במסגרת חמשת שלבי האבל, אנחנו כבר מזמן אחרי שלב הדיכאון ועמוק בשלב הקבלה הסופי על סוף דרכה של גל גדות כ"וונדר וומן" ועל ביטולו של הסרט השלישי שתוכנן לפרנצ'ייז, אבל לא כולם משחררים: השחקנית לינדה קרטר, הלוא היא הוונדר וומן האיקונית מסדרת הטלוויזיה בשנות ה-70', תקפה בריאיון ל"יאהו אנטרטיינמנט" את ההחלטה לבטל את הסרט וקראה למעריצים להתקומם.

>> הירו זירו: גיבורי העל עם הכוחות הכי מוזרים בתולדות הז'אנר

בריאיון רמזה קרטר כי הייתה אמורה להשתתף בסרט השלישי בתפקיד משמעותי יותר מהופעת האורח שלה ב"וונדר וומן 84'", שם גילמה את אסטריה, לוחמת אמזונית אגדית שנחשבה מתה, ואמרה כי נחשפה לתוכניות הסיקוול של הבמאית פאטי ג'נקינס – שביימה גם את שני הסרטים הראשונים בסדרה – ולפי דבריה היינו אמורים לקבל סרט "ממש מעניין, נפלא, שעוסק בנושא חשוב".

"אני לא חושבת שהם מעוניינים להפיק את הסרט, אלמלא יהיה מספיק לחץ מהמעריצים", אמרה קרטר, "ואני לא מבינה את זה. כי וונדר וומן היא דמות שונה ממרבית גיבורי העל. היא לא רק גיבורת על. כל הקטע שלה זה לפעול בדרכי שלום. היא לא אגרסיבית לשם האגרסיביות. אני לא יודעת למה הם החליטו לוותר על זה. זה פרנצ'ייז אדיר". עוד סיפרה קרטר כי מאז צילומי הסרט השני בסדרה, היא וגל גדות ופאטי ג'נקינס שומרות על קשר באמצעות קבוצת ווטסאפ של שלושתן.

כזכור, באוגוסט הכריז ג'יימס גאן ("שומרי הגלקסיה"), הבוס החדש של היקום הקולנועי ב-DC קומיקס, על הקפאתו של הסרט השלישי בסדרה, אך בעוד השחקנים שמאחורי דמויותיהם של סופרמן ובאטמן – הנרי קאביל ובן אפלק – שוחררו מתפקידם לטובת הריבוט של היקום כולו, לגבי כוונותיו להמשך דרכה של גל גדות כוונדר וומן היו דיווחים סותרים. בחודש שעבר אמרה הבמאית פאטי ג'נקינס בפודקאסט "Talking Pictures" שהחלק שלה בפרנצ'ייז "הסתיים לנצח".

• המסך
• גל גדות
• וונדר וומן
• הוליווד
• קולנוע
• גיבורי על

זהו חבר'ה, מצאנו את הבעיה האמיתית. זה לקח בערך 74 שנים, אבל אתמול סוף סוף גילינו מה חסר לישראל כדי לחיות פה בשלום. לא שלום, לא סיום הכיבוש, לא ליגליזציה של הרואין (תחשבו על זה לרגע, למי יהיה כוח להילחם?) – הבעיה האמיתית של ישראל היא שגל גדות לא פרסמה סטורי גאווה על זקפתה הלאומית של כיפת ברזל בצירוף ההשאטאג StandWithUs. וונדר-וומן, הצילי אותנו, עוד לא אבדה תקוותינו.

כך לפחות אפשר לחשוב על פי הציוץ הנוזף שהעלה אתמול כתב הבידור והרכילות של מאקו גיל משעלי, שהפציר בישראלית המפורסמת בעולם להפוך לדוברת בלתי רשמית של מדינת ישראל. "כי מה זה 300 טילים לעבר המדינה שלנו? #עצוב", הוא כתב. האשטאג עצוב, דמעות של מלאכים, איך אין לך בושה גברת גדות?

