למשחקי וידאו, או משחקי מחשב כמו שקראו להם פעם, הייתה בעבר תדמית לא טובה. אנשים ששיחקו במשחקי וידאו נתפסו ככאלה שרוצים להיאחז נואשות בילדות שלהם – מרוכזים בעצמם ובתוך עולם פנטסטי, מנותק מהמציאות הקונקרטית של החיים. עצם המילה הזאת, "משחק", מעידה על כך שזה לא כמו החיים. עם הזמן וההתפתחות העולם למד שיש אנשים שעבורם משחקי הויידאו הם החיים עצמם. רק שם, בתוך העולם הווירטואלי והמנותק של משחקי המחשב, הם הצליחו להיות הם עצמם הרבה יותר מאשר בעולם החומרי והחיצוני. מקום שבו לא יוכלו לשפוט אותם, לתייג אותם, ללעוג להם. דרך האווטרים והדמויות, הם מצליחים לבטא את עצמם בצורה טובה יותר.
>>

מהעולם הזה נולדה "גיים צ'יינג'ר", סדרה דוקומנטרית בת ארבעה פרקים שעלתה בשבוע שעבר ב"כאן 11", והיא תוצר העבודה של נבט מזור – קולנוען וגיימר ממושב דקל שבעוטף עזה, שהחליט לספר את הסיפור האישי שלו. סיפור של ילד שהתקשה בקשרים חברתיים, אבל מצא במשחקי הווידאו את הדרך ליצור קשר עם העולם החיצון. דרך המשחקים, הוא יוצר קשר עם עוד אנשים שהסיפור האישי שלהם שזור בעולמות הגיימינג – כאלה שהמשחקים עזרו להם להיות מי שהם.

לא סתם זכתה "גיים צ'יינג'ר" בפרסים רבים (כולל פרס הקולנוע הדוקומנטרי הישראלי), כי היא קודם כל שובת לב ואמפתית. בתוך טלוויזיה שבה מרכיב האמפתיה אינו מאוד גבוה, ובעולם שבו אין ממש מקום לחלשים, היא מושיטה יד לכל מי שבדרך כלל לא מופיעים על המסך – לאנדרדוגים. מצעירה טרנסית שמשתמשת במשחקים כדי לרפא טראומה ישנה, דרך צעיר עם תסמונת טורט שהפך למוזיקאי מצליח דרך המשחק, או גבר שחווה עם אשתו לידה שקטה ומצליח סוף סוף לדבר על זה, עד חרדי שהצליח לצאת בשאלה דרך משחק הישרדותי. עבורם, זה לא היה משחק – אלה היו החיים והדרך לחיות איתם באמת.

ונדמה לי שזו גם הסיבה שהיא כ"כ מצליחה לגעת באנשים, כי היא לא מחפשת לייפות את הסיפורים. היא מספרת אותם כמו שהם, ונותנת למרואיינים את המקום והזמן לספר את זה כמו שהם רוצים. ומצד שני היא גם מושיטה להם יד של פיוס – מראה להם שזה בסדר, גם בתוך העולם הקשוח שבו אנחנו חיים (למרות, ואולי בגלל, ענני המלחמה שאנחנו חיים בהם), להיות חלש. זה בסדר להיות פגיע. ויש אנשים שיידעו לקבל את זה באהבה.

"גיים צ'יינג'ר" היא קבוצת התמיכה הטלוויזיונית של כל מי שנשאר בחושך. דרך הסיפורים האמפתיים שהיא מביאה, ודרך הסיפור האישי של מזור – שמתקשה לגלות רגשות, אבל בדרכו מצליח לחבק בצורה הכי מרגשת שאפשר – היא מאירה דרך עבור רבים שלא נמצאים שם. כאלה שעוד מחפשים את דרכם בעולם, ומחפשים עולם אלטרנטיבי אחר לברוח דרכו. וזה לא חייב להיות רק משחק וידאו, זה יכול להיות כל עולם אלטרנטיבי אחר שמאפשר לך למצוא את הקול שלך בעולם. היא לא אומרת לך שזה בהכרח הפיתרון הנכון, אלא רק מראה שזה אפשרי. שאפשר להיות עצמך גם אם יש אנשים רעים בעולם שינסו לגרום לך להתחבא.

וזו גם המחאה השקטה של הסדרה – בתוך עולם שהולך ומתקטב, שבו הדברים הולכים ונעשים שחור או לבן, היא חוגגת את המורכבות. היא לא מספרת סיפורים של אנשים מושלמים, או כאלה שהתרפאו ו"ראו את האור", אלא את הסיפור העדין יותר, זה שמחפש את הדרך כל הזמן, זה שטועה ונופל ומתרסק בדרך, אבל בסוף – בתקווה – מגיע אל המקום הנכון שבלב. אל המקום השלם. אם תרצו, גם אל המקום השמח.

