השנים הסרט צבר מספיק קהל מעריצים שהפכו אותו לקאלט מטופש, כדי שנטפליקס יפיקו שתי סדרות, פריקוול וסיקוול, שמחזירות את הקאסט של הסרט לימיו במחנה הקיץ. זה נונסנס מטומטם וזה כיף גדול ומדבר על החוויה הכי בסיסית של נוער אמריקאי – מחנות קיץ, שהיו מאז ומתמיד לוקיישן מצוין לסרטים הוליוודים, בין אם מדובר בקומדיית נוער ובין אם מדובר בסרטי אימה. "קיץ אמריקני חם ורטוב" הוא כיף אמריקאי טהור, אם רק תתמסרו לטמטום כמו אמריקאים טובים.

השורד המיועד (2019-2016)

הסמל הכי חשוב של ארה"ב הוא דמות הנשיא, ואחרי תקופה ארוכה של טראמפ, קיבלנו את ביידן. טום קירקמן הוא כל מה שהאמריקאים רצו שביידן יהיה, מלך שלא רוצה מלוכה, נשיא טוב וחזק שרואה את טובת העם ומוכן להקריב את טובתו האישית לטובת העם, גם אם באופן קצת הרואי יותר מלפרוש מהמירוץ לנשיאות אחרי שכולם אמרו לו לפרוש. כמובן שכל זה מגיע עם המון אקשן בתוספת דרמות פוליטיות ואישיות, אז אל תצפו לדרמה נוקבת כמו "בית הקלפים", אלא יותר להתגשמות הפנטזיה האמריקאית על דמות הנשיא. ולא מזיק שקיפר סאת'רלנד מ"24" הוא הנשיא עכשיו.

החווה (2020-2016)

אם התגעגעתם לשילוב של אשטון קוצ'ר ודני מסטרסון, שלא הופיעו יחד על המסך מאז "מופע שנות ה-70" (שנשארה מחוץ לרשימה על הקשקש), אז יש גם את הסיטקום בניחוח דרומי של נטפליקס – "החווה". כבר באמצע הסדרה ההפקה הורידה את הדמות של דני מסטרסון לאחר שהואשם בשני מקרי אונס, אז אולי לא תרגישו כל כך בנוח לצפות בעונות הראשונות, אבל אם תצליחו להתעלם מהנוכחות שלו על המסך תגלו סדרה חמה ומשפחתית על אחד מהנרטיבים הכי אמריקאים שקיימים: הילד שיצא מהעיר הגדולה וחזר לבית הוריו. חוץ מזה יש פה ייצוג הרבה יותר טוב למידל אמריקה שחוקר באופן מעניין את מיתוס "האמריקאי שעובד קשה" באופן שלא מצפים לו בסיטקום משפחתי.

מי זו אמריקה? (2018)

אם יש משהו שסשה ברון כהן טוב בו, זה להוציא מהחברה האמריקאית את כל הרפש שלה ולהציג אותו לציבור. זה בדיוק מה שהוא עושה בסדרה "מי זו אמריקה?"' שם הוא מתחפש לדמויות שונות ומנסה להפיל בפח פוליטיקאים, פעילים פוליטיים, יועצים אמנותיים, ראפרים ורבים אחרים שמייצגים את החברה האמריקאית על כל רבדיה/ ואלוהים אדירים, הזבל שיוצא מהם הוא פשוט בלתי יאומן. הסדרה מלאה באינספור רגעים שיגרמו לכם לתהות אם אולי זה מבויים, אבל הרגע בגללו חבר בית הנבחרים של ג'ורג'יה ג'ייסון ספנסר, התפטר מתפקידו, הוא אולי הרגע הטלוויזיוני הכי חשוב ברשימה הזאת ורק בגללו שווה לראות את כל הסדרה.