משעלי כמובן לא היחיד שבא בדרישות לגל גדות. הצל – מי אם לא הוא – הצליח לחדד את המסר אף יותר בסטורי שפרסם עם הכיתוב: "משפחת חדיד יצאו במלחמת הסברה שיקרית למען עזה ומפיצים פייק ניוז לעשרות מיליוני עוקבים. ואצל הישראלית המפורסמת בעולם דממה מוחלטת (ברגיל). בגלל ההתנהגות זאת אנחנו מפסידים והפכנו הרעים בסיפור…". נו כן, כי זה תמיד טובים מול רעים, ותמיד כל העולם נגדנו, והצד השני משחק מלוכלך והמגרש עקום בכלל.

https://www.instagram.com/p/CgaIBNHrdfF/

זה כבר כמעט חסר טעם לחזור שוב ושוב על האמירה שגל גדות היא אדם פרטי שלא חייב כלום לי, לכם, לגיל משעלי, לצל ולכל מדינת ישראל. היא שחקנית, אשת מקצוע, שבמקרה יש לה מלא עוקבים. זה לא אומר שהיא חייבת להשתמש במעמד אליו הגיע לטובתכם (אם בכלל להפיץ תעמולה ישראלית אשכרה לטובתכם, גם על זה ניתן להתווכח). זה שהיא לא בלה חדיד עומד לטובתה, לא לרעתה. הרי אתם שונאים את בלה חדיד, לא?

חוץ מזה, מה אם בשקט בשקט, מבלי שתדעו, היא בעצם – רחמנא ליצלן – שמאלנית? לא שאני יודע את דעותיה הפוליטיות של גל גדות, אם בכלל יש לה, אבל הנחת המוצא הזו שהיא תומכת אוטומטית במעשי הממשלה שלה עקומה, וגם אם היא לא תומכת, זה לא הופך אותה לפחות ישראלית, ציונית או דוגמנית. כן, אין קשר בין מחט לתחת. תתמודדו.

אז אחרי שעברנו את החלק המחייב, בואו ננסה להבין את האובססיה הישראלית הזו למנות את כוכבי ישראל לשגרירים. הבעיה היא, כמובן, הסברה. כלומר, לא ההסברה הישראלית אלא המילה הזו, הסברה, שהשתרשה על פי התפיסה הישראלית בתור הבעיה שלנו. "אין לנו הסברה טובה", גורסת הטענה הנדושה, למרות שקשה לחשוב על איזה איש יח"צ גאון צריך להביא כדי להסביר את זוועות הכיבוש והטילים והמלחמות.

וזה לא אומר שהממשלה לא צריכה לעשות עבודה יותר טובה בלהסביר את מורכבות המצב פה ולהילחם בפייק ניוז שמתנגדי ישראל באמת מפיצים מפעם לפעם. זו פשוט לא העבודה של מיטב שחקני ארצנו, כמו גם של דוגמניות, אנשי עסקים, מוכרים של מוצרי ים המלח וכל ישראלי שאירע מזלו לגור במקום אחר בזמן שמפצצים פה, ולכן צריך להוכיח את ישראליותו.

ציד המכשפות העצל הזה בא מאותה המשפחה של המקארתיזם. סניף רכילאי ללאומנות המקומית שמחלקת את כולם לאנחנו או הם. גל גדות לא משתפת תמונות של ילדים מבוהלים בשדרות? אז היא חלק מהם. נו, הם, שונאי ישראל. היא לא תורמת למאבק ולכן מזיקה לו. בינאריות מוחלטת, אפס, אחד. אין אמצע. אין אפשרות לברוח מלבחור – או לעיתים, משיבחרו לך. במדינת ישראל של משעלי (מהצד הקליל) והצל (מהצד הפחות קליל אבל עדיין רכילאי, כי בואו) – אין אופציה לא להיות איתם בדעתם מבלי להיות סוג של בוגד. ואם הגענו ליום בו כתבי בידור מסמנים בוגדים, וואלק, זה דבר שקצת קשה להסביר לעולם, לא משנה כמה הסברה יש לך.

