תחשבו על מספר. שימי אטיאס (48) הוא אמן חושים ומנטליסט, מה שאומר שהוא יודע שאתם קוראים את המדור הזה. הוא פרץ לראשונה כשהגיע למקום הרביעי בריאליטי "אורי גלר מחפש את היורש" מ-2006, שיתף פעולה עם נמרוד הראל בתוכנית "המופע הבלתי נתפס" והשתתף בעונה השנייה של הריאליטי "גולדסטאר". גר עם אשתו ושלושת ילדיו בעיר, והאם המספר שחשבתם עליו הוא שבע? בין אם כן ובין אם לא, את הופעותיותוכלו למצוא כאן.

1. שכונת בבלי

אני מת על השכונה שלנו. לדעתי מרוב שאני מדבר עליה יש לי חלק בעליית מחירי הדירות כאן. בגיל 25, כשעברתי לתל אביב בסטטוס רווק, כבר חיפשתי דירה בשכונה. יש לה איזה צביון שיותר קרוב לקיבוץ מאשר לשכונה בתל אביב. הקהילה כאן מאוד מחוברת ומגובשת, ולמרות שזו שכונה גדולה, התחושה היא שכולם מכירים את כולם. לא סתם הכינוי של השכונה הוא ״קיבוץ בבלי״.

2. פארק הירקון

אני גר סמוך לפארק ומאוד אוהב אותו. כבר 20 שנים שאני רץ בו 3 פעמים בשבוע. כשאני רץ אני חולם חלומות ומסדר את הראש. חלק גדול מהקטעים שאני מבצע עלו לי תוך כדי ריצה בפארק. מבחינתי זה זמן ניתוק מכל רעשי הרקע. האזור שאני הכי אוהב לרוץ בו זה גבעת המופעים. כמעט כל יום בקיץ יש שם הופעות ענק, וכיף לרוץ ולראות כל יום איך מחליפים את במות והעיצוב של המופע. בכלל יש עוצמה גדולה לרוץ סביב מתחם הופעות תוך כדי ההכנות למופע, לא פעם על הדרך אני גם מרוויח תוך כדי ריצה איזה באלנס. השנה יצא לי את פאר טסי, אביב גפן ונעה קירל.

3. חוף הצוק

זה ידוע שאין על החופים של תל אביב, ושישי אחר הצהריים זה הזמן המועדף שלי בשבוע, כשהרוגע נוחת על העיר. אני מאוד אוהב לקבל את השבת עם המשפחה בחוף הצוק. הילדים גם מצאו פינה סודית, אני לא יכול לתאר לכם איפה כי היא כבר לא תהיה סודית. רק אגיד שמהכניסה לפנות ימינה, ולספור 350 צעדים. הבילוי בשישי בחוף זו גם הזדמנות בשבילי לרוץ כמה קילומטרים לפני שאני יושב במסעדה, ומעלה הכל בחזרה.

4. דיזנגוף סנטר

המבוך הגדול בעולם. מדהים איך לפני שנים הספידו את הסנטר והוא חזר בגדול. לא משנה כמה קניונים ומרכזים יקומו, דיזנגוף סנטר זה סמל תל אביבי, מקום שתמיד כיף לבקר בו. התאהבתי בדיזנגוף סנטר לפני המון שנים כשהשתתפתי שם בפסטיבל, כאשר 3 פעמים ביום תלו אותי בגובה עשרות מטרים, כפות בכותונת משוגעים, והייתי צריך להשתחרר בפרק זמן קצוב. עד היום שאני מטייל בסנטר חוזרים לי פלאשבקים מהקטע ההזוי הזה. אני חייב לומר שגם אחרי מאות ביקורים אני תמיד מסתבך ולא יודע מאיפה נכנסתי ולאן הגעתי. אבל זה חלק מהייחוד שלו ויש בזה משהו מגניב.

