>> זאב שצקי, מורה מיתולוגי למשחק בניסן נתיב ועו"ד שעסק באיגוד עובדים, התבשר בגיל 49 כי הוא חולה בפרקינסון. מאז יצר שתי הצגות בנושא ("בלי רברס" בתמונע, ו"הקליק" בתיאטרון הבית), תערוכת ציורים ("תופעות לוואי") ואף גילם הלום קרב בסדרה "נורמלי" ששודרה ב-HOT; בימים אלה יצא ספרו החדש "איך נרפאתי מפרקינסון", שם אירוני לסיפור אנושי עצוב מצחיק ומטלטל (בהוצאת "התחנה/ספרי אפיק").אתם רוצים וצריכים לקרוא אותו.

>> מסעדה שהיא הצגה וספורט לפי רמת חמידות // העיר של תמר עמית יוסף
>> מדרגות מהפנטות וברים לבלות בהם כל החיים // העיר של עידו פטרושקה

1. תיאטרון תמונע

אפלולי ונוח כמו בר שכונתי, עם באז אמנותי מתמיד, צעיר לנצח. השתקפות דיוקנם של המייסדת נאוה צוקרמן, והבחורים שאיתה: מיקי צוקרמן, הדון קישוט היחיד בעולם שיש לו טחנת רוח, ואילן הג'ינג'י. אני אוהב לבוא לשם לפני ההצגה ולחוש את האהבה שהמקום מלא בה.
שונצינו 8 תל אביב

2. גינת ההסתדרות

התרגעות שמסווה על מאבק. מהחלונות נשקפים חדרונים זהים. שוויון. צניעות. כוח שנצבר במסדרונות קפקאיים. אני אוהב להתבונן בבניין כמו תייר במוזיאון.
ארלוזרוב 93 תל אביב

3. כיכר מסריק

מוקפת עצים ובה מזרקה ואזור משחקים לילדים, עם בתי קפה ומסעדות בשני צידי הכיכר. זהו מקום משכנו של הברווז,דמות בדיוניתשיצר המאיירדודו גבעז"ל בספריו, ובטורי הקומיקסשלו בעיתונות. דמות של לוזר ישראלי תל אביבי. הברווז גם הסתבך בהליך משפטי של זכויות יוצרים עם לא פחות מאשר דונאלד דאק הנודע.

4. טורטה דה לה נונה

מול כיכר רבין, ברחוב מלכי ישראל פינת בן גוריון, נמצאת קונדיטוריה כמעט מסוכנת ושמה העוגה של הסבתא. באיטלקית זה מצלצל יותר טעים:לה טורטה דה לה נונה. יש להם שם פחזניות וניל שעושות חשק לזלול אותן בתריסרים.
מלכי ישראל 13 תל אביב

5. חֹוף ירושלים

חביב עלי בגלל הנדיבות שבו. מצד אחד מוענק כאן חוף שלם לעיר הקודש ירושליים שכידוע יש בה הרבה, אבל ים אין לה. מהיבט נוסף זֹֹו דוגמא ומופת לחוף נגיש לנכים – דרכי גישה, מלתחות, סככות, מתקני שתיה, מקלחות חוף – הכל נגיש והשיא: שביל גישה לירידה עד לקו המים.

מקום לא אהוב בעיר:

