זאת הייתה יכולה להיות דרמה אפית על מאבקי כוחות אדירים בתוך משפחה שהקימה אימפריית אופנה חובקת עולם, ואז איבדה אותה. זאת גם היתה יכולה להיות קומדיה קאמפית על אנשים שהכסף ניפח להם את האגו למימדים מזיקים. אבל "בית גוצ'י" של רידלי סקוט (פעם שניה השנה) הוא סרט לא מגובש, שלא החליט מה הוא באמת רוצה להיות. יש בו חבורה מרהיבה של שחקנים, שכל אחד מהם סוחב אותו לכיוון אחר, ובסך הכל הוא מהנה בהחלט. אבל נראה שבידיים של במאי אחר, מישהו כמו ג'ון ווטרס או אדם מקיי או אפילו מרטין סקורסזה, הייתה יכולה להיות פה יצירה קולעת יותר.

זה סיפור אמיתי במסורת הסיפורים המטורפים על העשירים והמפורסמים שסופרו ב"פוקס-קצ'ר" וב"כל הכסף שבעולם" (גם הוא בבימויו של סקוט): בשנות השבעים של המאה שעברה, שני האחים גוצ'י שאוחזים במניות החברה שהקים אביהם כבר זקנים (האח השלישי, שאינו מוזכר בסרט, כבר מת). אלדו התוסס מנהל את החברה מניו יורק, בעוד רודולפו הסנוב, שחקן קולנוע בעברו, די מחוץ לעניינים.

הסרט מתחיל דווקא מפטריציה רג'אני, בתו (המאומצת) של הבעלים של חברת משאיות שנוהגת לסובב ראשים ברחוב. פטריציה פוגשת במסיבה את מאוריציו, בנו של רודולפו, ועיניה מתרחבות כשהיא מבינה שהעלם גבה הקומה הוא חתיכת דג שמן. באותו רגע היא מתחילה לתכנן איך לדוג אותו, ודואגת לשוב ולפגוש אותו במקרה, כאילו. מבחינתו של מאוריציו זה לאב סטורי מהסרטים, והוא אף מוכן לוותר על ירושתו למענה (אביו מזהה שמדובר בגולד דיגרית ומתנגד לנישואים). אבל בשנים הבאות פטריציה דואגת להחזיר את מאוריציו לחיק המשפחה והמניות, ומעודדת אותו להשתלט על החברה. בינתיים, לפאולו, בנו של אלדו, יש אספירציות לפתח קו אופנה משלו. וזאת רק ההתחלה של מלודרמה משפחתית הכוללת מזימות השתלטות, הסתבכויות עם החוק ושאר אירועים שתוארו בכלי התקשורת בשנות השמונים והתשעים.

אף שהסרט נמשך יותר משעתיים וחצי, התסריט מלא חורים, ואחרי הצפייה נאלצתי לפנות לוויקיפדיה כדי להשלים פרטים, כמו מדוע המשטרה פושטת על ביתו של מאוריציו שבורח לשווייץ. בכלל, הדרמה חסרת מיקוד, והמהפך שעובר מאוריציו מצעיר נחמד שלא ממש מעוניין בביזנס המשפחתי לאיש עסקים קר ותאב בצע שדורך על האנשים סביבו, כולל אשתו (סטייל מייקל ב"הסנדק"), לגמרי לא ברור. זה מקשה מאוד על אדם דרייבר, שהולך לאיבוד בתפקיד ובמבטא האיטלקי שבא איתו. דרייבר מספק את ההופעה החלשה ביותר בסרט, והוא מזייף לעיתים קרובות, בעיקר בחלק השני.

שאר השחקנים, לעומת זאת, חוגגים. זה סרט על משפחות איטלקיות שיש בו רק שחקן איטלקי אחד ממש בצד (וינצ'נזו ריקוטה כאביה של פטריציה). הכוכבים הגדולים שהסרט מלא בהם מציעים גרסאות שונות של מבטאים איטלקים, מה שתורם לניחוח הקאמפי הקל. ליידי גאגא בתפקיד פטריציה היא האס בחפיסת הקלפים של הסרט. היא מעולה מרגע שהיא יוצאת ממכוניתה בסצנה הראשונה ועד סצנת המשפט בסיום. היא מגלמת בערמומיות של חתולת רחוב את הגולד דיגרית חסרת ההשכלה שנכנסה לגוב האריות המוזהב, והיא רוכשת את ליבנו גם כשהיא זוממת מזימות פחות סימפטיות.

בחציו השני של הסרט היא נוכחת הרבה פחות וחסרונה מורגש. באחת הסצנות היא חושפת את בורותה מול ציור האישה בזהב של קלימט שתלוי במעונו של רודולפו הסנוב כדימוי לעושרו המופלג (עלה זהב יחזור בהמשך באחת הסצנות הטובות בסרט), וזה מעורר תהייה לגבי רצינות התחקיר, כי ידוע שהציור המאוד מפורסם הזה נמצא באותה עת במוזיאון בווינה.

