מאז שנגמרה המלחמה וכמעט כל החטופים הושבו הביתה (לא שוכחות את רן גויאלי), יש תחושה באוויר שאמור להיות טוב יותר, קל יותר, נעים יותר. אבל בעצם עדיין יש חור בלב ותחושה ששק כבד תלוי על הגב, ולא ברור איך ומתי נצליח להניח אותו בצד, לרוקן ממנו חלק מהמשקל.

הסיבה היא שבמשך שנתיים של מלחמה הייתה מטרה אחת לנגד עיניינו, המטרה החשובה מכל: הצלת חיים.היינו בטוחים שכשנגיע ליעד הזה, כל השאר יהיה פינאטס, יהיה בר טיפול, יהיה לו את הזמן שלו. ואז החיים פה, כרגיל, מכים בנו בחוזקה. ומתברר שאותה ממשלה שדואגת למלך ולא לממלכה, שהעם הוא לא הראשון על סדר היום שלה, שהפקירה לפני המלחמה ובמהלכה – הממשלה הזאת עדיין כאן, וחופש הפעולה שלה גדול אפילו יותר מתמיד.

ואז מחלחל הייאוש, הייאוש הגדול, שהלך והתפתח ודגר בליבנו ובגופנו מיום הקמת ממשלת החורבן, עד השבעה באוקטובר ובשנתיים האחרונות. הייאוש שלא נצליח לתקן, שלא יכול להיות כאן טוב יותר, שהמדינה הלכה רחוק מדי, שאנחנו מעט אנשים, שהדמוגרפיה, שהפילוג, שהקיצוניים שולטים בשיח, שהכל יקר מדי, שצריך לעסוק בלסגור את החודש, שאין עתיד כאן. כל הקולות האלה מציפים אותנו, ויש מי שעוזר, מטפח, מעצים אותם.

אבל האמת היא שבשלוש שנים של ממשלת פושעים, הצלחנו, העם, לעצור את רוב החוקי ההפיכה המשטרית שניסו להעביר כאן. הצלחנו לצאת בהמונים לרחובות להשמיע את הקול הדמוקרטי-ליברלי שלא מוכן לוותר על מדינת ישראל. הצלחנו להתמיד במאבק אזרחי נחוש שלא נראה כמותו לאורך ההיסטוריה של העת האחרונה. הצלחנו להביא להשבת החטופים (אם נשיא ארה״ב אומר את זה, מי את שלא תאמיני?).

חשוב מכך: הצלחנו לשים במרכז השיח הציבורי נושאים שאף אחד מאיתנו (האנשים הפשוטים) מעולם לא חשב שידע לדבר, להסביר, לנהל עליהם דיון מושכל. הצלחנו לבנות מחנה שיש לו קווים ערכיים משותפים, שלא מפחד לדבר על שיוויון, סולידריות וכן, גם על שלום. הצלחנו להקים ארגוני חברה אזרחית שהיו נחוצים כל כך כשהממשלה פשטה את הרגל ברגע שהכי היה צריך אותה, ולעזור, להיות, לעשות אחת למען השני ואחד למען השנייה.

הצלחנו להיות עם שמתחיל ללכת.
אנחנו בחזית הוורודה מאמינות שקהילה היא כוח, היא המנוע לשינוי, היא הדרך שלנו להצליח להמשיך במאבק נחוש כל כך הרבה זמן, היא הדרך שלנו לעבור אירועים טראומטיים כמו השבעה באוקטובר ולהמשיך לפעול. אנחנו מאמינות שידע זה כוח, שאם נשתמש בו נכון נוכל לשנות דעות, לשנות את השיח הציבורי ולעצב את פניה של מדינת ישראל.