אינני אוהב אתאזור רחוב ניסים אלוני. גם אם האנטנות הסלולריות שם עומדות בכל התקנים – איכשהו צפוף. אלוני עצמו, שהשנה ימלאו מאה להולדתו, ניחן בכריזמה קורנת ואפילו מחשמלת. במחזה "הנפטר מתפרע" הוא עוסק במסתורין שבחשמל: "הוא זורם לו בשקט מתוך הקירות, החשמל הצייתן הזה, זורם". מעניין מה היה המשורר כותב על קרינה סלולרית ברחוב הנושא את שמו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר צפיתי בסינמטק בסרטם של רוני ניניו ודרור קרן "טור פרידה". הסרט מתרחש בימי הקורונה. עיתונאי דעתן ולא ממסדי סופג איומים על שלומו ושלום משפחתו ומתמודד במקביל עם הוריו המזדקנים, אשתו ובתו המתבגרת. הסרט מבהיל מאוד. מן הרגע הראשון ברור לך שמשהו רע יקרה לגיבור והמתח הוא בלתי נסבל. סרט על החיכוך שבין אנושיות לפוליטיקה, עם רמזים לאפשרויות אחרות. התסריט מותח, המשחק משובח, הבחירה בשחור לבן והמוזיקה נהדרות. יש גם הברקת ליהוק של המחזאי יהושע סובול בתור אביו של העיתונאי. ניסיתי לשקר לעצמי שזהו סרט זר ארגנטינאי אנושי וקטן בסגנון הסינמטק – אך אין ישראלי ממנו כיום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר היפה והמעודד מתגלה דווקא בכותרות הסיום של הסרט "טור פרידה" . הכותרת "סרטם של" לא נעלמת עם שמות הבמאים ונותרת להבהב על המסך. מתחתיה רצים כל שמות הטכנאים, היוצרים והספקים מראשון ועד אחרון. מתברר שכולם התנדבו ועל כן הסרט הוא של כולם. אני מאמין שגם העוסקים באמנות זכאים לשכר ראוי. אך יש הרבה עצמה באפשרות ליצירה עצמאית ובלתי תלויה בגורמים המממנים. הסרט כולו מעורר הערכה עצומה על האומץ וכוחה של היצירה להשאר לנצח חופשית.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בישראל כ-30,000 חולי פרקינסון, אך רק כ-30 נוירולוגים מומחים. רופא אחד ליותר מאלף חולים. בקושי תור שנתי אחד. אולי משום שממילא זו מחלה חשוכת מרפא? דווקא לכן הגישה בעולם כיום היא הוליסטית ואיכות החיים נשמרת באמצעות פעילויות גופניות וחברתיות. זה החלל שממלאת – בכל רחבי הארץ –עמותת פרקינסון ישראלהמתחדשת בהנהגת היו"ר הנחוש רונן שטיין. אולם חזון והשראה לא תמיד מספיקים ולכן, באופן לא אוביקטיבי, אני ממליץ לפנות לאתר העמותה, לתרום ולהתנדב. העמותה מפעילה מסגרות ותכניות שונות כולל מסגרת למאובחנים צעירים. התנדבתי השנה להוביל שיחות קבוצתיות על משמעות ופרקינסון ברוח הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל שבעצמו מדגיש את הערך שבחריגת האדם מעצמו למען הזולת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא מדובר באדם מסויים אלא בתל אביבי המצוי, הישראלי, בן דמותו של הברווז. מי שממשיך ומתמודד עם אתגרי החיים השגרתיים ומתעקש לחיות חיים מלאים ורגילים.

מה יהיה?
אני מאמין שיהיה טוב. אני מאמין בישראלים. מתחת לברווז של דודו גבע ישנה כתובת קטנה: "תמיד אופטימי". גם אני.

• העיר שלי
• ספרים
• תיאטרון תמונע
• גינת ההסתדרות
• כיכר מסריק
• טורטה דה לה נונה
• דודו גבע

ישנם מעט מאוד יוצרים שאובדנם מורגש גם בחלוף שני עשורים כמו דודו גבע ז"ל. הקריקטוריסט, הקומיקסאי והאמן יצר כמה מהדימויים המפוכחים ביותר של התרבות הישראלית – לרבות הברווז, שאם לא ידעתם אף זכה לתואר אזרח כבוד של העיר תל אביב-יפו, לציון הקשר הסימביוזי בין העיר ליוצר. ואנחנו עדיין זוכרים, גם אם כבר פחות אופטימיים. בסוף החודש (28.10) גם בבית אריאלה יזכרו את גבע באירוע מיוחד הכולל תערוכות קריקטורות, סדנאות, הרצאות, יריד פנזינים והענקת אות ברווז הזהב לקומיקס ויצירה עצמאית.
>>ביחד בחושך: 8 תערוכות להתחבא בהן בסופ"ש, חג, חול ומועד