הג'וקר של הסרט הוא ג'ארד לטו בתפקיד הבן דוד השמן והקרח פאולו גוצ'י, שנחשב לאידיוט של המשפחה. מכוסה בשכבות איפור כבדות לטו מגיש הופעה קומית עם מבטא איטלקי מודגש מאוד, שמתאימה יותר לקומדיה פרועה של האחים מארקס מאשר לסרט שלוקח את עצמו ברצינות (ורוב הזמן "בית ג'וצ'י" בהחלט מנסה לעשות זאת). אבל לטו כל כך מבדר וגונב כל סצנה שהוא נמצא בה – הסרט כאילו עוצר כדי לתת לו במה לעשות מה שמתחשק לו – שלא אכפת שהוא מרסק כל יומרה לאותנטיות.

ג'רמי איירונס ואל פאצ'ינו טובים כהרגלם בתפקידי המלכים הזקנים והמאוד שונים זה מזה, וגם לסלמה האייק ולקאמי קוטן ("10 אחוז") יש תפקידים קטנים אך עסיסיים למדי. ג'ק יוסטון הוא היחידי ששומר על פני פוקר כדומניקו דה סולה, איש העסקים שנע בהדרגה מרקע התמונה לחזית.

הפסקול מוצף בלהיטי התקופה ובקטעי אופרות איטלקיות. רובם מעידים על חוסר מחשבה ומקוריות, ורק האריה של מלכת הלילה מתוך "חליל הקסם", שמושרת במהלך תצוגת האופנה של פאולו, תורמת לאירועים פאתוס קומי.בסופו של דבר זה סרט מבדר שבקלות יכול היה להיות מבדר יותר, וגם רציני יותר. הוא משובץ בלא מעט סצנות מוצלחות, ובהופעות מבדחות, אך הוא לא יותר מחיקוי של מוצר יוקרה.

★★★✯ 3.5 כוכבים
House of Gucci בימוי: רידלי סקוט. עם ליידי גאגא, אדם דרייבר, ג'ארד לטו, ג'רמי איירונס, אל פאצ'ינו. ארה"ב 2021, 157 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• ליידי גאגא
• הוליווד
• גוצ'י

מי שביקר אי פעם בחנות מותגי יוקרה בוודאי מצא עצמו מביט על טי שרט שמחירה 700 ש"ח ותהה בינו לבינו מה הופך את זו לשונה כל כך מזו שמחירה 39.90 ש"ח. "מי בעצם קונה אותה?" היא שאלה ששאלנו את עצמנו לא פעם (גם "איך יכול להיות שאנחנו חשים רגשי נחיתות מול חולצה?" נשאלה שם, אבל את זה אנחנו שומרים לסשן הבא אצל הפסיכולוגית).

יש משהו יותר מרתיע ממרשים בבגדים שעולים כמו שכר דירה ממוצע או כרטיס טיסה – מין בזבזנות מפוארת שלא מתיישבת עם שנים של שינון "אל תביט בקנקן". תוסיפו לזה את אסוס מצד אחד ואינספור חנויות יד שניה מהצד שני וקיבלתם עולם בו קניית מותגים שייכת רק לעשירים מדיי. ובכן, תופתעו לדעת שלא. או לפחות לא רק. בעלי בוטיקי אופנה בתל אביב מתעקשים שעוד ועוד צעירים ממעמד הביניים בוחרים להשקיע בקניית בגדי מותגים או בתי אופנה בסכומים אסטרונומיים.

עוד כתבות מעניינות:

כך נראתה הפעם הראשונה שלי בשבוע האופנה של תל אביב
אופנה בונה, אופנה הורסת: האם אנחנו בדרך לעולם אופנה טבעוני?
תסמיני פריחה: הטרנדים הנכונים (והמשונים) לאביב 2019

"רוב הלקוחות הם באמת קהל מבוגר, חובב אופנה, עבורם להוציא 1,000 ש"ח לג'ינס זו לא בעיה", מסבירה ענת כץ, בעלים שותפה בבוטיק ורנר, שאוצר בתוכו מגוון עצום של מותגי יוקרה אדג'יים. "עם זאת, לצדם יש צעירים וצעירות שבאמת מגרדים את החודש. הם לא בהכרח יכולים להרשות לעצמם ובכל זאת קונים מותגים. אלה צעירים שחיים אופנה".

הסיבה, היא אומרת, קשורה לערכם של הבגדים. "זו אופנה אינטלקטואלית יותר. ההיגיון שמאחוריה הוא להשקיע בפריט אחד שהקונה ילבש יותר ויעריך יותר. מי שבוחר לקנות אקנה, אלכסנדר וונג או גאני, אומר דרך זה משהו על עצמו, לעצמו ולסביבה. וזה בלי לדבר על האיכות, כמובן".