בואו לשפוך איתנו אור על נושאים בוערים ביום יום שלנו, נושאים שיכתיבו (בין עוד כמה) את מערכת הבחירות הבאה שהכי חשוב שנהיה מוכנות אליה.ביום רביעי הקרוב (24.12, 19:30, מיינדספייס תל אביב) נתכנס לערב שכולו אור:נשפוך אור על כלכלה וחברה עם עו"ד לינור דויטש, מייסדת שו רביתפה ומנכ״לית לובי 99, נשפוך אור על הקול הערבי בבחירות עם ינאל ג׳בארין, מנהל המחלקה הציבורית ביוזמות אברהם, ונשפוך אור על מאבק ותקווה, איתנו, החזית הוורודה. כל הערב יהיה מלא בוורוד, אור, שתייה כיפית ונשנושים, ומה שכולנו צריכות עכשיו: המון המון תקווה.
>> החזית הוורודה: שופכות אור, רביעי 24.12 19:30, מיינדספייס, אחד העם 54 תל אביב.פרטים וכרטיסים כאן

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• מחדל נתניהו
• החזית הוורודה

החיים במדינת ישראל הם לא הגיוניים. בכל קנה מידה. כל לילה אזעקות, חצי מדינה בצבא, עסקים קורסים, יוקר מחיה מטורף, אי־ודאות מתמשכת, פרשיות שחיתות מכל עבר, הדלפות מקבינט המלחמה, אמירות קיצוניות של שרים שמובילות להדרה שלנו מהקהילה הבינלאומית. גם אם מאוד מנסים להתעלם ממה שקורה כאן ומתאמצים לא לשמוע חדשות בכלל (שגם הן מראות אולי שמינית מהאמת), בסוף מגיעים לנתב״ג, הטיסה מבוטלת, ונזכרים שהחיים פה רחוקים מלהיות נורמליים.

>> אחרי 600 ימים של הפקרה הגיעה העת לחוזה ישראלי-יהודי חדש
>> זוללים ומרעיבים: כפסע מאובדן מוחלט של מוסר אנושי // טור דעה

תמיד שאלתי את עצמי איך אנשים חיו בשתי מלחמות עולם. איך שורדים כל כך הרבה זמן בתוך מצב של מלחמה. איך נראים החיים עצמם. והנה, זכיתי לחוות את זה בעצמי. ולרוב האנשים – החיים נראים בדיוק אותו דבר. התרגלנו. כל אחד מהנושאים שציינתי קודם היה יכול, במציאות אחרת, להפיל ממשלה – או לפחות לעורר זעם ציבורי עמוק על הזלזול בחיים שלנו, בביטחון שלנו, בכסף שלנו. אבל אנחנו כל כך עייפים, מיואשים, מותשים – שהכל עובר עלינו וקקה בידינו. אז מה הפלא שעברו כבר 600 ימים ואנחנו עדיין במלחמה? מה הפלא שיש עדיין אחים ואחיות שלנו בשבי – סובלים, מורעבים, מוכים – והכל נשאר אותו דבר?

היום חל היום ה־600 מאז השבעה באוקטובר. יוזמות שונות מנסות לסמן את התאריך: השבתת לימודים של 58 דקות ביוזמת סטודנטים, יום חינוך מיוחד בנושא אחדות מטעם מועצת התלמידים הארצית, עצרת בכיכר החטופים. כבר התרגלנו לסמן מועדים במקום לשבור את הכלים. נדמה שכולנו מתים לסמן וי על זה שעשינו איזו פעולה קטנה שמציינת את העובדה שאנחנו עדיין חיות במלחמה, ובלבד שנוכל להמשיך אחר כך כרגיל בשגרה. קצת כמו שסמוטריץ' עונד סיכת חטופים, ונתניהו אומר שמחר־מחרתיים תהיה בשורה בנושא החטופים.

לרוב אני לא מבקרת פעולות אקטיביסטיות של אנשים אחרים, אני חושבת ומאמינה שתמיד עדיף לעשות מלא לעשות, שכל עשייה מובילה למשהו, שכל עשייה יכולה לייצר מציאות אחרת, לפעמים לאט מאוד, בתהליך, אבל התנועה היא הדבר החשוב. אני מאמינה לעצמי כשאני אומרת את זה. באמת. אבל אני לא יכולה שלא לבכות בכל יום שעובר ואנחנו מתקרבים ליום ה-731. שנתיים למלחמה. כל הזמן אני רואה לנגד עיניי איך אנחנו מגיעים ל-7.10.25 והם עדיין לא כאן, ועדיין חיילים נלחמים ועדיין מתים ילדים בעזה. כן, גם שם מתים. כן, זה בגללנו. כן, זה בגלל שבמלחמות מתים חפים מפשע. ככה זה.