ילוסטון (2018-הווה)

אם "דאלאס" מיושנת מדי, יש לכם טלנובלת בוקרים קצת יותר מודרנית – "ילוסטון" בכיכובו של קווין קוסטנר שהפך בזכות הסדרה לסמל עבור כל מה שאמריקאי בדרום ארה"ב (לטוב ולרע). מה כלול? נופים עוצרי נשימה, אקשן של בוקרים וכמובן המון בגידות וקאסט שחקנים מעולה. בסדרה קווין קוסטנר מביא את דמות הקאובוי המודרני עד הקצה עם סיפור חוצה דורות. הקשר לאדמה, המאבק של קווין קוסטנר הקפיטליסט ששומר על כל פיסה מרכושו – האדמה של חוות ילוסטון – מביא את את כל היופי שבאמריקה על המסך, אבל בכל דבר יפה יש גם משהו מאד מכוער, כמו כל היסודות עליהם אמריקה עומדת.

• המסך
• בחירות 2024 ארה"ב
• אמריקה
• ארצות הברית
• נשיא ארצות הברית
• סדרות מומלצות
• 4 ביולי

מאז שנטפליקס ייבאה את "ילוסטון" לשרתיה, נדמה כי ענקית הסטרימינג החליטה להיכנס עמוק לז'אנר טלנובלות הבוקרים – דרמות דרומיות אם תרצו. אם אתם לא מכירים את הז'אנר – מדובר בדרמות המתמקדות במשפחות עשירות, שלרוב מצויות במשבר כלכלי לאחר הידרדרות האימפריה הכלכלית שלהן, בעקבות הגעתו של "העולם החדש" המאיים על ערכיהן המסורתיים. לרוב המשפחה תהיה מורכבת מאב המשפחה, פטריארך קשוח בטעם של פעם, בן כושל ולא יוצלח, בת סוררת עם טראומה ודמות בן שקשורה למשפחה באופן כזה או אחר. זהו גם העץ המשפחתי של "קו המים", טלנובלת בוקרים שכמו שניחשתם – מתרחשת על המים וללא בוקרים בעיירה קטנה בצפון קרוליינה.

>> רעב כמו דוב: כשסדרת הדרמה הטובה בעולם ממליצה לכם איפה לאכול
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ומלא סרטים שהחזיקו אותנו ערות השבוע

משפחת באקלי היא כמובן המשפחה הכי חזקה באזור, עם אימפריית דיג ותיקה שבבעלותה נמל ומסעדה. אב המשפחה, הרלן (הולט מק'קלני) ירש את האימפריה מאביו בימים בהם ענף הדיג דועך ויחד עם בנו (ג'ייק וירי) הם מחדשים את קו הברחת ההרואין שלהם ששימש את ארגוני הפשיעה באזור. כשאחת העבודות מסתבכת והספינה נשדדת מכל הסמים שהכילה, המשפחה מגלה שיש שחקן חדש באזור והוא לא משחק יפה. אבל הוא כן הנבל הכי נחמד על המסך.

התחושה, בסופו של דבר, היא שמדובר בסדרה רוויית השפעות חיצוניות, אבל אם צריך לסכם את זה בכמה מילים, תדמיינו את "ילוסטון", עם ארסנל נבלים פוטנציאלי שמרגיש כמו שילוב בין "פיקי בליינדרס" מבחינת האיכות לבין "באנשי" מבחינת המבנה וההנאה שמפיקים מהם. אלה נבלים שקל לשנוא, אבל כל אחד מהם נבל מסיבה מסוימת ומוצדקת ולכן גם קל לאהוב אותם – במיוחד את הנבל הראשי שמגולם בידי טופר גרייס, אותו אתם מכירים כאריק מ"המופע של שנות ה-70" או כאדי ברוק מהסרט "ספיידרמן 3" של סם ריימי, שם הוא גם שיחק נבל, אם כי נראה שהוא הבין איך לעשות את זה רק עכשיו.

