• Facebook
• Twitter
• Email

בימי מלחמת המפרץ, הו הנוסטלגיה כה דביקה, נפוץ בעיר ספורט עממי-מקומוני חביב שמהותו פנייה נרגשת אל הצבא העיראקי ואל סדאם חוסיין בבקשה להפציץ את הלוקיישנים הפחות אהובים בעיר, וביניהם כיכר אתרים, התחנה המרכזית החדשה ושיקוצים אורבניים אחרים. במהלך החג החל להתרוצץ בווטסאפים דימוי של כביש בתל אביב עליו צייר מישהו מטרת ענק עם הכתובת (באנגלית) "הפילו את הפצצה כאן" ורבים חשבו שזו אדפטציה עדכנית לדאחקה ההיא, אולם בדיקת טיים אאוט מעלה כי מאחורי אמנות הרחוב הספציפית הזאת יש קצת יותר.

היצירה הופיעה על הכביש ברחוב בר יוחאי פינת המנור, על קו התפר שבין פלורנטין ושכונת שפירא שידוע כאחד האזורים הפחות סימפטיים בעיר. מאחוריה עומד האמן הרב תחומי עמית כנפי, תושב האזור, בן 26, לצד ציור ופיסול הוא גם מקעקע. פנינו אליו כדי לשמוע איזה תעלול מסתתר מאחורי הפעלול, וגילינו שהמציאות מורכבת וכואבת יותר.

"אני סובל מפוסט טראומה ממבצע צוק איתן", עונה כנפי לשאלתנו, "הדבר הזה מלווה אותי יום יום מ-2014. בדרך כלל אני ממש לא נותן לזה להגדיר אותי או את האמנות שלי, כי יש לי עוד הרבה מה לבטא, אבל בשבועות האחרונים הלם-הקרב קיבל את מרכז הבמה. זה רודף אותי בחדשות, באזעקות, ברשתות החברתיות ובבומים הבלתי נסבלים שמחזירים אותי לעזה. עברו כמה ימים והרגשתי כלוא בתוך בועה של חרדות, פלאשבקים וסיוטים .הרגשתי שאני מוכרח לזעוק את הזעקה שלי ושל עוד אין ספור פגועי נפש ופוסט טראומטיים, כל מי שחי את המציאות הזו עכשיו וסובל ממנה. וכך העבודה הזו נוצרה".

מה הייתה המחשבה שהובילה אותך?
"החלטתי ליצור את העבודה הזו – מטרת ירי גדולה לצד כיתוב "הפל פצצה כאן" במרחב הציבורי – כמראה למצב שאנחנו נמצאים בו. מצב שבו אני ועוד המון אנשים סובלים בעל כורחנו ממלחמה, כאילו מישהו מאיתנו בחר להיוולד כאן כישראלי לתוך מלחמות על גבי מלחמות. לעבודה הזו אין אג'נדה של שמאל או ימין. היא לא באה להגיד 'אני בעד שיפציצו מקום כלשהו' או 'אני נגד שיפציצו מקום כלשהו'. אני מגנה אלימות מכל צד והעבודה באה להציג את המציאות הקשה שאני ועוד רבים אחרים חיים".

היא עשתה הרבה רעש ברשתות. צפית את זה?
"לא חשבתי או ציפיתי שזה ייצור את השיח שזה יצר. הרגשתי שהמצב סוגר עלי אז יצאתי מהבית בבוקר ועשיתי את זה. לא הייתה לי כוונה ספציפית במיקום שבחרתי, סתם זרם לי לעשות את זה שם".

כמובן שבתקופה הנפיצה הזאת קיבלת הרבה תגובות שליליות, בלי קשר לכוונות שלך. איך התמודדת עם זה? נתקלת בתגובות כאלה על עבודות שלך בעבר?
"קיבלתי ואני מקבל כל הזמן תגובות שליליות. בין אם זה אנשים שמעצבן אותם שאני מצייר מרושל ולא מקפיד על דיוק ובין אם זה אנשים שלא יורדים לסוף דעתי, שהיא צינית ומלאה בהומור שחור. ולגבי העבודה הזו – לא הופתעתי מתגובות שלילות. כשאתה שם את האמנות שלך במרחב הציבורי אתה צריך להיות מוכן לקבל גם תגובות קשות. לגיטימי שלצד כל מי שהבין והתחבר, ולצד התגובות הטובות שהפתיעו אותי מאוד, היו גם כמה שפחות אהבו. מקווה שכשאותם אנשים יקראו את זה הם יבינו קצת יותר מאיפה אני מגיע אבל בסופו של דבר, כשעבודה שלך מייצרת שיח זה תמיד מעודד".