במציאות הישראלית שמקדשת את צבא ההגנה לישראל, שמקדשת את ההגנה על הבית, יש מעט מאוד מקום לדבר על עצירת מלחמה. אמירה כזו, או אפילו משהו שמתקרב אליה – שלא לדבר על אזכור של רצח חפים מפשע בצד השני – מיד מתויגת כאי־פטריוטית, כחוסר ציונות. אני חושבת שההגדרות שלנו התבלבלו לגמרי. איך להיות פטריוט זה להילחם במלחמה שהורגת את בני עמך החטופים? איך להיות ציוני זה להילחם במלחמה שלא תעזור להגדיר את גבולות המדינה שלנו? איך להיות יהודי זה להטיף לכיבוש ולרצח?

ממש עוד מעט חל חג השבועות. אני לא מבינה גדולה ביהדות, אבל מגילת רות היא סיפור שהעמקתי בו לא פעם, אולי כי נשים הן אלה שמובילות אותו. המגילה מתרחשת בתקופת השופטים, תקופה שמתוארת ככזו שפרוצה מחוק וסדר אחידים: "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". רות המואביה נקשרת קשר נפשי עמוק לחמותה והולכת איתה לישראל, לבית לחם. שם היא תעבוד בשדהו של בועז, שייטיב איתה למרות היותה גרה, יגן עליה, ולבסוף יישא אותה לאישה. יחד הם יביאו לעולם בן – עובד, סבו של דוד המלך.

אין במגילה הזו ניסים חריגים או אירועים יוצאי דופן. יש בה סיפור אנושי על רות, אישה שרואה ורעה (מלשון רעות וחברות), ועל אישה נעימה ואדיבה – נעמי, מלשון נעם, ושל איש אמיץ שפועל מחוץ לנורמות – בועז, מלשון עוז. זהו סיפור של אהבה, חמלה, אנושיות, דאגה לאחר ושמירה על ערכי מוסר. הלוואי ולא יהיו לנו עוד 600 ימים חסרי מוסר כאלה. הלוואי שכל אחד ואחת מאיתנו יבחר – דווקא במציאות שבה אין חוק וסדר – לראות, להעז, להנעים, ואני מוסיפה: לפעול.
שיחזרו כולם כבר. מגיע להם – וגם לנו – שהם יהיו בבית.
די למלחמה.
>> כלנית שרון היא מנכ"לית שותפה בתנועת המחאה האמנותית "החזית הוורודה" //רוצות לפעול?הצטרפו לחזית הוורודה// כדאי לעקוב:כל הלינקים באתר// פורסם לראשונהבאתר המגזין "את"

• טור דעה
• מלחמת שבעה באוקטובר
• החזית הוורודה
• מחאת הדמוקרטיה

המילה "קפלניסטים" היא כינוי גנאי לא חדש של מכונת הרעל, שמועצם מאוד בשבועות האחרונים בכל הפלטפורמות. שמעון ריקלין בערוץ 14 טוען שמדובר ב"כת טרוריסטית קטנה, מופרעת מתפרעת ואלימה". מעבר לתביעות דיבה שלא זה המקום לדון בכדאיותן, נשאלת השאלה מה אפשר לעשות נגד מכונת הרעל הזו? לטעמי, הדבר העיקרי הוא לא לתת לה לנהל את הנרטיב, ובוודאי שלא להיכנע לה.

