>> יוסי ירום (כדאי שתעקבו) הוא שחקן ובמאי וידאו, תל אביבי מלידה (ידענו שיש גם כאלה), מככב בהצגת הקאלט "גידול ושמו בועז" שרצה בצוותא מאז 2021. בקרוב מאוד (חמישי 30.1 /שישי 29.1) תעלה בתיאטרון תמונע ההצגה "פריקואל וסיקואל יורשים כת" מבית "אנסמבל קבוצת עבודה" בניהולו האמנותי של יגאל זקס, מאת בן סגרסקי ויובל שטיינברג, שבה הוא מככב אפילו יותר. במרכז העלילה כת מסתורית בדרום הארץ שחבריה סוגדים באדיקות למאווררים. כשמנהיגת הכת בת האלמוות מתה ערב אחד בפתאומיות, שני הבנים שלה, פריקואל וסיקואל, מנסים למנוע מהקהילה המיותמת להתפרק. כשהם מגלים צוות דוקו שהסתנן אל הכת כדי לצלם עליה סרט תיעודי, כל מה שהם יודעים על עצמם ועל העולם משתנה.הכרטיסים שלכם כאן.

>> קפה חתרני רדיקלי וגינה קהילתית קסומה // העיר של ענת סרגוסטי
>> מועדון שמייצג את תל אביב ומחילת ארנב מופרעת // העיר של דן קרמר
>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים // העיר של נטע בכרך

1. גינת דובנוב

בין הקריה לקאמרי לכיכר רבין, יש מקום קסום ומופלא, בו תמצא שקט ושלווה, או מרדף אחרי הבת שלך שהרימה נייר טואלט מהרצפה ומנסה לדחוף אותו לפה של חבר. גינת דובנוב היא ריאה ירוקה ופסטורלית, שתמיד תמצא בה עוד כוך קטן שעוד לא ביקרת בו. מאז שיש לי ילדים זה הספוט הכי לוהט לפליי-דייט, פיקניק וצפייה בעגור הלילה בעל הרגל העקומה ששומר על הבריכה האקולוגית.

2. קפה ספסל

ממש בכניסה לגינת דובנוב (מרחוב דובנוב) היה בעבר קיוסק ותיק ולאחר מכן, בוטקה קטן שעמד נטוש עד 2024, שם הקימו את קפה ספסל המעולה. מבעליו של הקפה בבית אריאלה. יש שם כריכים מעולים, קפה מצויין, בורקס בסופש ומאפים ועוגיות ״שת׳לא מאמין״ פרי ידיו של הקונדיטור חן קופרמן. מומלץ.
דובנוב 24 תל אביב

3. חוף מציצים

אני תל אביבי מלידה, אבל לא משתגע על הים. יש לי איזה אנטי לכל הלשחרר לכל המינהלות שמקורן בחול הבלתי ניתן לריסון. שלא לדבר על הים וזה שהוא לא צפוי כמו בריכה… ובכל זאת, לא היה יום בתור ילד שלא היה נגמר עם אמא וסבא ושאר מיני זקיינע׳ס, שמשחקים שש-בש ושותים מהתרמוס מול שקיעה מפוארת, שבחרו את מציצים לחוף הפרטי שלהם, ללון בין גליו הרכים למשמע קול הכרוז של המציל העייף (תראו מה המקום הזה עושה לי! צ׳יזס). על אף שזהו גלגול מאוד מתקדם של החוף בו גדלתי, עדיין יש שם את ה"תל אביב של פעם" שכל כך כיף להתרפק עליה כשמגיעים. אבל בריכה. דפניטלי בריכה.

4. יוקה ומפלצות

במרץ 2022, משום מקום ובלי כל התראה מוקדמת, נפטר חברי הקרוב גיא פרס. גיא היה איש מטורף, חריף, עוף מוזר וכשרוני ובעיקר צייר מחונן. היינו מעבירים שעות של צפייה בתכנים, מדברים קומיקס וסרטים ולפעמים הייתי יושב ובוהה בו מצייר. הוא בדיוק ריכז את כל מאמציו לפתוח את חנות האומנות והקומיקס הכי מיוחדת בארץ, כזאת שתפנה לחובבים ולמקצוענים. הוא כבר השיג ספקים, מעצבים ואפילו את הנכס, אבל החלום נקטע יחד עם גיא. כחלק משימור מורשתו של האיש המיוחד הזה, משפחתו המדהימה הקימה את החנות בניהולה של אחותו, יעל פרס המגה-מהממת, והפכה אותה למוקד עליה לרגל לכל חובב אומנות, גיק מורעל או סתם עוברי אורח שלא יכולים להתעלם מהמקום הפשוט ״אני-בחו״ל-אני-חייב-לצאת-מפה-עם-משהו״ הזה שממוקם בשכונת לבונטין. הם גם מארחים ירידי אמנים ויש להם הוצאת ספרים משלהם המתמחה בנובלות גרפיות וקומיקס של אמנים ישראלים. לא היית מאמין גיאקי.
מקווה ישראל 23 תל אביב

