המחזמר שעבר מברודווי לנטפליקס על נערה לסבית מאינדיאנה שמעוניינת להגיע לנשף עם חברתה ומקבלת סיוע לא צפוי מכוכבי ברודווי אמור להיות ממתק לימי הקורונה, אבל ריאן מרפי שוב הרס הכל
"הנשף" היה אמור להיות מתנה לימי קורונה. מחזמר מנצנץ היישר מברודוויי, בכיכובם של מריל סטריפ, ג'יימס קורדן וניקול קידמן נועד להקפיץ אותנו מהספה ולצעוק בראבו לריאן מרפי ולנטפליקס (זמין לצפייה החל משישי, ה-11 בדצמבר). במקום זאת אנחנו שוב תוהים מה היה במחזמר הבימתי שגרם למבקרים לחבק אותו, ומדוע, למרות זאת, הוא כשל בקופות וירד אחרי פחות משנה, כמה חודשים לפני שהקורונה סגרה את כל התיאטראות.
הקטע של "הנשף" הוא ההתנגשות בין שני עולמות מנוגדים. סיפור פשוט על נערה לסבית באינדיאנה השמרנית שרוצה להגיע לנשף הסיום של בית הספר עם החברה הסודית שלה ונתקלת בהתנגדות של ועד ההורים, הופך למחזמר שופע קריצות עצמיות כשחבורה של כוכבי ברודוויי נרקיסיסטים נוחתת בעיירה במטרה לעזור לה להגשים את חלומה. די די אלן (סטריפ) ובארי גליקמן (קורדן) איבדו את הקהל שלהם, ובמטרה לשפר את תדמיתם הציבורית הם מנסים להוכיח שהם מעורבים חברתית. במילים אחרות – "היירספריי" פוגש את "כולם מדברים על ג'יימי" פוגש את "ביי ביי בירדי" פינת "ציפור הנעורים המתוקה" (ב"המוות יאה לה" סטריפ מגלמת כוכבת של מחזמר בימתי כושל בשם "ציפור שיר!", המבוסס על המחזה של טנסי וויליאמס).
"הנשף" נכתב בהשראת סיפור דומה שארע במיסיסיפי ב-2010, אלא שבמציאות הסלבריטיז הביעו את תמיכתם דרך המדיה החברתית, והתביעה שהגישה הנערה נגד בית הספר לא השיגה את התוצאות הרצויות. בכל אופן, ברור לחלוטין מה משך את מרפי – האיש שיצר את "גלי" ואת "הוליווד" – למחזמר הזה, שנראה כמו תוספת מתבקשת לעסקת ה-300 מיליון דולר שלו עם נטפליקס. בנוסף לכל, הוא יליד אינדיאנה.
במפגש בין העיירה הקרתנית לכוכבים, המזדהים כ"אנחנו ליברלים מברודוויי" ומופתעים לגלות שאף אחד לא שמע עליהם ועל פרסי הטוני שלהם, יש פוטנציאל קומי לא מבוטל, עם מגע של סאטירה. אף שמדובר בסדרת ואריאציות על אותה בדיחה, הסרט מצליח לעורר כמה צחוקים. אלא שהבימוי הבומבסטי של מרפי משטיח את ההבדלים בין העולמות. תאורה צבעונית הופכת את בית הספר להמשך של ברודוויי, והתוצאה היא מחזמר מפלסטיק.
![בלי אותנטיות רגשית בסיסית זה לא ילך. "הנשף" (צילום: Netflix)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2020/12/TheProm02.jpg "בלי אותנטיות רגשית בסיסית זה לא ילך. "הנשף" (צילום: Netflix)")
ההצלחה הגדולה של הסרט היא הליהוק של ג'ו אלן פלמן האנונימית לתפקיד הגיבורה הצעירה אמה. פלמן, שנראית כמו אחותה הקטנה של דרו בארימור, מקסימה בתכלית, וניחנה בקול פעמונים. השירים שנכתבו לדמותה הם מהיותר טובים במחזמר, וברגעים שהיא על המסך הסרט כמעט נוגע ללב, אם כי גם בהם חסרה צניעות בבימוי, והמצלמה ממשיכה לגלוש קדימה ואחורה ובסיבובים. נראה שמרפי היה זקוק לצלם שירסן אותו, ולא למתיו ליבטיק (הקבוע של דארן ארונופסקי).
מריל סטריפ ללא ספק נהנית לגלם את הדיווה המלאה בעצמה, שהמפגש עם הנערה באינדיאנה מעיר בה ניצוץ של אנושיות. "לא מדובר בי", היא שרה באירוניה סוחפת, וקשה להאמין שפצצת האנרגיה הזאת בת 71. הסרט מנסה לשחק עם הסטריאוטיפים באמצעות דמותו של מנהל בית הספר השחור והסטרייט, שמתגלה כחובב מיוזיקלס וכמעריץ אישי של הדיווה. יש לי סימפטיה מיוחדת לקומיקאי קיגן-מייקל קיי, אבל הזיווג הרומנטי שלו עם סטריפ לא ממש עובד. לכן, אף שכוונותיו הידועות של מרפי לקדם הכללה והשתלבות מעוררות אהדה, הסצנות של השניים אינן משיגות את האפקט המבוקש.
לדמות של ג'יימס קורדן יש סיפור רקע עצוב שמתפתח לעלילת משנה כמעט נוגעת ללב (כן, שוב המלה הזאת "כמעט") המייבאת לסרט כוכבת בהפתעה. ניקול קידמן, שלאחרונה מציצה מכל מסך, נמצאת רוב הזמן בשולי הסרט, כנערת מקהלה מזדקנת שמעולם לא הצליחה לפרוץ למרכז הבמה. היא מקבלת את ההזדמנות שלה בשיר מחווה לבוב פוסי, שבעיקר מזכיר לנו שהעיבוד הקולנועי של המחזמר "שיקגו" מבוים הרבה יותר טוב. גם הדמות שמגלם אנדרו ראנלס – שקנה את עולמו ב"ספר המורמונים" ונראה לאחרונה ב"הנערים בחבורה" של מרפי – לא ממש מפותחת.
בתוך כל ה"pizazz" (כדי שתהיה למלה הזאת מקבילה בעברית אנחנו זקוקים לברודוויי משלנו) חסרה אותנטיות רגשית בסיסית, שמתבטאת גם במהפך האינסטנט שעוברת ראש ועד ההורים בגילומה של קרי וושינגטון. אבל בסופו של דבר, למרות כל ההערצה העצמית שעולה מהסרט, קשה לעמוד בפני סצנת הנשף שמסיימת אותו, ויש סיכוי שבכל זאת תרצו לחזור ולצפות באחד או שניים מהשירים.
★★★ 3 כוכבים
The Prom בימוי: ריאן מרפי. עם מריל סטריפ, ניקול קידמן, ג'יימס קורדן, קרי וושינגטון, קיגן-מייקל קיי, ג'ו אלן פלמן. ארה"ב 2020, 130 דק'