האירוע, שזכה לשם הראוי "עדיין אופטימי", יתקיים בחללי בית אריאלה בניהולם האמנותי של שאול בצר ושרון קנטור, ויכלול מגוון פעילויות בחינם לקהל הרחב, ביניהן שוק פנזינים שיציע דוכני פנזינים ישראלים באוצרות ג'קי פאנק וברוח הברווז, הופעה של הרכב הג'אז New Horizon Trio, סדנת פנזין אישי של חבורת A4 (שזה אומר שיעור לא פרטי בבניית סיפור עם יוצרי הקומיקס הנהדרים גלנדון ואיזבלה), הרצאה של צחי פרבר על המדור המיתולוגי "שירת הברווז" של גבע, הרצאה של מנהל ספריית הקומיקס בבית אריאלה גבי טרטקובסקי על דמותו של יוסף הפקיד ביצירתו של גבע. ואם אתם לא זוכרים מיהו יוסף, במהלך החודש תוכלו למצוא בתחנות האוטובוס ברחבי העיר מבחר מעבודותיו של גבע, יחד עם קובי ניב, מתוך רצועת הקומיקס "יוסף ואחיו", שפורסמה בעיתון "העיר".

לאורך הערב גם תוכלו להביט בתערוכת קריקטורות פוליטיות מאת דודו גבע ומיצירתו המשותפת עם קובי ניב, כי מה הטעם בלי כמה סטריפים מיוצר עצמו. בנוסף, תתקיים סדנת יצירת ספרון קומיקס אישי עם דנה בר לב באופן בלעדי למחזיקי דיגיתלובתשלום סמלי של 20 ש"ח. בשיאו של הערב, ב-21:00, יתקיים בפעם השלישית אירוע הענקת אות ברווז הזהב ע"ש דודו גבע לקומיקס ויצירה עצמאית, בעלות קלה של 40 ש"ח. הפרס, שמוענק לפועלים ופועלות בשדה הקומיקס הלא מי יודע מה מתגמל, יוגש בערב שחוגג את קהילת הקומיקס, הקריקטורות והיצירה העצמית בהנחיית רועי אלעני, ובהשתתפות זאב טנא, רחלי רוטנר, קרן כץ ויואל רון, עופרה רודנר, רומן אייזנברג, רונה ישראל קולת, חגי פרשטמן ודניאל סינאיסקי, שגם יעניקו את האות לזוכה שיוכרז במהלך הערב. חיפשתם אופטימיות תל אביבית חבוטה? זמן טוב לחזור למקור.
"עדיין אופטימי" – 20 שנה ללכתו של דודו גבע, 28.10, 18:00-23:00, בית אריאלה, שדרות שאול המלך 25, תל אביב
לפרטים נוספים וכרטיסים

• ❤ תל אביב
• ❤ תרבות
• דודו גבע
• קומיקס
• בית אריאלה

אם אתם אוהבים קומיקס ויצירה עצמאית, תקשיבו איזה כיף הולך להיות לכם היום (שלישי, 21.6): תחרות ברווז הזהב ליצירה עצמאית ע"ש דודו גבע תשתלט בין השעה 12:00 ל-20:00 על דיזנגוף סנטר, וליתר דיוק על המעבר שבין הסופר פארם למאק בקומה מינוס אחת, עם שלל הופעות, תערוכות, דוכנים ועניינים.

האירוע, שמנציח את פועלו הדגול של גבע, כולל מגוון התרחשויות כמו תחרות הסיפור הקצרצר (פרטים כאן), סדנת קולאז'ים עם זאב אנגלמאייר (פרטים והרשמה מראש כאן), הקרנת הסרט "הריאיון האחרון עם דודו גבע" (כניסה חופשית), ופאנל מסקרן עם יוצרי Zoo ארץ Zoo, אפרים סידון וחנוך מרמרי על מאחורי הקלעים של היצירה פורצת הדרך.