• הבועה
• גרפיטי
• אמנות רחוב
• ❤ תל אביב
• פוליטי
• מלחמה
• עזה

• Facebook
• Twitter
• Email

תיירות הגרפיטי בפלורנטין – שלב ההתקוממות: תושב רחוב קורדוברו, אשר עוברים בו מדי יום מאות תיירים ישראלים וזרים בסיורי גרפיטי, השחית שלשום (ראשון) עבודות של האמן רובן קרפטיאן, המכנה את עצמו #TAG.

"האשתג יקר, אנו מתנצלים על מחיקת היצירות, אך לא מצאנו דרך אחרת לגרום לתיירים להפסיק לאמלל את חיינו", נכתב במכתב שהוצמד למחרת לאחת העבודות. "אנו סובלים מאוד מכמות מבקרים בלתי סבירה של מאות אנשים שפוקדת את הרחוב מדי יום, עשרות פעמים ביום. הרחוב שלנו, שהיה פינה של שקט אמיתי, הפך למוזיאון הומה ורועש ואיכות חיינו ירדה מאוד. אנחנו באמת סובלים.

"אנחנו פשוט רוצים את הרחוב שלנו חזרה", נכתב במכתב שנחתם על ידי "דיירי רחוב קורדוברו". "מבחינתך זה רחוב טוב ונוח לתלות בו עבודות וראינו שאתה מצליח מאוד […] אך אתה מוכרח להבין שמבחינתנו זה הבית שלנו".

קרפטיאן מספר שחשכו עיניו לאחר שקיבל את התמונות של העבודות המושחתות. "היה לי בלקאאוט, וואט דה פאק, מי עושה דבר כזה?".

למה דווקא לך, מכל העבודות ברחוב?
"כמו שכתוב במכתב – העבודות שלי בולטות ומביאות המון תיירים. לחלק שם זה מאוד מפריע, ואני חושד שזה אדם שהעלה לפני חודשיים פוסט על כמה שפלורנטין מלוכלכלת אבל תכלס ירד בעיקר עלי על כך שאני מסחרי ועושה כסף על חשבון הבית שלו. אנשים לא אוהבים את זה שאני גם רוצה להתקיים מזה, מפריע להם שעשיתי תערוכת סולו בקורדוברו. אבל צריך להבין – הפרויקט הזה של מוזיאון רחוב לא קיים בשום מקום בעולם".

אתה מבין את התושבים?
"אני מבין אותם לגמרי, אבל יש צורה לעשות את זה, זה סיכול ממוקד. אפילו קצת חששתי לעצמי, כי מה השלב הבא? מחקו שם ממש את השם שלי. היו ברחוב עבודות לפני ויהיו גם אחרי – פלורנטין היא שכונה שחלק בלתי נפרד מהחיים שלה זה אמנות רחוב וזה הווייב שלה, אבל אם היו פונים אלי ואומרים לי 'לא מתאים שתשים את זה' הייתי מגיע ומוחק את העבודה. בכל מקרה, זה לא מה שישבור אותי".

ספארי גרפיטי

מעשה ההשחתה מגיע על רקע הפיכתה של השכונה הדרומית לאבן שואבת לתיירות, מעין"ספארי גרפיטי" שמתקיים לאורך כל שעות היום וכל ימי השבוע, שבמסרתו אף מחלקים חלק ממדריכי הסיורים ספריי למשתתפים ומעודדים אותם לרסס על קירות בשכונה. הדבר מעלה את רף המתיחות בין האמנים, חובבי גרפיטי מזדמנים, תושבים שנהנים מאופיה של השכונה וכאלה שחושבים שהגיעו מים עד נפש. רבים מתקוממים על המצב, ואמנים מהדורות הראשונים של אמנות הרחוב בתל אביב מדירים את רגליהם מהשכונה מזמן. "כל מי שמחזיק עט הולך ומצייר שם", אמר בעבר לטיים אאוט האמן הוותיק Dioz, "תמיד אנשים מתחילים ככה אבל בוא נראה אם הם ממשיכים אחרי שנה־שנתיים או עשר. רובם לא". הטייק של Klone, גם הוא אמן מהדור הראשון, דומה: "בעשור האחרון נהיה צפוף ורוב הזמן אין סיבה לזכור את השמות כי הם נעלמים כמו שהם מופיעים. ההבנות היו שיש מספיק מקום לכולם, אבל זה היה לפני שציור על קירות היה מגניב".