• המסך
• גל גדות
• לאומנות
• וונדר וומן
• מלחמה

"כשאתה צריך לירות תירה, אל תדבר". משפט הקאמבק האהוב ואולי הגדול בכל הזמנים הוא גם דיאגנוזה מדויקת של הבעייתיות של רוב רובם של משפטי הקאמבק הקולנועיים האחרים, בעיקר אלה שנאמרים באמצע האקשן. אילי וולך אומר אותו לאיש מת, רק אחרי שירה לעברו ארבעה כדורים ועוד אחד לווידוא הריגה. טעותו של אותו איש ב"הטוב, הרע והמכוער" הייתה שחגג על העובדה שהפתיע את וולך באמבטיה, ופצח בנאום על כך שחיפש אותו שמונה חודשים.

ב-55 שנים שחלפו מאז שנהגה המשפט האלמותי הזה, אינספור סרטי אקשן ניסו לצייד את גיבוריהם במשפטי מחץ שישתוו אליו, בלי שהפנימו את המסר שלו – לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עת לירות ועת לדבר. במהלך ארבע שעותיו "ליגת הצדק: גרסת סניידר" מדגים שוב ושוב איך לא עושים את זה. משפטי מחץ עובדים בקומדיות, ולפעמים גם בסרטי אקשן עם רובד הומוריסטי. אבל סניידר לוקח את גיבורי-העל שלו ברצינות יתרה, מעצב אותם מפח ושופך עליהם דליים של צבע שחור, ולכן משפטי המחץ שהם יורקים נשמעים חלולים ולא שייכים.

"I don't believe it" אומר נבל גנרי אחרי שחזה במבצע הצלה מרהיב של וונדר וומן. "Believe it!" היא מפטירה לעברו, ומפוצצת אותו. זאת יריית הפתיחה לעוד שלל קאמבקים צורמים שכאלה, אבל זה לא המשפט המיותר הראשון שנאמר בסרט. כמה דקות לפני כן אשת הפלא לוכדת נבל אחר בלאסו הזוהר שלה ושואלת אותו מיהו. הוא לא ממהר לענות והיא אומרת "הלאסו של הסטיה מאלץ אותך לומר את האמת". למי מיועד המשפט הזה? לנבל הלכוד? לצופים שמעולם לא שמעו על וונדר וומן והלאסו שלה? תגידו שאני נטפלת לקטנות, אבל הסרט הזה על שישה גיבורי-על שמתאחדים להציל את העולם משלוש קופסאות הוא בעיניי בלון שנופח לארבע שעות של כלום, והפרטים הקטנים מהדהדים כמו חצץ בחבית ריקה שמתגלגלת במורד גבעה.

עלילות הגרסה בת השעתיים של ג'וס ווידון שיצאה למסכים ב-2017 וגרסת הבמאי הכפולה באורכה שהגיעה למסכים הקטנים לפני שבועיים כבר סופרו בכל מקום,וגם כאן בביקורת האוהדת של שי רינגל. כן, הסרט הנוכחי קוהרנטי יותר, ויש בו כמה כוריאוגרפיות אקשן מוצלחות, אבל זה לא הופך אותו לסרט טוב. מה שאנחנו מקבלים זה עוד שעתיים שבמהלכן אנחנו לא לומדים שום דבר מעניין על ששת הגיבורים, וגם לא נוצרת ביניהם כל דינמיקה שתהפוך אותם למשהו שמעבר לליגה. המחסור הזה מודגש ומורגש במיוחד כשסייבורג המתבודד אומר (ברגע אקוטי) שהוא כבר לא לבד. בדבריו מובלע המסר שחמשת גיבורי-העל האחרים הם עכשיו חברים שלו או משפחה חלופית. אבל בניגוד לסרטי "הנוקמים" של מארוול, זה לא באמת מרגיש שהם יכולים לשבת לנגב חומוס יחד.