ולא רק שהוא הבין, הדמות שלו פשוט כתובה טוב עם כל התכונות שנבל צריך – הוא לא צפוי, הוא אכזרי, ודפוס התנהגות שלו לא מתאים לנבל, כי הוא ממש ממש נחמד ואתה לא יכול לדעת אף פעם אם הוא באמת נחמד או שהוא בעצם זועם. יחד עם האלימות הקיצונית שמוצגת בה, נוצר ב"קו המים" בליל כיפי לצפייה ללא פרק אחד מיותר. זו ללא ספק אחת הסדרות היותר ממכרות שיצאו לנטפליקס בשנים האחרונות, ולדמות שמגלם טופר גרייס יש חלק מרכזי בכך, כי הנבל לא רק מייצג איש רע וחמדן, הוא מייצג אמירה קצת יותר מורכבת שנותנת טיעונים די טובים מהצד השמרני יותר של המפה הפוליטית.

הנבל שלנו מזכיר קצת את הדמות של סמואל ל. ג'קסון ב"קינגסמן", שם הוא שיחק את ריצ'מונד ולנטיין שניסה לבצע השמדה המונית, למרות שהוא לא מסוגל לראות דם בלי להקיא. ההבדל הוא שהנבל הפעם הוא פשוט באמת אדם נחמד שהפך לנבל, ובין אם תאהבו את זה ובין אם לא, יש כאן אמירה מאד נוקבת על מודל הגבריות החדש אל מול הגבר הדרומי המיושן. בצד אחד של הזירה יש לנו איש נחמד שאוהב לתת הזדמנויות אבל עושה דברים מזעזעים. מהצד השני יש לנו את הרלן, אדם מבוגר עם בעיות לב ששותה לא מעט ורוצה לשמור על הטריטוריה שלו ועל עצמאותו, רגיל להיות בעמדת עליונות ולא רגיל שאומרים לו מה לעשות, ובטח שאינו מודה בטעויות שהוא בעצמו עושה. הוא נפגע, הוא נחבל והגיל מראה את אותותיו, אך הוא ממשיך להישאר בראש מורם ומעדיף את התכלב על כל הדיבורים מסביב.

גם הרלן, אב המשפחה, עושה כאן דברים די רעים, אך בסופו של דבר הכל למען הישרדות המשפחה. זאת לעומת הנבל, שעושה דברים נוראים משיקולים כלכליים ועסקיים בלבד. השאלה פה היא איזה גבר מסוכן יותר – זה שמסווה את האלימות שבו באמצעות מתק שפתיים או זה שעושה מעשיים שפלים מבחינה מוסרית, אבל מדבר ישר ולעניין? התשובה היא כמובן לא זה ולא זה, שניהם גברים גרועים מאוד, אבל התשובה שיוצר הסדרה קווין וויליאמסון בחר להציג לנו מעניינת יותר ומשנה את כל הפרספקטיבה על הסדרה ועל השאלה "מי כאן בעצם הפרוטגוניסט שלנו"; האם זה משהו שנעשה בעבר? בוודאי, כבר עשו הכל. האם זה עשוי טוב? רוב הזמן כן.

זאת טלנובלת בוקרים, אז זה כן אומר שיש כאן דיאלוגים דרמטיים מאד, ויכוחים סוערים, בגידות ושקרים, ולפעמים זה מגיע למקום הצפוי מדי ולקלישאות הצפויות מדי (ולכן גם הביקורות הקשות ברובן). בת נרקומנית וחסרת אחריות היא דוגמה מוצלחת. ברי, האחות הקטנה שמרגישה ששופטים אותה לא משנה מה, היא דוגמה נהדרת לקלישאה של דמות. היא אוהבת את הבן שלה, אבל האבא מרחיק אותה ממנו והאמא שופטת אותה יותר מדי ולא סומכת עליה מספיק. גם הבלש של מחלק הסמים איתו היא שוכבת הוא קלישאה של דמות הבלש, גבר מסוקס ופצוע שברור איפה הוא יסיים. הקלישאה הכי גדולה היא כמובן פתרון רצח באמצעות מצלמת אבטחה במוסך של השכן, שזה הדבר שקורה הכי הרבה בסדרות בהן יש רצח שצריך לפענח.