האנשים מאחורי בוטיק 77, חנות נוספת שמאגדת בתוכה מותגי יוקרה, מקשרים את זה לגלובליות. "עולם האופנה השתנה בישראל", מספר אילן מלכא, הבעלים של חברת המותגים Bread&Butter. "פעם הלקוחות היו רק האלפיון העליון, אבל היום יותר ויותר אנשים מכירים את עולם האופנה הבינלאומי ורוצים להיות חלק ממנו. העובדה הבולטת היא שחנויות מותגים נפתחות ומתחזקות כל הזמן. העולם היום הוא כפר גלובלי, צעירים מגיל 30 צפונה מכירים מותגים בועטים בחו"ל ויעשו הכל כדי להיות חלק מהקהילה הבינלאומית. אנשים כבר לא באים לחנויות כאלה כדי לקנות בגד לחתונה, אלא כדי להשקיע ביומיום".

תבונה ורגישות

היה לנו קשה להאמין, אז איתרנו ארבעה צעירים שאינם מפחדים להשקיע (והרבה) בלוקים שלהם ושאלנו אותם למה, בעצם. "יש אנשים שבשבילם מכונית זה בשביל להגיע מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת, ויש אנשים שבשבילם מכונית היא תחביב מטורף. ככה זה אצלי עם בגדים – אני פותח את הארון ומסתכל על בגד ויודע מתי ואיך ואיפה קניתי אותו. יש לו משמעות", אומר יונתן כרמל (23), סטודנט לעיצוב אופנה בשנקר.

הבחירה של מה לקנות וכמה, לדבריו, היא רגשית. "אני לא חושב שיש רציונל מאחורי קנייה. ההגיון לא משחק אצלי תפקיד. קרה לי כבר שנתקלתי בתיק של קום דה גרסון וקניתי אותו למרות שאין לי כסף בחשבון בנק ולא נשאר לי כסף לחזור הביתה. אתה מתחבר למעצב, והחנות היא העולם שלו. כשאתה קונה בגד אתה לוקח איתך חלק, מזכרת, מתוך העולם הזה. זה כמו להכנס לתערוכה ולהכניס לתיק יצירה".

במקרה של אביב וינברגר (25) כתבת אופנה במגזין את, לעומת זאת, בגדי מעצבים הם בהכרח החלטה מושכלת. "לפני כמה שנים החלטתי שאני מפסיקה לקנות ברשתות הגדולות ומשקיעה בבגדים איכותיים בעלי ערך. זה הגיע מכך שנחשפתי למה שקורה בתהליך הייצור של הבגדים הזולים. גם לדרך הייצור וגם לחומרים הרעילים והלא אקולוגים. קראתי לא מעט והבנתי שאני לא רוצה לתת לזה יד. התחלתי גם להתעניין באופנה ובמותגים והבנתי שיש ערך לבגדים, שהם הרבה יותר מפריטי לבוש".

היכולת לקנות מותגים, היא אומרת, נובעת מתכנון כלכלי ולא בהכרח מעושר גדול. "שמתי לב שכשאני לא קונה בכמויות שהייתי קונה, אני כן מצליחה לקנות מותגים. זה מגיע עם הרבה תכנון – לחשוב מה אני צריכה, מה התקציב, איפה הכי זול. כמעט אין לי קניות ספונטניות. מצד שני אני כן מרגישה שזה מין סוג של התמכרות. לפעמים זה מאבד כל היגיון, למשל עם תיקים, שזו מחלה".

"אני מתייחסת לזה גם כאל השקעה כלכלית", היא מוסיפה, "אני קונה דברים שיהיו שווים הרבה כסף מתישהו, שיש להם ביקוש, ואז אולי לובשת אותם פחות, אבל יכולה אחר כך למכור אותם ביותר".

לקנות משמעות

"כסטודנטית וכאדם צעיר אני מרגישה שאני צריכה לתווך את הבחירה שלי להשקיע באופנה. זה גורם להרמת גבות אצל אנשים סביבי". אומרת שיר ונטורה (20) סטודנטית להיסטוריה ותולדות האמנות. "אני רואה באופנה סוג של השקעה לטווח ארוך, לכן המחשבה היא לקנות מעט, איכותי ומדויק. אני מנסה באמת לחשוב על דברים שהם על זמניים. מובן שיש להתעסקות הזאת מחיר כלכלי, ואני מנסה שזה יישאר בשליטה ולשים לעצמי גבולות. זה שאני סטודנטית לא ממש מקל על העניין, אבל אני גם משתמשת בזה – לדוגמה, אני אומרת לעצמי שאם אסיים עבודה אקנה לי בגד".