>> החינוך הממלכתי בסכנה: אג'נדה משיחית בדרך לתוכנית הלימודים
>> סלבז, תהיו רותם סלע. יש לכם הרבה מה להרוויח אם לא תשתקו

אז על מה בעצם אנחנו מדברים כשאומרים "מחאת קפלן"? זאת מחאה בעד הדמוקרטיה הישראלית ובעד השבת החטופים, והיא מייצגת לפי הסקרים את רובו המוחלט של העם. מכאן שהיא חוצה את ההפרדה המקובלת בין שמאל לימין שמאפיינת את המדינה שלנו כבר המון שנים, לידיעת מכונת הרעל שמנסה להשתמש בפוליטיקת הזהויות כדי להגביר את השסע וליצור לעצמה הצדקה להכפיש קבוצה רחבה בחברה הישראלית.

מעבר לכך, לדעתי, המחאה הזו הצילה את הדמוקרטיה בישראל בעיקר כי היא חיזקה ומחזקת את שומרי הסף שהיו מוחלשים ומעניקה להם תמיכה במאבקם אל מול נסיונות ההפיכה המשטרית של הממשלה. המחאה הזו הבהירה כי ארסנל הכלים של האזרחית הדמוקרטית במדינה כולל יותר מאשר את הזכות להצביע פעם בארבע שנים, ובעיקר כי חובה עליה להשמיע את קולה. כך מצא המחנה הליברלי את הקול שלו והתחיל להשתמש בו במחאת קפלן.

אני מתייחסת למחאה הזו כאל ניסוי כלים חשוב לקראת השינוי שצריך לבוא במדינה שלנו. גם כשתיפול הממשלה, המחנה הליברלי לא יוכל לחזור אל המקום המושתק שלו, אלא לתבוע מכל ממשלה שגם העקרונות שלנו ילקחו בחשבון. מרגע שמצאנו את הקול שלנו, אנחנו כבר לא יכולים להיבהל ממסרים של שנאה, להטמיע מסרים של מכונות רעל ולהשתתק.

לעיתים אנחנו שומעות, שכדאי שנצניע סממנים "קפלניסטים" על מנת למשוך קהלים רחבים יותר למחאות אחרות כנגד הממשלה. זאת בדיוק הטמעת המסרים של מכונת הרעל. כניעה לטענה הזו היא למעשה בקשה לצמצם את המרחב וההכרה אותם המחנה הליברלי דורש. אזרחי המדינה צריכים להצטרף למחאה כי היא מייצגת את העקרונות והאינטרסים שלהם, ולא להימנע מכך עקב הטענות של ריקלין ושות' על אלו שמוחים לידם.

חשוב להבהיר שמותר ואפילו רצוי להתווכח עם ה"קפלניסטים". המדינה שלנו מורכבת ואין לאף מחנה בעלות על איזו אמת אחת מוחלטת. אבל כל זה נכון כל עוד מתווכחים לגופו של עניין ולא לגופם של הטוענים. הריפוי של ישראל חייב לכלול את השבת היכולת הלאומית להתווכח ולהשאר מאוחדים. זה חייב להיעשות כך, כמו שאנחנו, צד אחד עם חולצות מחאה (עדיפות, כמובן, לחולצות ורודות) והצד השני עם הבגדים שהוא בוחר, והכל מתוך הבנה שגם אם אנחנו חלוקים בנושאים מסוימים, אנחנו ביחד באהבה שלנו למקום הכל כך לא פשוט הזה שהוא המדינה של כולנו. זה ה"ביחד ננצח" האמיתי.
>> עורכת הדין עינת קוק לנדאו היא פעילה בארגוןהחזית הוורודה

• טור דעה
• מחאת הדמוקרטיה
• הסתה
• תעמולה
• החזית הוורודה

בין גיל 20 ל- 30 חייתי במחשבה שאני רוצה לדאוג לעצמי. לפתח את עצמי, להרוויח כסף, לעשות מה שאני אוהבת, להצליח, להגשים את עצמי. חשבתי שאפשר לחיות בתוך המעגל הקטן של חיי בלי להיאבק כל הזמן במה שבחוץ, כי יש כל כך הרבה רע בעולם. במדינה.