נורית אשר, שמייצגת את קרפטיאן, כתבה בעמוד הפייסבוק שלה כי "רחוב קורדוברו הפך זה מכבר לרחוב הכי יפה בפלורנטין ואולי בתל אביב כולה. מלא עבודות אמנות וגרפיטי של אמנים רחוב מופלאים מהארץ ומהעולם. הרחוב הפך ל'מוזיאון ללא קירות' ומשך אליו מבקרים רבים, יחידים וקבוצות, ישראלים ותיירים שנהנו מהיצירות. מוקד עליה לרגל זה, העניק לשכונה ווייב צעיר, מגניב ובועט ואני בטוחה שסוחרי הרחובות הסמוכים נהנו מאו התנועה הערה של המבקרים.

"אבל אתמול בלילה, בצעד אלים ביותר, החליט אדם אחד (או קבוצה, עדיין לא ידוע) להשחית את כל עבודותיו של #TAG אשר הוצגו על קירות הרחוב […] מבלי ליצור שיח, מבלי להסביר את הבעיה, מבלי לנסות ולמצוא פתרון יצירתי (שיתוף כלל הגורמים, העירייה, האמנים, התושבים, הסוחרים, המדריכים של הסיורים, כמו הגבלת שעות הסיורים וכד') החליט גורם יחיד ללכת על הצעד הכי דרסטי, הכי קיצוני, הכי אלים ולהשחית כ-15 עבודות אמנות של יוצר מופלא אחד שמשמיע את קולו בצורה אמנותית וייחודית".

לדבריה, "אותו גורם לא רק פגע בכל עשרות האנשים שמרוויחים את לחמם מהרחוב הספציפי הזה (סוחרים, מדריכי סיורים), הוא גם פגע בזכות של הציבור הרחב להנות מהיצירות המופיעות במרחב הציבורי, וחמור מזה הוא עבר על החוק ופגע אנושות בזכויותיו המוסריות של האמן (לפי חוק זכויות יוצרים אין לפגוע בכבוד האמן ובכבוד היצירה). אין זה משנה כלל אם היצירות המופיעות ברחוב הגיעו לשם באופן חוקי או לא חוקי. גם לאמני גרפיטי ו-streetart יש זכויות ובית המשפט (אפילו הישראלי!) מכיר בהן. הגיע הזמן שגורמים שונים יבינו ויפנימו ש-streetart וגרפיטי הם אמנות לכל דבר ועניין ואין אין לפגוע בה!".

• גרפיטי
• אמנות רחוב
• פלורנטין
• הבועה
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

מי שעברו לאחרונה ליד אברהם הוסטל לא יכולים היו להתעלם מהכרזה הענקית שנתלתה בחזיתו: איור של אישה אתיופית בלבוש מסורתי שעליו רקום דגל ישראל, ומעליה הכיתוב: "את מואשמת בהחזקת פצצה מתקתקת ברחם". זוהי רק אחת מהעבודות של בנג'מין סמאין, קופירייטר וארט דיירקטור עצמאי, שאפשר לראות ברחובות העיר לאחרונה ושדורשות את תשומת לבנו.

הכרזה המדוברת היא תגובה לתחקיר על זריקות הדפו־פרוברה שניתנו בכפייה לעולות מאתיופיה, כפי שחשפה העיתונאית גל גבאי ב־2012. "לא משנה הצבע – שחור, לבן, אדום. לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה", אומר סמאין, שסבור כי אין זמן מתאים יותר לעורר מחדש את השיח בנושא. "הממסד דואג לעשות הפרד ומשול. נתנו לנו את הזריקות כי רצו לצמצם ילודה, כדי שלא נתפתח, שלא נשכיל. אתיופי הוא חשוד עוד לפני שהוא נולד. הממסד רואה את האישה השחורה כפצצה שחורה מתקתקת, ואנחנו, הדור הצעיר, הולכים להתפוצץ באקדמיה, בהשכלה, בחינוך".