אז העונה הראשונה של "קו המים" לא מושלמת ועדיין מנסה למצוא את האיזון בין האמירה שלה לבין הז'אנר אליו היא משתייכת, אבל התוצאה מבטיחה. יש לה את כל מה שצריך בשביל בינג' מספק ויותר מזה, כיף לצפות בה, בין היתר כי יש לה מה להגיד, גם אם לא מסכימים איתה. יש לה המון פוטנציאל להיות הלהיט הבא של נטפליקס לכמה שנים טובות, אם תשרוד את סכנת הביטול המרחפת תמיד מעל ראשם של היוצרים ואם בחדר התסריטאים ייפטרו מהקלישאות, יבינו מהם המקומות הנכונים להגדיל את הדרמה וימשיכו להעמיד את בני משפחת באקלי בקו האש, או יותר נכון, "קו המים". ראיתם מה עשיתי שם?
>> קו המים // The Waterfornt // עונה ראשונה 8 פרקים // עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• טלנובלה
• ארצות הברית

קאמלה או טראמפ? אנחנו לא עומדות במתח. תביאו דונאטס או המבורגר ותטביעו לנו אותם בגבינה ובייקון. וברור שקמלה. זאת למרות שהסקרים מראים שרוב הישראלים רוצים את טראמפ, וול, מזל שאין לנו זכות הצבעה ומזל שאנחנו לא מבינים כלום באמריקה. עובדה: אפילו בתל אביב לא תצליחו למצוא יותר מדי מקומות שמריחים באמת כמו ארצות הברית, עם כל האמריקנה שכרוכה בכך, למרות שפעם רצינו להיות מנהטן ולקבל את הכוכב ה-51 בדגל. חחח איזה מצחיקולים היינו. אבל מחר, יום הבוחר האמריקאי, נשב במקומות שעושים כבוד לידידתנו הגדולה ביותר ונחזיק לה אצבעות. בהצלחה לכולנו.

>> אמריקה זה לא כאן: 17 רשתות מסעדות מארה"ב שממש חסרות לנו
>> מגלים את אמריקה: לאן המטבח האמריקאי מתקדם, אם בכלל?

1. שגרירות ארצות הברית

יותר אמריקה מזה – אין. זה אשכרה שטח בריבונות אמריקאית. כן, אנחנו מדברות על המום הזה ששנים הגענו אליו כדי לעשות ויזה ולקוות שנאושר (כיום רוב הפעילות היא אונליין, למקרה שלא התעדכנתם), ואילו בימינו אנחנו בעיקר מגיעות אליו כדי להפגין ולקוות שאנתוני בלינקן או ג'ו ביידן יעזרו לנו ויצילו אותנו מעונשו של זה. זה לא עבד משהו בינתיים, אבל נמשיך לנסות ולקוות ובמקביל לעבוד על הגרין קארד.
הירקון 70

2. מייקס פלייס

שידורי בייסבול ושאר ענפי ספורט על מסך ענק, הופעות חיות של קאברים מוכרים, בירה בפיינט מזיע וגדול מימדים, נאצ׳וס, כנפיים, מק אנד צ׳יפס וצוות עובדים עם מבטא אמריקאי – לא לא, אתם לא באמריקה, אלא במקום המפגש המרכזי של עולים רבים מארצות הברית וצעירי תגלית שבסך הכל רוצים קצת תחושה של בית. וכן, בית יכול להיות גם קלאב ראפ, ואם אתם לא יודעים מה זה זה אומר שאתם לא אמריקאיים, ונסביר לכם שזה לא היפ-הופ של קלאברים אלא טורטיה עם חזה עוף, בייקון, חסה ומיונז. אבל למה בלי גבינה?
רציף הרברט סמואל 90