אירוע השיא צפוי להיות כמובן טקס פרס ברווז הזהב ליוצרי קומיקס מצטיינים שיעניק פרסים בקטגוריות הבאות: ספר הקומיקס של השנה (מבוגרים וילדים), קריקטוריסט השנה, ספרי הפרוזה והשירה האלטרנטיביים של השנה, ההוצאה לאור העצמאית של השנה, הגרפיטי הטוב של השנה ופרס הסיפור הקצרצר של השנה – בשיתוף אתר "מעבורת" – כשהשנה את שורת הפתיחה לסיפור כתבה הסופרת נורית זרחי.

הליינאפ המוזיקלי של האירוע מרשים לא פחות: יובל מנדלסון, גיאגיא, יעל ופתק, נוודי האוכף, רומן אייזנברג, שוהם סכנה מנלה, pink witch ועוד שלל אירועים מיוחדים ברוח הברווז הנצחית ואהבת עולם לגבע עצמו.עוד פרטים בעמוד האיוונט, כמו שאומרים אצלנו.

• ❤ תרבות
• קומיקס
• דודו גבע
• דיזנגוף סנטר
• הבועה

• Facebook
• Twitter
• Email

דמותו הצהובה של הברווז של דודו גבע הפכה עם השנים לאחד הסמלים של העיר תל אביב. במשך שנים הוא היה כוכב מדור "שתיקת הברווז" של המקוון "העיר" ובספר "שתיקת הברווז חודדה דמותו כתל אביבי מריר ולא מצליח. גם לאחר מותו של גבע, ב-2005, לא נזנחה דמותו של הברווז בנוף המקומי. שלוש שנים לאחר מכן הוצב בלון ענקי בדמותו של הברווז על גג בית העירייה בכיכר רבין, במה שהוגדר כיריית הפתיחה לחגיגות ה-100 לעיר.

ב-2008 העניק לו ראש העירייה רון חולדאי תואר אזרח כבוד של העיר, וב-2009 הוצב פסל רשמי של דמות הברווז הצהוב בכיכר מסריק שבלב העיר. בחודשיים האחרונים נעדר הפסל מהכיכר ובמקומו נותרה לוחית שעליה נכתב: "הלכתי לרופא, אחזור בחודש הבא, הברווז", אך הוא טרם חזר ושכניו מתגעגעים.

עוד כתבות שיעניינו אתכם:
לאן נעלמו הכספומטים בתל אביב?
המדריך המלא למתארגן התל אביבי
למה הבריכות העירוניות כל כך יקרות?

מורן מלכה, שעוברת באופן קבוע דרך כיכר מסריק, נזכרת בערגה בחברה הצהוב. "אני מכירה אותו כבר שנים, יש לי אפילו תמונה איתו. לפני חודשיים ראיתי את השלט הזה, שמצביע על זה שהוא איננו, ומאז הוא עדיין לא שב למקומו". בנצי ארבל ממפגש אושר, הסמוך לכיכר, מרגיש גם הוא בחסרונו של הנסיך הצהוב. "לפני זמן מה שמתי לב לשלט שמצביע על חסרונו של הברווז, הוא חסר לנו מאוד בכיכר. איך אפשר שלא להתגעגע אליו?".

אז מתי יש הברווז לביתו לצד הקשישים מאכילי היונים והכלבים שותי האספרסו? "פסל הברווז של דודו גבע עדיין נמצא בשיפוץ", נמסר לנו מעיריית תל אביב-יפו. "השיפוץ כולל יציקה מחודשת של הפסל, והוא יוצב מחדש בכיכר מסריק בעוד מספר שבועות".