"לא משנה הצבע, לא משנה מי אתה. לשתק רחם של אישה? אין יותר נבזי מזה"

סמאין נולד וגדל בקריית גת במשפחה שעלתה מאתיופיה. "כשהמשפחה שלי רצתה לעלות לארץ הם עזבו הכל. בדרך לכאן אחות של אמא שלי מתה. היה מחסור במזון, במים. נשים נאנסו, אנשים נרצחו, מתו כתוצאה ממחלות. אמא שלי היא כל יכולה מבחינתי – לפני שנה היא סיימה תואר ראשון, פתחה עסק. אישה שכל מה שהיא רוצה היא משיגה. כשאני רואה שהממסד עושה דבר כזה לנשים זה מביא אותי לנקודת השבירה שלי. פה אני יוצא מהכלים".

התגובות לעבודה היו לא פשוטות. "אמרו לי שזה חזק מדי, עד כדי כך שזה כאב. פגעתי לאנשים במקומות שאולי שכחו שקיימים אצלם. אנשים שחושבים שהגזענות נעלמה, או כאלו שלא יודעים שהם גזענים. אנשים שחשבו ששחור הוא פסול בגלל המחאה האחרונה, עם האלימות שהייתה בהפגנות. הם לא יודעים איזו דרך עברנו. הם חושבים שאנחנו סתם כועסים. המחאה לא הפכה לאנרכיה, כמו שאמרו בתקשורת. זו אנרכיה שהפכה למחאה".
סמאין מספר על אפליה בכל צומת בחייו: בצבא, בקריירה וגם סתם בחיי היום יום. פעם אחת, לדוגמא, שוטרים חשדו במשפחתו פשוט כי הבית שלהם בקריית גת היה "יפה מדי". "כשהשתחררתי מהצבא יצאתי עם שני אחים של אמא שלי מהבית. קפצו עלינו שני בלשים ושאלו אותנו מה אנחנו עושים פה. פעם יצאת מהבית שלך ושאלו מה את עושה פה? זה לא סביר שאדם שחור יהיה באזור של וילות?".

"הנרקומנים הפכו להיות חלק מההוויי"

נושא נוסף שמעסיק את סמאין הוא המצוקה שחווים מחוסרי הבית והמכורים לסמים בעיר. "אני בתל אביב כבר שש שנים. בשלוש השנים האחרונות ראיתי הרבה אנשים שאני מכיר, מהבית או מפה, מתהלכים יחפים בתחנה המרכזית. בחורה שאני זוכר מלאת חיים ומטופחת פתאום מסתובבת עם שיער גזור, קרוע, רגליים שחורות, מבקשת כסף בצמתים".

סמאין הגיע למקומות הקבועים בהם ישנים המכורים מחוסרי הבית וריסס כתובת גרפיטי "כאן גר ____". הוא כתב את השמות שלהם, הכין להם מעין שילוט זמני שאולי יזכיר להם את החדר שהיה להם, יעורר תחושת אינטימיות ומרחב אישי לרגע בתוך חיי הרחוב. "כולנו ערים לתופעה של נרקומנים בתל אביב, אבל זה הפך להיות חלק מההווי. אתה יוצא לברקפסט, יש שם את האנשים הקבועים שמבקשים ממך כסף. זה כמו חבר, 'יאללה קח אח שלי, בהצלחה'. ראיתי השבוע נרקומנית שהורידה את המכנסיים באמצע הכביש, השתינה, והתחילה לבכות, ורק אז אנשים התייחסו אליה. למה עיריית תל אביב, שמתהדרת באפליקציה שיכולה להגיע ולרוקן פח זבל תוך שעה, לא משקיעה בלמצוא להם בית?".

הנושא בוער בסמאין, וכרגע הוא מתכנן פרויקט אופנה בו נרקומנים ידגמנו קולקציה שכל ההכנסות ממנה יעברו לתרומה. בינתיים הוא מנסה לעזור. "ברכבת ההגנה יש חבורת מכורים שמעשנים נייס גאי עם באנגים. מספר פעמים התקשרתי למשטרה והכוונתי אותם למקום כדי שיפנו אותם, וגם את זה לא עשו. נוח להם שישארו שם. עוד מעט חורף, איפה הם יהיו?".

• הבועה
• עירוני
• נשים
• גרפיטי
• הומלסים
• מחאת יוצאי אתיופיה

• Facebook
• Twitter
• Email

• אמנות
• גרפיטי
• אירועים בחינם