5. החלוצים 56

בגיל 13 ההורים שלי הביאו אותי פעמיים בשבוע מקרית אתא לרחוב החלוצים 56 בתל אביב. היה שם בית ספר לאומנות חושים (אני כותב את זה וחושב איזה מצחיק זה נשמע, ממש ממשפחת הארי פוטר), בשנות ה-90 הדרך מהצפון לתל אביב הרגישה כמו נסיעה ממדינה למדינה, לפחות לתחושתי. שם למדתי את הבסיס של כל מה שאני עושה היום. גם היום, אחרי מעל 35 שנים, בכל פעם שאני עובר בסביבה אני הולך לראות מה קורה שם וזה מרגש אותי עד היום. שם התחילו לצמוח חלק גדול מהחלומות שלי.

מקום לא אהוב בעיר

ללא ספק השיפוצים בכל העיר ועבודות הרכבת הקלה, אבל היחס שלי לזה הוא מאוד אמביוולנטי. מצד אחד כל העיר בעבודות ובשכונה האהובה שלי כל בניין שני עובר תמ״א, וזה מאוד מאוד קשוח לכל השכונה, אבל זה ברור שהמטרה טובה. בעוד כמה שנים, לפחות בעניין התחבורה הציבורית, נוכל להרגיש את היתרונות. כן חבל לי שזה לא נעשה בתקופה של הקורונה למשל, שהרחובות היו ריקים ויכלו לתקתק את העבודות ולחסוך הרבה מהברדק שקיים עכשיו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
כמה שאני אוהב אותו – ברי המלך, מגיל צעיר הייתי במאות הופעות שלברי סחרוף. בשנתיים האחרונות עקב המלחמה הארורה כבר לא הלכתי. לפני שבועיים הייתי ברידינג 3 וברי הפציץ שעתיים וחצי! כמו יין טוב, ברי רק משתבח עם השנים. לרגע אחד שכחתי מכל השנתיים האחרונות ונהניתי בטירוף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
מודה שהיה לי קשה לקבל כוח או השראה. המציאות נתנה לי להבין שאנחנו עם מיוחד וחזק אולי יותר מכל עם אחר בעולם. הראיונות עם החטופים שחזרו, הניצולים, חיילנו גיבורי העל נתנו לי תקווה. תמיד אומרים שבתקופה כזאת זה זמן ליצור. אני לעומת זאת בשנתיים האלו הרגשתי משותק ובלי קול. כמה שניסיתי לא היה שום חשק לא ליצור ולא לעשות כלום. שנתיים של כאב לב בלתי פוסק. ויחד עם זאת תחושת גאווה עצומה בעם שלי, בחיילנו ובכוחות הביטחון הגיבורים.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אנחנו מדינה עם הרבה צורך בהתנדבות, אז אזכיר 2 ארגונים שמאוד קרובים לליבי.וראייטי ישראלועזר מציון. שני ארגונים שכל מה שנשאר לי זה להוריד את הכובע בפני האנשים היקרים שמנהלים אותם ועושים עבודת קודש. כל מה שאכתוב לא יספיק להעביר את הערכה שלי אליהם. אמרתי כבר שאנחנו עם מיוחד?

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
שם קוד העסקים הקטנים. יש כל כך הרבה עסקים קטנים וייחודיים שאתה יכול למצוא רק בתל אביב. לרוב מנהלים אותם אנשים מבוגרים שכל חייהם בחנות. אני לא מדבר על מישהו ספציפי אלא על כל מי שנכלל בקטגוריה הזאת. אני חושב שאחרי שנתיים של קורונה ועוד מעל שנתיים של מלחמה. אלו לפעמים הופכים להיות האנשים השקופים. להיכנס, לקנות משהו ולתת מילה טובה פשוט ממלא את שני הצדדים.

מה יהיה?
שניה אני אתלה נבואה שנפתח בעתיד.

