עם תפריט שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר (שלא לומר מסעדה למשפחות), ומחירים שלא גורמים לצריבה באישונים, לא ציפינו מהמסעדה שעל נחל הירקון להפתיע אותנו. וגם אם יכול להיות טוב מזה, ואפילו אם היא לא מסעדת גורמה, "אל וסינו" התגלה כמקום נהדר לבוא לאכול בו // ביקורת מסעדות
יחסית לעובדה שהירקון הוא פיסת הטבע הכי דומיננטית בעיר, די מדהים שממש קשה למצוא מקום סביר לאכול סביבו. כאילו התקבלה החלטה מלמעלה שטבע, שקט וירוק בעיניים זה מדכא תאבון. וזה ממש מוזר, כי בלילה, כשלא רואים את צלקות אזורי הבניה, הירקון הוא אחד הנופים היותר נעימים שיש לתל אביב.
מהבחינה הזו, עוד לפני שאתה בכלל מתיישב, אל וסינו היא ציפור נדירה. זה לא שהיא יושבת ממש על הירקון – למעשה יש כביש בינה לבין הנחל – אבל האופן שבו המסעדה הזו בנויה, עם שולחנות העץ שמפוזרים בין השיחים כמו שולחנות פיקניק בחניון בלב יער ומשקיפים מלמעלה על קו המים, גורם לך להרגיש בסוג של טבע.
הלוקיישן המוצלח שלה, בקצה של רחוב אבן גבירול, ממש לפני גשר בן יהודה (לא, לא ידעתי את זה, אבל חנינו בספורטק, חצינו את הגשר ברגל, והיה שם שלט – אז זכותי להתעליין), הוא נקודה היסטורית בקולינריה התל אביבית. בשנת 1963 נפתח כאן קפה אוסלו, שבמשך שנים מכר את מה שרבים הכתירו כגלידה הטובה בעיר, ורבים עוד יותר ניסו לנחש מה הפך אותה לכזאת (אם תשאלו אותי, התשובה היא מלא סוכר). אחר כך הייתה שם סדרה של ברים שכונתיים, עד שלפני עשור לקחו את המקום אנשי שאטו השועל והזוריק, ופתחו שם את אל וסינו, שהוא גם בר יין עם מרתף גדול ומגוון, אבל גם מסעדה שכונתית נעימה עם תפריט (בביצועו של השף עידן אבני) שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר (שלא לומר משפחות) ולא פחות חשוב – במחירים שלא גורמים לצריבה באישונים.
התחלנו עם לחם הבית המוצלח ועם סלט בוראטה, שהיה מוצלח באופן יוצא דופן יחסית לז'אנר. כל כך קל ליפול עם בוראטה, בעיקר כי חיי המדף שלה יותר קצרים מזמן התהילה של פליט הריאלטי הממוצע, אבל כאן היא הייתה בשיאה. השמנת נשארה נוזלית, הגבינה החזיקה מעמד ולא התפרקה, עגבניות השרי היו חתוכות בדיוק לגודל ביס וכל העושר והאושר הזה נעטפו בשמן בזיליקום ובבלסמי, שלא משתלטף אבל מורגש בהחלט.
>> בשבוע שעבר הופתענו שנשארנו רעבים אחרי ארוחה כל כך טובה
הסאשימי בלאדי, נתחי דג נא על טבולה עם קרם אבוקדו, נשארה סוג של סימן שאלה. לא היה על הצלחת שום דבר לא טעים, והדג, למרות מינון מעט נמוך, היה בסדר. הטבולה הייתה נחמדה וגם האבוקדו היה לגמרי אחלה. אם הייתה איזה כוונת משורר בחיבור הזה, מעבר ל"אי אפשר להגיש כל כך מעט דג אז בוא נמלא את הצלחת", הוא לא היה מובן.
סלט העגבניות השמח (בחיי, ככה קוראים לו) היה סלט, וגם היו בו עגבניות, אבל באמת של החיים הוא היה יותר "סטנדרטי" משמח. מצד שני, באופן אישי נדמה לי שמי שמראש מזמין סלט שמתואר כאוסף של עגבניות, גבינת טולום, זיתים, בצל סגול, קרוטונים ועשבי תיבול – זה לא אדם ששמחה היא חלק משמעותי בחייו. ואם סלט כזה הוא מה שמשמח אותו, אל תתנו לי לעמוד בדרכו.
ברוסקטת השייטל כבר הייתה סיפור אחר לגמרי. קודם כל כי השייטל הקר היה מעולה ומכמות נדיבה, והאיולי חרדל מלמטה היה בדיוק מה שהוא היה צריך – נשיכה עדינה ולא משתלטת של חרדל. זה לא שלא היו תקלות קטנות במנה – הלחם הרגיש כאילו שכחו את הקטע של הקלייה – אבל זאת עדיין מנה נהדרת, גם ליד כוס יין, וגם כחלק מארוחה.