5. אנדרטת רבין

מקום אהוב בעיר? לא יודע. אני לא הולך לשם בכוונה ובוהה באבנים השחורות והקירות משומרי הגרפיטי ומדבר איתו. עם רבין יעני. אני פשוט עובר שם מדי פעם, לפעמים לבד, לפעמים עם אשתי והילדה, וחושב על זה שהייתי שם. הייתי חלק מהאירוע הדפוק הזה שהתחיל להניע גלגלים כל כך קיצוניים של פחד ושנאה ונתן איזו לגיטימציה לאלימות שחיכתה להתפוצץ ורק חיכתה למשוגע הנכון. זה מדכא ומפחיד, אני יודע, אבל יש משהו במחשבה שהייתי שם, בערב שאחרי, ילד נאיבי עם שלט נאיבי – "לא לאלימות" – שגורם לי לחשוב שאם ראיתי את זה מתחיל, אני בוודאי אראה את זה מסתיים. זקיק תקווה.

מקום לא אהוב בעיר:

גן העיר. למה אני עובר ליד אנדרטת רבין אתם ודאי שואלים?כי אחרי שהגן נגמר ביום קיץ לוהט או בסופת גשמים, אני לוקח את הילדה למקום החצי-מקורה הזה, הספק קניון דה-לה-שמטע ספק בית אבות,האפלולי ורווי השיש החום הבלתי ניתן לעיכול הזה, שיש בו כל מה שפעוטה צריכה כדי להעביר שלוש וחצי שעות על גב מכונה מקרטעת ברטט, בעיצוב כושל של תיבת נוח. כמו רבין הסמוך, כך גם גן העיר הוא אנדרטה. רק לאייטיז. לא בקטע רטרו-שיק. ייחודיות ששמורה למקומות כמו הטיילת באילת, הכרמלית וכל טבריה. בארצות אחרות, בניין העירייה הוא מקום שמרכז אליו תיירות ומוקדי עניין. הכל שם, רק צריך מתיחת פנים שתחמיא לעידן שאנו חיים בו. אני עדיין אגיע לשם כי אין על גן העיר. רק תרעננו. תודה. סליחה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
״יקומות״ – של רועי כפרי וגון בן-ארי. כאן 11. כמי שהתחנך על ברכי "ניצה ולחם" וחיכה בשקיקה לכל פרסומת של "מילקי", רועי כפרי בעיני הוא מהאנשים שמשנים את התרבות ויוצרים שפה חדשה שמרחיבה את גבולות היכולת לספר סיפור בצורה הכי מקורית ומצחיקה שיש. זו סדרה משוגעת בלי מנגנון שעושה הגיון, אבל כמו ששייקספיר אמר "יש הגיון בשיגעון", והתוצאה ממלאת בהשראה, מצחיקה ומרגשת באמת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הספר״ביום שבו הכל השתנה״– לא במקרה מבית הוצאת הספרים של יוקה ומפלצות המוזכר לעיל. אנתולוגיית הקומיקס הראשונה שיצאה אחרי שבעה באוקטובר, ומאגדת בתוכה סיפורים אמיתיים, מהאנשים שהיו שם. הכל מאוייר על ד האמנים המובילים והמוכשרים בארץ. מצמרר, מקומם וממלא את הלב בהשראה, שיש ביננו אנשים ששמו אחרים לפניהם ועשו הכל כדי להציל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שיש לו קשר עם הלומי קרב ושבי. מתים מהלכים בינינו, נושאים כאב שאי אפשר לדמיין, מלחמה שנשארת איתם כל יום (גם כשהמלחמה נגמרת) וגל של התאבדויות נוראיות, שאולי היה ניתן לתת להם מענה בזמן. מישהו צריך לעזור להם ולא לתת להם להרגיש שהמדינה מתנערת מהם והזיכרונות שאיתם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
ענבר דנון. פאקינג אשתי! היא אחרי לידה! שנייה! הבנאדם האהוב עלי בעולם הביא עוד משהו שהכי אהוב עלי בעולם. ממי! אני אוהב אותך! אנחנו בטיים-אאוט!!!