• העיר שלי
• בבלי
• פארק הירקון
• דיזנגוף סנטר

אנחנו כותבות את זה שוב ושוב, ונמשיך לכתוב את זה עד שהמצב יתוקן: אין מספיק רחובות על שם נשים בתל אביב. אפילו לא קרוב להיות מספיק. זה מכעיס, זה מקומם וזה בלתי נתפס שהשנה היא 2022 ואנחנו עדיין צריכות להיאבק על יצוג שוויוני בהנצחה. אלא שעכשיו לשם שינוי יש משהו קטן שאנחנו יכולות לעשות בקשר לזה:עיריית תל אביב-יפו מפרסמת קול קוראלבחירת אישיות שעל שמה ייקרא רחוב בשכונת בבלי.

מדובר ברחוב קטנטן שנושא באופן זמני את השם הנהדר 1318, והוא יוצא מרחוב הרב ניסים שתוחם את השכונה אל רחוב יוסף פעמוני. במסגרת אתר הפיילוט לשיתוף הציבור, מבקשת העירייה להציע שמות לוועדת השמות: "חשבו על אישיות משמעותית ומעניינת, הציעו אותה (מומלץ לוודא שאין כבר רחוב על שמה) וכתבו לנו מדוע אישיות זו נבחרה", נמסר בהודעת העירייה. עוד מדגישים בהודעה כי ניתן להציע רק אישיות אשר חלפו לפחות חמש שנים ממועד פטירתה, וכי "ההחלטה מסורה לשיקול דעת העירייה ואין הכרח כי תיבחר אישיות מתוך השמות שהוצעו".

שולמית אלוני

האמת היא שלא ברור כיצד עוד לא הונצחה בתל אביב, האישה שגילמה את מהות השמאל במיטבו ושינתה את פני הפוליטיקה הישראלית. מה שכן, יכול להיות שמגיע לה רחוב קצת יותר משמעותי.

רונית אלקבץ

עיריית תל אביב-יפו אמנם קראה על שמה בית ספר בשנה שעברה, אבל למה לא רחוב? לשחקנית הכי גדולה ואולי גם חשובה שהיית כאן מאז גילה אלמגור, ראויה הנצחה עירונית נוספת.

גליה יהב

למה שלא יהיה רחוב על שם מבקרת האמנות הכי טובה שהייתה כאן? אפשר אפילו לקשט אותו באמנות שגליה הייתה אוהבת ולהפוך אותו לרחוב בוטיק. ואת זה היא הייתה שונאת.

רמה מסינגר

אחת השחקניות האהובות ביותר בעיר בשנות ה-90' וה-00', מותה הותיר רבים שבורי לב וגדע באיבה קריירה מרהיבה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה.

אורנה פורת

יש רחוב אורנה פורת בחולון, יש רחוב אורנה פורת בראשון לציון ואין רחוב אורנה פורת בתל אביב, למרות שהעיר הייתה הבית של תיאטרון הילדים במשך עשורים. למה שלא יהיה רחוב אורנה פורת בתל אביב? למה לא באמת.

>> אתר שיתוף הציבור של עיריית תל אביב: הצביעו והשפיעו

• הבועה
• ❤ תל אביב
• רחובות בתל אביב
• בבלי
• נשים

1. רחוב המלך כורש

הדירה הראשונה שלי בת״א. זה היה בתחילת עידן הדירות המחולקות אבל בתקופה שהמחירים בעיר היו עדיין שפויים. חזרתי אחרי שנתיים מניו יורק ולשמחתי מצאתי דירה בקומה ראשונה עם מרפסת טובלת בהמון ירק שעלה מלמטה, והיה חלק מסוכה שהייתה לשכנים שגרו מתחתיי בדירת הקרקע – שהייתה לא יותר מחדר קטנטן עם חצר שבה הם ישבו רוב היום בלית ברירה. הבעיה הייתה שהיו לי שתי חתולות ואחת מהן הייתה אלרגית לצמח המטפס. לכן חיכיתי לסופ״ש שהשכנים מלמטה לא יהיו והורדתי את כל השיח. כשהם חזרו הם היו שבורי לב לגלות שאין להם סוכה יותר ופינת החמד שהייתה רוב הבית שלהם – לא קיימת עוד. עד היום לא גיליתי להם שאני הייתי זה שהרס להם את הבית. אני מקווה שהם לא קוראים טיים אאוט.