• תל אביב
• תל אביב: חדשות עירוניות
• עירוני
• דודו גבע

• Facebook
• Twitter
• Email

לא קל להיות ילדים של. תמי ואהרון גבע, ילדיו של המאייר, הפובליציסט, הקומיקסאי, האנרכיסט והחומוסאי המנוח דודו גבע, מבלים המון זמן, הרבה יותר ממה שאפשר לצפות, בהתעסקות בעיזבון של אביהם. העובדה שהעיזבון הזה כולל מספר עצום ולא ידוע של עבודות רק מוסיפה למלאכה – וזה עוד הצד הקל. הצד הקשה הוא התמודדות יומיומית עם האובדן דרך עיסוק קבוע ביצירה שלו ובאנשים (קולגות, מעריצים) שרוצים חלק ממנה. נראה שלכל זה הם התרגלו, אבל לפעמים יש דברים שמעוררים גם בהם תדהמה: למשל גילוי של ספר ילדים חדש לגמרי, "בובוש והירח", שהופך עכשיו לעבודה האחרונה של גבע שיוצאת לאור, 12 שנים לאחר מותו.

"לי יש ילד קטן בן שנה וארבעה חודשים", מספרת תמי. "לכבוד זה שהוא נולד השגתי את כל ספרי הילדים של אבא מההוצאות לאור, שהוא אייר וכתב עם קובי ניב: 'ברטה השמנה', 'עצרת הינשופים' ו'הפיל מניו יורק'. בתור ילדה חשבתי שהם סיפורים אדירים, וכשהשגתי אותם התחלתי להקריא את זה לבן שלי וזה היה קשה. פתאום הם נראו לי ארוכים ומייגעים ולא זכרתי אותם ככאלה. אז הם פשוט שכבו בבית. לא הרבה זמן אחר כך קיבלתי טלפון מגדעון שפירא, המו"ל של הוצאת דומינו, הוצאה ותיקה, והוא אמר לי: 'יש לי משהו ששייך לכם'".

ומה זה היה?

"ספר שחיכה לנו במעטפה. הוא מצא אותו בנבירה בחומרים ישנים. סתם, עשה סדר. ספר מאוד מוקדם, לפני העבודה עם קובי ניב, כמעט מושלם לגמרי".

"בובוש והירח" הוא סיפור ילדים מוקדם יחסית (ההערכה של משפחת גבע היא סוף שנות ה־70, לכל המאוחר סוף שנות ה־80), שיוצא כעת מחדש במהדורה מוגבלת של 1,000 עותקים בלבד (בתור התחלה). הספר, שמאויר בצורה מינימליסטית ("בהתחלה חשבנו להוציא אותו בתור חוברת צביעה", אומרת תמי), בקו נקי וללא צבעים למעט הכריכה, מספר את סיפורו של הכלב בובוש, שהחליט לגנוב את הירח. בניגוד לרוב העבודות של גבע, אין פה התרסה או ביקורת או פרודיה ישירה על שום דבר, אבל בדומה לרוב העבודות שלו, בעלי החיים לא יוצאים כאן כשידם על העליונה.

אין פחד להוציא ספר כל כך מינימליסטי? הרי הילדים שיקראו אותו לא יודעים מי זה דודו גבע והוא עומד עכשיו להשוואה מול ספרי ילדים של כותבים ומאיירים מודרנים.

תמי: "מעולה, אז עכשיו הם אולי מגרדים את הביצים של אבא מבחינת הרמה".
אהרון: "זה כן נאיבי, ואין פה טכניקה, אבל זה מה שיכול לקרוץ לילדים, ואם לא אז להורים. משהו תמים שיזכיר להם את הילדות שלהם. זה כמו שהורים משמיעים לילד מוזיקה שלהם, זה געגוע למשהו ישן".

אבל הסיפור המעניין ביותר סביב הוצאת הספר הוא לאו דווקא נסיבות הופעתו הפתאומית אלא אירוע המכירה שבו הוא יוצג לקהל. הספר יוצע במסגרת התערוכה "אני אופטימי", שבה יימכרו פריטים מעיזבונו של גבע. באופן לא מפתיע, הספר החדש הוא אולי הפריט הכי שולי שם ובוודאי הכי זול (50 ש"ח). רוב תשומת הלב תתרכז בעבודות אחרות שנמכרות במחיר שבין 500 ל־50,000 ש"ח. זה קצת שונה מהרוח של מי שהקים את חבורת 4A (שדגלה ב"קומיקס בשקל") והיה מוכר עבודות שלו תמורת עשרות שקלים אם לא בחינם. לדברי תמי ואהרון, ההוזלה הזו הייתה אחד הטריגרים לפתיחת התערוכה.