ההשקעה של ונטורה מתמקדת בעיקר במעצבים ישראלים. "כשהייתי צעירה יותר הייתי קונה רק ברשתות הגדולות. השינוי קרה כשהתחלתי לעבוד בחנות סופיה, גלריית אופנה ישראלית. ראיתי שיש סוג אחר של קנייה, שמכבדת גם את הלקוח, גם את הבגד וגם את המעצב. נכון, הפריטים עולים יותר ולכן קונים פחות אבל אני מרגישה שזה נכון יותר. זו קנייה מפוקחת. ובכלל, אני מאוד מאמינה באופנה ישראלית. אני תמיד מרגישה שהאופנה בארץ מעט מנותקת מהעולם, במובן שיש בה משהו על זמני – לכל מעצב יש את הכיוון שלו שהוא מאוד מובחן וזו לא רק מגמה".

אצל מאור מלול (25) סטודנט לעיצוב אופנה בשנקר, אופנה ופריטי לבוש הם חוויה ודרך להגדרה עצמית. "אופנה בעיניי היא לא הבגד, אלא אך ורק החוויה שאתה מקבל כצרכן, האווירה. אצל שאנל, למשל, זו אווירה צרפתית מסוימת, של אישה מסוימת, והמטרה היא שאנחנו נרגיש שאנחנו האישה הספציפית הזאת. אנחנו קונים את החוויה. לכן אני לא אוהב אופנה מהירה, את הקניון ואת חוויית הקנייה בו. אני חושב שלכל אחד יש תהייה אם הוא מגזים או לא מגזים כשהוא קונה פריט במחיר מופקע, אבל אני הפסקתי לתרץ את זה לעצמי. אני חושב שעדיף שיהיה לי מוצר אחד שאני אוהב מאוד ושאני אלבש מלא, ואין לי בעיה להיות מאלה שלובשים את אותו הבגד שוב ושוב. כל פריט שיש לי הוא ספציפי בטירוף, אני מרגיש איתו בנוח ומרגיש שהוא מאפיין אותי. הפריט לא חייב להיות יקר בהכרח – אני קונה מותגים אבל קונה אותם יד שנייה כי אין לי כסף ליד ראשונה – העניין הוא בהרגשה שזה נותן".

ההקבלה המתבקשת היא ליין. רובנו נלך על כוס של "היין הכי זול שלכם" בבר, כשהמבוססים יותר יזמינו בקבוק יקר לשולחן בגלל התווית שעליו. בין שני הקצוות האלה יהיו תמיד אלה שיוקסמו מהחבית בה הוא הבשיל, הענבים שממנו הוא מיוצר והארץ שממנה הוא הובא. כשבגד הוא לא רק בגד אלא סיפור או יצירת אמנות, תג המחיר שעליו כבר אינו משחק תפקיד. למה מילניאלים קונים מותגים שהם לא יכולים להרשות לעצמם? אולי בגלל האפשרות להיות הבעלים של דבר יפה ואמנותי שגורם להם להרגיש חלק. אם זה מגיע עם תמונה יפה לאינסטגרם, מה טוב.

• אופנה
• פראדה
• מותגים
• גוצ'י
• שופינג
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

חורים בארנק, מבטי קנאה באלה שיש להם ומרדף בלתי פוסק – מותגי העל מתפוצצים לנו מול העיניים באינסטגרם ולא מניחים לנו לנפשנו. נראה שהרצון להיות אדג'יים ולחלוש על כמה שיותר תחומים מהחיים שלנו מביא את בתי האופנה למתוח את הגבולות ולשווק פריטים יומיומיים במחירים בלתי אפשריים. למה? כי קפיטליזם. אספנו כמה לדוגמה, ותאמינו לנו – אתם פשוט לא צריכים אותם.

עוד כתבות מעניינות:

השטיחונים מניו יורק שיגרמו לכם לקנא ברצפה
12 תכשיטים לגברים שלא מפחדים מעצמם
מותג התכשיטים שמוכיח שגם לראפ ישראלי מותר להשוויץ

קלמר עפרונות של לואי ויטון

אנחנו לא בטוחים אם מדובר במתנה לילדה של קים וקניה או בדרך להעביר את הזמן כשאת הסבתא של אילון מסק אבל הסרט הזה עולה900 דולר. עפרונות צבעוניים, מסתבר, הם הקטע החדש של העשירים והמוצלחים.

פלסטרים ומגבות מטבח של Supreme

היפסטרים עשירים אוהבים אותו ואף אחד לא באמת צריך אותו –המותג Supremeידוע בהיותו יצרן אקססוריז נישתיים באלפי דולרים. המותג הכריז על פלסטרים ומגבות מטבח שיצאו במהדורה מוגבלת בקיץ הקרוב. המחיר עוד לא נחשף, אבל אנחנו יכולים לנחש שלא מדובר בסיבוב קטן באיקאה.

שעון של ג'י-שוק וקאסיו

שני מותגי השעונים שמקומם בשירות צבאי מצאו את עצמם מאחדים כוחות לכדי שעון אחד מאסיבי. מדובר בשעון היקר ביותר של ג'י-שוק אי פעםבעלות של 65,900 דולר! הוא אמור להיות פרימיומי ומלא פי'צרים, בעינינו הוא פשוט אובר יקר ומגה מיותר.