כמה מהקולגות שלי כתבו על הסרט שהוא כמו אופרה, במובן של אפי ופומפוזי, ובכך ניסו לרומם אותו. בתור חובבת אופרה (ומיתולוגיות) אני רואה את זה אחרת – כן, גם אופרות מתאפיינות בעלילות מטופשות, אבל המוזיקה בדרך כלל הרבה יותר טובה. כשהאבירים והאלים (והאלות) אצל ואגנר שרים, אנחנו מקשיבים למוזיקה העילאית ולא למסרים המביכים (ולפעמים איומים) שיוצאים להם מהפה. את סניידר, ודאי כבר הבנתם, אני לא חובבת, והסגנון הבומבסטי שלו מותיר אותי אדישה גם משום שהוא מולבש על בסיס דרמטי רעוע. את הדברים הנוספים שצרמו לי במהלך הצפייה בליגה של סניידר ארגנתי לפי הדמויות:

סופרמן– מבחינתי הייתרון הבולט האחד של גרסת סניידר הוא חזותו של סופרמן. בנוסח הקודם הוא נראה מוזר, כאילו פניו צופו בדונג. זה נבע מכך שכשהנרי קאוויל נקרא על ידי ווידון לצילומים חוזרים הוא כבר גידל שפם בשביל "משימה בלתי אפשרית 6" ולכן אנשי האפקטים של "ליגת הצדק" נאלצו "לגלח" אותו באמצעים דיגיטליים. כאן הוא נראה מצוין, אבל דווקא האירוע ההיסטורי של לידתו מחדש – אחרי מותו ב"באטמן נגד סופרמן" – מעורר תהייה כמו בסרט הקודם. כשאקוומן מכניס את גופתו של סופרמן למים היא לבושה בחליפה עם עניבה, אבל אחרי שהמים המחושמלים משיבים אותו לחיים, הוא מזנק מתוכם חשוף חזה, ולגופו רק מכנסיים ארוכים, קצת קרועים בקצוות. איך זה שהמכנסיים שרדו את האירוע בעוד הז'קט והחולצה התפוגגו? ואם יש לזה הסבר משכנע, מדוע הוא אינו מסופק לצופים, בעוד דווקא לגבי פעולת הלאסו קיבלנו תזכורת מיותרת?

וונדר וומן– בביקורת שלי על "וונדר וומן 1984" כתבתי ש"גל גדות, ממשיכה להיות גיבורה נהדרת לילדות ולילדים מכל הגילים". "ליגת הצדק: גרסת סניידר" הופך את הרעיון של וונדר וומן כדמות מעוררת השראה עבור ילדות לסצנה בסרט. אחרי שהיא מצילה קבוצה של תלמידי בית ספר, ילדה משתאה שואלת "אני יכולה להיות כמוך יום אחד?". "את יכולה להיות כל מה שתרצי להיות", עונה לה האמזונה, כמילות שיר מהסרט "הדרדסים". הבעיה היא שהילדה אולי יכולה להיות נשיאת ארה"ב, אבל היא לא יכולה להיות גיבורת-על בת אלמוות. המסר המעצים (לכאורה) הופך למזיק, גם משום שוונדר וומן בנוסח "ליגת הצדק" היא לא יותר מגיבורת אקשן מקרטון שרצה מהר וקופצת גבוה. היא אינה נדרשת לבחירות מוסריות כמו בסרטים שנקראים על שמה, והתזמון של המשאלה של הילדה להיות כמותה, מיד אחרי שראתה אותה מפוצצת את האיש הרע, משאירה טעם רע.