היציאה הכי מעניינת של הערב הייתה דווקא חטיף תירס. בתפריט היה כתוב "תירס במעטפת טמפורה", מה שגרם לחלקנו להזמין את המנה ולאחרים לטעון שזה נשמע כאילו אנחנו עומדים לקבל שניצל תירס קפוא של טבעול, ובכך להוכיח שאין להם מושג. וואו, זה היה לגמרי הדבר הכי כייפי שיצא לנו לאכול השנה. גרעיני התירס המבושלים נטבלו קלות בטמפורה, והתוצאה אחרי הטיגון הרגישה כמו הבן הלא חוקי אבל הממש שווה של ענן גשם וקלח תירס. זה פריך, זה אוורירי, זה מתקתק ובעיקר זה מסוג הדברים שאי אפשר להפסיק לאכול. האיולי צ'יפוטלה בצד רק הופך את זה ליותר טוב.
>> מדריך התיירים הגדול בעולם טוען שזו המסעדה מס' 1 בתל אביב. מדריך התיירים טועה
למרות שגם המנה הבאה הייתה מתירס, היא לא הצליחה להתעלות לאותם השיאים. בתפריט כתבו עליה "פולנטת תירס טרי, מחית כמהין, אספרגוס ופרמזן. אין טוב כזה". ובכן חברים, אולי אין טוב כזה, אבל בהחלט יכול להיות טוב מזה. בצעדים פשוטים, אגב, כמו להרגיע את מינוני הכמהין שפשוט השתלט על המנה וקצת הפריע ליהנות מפולנטה במרקם נהדר.
הדידי סטייל, תבשיל קארי עם סינטה וירקות, החזיר את העניניים לצד החיובי. אין פה איזה תחכום גדול, אבל הקארי היה מאוזן – לא חריף מידי, אבל עדיין כזה שנושך את הלשון – הסינטה הייתה עשויה טוב, ואפילו הירקות היו מצד אחד מבושלים, אבל עדיין לא בשלב שהם מסמורטטים לגמרי. מנה חיננית וכייפית שלגמרי יכולה לסגור את הפינה. אלא אם אתם כמונו, כלומר עם עיניים גדולות, ואתם מחליטים בשלב הזה להזמין עוד שתי מנות.
ניוקי הפטריות היה סוג של דה ז'ה וו לפולנטה. הניוקי עצמם היו נעימים, לא "בואו נתכרבל ביחד מתחת לשמיכה" נעימים, אבל נעימים. גם צלחת הפטריות שמתחת היתה מוצלחת למדי, אבל שוב היה כאן מינון מוגזם להפליא של כמהין, הפעם בצורת שמן, שלא נתן ליהנות מהמנה והיה עסוק בלצעוק "אני כאן!".
סטייק הסינטה, לעומת זאת, היה הרבה יותר מוצלח. הבשר היה טעים, מידת העשייה הייתה מדויקת, הצ'יפס בצד היה קריספי באופן מושלם. זה אולי לא הסטייק הכי טוב בעיר, אבל במחיר של 108 ₪ ל-250 גרם סינטה, זה לגמרי אחד ה-VFM הטובים שאפשר למצוא באזור.
>> יש פה כל מה שהיינו מצפים לו ממסעדה שכונתית טובה. רק עם סושי
בשלב הקינוחים חלטנו לא להיות מוגזמים, אז לקחנו רק שניים. הקראק פאי היה מהז'אנר שאנחנו מחבבים, כלומר בלי כמויות היסטריות של סוכר, אבל מבחינה מרקמית היה שם כשל קל, כי לא הייתה את השכבה הפריכה שנותנת את ההצדקה לכל האירוע. הקרם ברולה יוגורט, שהמלצר הזהיר אותנו מראש שהוא בכלל לא קרם ברולה אלא יוגורט עם שכבת סוכר מלמעלה, היה סיום מוצלח לכל הארוחה. החמצמצות של היוגורט עבדה מושלם עם שכבת הברולה, והפירות הטריים מלמטה נתנו לכל האירוע גוף ונוכחות.
אל וסינו היא אולי לא מסעדת גורמה, אבל מקום נהדר לבוא לאכול בו. אם אתם באזור אז ברור שיש אופציה שזה יהפוך להיות המקום השכונתי שלכם. אבל גם אם תבואו במיוחד, השילוב בין תפריט מגוון, מחירים נוחים והאווירה הכמעט כפרית, לגמרי יגרום לכם גם לרצות לחזור.
4 כוכבים
אל וסינו, אבן גבירול 192, שבת-חמישי 02:00-18:00, שישי 02:00-12:00
לחם הבית 22
בורטה 58
סלט עגבניות שמח 48
ברוסקטת שייטל 48
חטיף תירס 42
פולנטה 39
סשימי בלאדי 62
דידי סטייל קארי 89
סינטה 108
ניוקי פטריות 79
קראק פאי 42
ברולה יוגורט 44