משחק ג'נגה של לואי ויטון

זוכרים את המשחק ג'נגה? זה בו מחסירים לבנים ממגדל עד שהוא מתפרק? אז אנחנו לא מדברים על הגרסה הפלסטיקית מהתחנה המרכזית ואפילו לא על גרסת העץ האיכותית. לואי ויטון הוציאו גרסה משלהם הכוללת 54 לבניםבעלות של 2,500 דולר. כדי שיהיה.

קטורת של גוצ'י

טוב, אין לנו מילים. מדובר ככל הנראה בדבר הכי מיותר שיצא מאחד מבתי האופנה הנחשבים ביותר בעולם. 25 מקלות קטורת במחיר סמלי של70 דולר. מעניין אם זה מריח כמו כסף שרוף.

נר של גוצ'י

אם אתם מוצאים שקטורת היא המונית מדיי עבורכם, תשמחו לדעת שגוצ'י מייצרים גם נרות ריחניים. הנר הזה בריח "בוקר בגן פרחים" יתרום לאווירה רומנטית במחיר סמלי של500 יורו.

סט סכו"ם מזהב

אמנם לא מדובר במותג אופנה, אבל היינו חייבים לקנח עם חברת כלי הבית הצרפתית קריסטוף. תשכחו ממקס סטוק, את הארוחה הבאה שלכם אתם תרצו לאכול בסכין מזלג וכף עשויים זהב 24 קראט. כמה זה עולה? אתם יושבים?50,000 ש"ח.

מטרייה מעור תנין

מה קורה כשהתגלמות המאצ'ואיזם פוגשת באקססורי? ובכן, זה. איש מירוצי הפורמולה 1 אילאו בריאטורה והמעצב אנג'לו גלאסו חברו יחד ליצירת המטריה האיומה הזו לגבר האופנתי הממוצע. קצת עור תנין למחסה מפני הגשם?רק 50,000 דולר.

סניקרס של נייק

כולנו יודעים שהחיים הם סניקרס. לכל אחד יש לפחות זוג ממותג בארון שהוא הגאווה הפרטית שלו (הבדיחה אינה מכוונת), לכן אין זה מפתיע שחברת דולצ'ה וגבאנה או לואי ויטון יהיו אלה עם הסניקרס היקרות בעולם. תתפלאו, לא כך הדבר – נייק הם אלה שמשמרים את התואר בשיתוף פעולה עם הראפר ביג בוי ונעליים בעלות של50,000 דולר. מה הקטע? המון יהלומים.

אוזניית בלוטות' משובצת יהלומים

כולם יודעים שאייר-פודס זה לחיים בסרט ואוזניית בלוטות' רגילה זה מכוער. אז מה עושים? קונים אוזניית בלוטות' משובצת יהלומיםב-50,000 דולר, כמובן! רק ככה מרשימים את הקולגות במשרד, לא?

סכין גילוח של Razor Zaffiro

גברים שמתגלחים לא מתפשרים. כמה לא מתפשרים? הם קונים סכין גילוח רב פעמי מסוגנן. במקרה הזה, יש סיכוי שהגבר המתגלח נסחף, כי סכין גילוח עשוי ארידיום (מתכת יקרה ונדירה יותר מפלטינה וטיטניום) ובעל להבים עשויי ספיר בעלות של100,000 דולרזה באמת לא דחוף במיוחד. כולה שיער פנים, חבר'ה.

• שופינג
• אקססוריז
• סופרים
• מותגים
• לואי ויטון
• גוצ'י
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

אופנה אקולוגית

המגמה הכי חמה בעולם האופנה כיום היא להפחית את הנזקים הסביבתיים שבתעשיית האופנה (תאמינו או לא, מדובר בתעשייה השנייה המזהמת ביותר בעולם אחרי נפט). איך? בגדי יד שנייה, שימוש בחומרים בני קיימא, תנאי העסקה הוגנים לעובדים וזניחת רשתות האופנה המהירה.

איב סן לורן

מעצב אופנה צרפתי ואחד מגדולי המעצבים של המאה ה־20, הראשון שקיבל תואר כבוד ממוזיאון המטרופוליטן לאמנות בעודו בחיים. עיצוביו הפכו איקוניים בין היתר בשל כך שהלביש נשים בבגדים שהיו שמורים לגברים – טוקסידו, מעילי טרנץ' ומכנסיים. נאמר עליו: "שאנל נתנה לנשים חופש, איב סן לורן נתן להן עוצמה".

אלבר אלבז

מעצב האופנה הישראלי המצליח ביותר בעולם. הוא למד בשנקר, עבר לניו יורק ועמד בראש בית האופנה לנוון במשך 14 שנה. כבוד.