ובדרך, "גיים צ'יינג'ר" גם מחזירה את הכבוד למעשה הדוקומנטרי. המילה "דוקו" קצת התרוקנה מערכה בשנים האחרונות, בעיקר בגלל "נטפליקס" שהציפה את השוק בסדרות דוקו קלילות, שגם אם הן מרתקות (והן מרתקות), לא מביאות את הקולות שלא נשמעים. "ג'יים צ'יינג'ר" משתמשת בשפה אחרת, שהיא לא דוקומנטרית קלאסית – דרך העולם של משחקי המחשב, מראיינת אווטרים שרק אחר כך הופכים לבני אדם, לא ממש מביאה צילומי חוץ או מונולוגים – אבל היא הכי דוקו שאפשר. כי היא מביאה בני אדם אמיתיים, חשופים, שאומרים את האמת שלהם.

"גיים צ'יינג'ר" אוהבת את הגיבורים שלה – גם כשהם טועים. היא מכירה בבעיות שלהם, אבל גם רואה את הצדדים המוארים שלהם. והיא מסמנת עבור כולנו – דווקא בתקופה שבה האמפתיה וטוב הלב מפסידות לרוע ולאטימות – שיש עוד מקום לטלוויזיה חומלת. לטלוויזיה מחבקת. לטלוויזיה שיודעת לסלוח על הפגמים והשגיאות שיש בכל אדם. ובכך, היא מזכירה שוב כמה רק בטלוויזיה ציבורית אמיתית – כמו התאגיד – דבר כזה בכלל יכול להגיע לעיניים של כולנו. תודה לאל.
ג'יים צ'יינג'ר, מוצ"ש, כאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• דוקומנטרי
• גיימינג

ב-2018 הוציאו צ'רלי ברוקר ונטפליקס את "מראה שחורה: בנדרסנאץ'", פרק אינטראקטיבי פורץ דרך שהתרחש בעולמות הגיימינג האלימים והיה מיינדפאק נאה לשעתו.העונה החדשה של "מראה שחורה" שעולה ממש היוםמציגה את הפרק "Plaything", שמתרחש באותו עולם שבו התרחש הפרק ההיסטורי ההוא, ועוסק במשחק דמוי טמאגוצ'י שיוצרו האגדי גנז אותו ב-1994. העלילה מתרחשת 40 שנה אחר כך, כשהיוצר מואשם ברצח ומגולל את סיפורו של המשחק, "Thronglets" שמו, שגרם לו ליטרלי לצאת מדעתו. והמשחק הזה זמין עכשיו במציאות בחנות האפליקציות החביבה עליכם.

>> הפלישה האמריקאית: גרסה בריטית של סאטרדיי נייט לייב תעלה ב-2026
>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> חובה עליכם: 14 הסדרות הלוהטות שכולם ידברו עליהן באפריל

את היוצר הגאון שמשחזר את טירופו לאחור מגלם פיטר קפאלדי המצוין תמיד, ואת הגרסה הצעירה שלו מגלם וויל פולטר הנהדר ששיחק את הדמות גם ב"בנדרסנאץ'" (עכשיו גם ב"יחידת העילית" של אלכס גרלנד), ובין שני צירי הזמן הולך ומתפתח סיפורו המקריפ של המשחק "Thronglets", שבו השחקן מתחיל לטפל בדמות צהבהבה חמודה טמאג'וצי-סטייל. והיא מתרבה. ומתרבה. ומתרבה. והטיפול בת'רונגים הקטנים נעשה תובעני יותר. והם לומדים. והם מתחילים לתקשר עם השחקן. והם מאוד לא אוהבים כשמזניחים אותם. ואתם יכולים לתאר לעצמכם שזה לא ייגמר טוב.

המשחק עומד במרכז הפרק הפך היום למציאות בזכות חברת האינדי-גיימינג נייט סקול, שנרכשה על ידי נטפליקס ב-2021 ופיתחה אותו בעבודה צמודה עם יוצרי הפרק, צ'רלי ברוקר והבמאי דיוויד סלייד לאחר שצילומי הפרק הושלמו. ברוקר וסלייד כל כך אהבו את האפליקציה, שהם שכנעו את נטפליקס לאפשר להם ימי עריכה נוספים כדי להשתיל דיגיטלית את המשחק עצמו בתוך הפרק (במקור, קטעי המשחק שנראים בפרק נשענו על גרפיקה אחרת).

המשחק עצמו, אם תבחרו להוריד אותו לפון שלכם, אינו מצריך בהכרח צפייה מוקדמת בפרק, אבל הצפייה בפרק משדרגת אותו, ובלעדיה יהיו לכם רגעים מעט מבלבלים. זה מתחיל כמו כל משחק טמאגוצ'י עם יצור חמוד שצריך להאכיל, לשעשע ולנקות בתכיפות גבוהה. כשהוא מרוצה מהחיים, הת'רונג מתפצל כמו אמבה והופך לשני ת'רונג'ים. תוך דקות ספורות אתה חולש על עדר ת'רונגים קטן, והמשחק הולך ומתפתח כשמדי פעם מתרחש משהו מטריד (הת'רונגים מגלים שהם כלואים על שטח קטן, הת'רונגים שואלים את השחקן איך קוראים לו, הת'רונגים שואלים אם תסכים לקחת אחריות על שלומם ועל האבולוציה שלהם), ותוך זמן קצר הם כבר רבים מכדי שאפשר יהיה לדאוג שכולם ישארו בחיים, והטרלול האפל רק מתחיל. שיחקו אותה נטפליקס.

• המסך
• מראה שחורה
• נטפליקס
• גיימינג