3. שייק שאק

התוספת הכי טריה ועדכנית להיצע האוכל האמריקאי בעיר, וגם תמצית האמריקאיות עצמה, מחכה לכם בסניף של שייק שאק מול דיזנגוף סנטר. לא נשכח את ימי הפעילות הראשונים בהם עבד צוות ששאל באמריקאיות מצוחצחת אם מצאנו הכל והסתדרנו עם ההזמנה, ויותר מכך לא נשכח את הצ׳יפס ברוטב גבינה שמרגיש לנו שיש מצב שהוא המאכל שטראמפ הכי אוהב למלא בו אמבטיה ולבוסס בו, אבל עדיין בא לנו עליו תמיד. חוץ מזה ניסיתם כבר שיק שאק במשלוח? מדובר במשלוח מהעתיד, שמתאפיין רמה מאוד גבוהה של הפרדה בין הלחמנייה לקציצה ואריזה מדוקדקת לכדי שלמות. הכי אמריקהההההה.
דיזינגוף 69

4. נייקי שרונה

שום דבר לא אומר "אמריקה" יותר מחנויות מותג עצומות ממדים, ועל חנות הדגל של נייק בעזריאלי שרונה אפשר בהחלט לומר שיותר אמריקה מזה ונשתגע: שתי קומות נוצצות של מיטב המחלצות, ביגוד, אביזרים, נעלי ספורט בכל דגם ומידה וחנות עצומת מימדים שנדיר עד מאוד למצוא במחוזותינו הצנועים ויקרי הנדל"ן השירות אגב, ישראלי למדי. מה לעשות, יקח לנו עוד רגע לאחל have a nice one.
דרך מנחם בגין 132

5. דיינרים איטלו-אמריקנו

אמריקה הייתה קיבוץ גלויות עוד הרבה לפני שאנחנו התגאנו באחד כזה, ובהחלט אפשר לראות את השפעת מטבחי המהגרים על הקולינריה שלה. אחד המטבחים הדומיננטיים ביותר הוא כמובן האיטלקי, והאופן שבו הוא התקבע בארצות הברית – הרבה בזכות הסופרנוס – הפך אותו לאחד הנכסים הבולטים של ארץ הדוד סם, עם מנות כמו זיטי, צ׳יקן פארם וכמובן ספגטי מיט בולס שידועות גם במנות גדולות מימדים ובתמחור סביר. אצלנו אפשר לזהות סנוניות ראשונות של המטבח הזה בשתי מסעדות בולטות, גווידו המשפחתית שחוגגת עם מנות ענק של פסטה, והדיינר של גוצ'ה שחוגג על מק אנד צ׳יז, לחם שום וגם פיצות שמנמנות.
גווידו – שדרות בן גוריון 34 // הדיינר – אבן גבירול 14

6. קניון עזריאלי

אמרתם אמריקה – אמרתם קניונים. ובתל אביב אין יותר מדי קניונים, בטח שלא קניונים מוצלחים בקונספט אמריקאי עם פוד קורט רציני וכל השבאנג. הדבר הכי קרוב שיש לנו לזה הוא קניון עזריאלי, שבנוי על פי מודל אמריקאי קלאסי למדי, ועכשיו כשבהמשך חודש נובמבר אמור להיפתח בו סניף של סינבון עם מאפי הקינמון המזוגגים והמושחתים שלה, בכלל אפשר יהיה לדמיין קצת אמריקה. בשעות מסוימות. בתאורה הנכונה. מזווית מסוימת וספציפית. ועיוורון.

7. נולה

אם כבר מאפים אמריקאים, בואו נהיה רציניים: אין כמו להיכנס לנולה ולהיזכר בטיול שלכם לניו יורק. בויטרינה מחכים קאפקייקס עם פרוסטינג וספרינקלס, סינבון מזוגג, עוגת גזר עם אייסינג חלומי ושלל עוגיות ענקיות ומפתות. חוץ מזה, יש פנקייקים במתכונת מתוקה או מלוחה, בייגלים לרוב ואפילו מנות בנוסח נולה (ניו אורלינס) שזה אומר ג׳מבלייה, פסטה קייג׳ון ובקיצור – הרבה מאוד ממה שטוב וטעים באמריקה. בית קפה-מאפה יחיד ומיוחד מסוגו בעיר.
דיזנגוף 197