אתא

הרבה לפני שהיה מותג תל אביבי היה אתא (מקור השם הוא בכפר אתא שבו הוקם המפעל, ובדיעבד עגנון פירש – "אריגים תוצרת ארצנו") מפעל טקסטיל והתגלמות האידיאולוגיה הסוציאליסטית בראשית המדינה. המפעל ייצר בגדים אחידים לגברים ולנשים באיכות גבוהה ובמחירים נמוכים. אמרתם כובע טמבל וחאקי – אמרתם אתא. המפעל סגר את שעריו בשנות ה־80, אך המותג חזר לחיים בידי הבמאי שחר סגל, שפתח חנויות הנושאות את אותו השם והסמל.

גדעון אוברזון

מעצב האופנה הוותיק בישראל, אחד המשפיעים ביותר על האופנה הישראלית וזה שהביא לידי ביטוי את העיצוב המודרני־אירופי בשנות ה-60. הוא היה המעצב הראשי של גוטקס ועיצב שמלות למתודדות בתחרות מלכת היופי. לאחר כמעט 60 שנות פעילות פרש אוברזון השנה.

גוצ'י

בית האופנה האיטלקי המצליח ביותר בעולם, עם מחזור מכירות שנתי של 7.7 מיליארד דולר. המותג הוקם בידי איש העסקים גוצ'יו גוצ'י, הפך לסמל למוצרי עור ולאופנה צבעונית הבוחנת פעמים רבות את הגבול בין יפה למכוער ובין גבוה לנמוך.

https://www.instagram.com/p/BtnygBHjxg4

גיליון ספטמבר

גיליונות ספטמבר עבי הכרס נחשבים לחשובים ביותר בתעשיית האופנה. הם חושפים את קולקציות סתיו־חורף החדשות, העונה החשובה ביותר בלוח השנה האופנתי, ואת הקמפיינים של בתי האופנה הגדולים. מעמדם של גיליונות ספטמבר בפרט ושל מגזיני האופנה הגדולים בכלל ירד בשנים האחרונות עקב מיידיות המידע באינטרנט וברשתות החברתיות.

דורין פרנקפורט

מעצבת אופנה ותיקה ופופולרית בישראל, בעלת מותג מצליח הנושא את שמה ואחראית על מראות איקוניים רבים בתרבות הישראלית. היא יצרה בין היתר את תלבושות האירוויזיון של יזהר כהן ושל עפרה חזה, את החליפה שלובש שלום חנוך על עטיפת האלבום "חתונה לבנה" ועוד.

דיאט־פראדה

חשבון אינסטגרם סנסציוני שנפתח בשנת 2014 וחושף את הצד המכוער שלה. הצמד מאחורי העמוד מעלה תדיר פוסטים שנונים וחסרי רחמים, חושף העתקות, חוסר צדק וחוסר טעם.

הוט קוטור

"תפירה עילית" בצרפתית. המונח נטבע בשנת 1945 בידי מעצב האופנה הבריטי שארל פרדריק וורת' ומתייחס לתפירה הכוללת חומרי גלם איכותיים ויקרים וגימור משובח. המונח מעוגן בחוק הצרפתי ואפשר להשתמש בו רק תוך עמידה בתנאים הספציפיים של לשכת האופנה הצרפתית.

ווג

מגזין האופנה המצליח ביותר שנוסד ב־1892 בניו יורק כשבועון. באנגלית פירוש המילה היא "אופנתי" או "באופנה". נכון להיום קיימות 23 מהדורות מקומיות של המגזין, הבולטת מכולן היא המהדורה האמריקאית בהנהגתה של אנה ווינטור שעורכת אותו משנת 1988. בשער הגיליון הראשון בעריכתה הופיעה הדוגמנית הישראלית מיכאלה ברקו.

וינטג'/יד שנייה

המושג "ווינטג'" מגיע מעולם היינות ומתאר למעשה את מידת ההתיישנות של היין. הוא אומץ על ידי עולם האופנה מתוך מחשבה שבגד, כמו יין, משתבח עם השנים. לא כל פריט יד שנייה (פריט שהיה בבעלות קודמת) הוא ווינטג' אך רוב הווינטג' הוא יד שנייה. הכלל הוא שכל פריט או בגד שמלאו לו 30 שנה לכל הפחות, אבל גילו עדיין פחות מ־100 שנה, הוא וינטג'. מעל 100 מדובר בענתיקה. עשינו סדר?

חמדה בן יהודה

סופרת ועיתונאית, בת זוגו השנייה של אליעזר בן יהודה והישראלית הראשונה שהאמינה שגם לנו מגיע לדעת מה שיק ומה שוק. היא התקינה את המילה "אָפְנָה" בשנת 1904 (המבוטאת "אופנה") שאותה גזרה מהמילה הלועזית Moda. היא גם הייתה מבקרת האופנה הראשונה בארץ ופרסמה ביקורת אופנה שבועית בעיתון "השקפה".

טואל דה ז'ואי

הדפס שהתחיל את דרכו במאה ה־18 וממצב את מעמדו כיום כהדפס החם של הרגע. הוא מתאפיין בתבנית חוזרת של עיטורי נוף, לרוב בגווני כחול, אפור או אדום, על רקע בהיר ופסטורלי. ניתן למצוא אותו אצל דיור, קלואה, או בארון החרסינה של הסבים והסבתות שלכם.