2. סטודיו B

אני עוד זוכר את סטודיו B הראשון בארלוזורוב 80. אולם בודד קטן ומעופש שאליו הגיעה כל מי שרצתה להיות רקדנית באיזו להקת מחול קיקיונית בת״א. מאז נדדתי עם הסטודיו לכל הלוקיישנים במתחם ארלוזורוב אבן גבירול כדי לעשות שיעורי בלט, ג׳אז, אירובי ומה לא? אפילו כשגרתי מחוץ לעיר, הייתי מגיע לשיעורי המתיחות האיומים והלא נגמרים של רותי פורברג שהתחנכה כנראה במזרח גרמניה. חיפושי החנייה בעמנואל הרומי יזכרו לעד בתור הסיוט של החיים.
ד"ר ג'ורג' וייז 20

3. אבו חסן

לא היה ולא יהיה חומוס טוב יותר ובלוקיישן טוב יותר מחומוס אבו חסן. הקטן לא הגדול. זה שברחוב הדולפין. עד היום כשיש לי בוקר פנוי אני נוסע במיוחד את כל הדרך מצפון העיר עד ליפו בשביל לאכול צלחת מסבחה בחדר קטן מלווה בצעקות המלצרים שלא התחלפו ב-20 השנה האחרונות, מה שמעניק לחומוס טעם מיוחד במינו. אם יש תור, אפשר ללכת לשבת בין הווילות המפוארות שבנו לעצמם הג'נטריפיקטורים היהודים בעג׳מי או בפארק מול הים.
הדולפין 1

4. פסל הטייסים בגן העצמאות

מי מאיתנו לא הלך עטוף בייסורים ורחמים עצמיים מול הים ובכה על מר גורלו? אז אם אתם רוצים לשדרג את החוויה, תעלו לפסל הטייסים בגן העצמאות, תדלגו מעל הגדר, שבו מול הים ותקבלו חוויה כפולה. גם נוף מרהיב מדרום ומצפון וגם אתגר בעישון סיגריה ברוח הבלתי אפשרית. יותר מייסר מזה – אין.

5. בבלי

התחלתי בדירה הראשונה בעיר ואסיים בדירה הנוכחית. לפני שנתיים נולד לנו ילד ראשון וגרנו אז בצפון הישן בדירה שאילו זה היה תלוי בי, היו מוציאים אותי ממנה בשק גופות. אבל מה לעשות שהדירה נמכרה ונאלצנו לחפש מקום שיהיה נוח לגדל בו ילד. כך קרה שהתגלגלנו לבבלי. סהדי במרומים שזה היה המקום האחרון עלי אדמות שרציתי לגור בו, אבל אחרי שראיתי יותר מ-50 דירות ברחבי העיר, הבנתי שאין ברירה. בימים הראשונים אחרי המעבר, לא יצאתי מהבית ושבועות אחר-כך כששאלו אותי איפה אני גר, עניתי ביהודה מכבי. היום, אני חייב לומר שבבלי נכנסה לי ללב. איך שעוברים את דרך נמיר ההומה, כאילו עוברים את הארון של נרניה לשכונה שקטה וירוקה עם דירות מרווחות ומדרכות רחבות שהנס הכי גדול בה הוא שתמיד יש שם חנייה. מי צריך יותר?

• העיר שלי
• המלצות של מקומיים
• אבו חסן
• חנוך לוין
• גן העצמאות
• בבלי