סייבורג– לשאר הגיבורים (פרט לפלאש) יש סרטים משלהם, שמגוללים את סיפורי המקור שלהם. לסייבורג עדיין אין סרט, ו"ליגת הצדק" מקדיש זמן לסיפור הרקע של ויקטור סטון (ריי פישר) המנוכר לאביו, מה שהופך אותו לכאורה לדמות הכי מושקעת בסרט. פלשבקים מראים שחטאו העיקרי של האב (ג'ו מורטון) היה שהוא לא בא למשחקי הפוטבול שלו בתיכון. וגם שאמא שלו נהרגה בתאונה שבה הוא נפצע והוא מאשים את אביו במותה, למרות שאין שום הגיון בהאשמה הזאת. יש פוטנציאל דרמתי בעיצוב של גיבורי-על כילדים בודדים בעולם – "ג'וקר", למשל, לקח את זה למקומות מרתקים. אבל זיכרונות הילדות של ויקטור הם לא יותר מקלישאה חסרת השראה. יש להניח שלהיות סייבורג בעולם של בני אנוש זה לא כיף, אבל הסרט לא באמת בוחן את הקושי הזה.

דרקסייד– אני יודעת שמקורו של נבל-העל הזה הוא בחוברות הקומיקס, ועדיין קשה להתייחס ברצינות ליצור ששמו הוא "צד אפל" (מאייתים את זה אחרת, אבל ככה זה נשמע). מאז סרטי באטמן של טים ברטון מדברים על הצד האפל של גיבור-העל. אבל כשהמטאפורה צצה בדמות חייזר דיגיטלי שרוצה, חכו לזה– להשמיד את העולם, זה נעשה כל כך לא מעניין. לשליח שלו סטפנוולף יש מניע כמעט אנושי – הוא רוצה לשוב ולזכות בחסדו של הבוס. אבל בהיותו מעוצב כרובוט רצחני הוא נותר אפקט, ואפילו העובדה שהוא מדבר בקולו של קירן היינדס אינה הופכת אותו לישות שמצדיקה את זמן המסך הרב שהיא מקבלת.

באטמן– פעם רביעית ועדיין לא השתכנעתי שבן אפלק הוא באטמן.

אקוומן– זה כבר ממש ניטפוק, אבל למה הוא זורק למים בקבוק ריק אחרי ששתה את כל הוויסקי? בעידן שלנו בן האוקיאנוס לא אמור להיות בעל מודעות אקולוגית בסיסית?

הפלאש– גיבור העל היהודי הראשון שנראה על מסך הקולנוע חמוד למדי. אין לי תלונות.

• ביקורת סרטים
• קולנוע
• המסך
• גיבורי על
• סופרמן
• וונדר וומן
• קומיקס

הדבר הכי מפתיע ב"וונדר וומן 1984" – או כמו שהוא ידוע בארץ "הסרט החדש של גל גדות" – הוא השאפתנות שלו. זה סרט רחב יריעה שבין הבדיחות הקלילות וסצנות האקשן הכבדות יש לו משהו מעניין להגיד, והוא אומר אותו בעוצמה.

במסעו בין היבשות האמיתיות והדמיוניות, חלק מהפתרונות העלילתיים שהסרט מציע קלים מדי, וחלק רק נראים ככה במבט ראשון. כבר מהטריילר אפשר היה לדעת שסטיב, אהובה של דיאנה שנהרג בסרט הקודם, חוזר לחיים בסרט השני. כשזה קורה, מתעוררת תהייה לגבי התבונה התסריטאית שבהחלטה – כי אם מוות אינו סופי, אז מה כן? – אבל בהמשך מתברר שזה דווקא מציע קונפליקט מהותי שנמצא בליבו של הסרט.