תמי: "ראינו כתבה בערוץ 2, סתם ריאיון, ופתאום על הקיר של המרואיין יש ציור של אבא שמעולם לא מכרנו ואבא לא מכר, וקלטנו שיש שוק שמתנהל מתחת לאף שלנו כי אבא היה מחלק המון ציורים כמתנות ואנשים היו מוכרים אותם הלאה. אז הבנו שעדיף לעשות את זה רשמי. אני כל הזמן חוזרת למשפט שאבא היה אומר – מי לא היה רוצה פיסה של צבע על הקיר? הוא היה מחלק כל הזמן ציורים. אז יש קונפליקט בין הערך הסנטימנטלי לשמור את זה לבין הרצון לשתף את זה".

הקונפליקט הזה הוא לא רק של הילדים, הוא גם קונפליקט בין שני עולמות מאוד שונים – שאולי היחיד שיכול לאחד ביניהם הוא דודו גבע. מצד אחד עולם האמנות הקר, הנובורישי והמלא בפוליטיקה, ומצד שני בועת הקומיקס, זו שנגד כל מסחור, גם אם הדבר מונע לפעמים מהעוסקים בתחום הכנסה נורמלית. באמצע נמצאים תמי ואהרון, שרוצים לוודא שהעבודות של אביהם יקבלו סוף סוף תמחור מתאים לאמן בסדר הגודל שלו. הם גם חרדים מהעובדה שהשוק החופשי מתמחר את אבא שלהם במחיר שלעולם יהיה נמוך יותר מהערך הסנטימנטלי.

אהרון: "המחירים לא גבוהים כי אנחנו תאבי בצע. במכירה כזו אתה 'קובע' את הערך של אבא, אז אתה לא יכול למכור בזול כי זה משפיע על המעמד שלו. אבל אתה לא יכול למכור ביקר כמו שהוא יקר לך. זה המוניטין שלו, השם שלו, זה מה שמשפיע בעיני שוק האמנות. אז אין ברירה, אתה משחק את המשחק. זה הלכלוך בתחום".

תמי: "יש ויכוח אם קומיקס זו אמנות גבוהה או נמוכה. אבא היה אחד מאלה שעזרו ליצור אותו, אז זו הדילמה. אם יש מישהו שיכול לקחת את הבועה הזו, שבאמת נלחמת על חייה, ולהגדיר שאמנות כזו שווה אלפים, זה חייב להיות אבא. זה אמור להיות לטובת מי שעושה קומיקס. גם אם קומיקסאים הם אנדרגראונד ובועטים ואוהבים לקטול, זה בסופו של דבר תורם לתחום ולאפשרות להתפרנס. לא משנה כמה אתה אנרכיסט".

אצלכם יש עוד רובד במכירה. זה לא רק ספר אבוד אלא ספר לילדים. זה משהו מאוד אבהי.

תמי: "זו נקודה כואבת. אבל בשבילי היה עוד רובד: זו גם מתנה מסבא לנכד שלו, זה הגיע כמעט באותו זמן. נכון שכולם מכירים את דודו גבע בתור סטלן בועט ומגניב, אבל זה ספר שמוציא את מה שאנחנו מכירים ממנו כילדים שלו. משהו יותר עדין ויותר אינטימי. היה לו צד של אמן מאוכזב שלא מבינים אותו. גם בספר כולם שפופים, יוספים כאלה".

"אני אופטימי" – עבודות מקוריות מהעיזבון, מרכז נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב, חמישי (16.2) 10:00־19:00, שישי (17.2) 10:00־14:00.

"בובוש והירח" (38 עמ', 50 ש"ח) למכירה בתערוכה בלבד

• קומיקס
• דודו גבע
• ספרי ילדים
• אמנות
• תרבות