>>29 רגעי תרבות מ-2024 שאנחנו רוצים לזכור, פחות או יותר

תמיד היו כאן צרות: מלחמות, צבא, עוני, חלוקה לסקטורים, חזק-חלש, אשכנזי-מזרחי, פריפריה-מרכז, ערבי-ישראלי – מלא קונפליקטים שהרגשתי שגדולים עליי, שאני לא יכולה לצלול לתוכם כי כל אחד הוא עולם ומלואו ובכולם יש סבל, ושאני הרגישה מאוד, לא יכולה להכיל. אז החלטתי לנתק מגע. החלטתי ללמוד משחק, בימוי, להגשים את חלומות הילדות שלי, לגור בת״א, לעבוד בברים בעיר, ליהנות, לחוות, וכמה שפחות לגעת בכאבים של העולם שסובב אותי, כמה שיותר לגעת בעצמי.

זה עבד לי עד גיל 30. הגיעה הקורונה, איבדתי את כל מקומות העבודה שהייתי בהם, ממש רגע אחרי שהרגשתי שאני סוף סוף מתחילה להגשים את עצמי. הייתי בחרדה כלכלית, וחיפשתי תשובות. חשבתי שמי שאמור לספק אותן יהיה הממשלה. אז חזרתי להתבונן, מי נמצא שם בשלטון, מה התשובות שנותנים לי האזרחית הקטנה, כמה חוסר אמון יש לי במי שמנהל את הכסף שלי, הביטחון שלי, החינוך שלי, התרבות שלי, מי שמנהל את החיים שלי ומחליט איך המקום שאני חיה בו נראה.

לא יכולתי להתעלם יותר, החוץ חדר פנימה בצורה כל כך חזקה, שפתאום זה היה לי ברור, אם אני לא אדאג לחיות במקום שטוב לי לחיות בו, אף אחד לא ידאג לי. נפילת אסימון שיכולה אולי להישמע מבאסת וחסרת אמון, אבל האמת שמאז ועד היום היא מובילה אותי ומזכירה לי למה אני לא באמת יכולה להתנתק, למה אף אחד לא באמת יכול להתנתק, גם אם נדמה לנו וגם אם אנחנו ממש רוצים. וזה נכון, אגב, לא משנה איפה נחייה. כל מקום והצרות שלו.

אז היום, חמש שנים אחרי, עם כל מה שהמדינה שלנו עברה מאז שנת 2020 ועד עתה, זה קשה אפילו יותר. אין איך לשקר את זה, וגם לא צריך. המצב גרוע. הממשלה לא סופרת אותנו, הכסף שלנו הולך לדברים שלא משרתים את כלל הציבור (אולי לא משרתים אף ציבור, אלא בודדים), הכל ממש יקר, אני כבר מרגישה את זה בכיס וזו רק ההתחלה. אין ביטחון אישי, כי על המשטרה אי אפשר לסמוך, וכל מי שמשרת בצבא הוא בדרך כזו או אחרת ממעגל קרוב או רחוק שלי. יש רק ציבור אחד שנושא בנטל. אה, ואין נשים במוקדי קבלת ההחלטות. גרוע.

אבל היום אני יודעת שיש לי כוח. היום, אחרי חמש שנים ברחוב, חמש שנים של עשייה חברתית – אני יודעת שאני לא לבד. אני יודעת שיש עוד הרבה מאוד נשים ואנשים מעולים שיודעים כמוני שישראל יכולה להיות מקום מעולה לחיות בו, הרבה מאוד נשים ואנשים שמוכנים להיאבק על הבית שלנו בנחישות בדיוק כמוני. שמוכנים להקדיש את עצמם לעשייה חברתית, כי ברור לנו שהגשמה עצמית בחברה מתפוררת היא אינה הגשמה עצמית, וכי היום ברור לי שכשאני משתמשת במי שאני כדי להיאבק על המקום הזה, אני הכי אני שיש.