8. הטיילת

חברים מארצות הברית שמבקרים כאן אומרים שהיא מזכירה להם את הטיילת של וניס ביץ' בקליפורניה. היינו בטיילת של וניס ביץ' בקליפורניה וזה שקר מדהים. זה כמו להגיד שכדורגל ישראלי דומה לפוטבול אמריקאי, כמו להגיד שטיילור סוויפט מזכירה את קרן פלס, כמו להגיד שציון הגדול מזכיר את פיטר לוגר. אבל נחמד לחשוב שאנחנו דומים במשהו לקליפורניה (אולי גם בוויד הרפואי).

9. קולנוע אמריקאי // בושוויק

בושוויק, הגסטרו-בר האהוב עלינו, קרוי על שם אחת השכונות ההיפסטריות של ברוקלין וחוגג את זה בכל יום ראשון עם הקרנת סרט אמריקאי למהדרין, כשלצדו מוגש תפריט של פופקורן שמנמנים כמו באמריקה, קריספי טופו, PB&J, כריך רובן וקינוח סמורס לחלום עליו בלילה. במהלך נובמבר יקרינו שם למשל את ספרות זולה, זולנדר, המסכה וסנאץ׳. גוד בלס אמריקה.
כל יום ראשון, נחלת בנימין 29

10. המושבה האמריקאית

כי קוראים לה המושבה האמריקאית, דה. כי היא שקטה ומנומסת כמו שאמריקאים מתנהגים כשהם רוצים שתלך אבל לא אומרים לך את זה ישירות. וכי יש בה בתים שמעוצבים כמו במערב התיכון האמריקאי – שזה אומר גבוהים, רחבי ידיים, בעלי קורות מעץ ובעיקר לא הכי שייכים לכאן, וכנראה שזה מה שעושה אותם כל כך יפים ומרשימים.

11. פורטר אנד סאנס

המודל הוא אולי בר אירי, אבל זה בר אירי כמו שאמריקאים אוהבים, עם מעל ל-50 סוגי בירה בחבית ותפריט שחוגג את האמריקאיות עם מק אנד צ'יז, סמוקהאוס כהלכתו בשעות הצהריים עם בשרים מצוינים ומיושנים בנוסח המערב הפרוע, שלל המבורגרים וכמובן נקניקיות וניו יורק צ'יז קייק לקינוח. רק חסר שטד דנסון יעמוד מאחורי הבר ויעשה לנו צ'ירז.
הארבעה 14

12. פיצה ברוקלין

השם אומר הכל. פיצה ניו יורקית מפלצתית עם מגשים בגודל החדר שלכם, סלייסים ענקיים, בירה קרה מהחבית ואווירה שכונתית ברוקלינאית-תל אביבית בסניפים המובחרים (אנחנו בעד הסניף המקורי בצפון-דיזנגוף). בין כל הפיצות הפסאודו-נאפוליטניות שכבשו את העיר, הרוח האמריקאית הזאת מרעננת.

13. אמריקה בורגרס

טוב, אולי זה אובייס אבל השם והעיצוב הכניעו אותנו, כי אין יותר אמריקה מאמריקה. בורגרים מושלמים במידת עשייה מדויקת, ספות עור אדומות שמזכירות ישיבה בפונדק דרכים אמריקאי, כנפיים מזוגגות ברוטב באפלו פיקנטי, מילקשייק צונן, צ'יפס מנצח וגם סלט קיסר לפי החוקה. אם אתם חייבים עוד המבורגר לפני הבחירות – זה המקום הנכון להרים בו כוס מילקשייק לניצחון.
אלנבי 112

• בחירות 2024 ארה"ב
• אוכלים שותים
• אמריקה
• ארצות הברית
• אוכל אמריקאי
• שגרירות ארה"ב