כריסטיאן דיור

מעצב על צרפתי שהקים את אחד מבתי האופנה המובילים בעולם הפועל עד היום. לאחר שנכשל כצייר הוא הציג את הקולקציה הראשונה שלו ב־1945. הקולקציה הפכה אותו לכוכב והחזירה את פריז למרכז תשומת הלב באופנה העולמית. עיצוביו שופעי הבד הציגו את הפנטזיה האבודה של אופנה ראוותנית ומלכותית בימי העוני שאחרי מלחמת העולם השנייה.

משכית

בניסיון להפוך את כישרונן של העולות החדשות במלאכת יד למקור פרנסה, הוקמה בשנת 1954 משכית – חברה ממשלתית בניהולה של רות דיין ובעיצובה של פיני לייטרסדורף. עבודות היד שנוצרו בה – תכשיטים, שטיחים ובגדים – התבססו על דגמים במסורת ערבית ומזרחית והושפעו מהנוף ומהצבעים של ארץ ישראל. החברה נסגרה בשנות ה־90 ונפתחה מחדש ב־2013 ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל.

סאמפלים

דגמים לדוגמה או דגמים ניסיוניים. מכירת סאמפלים משמעותה מכירה, לרוב במחירים נמוכים יותר.

סופרמודל

דוגמנית מצליחה שהפכה לאייקון. המקלים יאמרו שכל דוגמנית בולטת היא דוגמנית על, המחמירים יטענו שעידן הסופרמודל הסתיים עם כניסתו של האינסטגרם לחיינו. דוגמניות שהעלו את ערכן דרך החשיפה באינסטגרם, כגון ג'יג'י חדיד והיילי בולדווין, זכו לכינוי הלא מחמיא במיוחד "אינסטהגירל". ליזה פונסאגריב השבדית שהחלה לעבוד בשנות ה-30 נחשבת לסופרמודל הראשונה.

פראדה

האחים פראדה היה עסק משפחתי קטן במילאנו, שהתמחה בייצור פריטי עור ותיקים, ונוסד על ידי מריו פראדה שהאמין שלנשים אין מקום בעסק. ואז הגיעה מיוצ'ה. נכדתו של המייסד לקחה את העסק המשפחתי והפכה אותו, בעזרת בן זוגה, לאימפריית העיצוב המצליחה והאהובה שהיא היום. פראדה נודע בשל בגדיו הקלאסיים והאלגנטיים ותיק הניילון השחור שהפך לסמלו. בשנת 1992 הוקמה מיו־מיו, חברת בת של פראדה אשר יועדה לקהל צעיר יותר.

פרט־א־פורטה

(pret a porter) בעברית "מוכן ללבישה" – קו ביגוד שנתפר לפי מידות סטנדרטיות, להבדיל מבגד הנתפר במיוחד על פי מידות הלקוח ומבגד בתפירה עילית המיועד לתצוגה.

קארל לגרפלד

רב הנסתר על הגלוי לגבי חייו של לגרפלד, המעצב הגרמני שדאג לטשטש את הביוגרפיה האישית שלו ולתת לעיצוביו לדבר במקומו. בשנות ה־80 קיבל לידיו את שאנל ומאז זוהה עם המותג כמעט כמו מקימתו, קוקו שאנל. מלבד שאנל היה בעל מותג הנושא את שמו ועיצב גם למותג פנדי. הוא נפטר בחודש שעבר ואת כל הונו הוריש בצוואה לחתולתו.

קום איל פו

חברת אופנה ישראלית שהוקמה בשנת 1987 וידועה בפעילותה החברתית והפמיניסטית ובמחויבותה לאיכות הסביבה. הודות לייחודה זה נכללה קום איל פו ב־2010 ברשימת 100 החברות האתיות ביותר בעולם.

קום דה גרסון

אתם מכירים אותו בתור הלב עם העיניים, אבל קום דה גרסון ("כמו הבנים") הוא הרבה מעבר. מדובר במותג אופנה יפני שנוסד על ידי המעצבת היפנית ריי קוואקובו העומדת בראשו גם כיום. עיצוביו של המותג בוחנים את הגבול בין אופנה לבישה לאוונגרד. בגדים קרועים, בדים עם פגמי קיצור וריפוד מוגזם – הכל נמצא שם וזה מהמם.

קוקו שאנל

אם לעיתוני האופנה יש ווג, למותגי האופנה יש שאנל. קוקו שאנל הצרפתייה התחילה כמעצבת כובעים והתרחבה כעבור שנים אחדות לעיצוב בגדים אשר הפכו אותה לשם דבר בקרב החברה הגבוהה. היא עיצבה בגדים פשוטים ונוחים לנשים בניגוד למקובל בתחילת המאה ה־20, ולפיכך נחשבה גם כפמיניסטית מובילה ובין השאר מיוחס לה הוויתור על המחוך כפריט אופנה הכרחי. מעמדה של שאנל התערער לאחר מלחמת העולם השנייה, אז נחשדה בנאציזם, אך בעקבות הצלחתה הגוברת בקרב כוכבות הוליוודיות חזרה למעמדה כמעצבת נחשבת ולא הפסיקה לעבוד עד מותה ב־1971.