אני יודעת שאני לא לבד, ואני יודעת שלהרבה אנשים יחד יש כוח לשנות. זה קרה בבלפור, זה קרה בהפיכה המשטרית וזה יקרה גם עכשיו. איך אני מוצאת את התקווה? תקווה היא לא דבר מופשט, היא תלויה בחיבור שבין השתוקקות למציאות. צריך להתבונן בהווה ובעתיד, צריך להאמין בכוחות שלנו, ולפעול יחד. אני מאמינה באנשים שסביבי, ואני מאמינה בחברה הישראלית. הסולידריות מיום ה- 7.10 ועד עכשיו היא לא סטייה מהדרך ה״רגילה״, היא המהות של להיות ישראלי. היא אנחנו. אני מזמינה אתכן ואתכם לאירוע ״המדריך לעתיד הורוד״ – תדבקו ממני ומדוברות ודוברים נוספים בתקווה, ואני מבטיחה שהלב יהיה קצת שליו יותר וקצת רחב יותר. ואולי אפילו נוכל להמשיך לפעול יחד.
״המדריך לעתיד ורוד״, 30.12, בית רדיקל (מתחם 3426, הרצל פינת התחייה).לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• טור אישי
• החזית הוורודה
• מחאה

"כשתגדלי כבר לא יהיו מלחמות ולא תצטרכי ללכת לצבא".
התחושה שאנחנו חיים פה על חרבנו מאז ומעולם לא הייתה חזקה יותר. למרות הפאתוס הגדול של "התקווה" אני לא מרגישה שגדלתי עטופת תקווה שיהיה פה אי פעם אחרת.דור ה- Z, הדור שלי. הדור שמשרת עכשיו בצבא ובשירות לאומי, הדור שכולם מכנים "דור הטיקטוק".אמנם אמרו לנו שכשנגדל לא יהיו מלחמות, אבל אף פעם לא מאוחר להתחרט והנה אנחנו כאן, כנראה "זה מה שנגזר עלינו" (כאמירת המפכ"ל).

>> תנו לעצמכם להתייאש קצת. אנחנו מבכים עולם ומדינה שנעלמו
>> "אתה אמור להיות חזק ולהילחם, אבל מוצא את עצמך מפורק ובוכה"

הדור הזה, שהיה שנה מול מסך הזום בבית במקום בבית ספר, עוד לא הצליח באמת להתגבר על הפערים שנוצרו בתקופת הקורונה. נראה שמאז השנה ההיא הכל רק מחמיר: סבבי בחירות בלתי נגמרים שבסופם נבחרת הממשלה הקיצונית ביותר שהייתה פה, ניסיון הפיכה משטרית שהוביל למחאת קפלן, ואם זה לא מספיק – מתקפת טרור שהובילה אותנו למלחמה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ישראל פלוס חטופות וחטופים בעזה. וזה כששמתי בצד את כל "רעשי הרקע" של עליית מחירים מטורפת, נפילה של המשטרה, שרים לא ראויים, נשק בכל מקום, הרשימה עוד ארוכה והיד עדיין רושמת.

הדור שלנו מתמודד עם אתגרים וכאב חסר תקדים. ולמרות שנולדנו לתוך הכאב הזה, לתוך סבבים של מלחמות ומבצעים, היום הכל כל כך פרוץ וגם כל כך אלים – ובכל מקום. מאז המלחמה זה כמובן חזק יותר, כי הכל צולם והופיע בכל מקום.אחרי כל מה שראיתי ב-7.10, הלכתי לראות את הסרט על הנובה "We Will Dance Again", סרט שהצטייר כגרפי מאוד ולא מצונזר אבל כצפוי, לא זעזע אותי. אנחנו עטופים באלימות ותחושת פריצות מכל פינה, וזה אולי האתגר הכי משמעותי של הדור שלי.

אני מפחדת שמדור לדור, במקום להפוך להיות חכמים יותר ולרצות להילחם על האמת ועל הטוב, אנחנו הופכים לכאלה שמקבלים את המציאות ומשלימים עם זה שגרוע פה

ברשתות החברתיות אנחנו מקבלים תכנים שמותחים לנו את הרגש והופכים אותנו לאנשים ונשים עם סף ריגוש בלתי אפשרי הדוגמה הכי ברורה לזה היא היום בו נרצחו ששת החטופים הצעירים (או במילים של אמא של הירש, "ששת היפים"), ופתאום היו ברחוב כל כך הרבה צעירים בוערים ולכאורה הייתה תחושה של התעוררות כי זעזעו אותנו בטירוף, אבל שלושה ימים אחר כך מה נשאר מזה? אדישות והמתנה למכה הבאה.