אחרי שניצחה את מלחמת העולם הראשונה, דיאנה התמקמה בשנת 1984 במכון סמית'סוניאן בוושינגטון, שם היא עובדת כאנתרופולוגית. הנאיביות הטהורה שלה מהסרט הראשון התפוגגה, אך היא עדיין נחמדה לכולם, ועכשיו היא מושא קנאתה של ברברה מינרווה חסרת הבטחון (קריסטן וויג) שעובדת לצידה. כשלמוזאון מגיע חפץ עתיק אך לא מרשים למראה, מתברר די מהר שזו אבן המגשימה משאלות. אבל יש קאץ', והוא המהות של הדרמה האנושית והפילוסופית של הסרט.

כל גיבור-על זקוק לנבל, ורובם הגדול רוצים משום מה להשמיד את העולם. "וונדר וומן", שבחר לתפקיד לא פחות מאשר את אל המלחמה ארס, לקה בתחום הזה (השבוע חשפה פטי ג'נקינס שאולפני וורנר כפו עליה את סצנת הקרב הקלישאתית בשיאו הלא מאוד מוצלח של הסרט). אחת הבחירות הנבונות של הסרט הנוכחי היא לבנות את הנבל מול עינינו, באופן שמבהיר איך מאיש עסקים שאפתני אך לא מנוול, שבסך הכל רוצה לקצר את הדרך להגשמת החלום הקפיטליסטי, הוא הופך בהדרגה לאיום קיצוני על שלום העולם. פדרו פסקל ("נרקוס"), מגובה בתספורת אייטיז תפוחה, מעצב את מקסוול לורד, שהוא גם אב אוהב לבן קטן, כדמות אנושית ולפרקים אפילו נוגעת ללב.

בשביל התבלין המיתולוגי, הסרט מתחיל בתחרות סטייל נינג'ה אמריקאי באי האמזונות ת'מיסירה, שבמהלכה הילדה דיאנה (לילי אספל) מתחרה עם אתלטיות בוגרות. השיעור שהיא לומדת שם לא באמת מאיר את המשך הסיפור, אבל הסיקוונס מחזיר למסך את רובין רייט ואת קוני נילסן המרהיבות, ומספק אקשן מלהיב שאמור להשאיר אותנו מסופקים עד הפעם הבאה.

אחר כך בוושינגטון הסרט הופך למעין קומדיה רומנטית, כשסטיב (כריס פיין, עדיין חינני) חוזר לחייה של דיאנה, ומככב בסצנה של מדידת בגדים המזוהה לרוב עם נשים. במקביל הסרט מקדיש לא מעט זמן מסך למהפך שעוברת דמותה של ברברה, וקצת מתפזר. לאורך הדרך הצופים מתבקשים לבלוע כמה הגמשות (שלא לומר ריסוק) של ההיגיון העלילתי.

כדי להגיע למצרים, למשל, סטיב ודיאנה גונבים מטוס בקלילות יתרה, ומתברר שטייס מטוסי הקרב ממלחמת העולם הראשונה מסוגל להטיס גם מטוס סילון ללא כל קושי. זה אמנם מוביל לסיקוונס אקשן מעולה בכביש מדברי (בהחלט מוצלח יותר מסיקוונס דומה ב"טנט"), אבל במשך זמן מה הסרט נחווה כמו אוסף של סצנות בטעמים שונים שלא לגמרי מתגבשים, תחושה שמתעצמת בדקות הארוכות שהגיבורה נעדרת מהמסך.

אבל, וזה הכי חשוב, הכל מתגבש לסצנת שיא אדירת היקף ורעשנית אך גם אינטימית ושקטה, שבה האמירה המרכזית לגבי המחיר של הגשמת תשוקות מנוסחת בצורה מרגשת. משולבת בה גם אמירה על אמת, שעם היותה מכוונת לנשיא השקר טראמפ (הרשת מלאה תמונות המשוות בין טראמפ לבין פסקל בתפקיד מקסוול לורד), היא בעלת תוקף אנושי רחב. כזכור, גיבור הספר "1984" של ג'ורג' אורוול עובד ב"מיניסטריון האמת", שם הוא משכתב את ההיסטוריה עבור המפלגה השלטת. הבחירה למקם את וונדר וומן באותה שנה בדיוק, מעלה הדים לחזון האח הגדול הרואה-כל, שסצנת השיא מרפררת אליו.