קשמיר

בד המופק מצמר של עזי קשמיר מחבל קשמיר שבהודו, אבל אתם תעליבו אותו אם תקראו לו פשוט צמר. סיב הקשמיר הוא הסיב הטבעי הדקיקי ביותר, דק יותר משערה של אדם. שיער של עז בוגרת אחת מספיק לאריגת צעיף אחד. הבד ידוע כרך, קליל, אוורירי ומבודד חום ועל כן יקר מאוד.

שבוע אופנה

אף שיש שבועות אופנה רבים ברחבי העולם, ארבעת הגדולים שזוכים למרב הסיקור התקשורתי, הם אלה המתרחשים בניו יורק, מילאנו, פריז ולונדון. מטרת האירוע היא כלכלית – להציג את הקולקציות האחרונות לקונים אפשריים ולתקשורת. שבוע האופנה הראשון התקיים בניו יורק בשנת 1906. בישראל התקיימו שבועות אופנה החל משנות ה־60, אך הם התבססו על מפעלים ותעשייה, בניגוד לשבועות האופנה היום, המבוססים על מעצבים. לפני שבע שנים הקים לחיים את שבוע האופנה הישראלי היזם מוטי רייפ, שגם מפיק אותו מאז.

שנקר, בצלאל, ויצ"ו חיפה

שלושת בתי הספר לעיצוב אופנה בישראל.

• שאנל
• וינטג'
• גוצ'י
• אתא
• אופנה
• החיים היפים

• Facebook
• Twitter
• Email

השנה הסינית החדשה מגיעה לחופינו ב-5 בפברואר, והיא לא יכולה להגיע בתזמון טוב יותר. זוהי שנת החזיר הקלנדרית בסין, ואם לשפוט לפי הפופולריות המסחררת של חזיר המחמד של אריאנה גראנדה (העונה לשם פיגי סמולס) – ייתכן בהחלט שמדובר בשנת הנוחרים הורדרדים גם מחוץ למזרח אסיה.

בשבוע שעבר הכריז בית האופנה גוצ'י עלקולקצייהבת 35 פריטים לכבוד שנת החזיר הסינית, ובה בגדים לנשים וגברים, ארנקים, תיקים, נעליים ותכשיטים, שלמרבה האירוניה עשויים ברובם מעור. הקולקצייה משחקת בעיקר על הסיפור האל-מותי של שלושת החזירים (אלה שהזאב נשף ונשף ונשף על בתיהם) בעיבודו המצויר והדיסנאי.

View this post on Instagram

A post shared by Gucci (@gucci)onJan 13, 2019 at 3:57am PST

עוד כתבות מעניינות:

כל הטרנדים הצפויים ל-2019
איקאה מגיעה לנמל תל אביב
האם אופנת הפטיש מאיימת לחזור לחיינו?

נשף ונשף ונשף – שלושת החזירים על תיק גוצ'י. מתוך אתר Gucci.comמחיר הפריטים של קולקציית הקפסולה נעים בין 250 דולר לזוג גרביים עד 1,980 דולר לתיק שק – לנו נישאר לקוות לשיתוף פעולה עם H&M שאשכרה נוכל להרשות לעצמנו. הקמפיין היפהפה המלווה את השקת הקולקציה צולם בידי הצלם פרנק לבון, ובו מכבבים חזירים קטנטנים לצד דוגמנים ודוגמניות בנוף ניו יורקי.

View this post on Instagram

A post shared by Gucci (@gucci)onJan 12, 2019 at 9:05am PST

חגיגות השנה הסינית מגיעות גם ליצרנית השעונית השוויצרית סווטש המשיקה כמחווה לחיה ה-12 של גלגל המזלות מהדורה מוגבלת של שעון חזירי (בקטע טוב) שגם מגיע באריזה אדומה המעוצבת בדמות חזיר. בעיבוד הזה לשנה החדשה (שמחירו 449 ש"ח), באים לידי ביטוי אלמנטים סיניים נאמנים יותר למקור כמו פסים אדומים וזהובים וכמובן איור מתקתק.

בני מזל חזיר לפי לוח השנה הסיני הם הנולדים בשנים 1959, 1971, 1983 ו-1995, כל 12 שנים. לפי מיתוס המזלות הסיני – החזיר מקושר לערכי האדמה והטבע, השעות הטובות שלו הן בין 21:00 ל-23:00 והוא גם סימבול לעושר והצלחה. על זה אנחנו אומרים – שנהיה לחזיר!

• גוצ'י
• סווטש
• מזלות
• החיים היפים