כמו תמיד היא הגיעה ממש מהר, ויותר מאחת: חקירה לעבירות ביטחוניות בלשכת נתניהו ופיטורי גלנט שפוטר כי עמד על הצורך לבצע עסקת חטופים, להקים ועדת חקירה ממלכתית והיה מכשול בדרך להעברת חוק ההשתמטות, וכמובן הטיימינג – ממש לפני ההכרזה של אמריקה על הזוכה כדי שזה לא יהיה בכותרת. (דיסקליימר: טראמפ נבחר אז אולי רילוקיישן מהארץ זה כבר לא מספיק). אגב חוק ההשתמטות – זוכרים מי נדפק ממנו הכי הרבה? שוב הדור שלנו, והדורות הבאים. על פניו אנחנו יודעים שאנחנו צריכים שוויון בנטל ולכאורה אפילו התעוררנו – כבר רצים קמפיינים של חיילים ומילואימניקים צעירים שקוראים לגיוס חרדים. ועדיין "ליל גלנט 2" הרגיש הרבה פחות זועם ולא ממש מלא תקווה ואנרגיה, ועם הרבה הרבה פחות צעירים.

דור האלפא, שבא אחרינו, הדור שאומר את המילים "סקיבידי" ו"ריז" (שגם הוא כנראה יכונה "דור הטיקטוק"), מכיל כרגע 20 אלף תלמידים מפונים. כלומר, אין להם מסגרת חינוכית אמיתית, אין מסגרת חברתית ברורה, אין בית, הם מפוזרים ברחבי ארץ, שום קרקע יציבה. איך הם יתבגרו? ואז מה, נתלונן על איך שדור העתיד נראה אחרי שאנחנו מפקירים אותו ברמות הכי גבוהות שיש?אנחנו אפילו לא יכולים להבין את עומק הבור שזחלנו אליו.

אחרי השחרור מהצבא חזרתי לתנועת הצופים ללוות שכבות בוגרות ואני אגיד את האמת, אני ממש מפחדת. אני מפחדת שמדור לדור, במקום להפוך להיות חכמים יותר ולרצות להילחם על האמת ועל הטוב, אנחנו הופכים לכאלה שמקבלים את המציאות ומשלימים עם זה שגרוע פה.כולנו יודעים בעל פה מה המסלול שלנו: נגדל בתחושת חוסר ביטחון, נשב בטקסי זיכרון, נבכה בפולין, נלך לצבא, נקווה להגיע לגיל 20, נעשה מילואים, לא נצליח לשלם שכר דירה, נהיה במינוס, ולא יהיה לנו שקט. זה מייאש.

יכול להיות שאני כותבת מתוך פחד, זעם, כעס, ויכול להיות שאני מחזיקה תקווה גדולה מדי למציאות שלנו פה או נאחזת באופטימיות לא ריאלית, אבל זו בדיוק הנקודה – ככה אנחנו חיים את החיים שלנו, רגילים למלחמות, לשכול, לאי צדק בלתי נגמר שאנחנו מסתכלים עליו מהצד.כששואלים אותי איך יהיה פה טוב או מה העתיד הורוד שלי, אני לא יודעת מה להגיד. אני יודעת שהמציאות פה יכולה להיראות אחרת, שונה מזו שחיינו בה עד עכשיו, כזו שבמקום להגיד – "אני לא רוצה להביא ילד לעולם כדי לשלוח אותו לצבא", אני אגיד שאני רוצה להקים פה בית ומשפחה כי זו מדינה שמקדשת חיים. אני יודעת שאנחנו ראויים ליותר מזה. אנחנו יכולות ויכולים לתקן.

• טור דעה
• שבעה באוקטובר
• החזית הוורודה
• מחאה