לסיום אני רוצה להקדיש כמה מילים ללאסו האמת של וונדר וומן. החבל הזוהר הוא עדיין חלק מהחן הנשי של אשת הפלא, כפי שהתכוון יוצרה וויליאם מולטון מרסטון, אך ג'נקינס ושותפיה לתסריט מצאו דרכים נהדרות להשתמש בו גם ככלי נשק ייחודי (יותר מציל מקטלני) בכוריאוגרפיה הסוחפת של סצנות האקשן, וגם כרעיון. האוחזת בחבל, גל גדות, ממשיכה להיות גיבורה נהדרת לילדות ולילדים מכל הגילים, ונראה שגם כשרון המשחק שלה העמיק. וג'נקינס, שלאחרונה הוכרז שהיא תביים סרט בסדרת "מלחמת הכוכבים", ללא ספק מרגישה נוח בתא הטייס. עכשיו אפשר רק לקוות שיחדיו הן ינצחו את 2020.

"וונדר וומן 1984" עולה היום לשירות הסטרימינג HBO MAX באמריקה, במקביל להקרנתו בבתי הקולנוע. לישראל הסגורה הוא מיועד להגיע, אם ירצו השמות, במרץ 2021. משזכיתי לצפות בו על מסך קולנוע, אני יכולה להעיד שלשם הוא אכן מיועד.

★★★★ 4 כוכבים
Wonder Woman 1984 בימוי: פטי ג'נקינס. עם גל גדות, כריס פיין, קריסטן וויג, פדרו פסקל. ארה"ב 2020, 151 דק'

• ביקורת סרטים
• וונדר וומן
• גיבורי על
• גל גדות
• הוליווד
• HBO

• Facebook
• Twitter
• Email

גל,

אני חושבת שמעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי שמעולם לא פגשתי. בכל פעם שאת מסתכלת עליי מבעד לסטורי באינסטגרם אני מסמיקה ועולה לי חיוך לא רצוני. כשאת מחייכת במבוכה בראיונות גם אני נבוכה יחד איתך. הקול הקצת צרוד שלך עושה לי צמרמורת. כל מה שאת אומרת הוא לא פחות מקסום. אני יכולה להקשיב לך מדברת כל היום. זה התחיל בצפייה ראשונה ב"וונדר וומן" אבל נמשך מאז בכל הכוח. זו לא הערצה, כמו כל הילדים האלה שבאים להצטלם איתך ומתחילים לבכות. גל, אני חושבת שאני מאוהבת בך.

>> לפרויקט המלא

עוד אנשים שעשו לנו את השנה:
שמוליק מעוז וליאור אשכנזי
תום יער
טלוויזיה מהעתיד

[tmwdfpad]ואני לא אבקש ממךלעזוב את הכלבשבילי ולעבור לגור איתי בפלורנטין. את אשת קריירה עצמאית וחזקה וזה יהיה פשוט לא הוגן לדרוש ממך דבר כזה. את גם לא תעשי בחיים סרט עם איבגי, כי זה ידוע שאת לא עובדת עם גברים שדבק בהם רבב שלהטרדה מינית. וגם אני אישה חזקה שאוהבת את העבודה שלה, ויהיה לי קשה לעבור לאל.איי. אבל אני מאמינה שנלמד לתחזק לונג דיסטנס ריליישנשיפ. אנחנו גם ככה עסוקות מאוד רוב השבוע והגעגוע רק יעזור ליחסים שלנו.

אז אם את מחפשת קשר נוסף אך מחייב, שלחי לי הודעה בפייס. מאייתים את השם שלי ככה: Nof Nathansohn.

שלך,
נוף

• גל גדות
• וונדר וומן
• אנשי השנה 2017
• עירוני