מה יהיה?
AI.

• העיר שלי
• תיאטרון תמונע
• ספסלים
• חוף מציצים
• יוקה ומפלצות
• רצח רבין
• גן העיר

שני הרפז (שימו פולאו) היא מוזיקאית, יוצרת ופסנתרנית שמאגדת מנעד השפעות שנע בין רוק, בלוז, ושירי ארץ ישראל ועד למוזיקה ברזילאית – תמהיל ששאבה בין היתר גם מאביה, חבר צמד "הפרברים" אורי הרפז. את אלבום הסולו הראשון שלה היא הוציאה עוד ב-2013, אבל כיום היא סולנית וגיטריסטית הטריו-רוק הטרי "שנדליר", יחד עם הבסיסט אורי צוק והמתופפת (ו"המכשפה השלישית") יעל כהן. הסינגל הראשון שלהם – גרסת רוק מחורעת היטב ל"בלדה לנאיבית" של יעל לוי – יצא ממש לפני כחודש, וב-17.1 תוכלו לתפוס אותם בהופעה מלאה ב – איך לא – הלבונטין 7. כאןתופסות כרטיסים.

>>חנויות קטנות ומופלאות ושפע חסר תכלית // העיר של ורד נסים
>>מיץ התפוזים הכי טוב וחנויות ספרים כמו בחו"ל // העיר של שקד בשן
>>קצת ירוק לנשמה ומקומות שהיו חסרים בעיר // העיר של נטעלי בראון

1. חוף מציצים

סבא וסבתא שלי, משני צדדים שונים, היו תל אביבים מלידה. הילדות שלי לוותה בסיפורים על הים, הירקון, רחובות העיר ואנשיה. חוף מציצים היה החוף של סבא שלי, ברקה הרפז ז"ל. הוא היה פותח כל יום בהליכה עד יפו ובחזרה, עם הרדיו באוזניות. תמיד סיפר לי בהתלהבות רבה על היופי של הנשים והאנשים שהיה רואה בדרך. אבא של חברה טובה שלי מהיסודי היה מציל במציצים, ותמיד הרגשתי שם בבית. זה חוף קטן, עם מסורת כל כך גדולה. חוף מלא סיפורים, כמו בן אדם.

2. שוק הפשפשים

יש לי חיבה ומשיכה לפריטים מהעבר. אני מרגישה שיש להם היסטוריה ואופי, ולרוב גם איכות שקשה למצוא בתעשיית ה"להשתמש ולזרוק" של ימינו. אני אוהבת להסתובב ולחפש בגדים מיוחדים שאין לאף אחד אחר. חד פעמיים במובן שונה לגמרי. יש לי גם מזל כזה שכשאני מדמיינת ומחפשת בגד מסוים, אני מוצאת אותו, כמו איזו שמלה סגולה שפעם חלמתי עליה ומצאתי אותה למחרת באחת החנויות. באופן כללי, זה אחד המקומות היפים בעיר בעיניי. אני אוהבת את המבנים והסימטאות. גרתי שם תקופה ואהבתי את הקרבה הזו לשוק ולים.

3. שבלול ג'אז

אמנם במשכנו החדש של "שבלול" ביקרתי לראשונה לא מזמן, אבל במיקומו המקורי בנמל ת"א הייתי נוכחת כמעט מפתיחתו. כשחזרתי מהטיול הגדול בהודו, והרגשתי אבודה למדי, טיילתי עם המשפחה בנמל ותהיתי איפה אעבוד. ראיתי שב"שבלול" מחפשים מלצריות והחלטתי לקפוץ למי המלצרות. זו הייתה הנחיתה הכי רכה שאפשר לתוך המקצוע הזה, שאחזתי בו שנים רבות, גם בזכות המוזיקה המעולה ששמעתי בשנים בהן עבדתי שם, וגם מכיוון שכבר בסוף המשמרת הראשונה שלי מצאתי את עצמי על הבמה מנגנת בפסנתר ושרה. הרגשתי שזה סימן שאני בדרך הנכונה להגשים את החלום שלי. משם התחילה מסורת שבה עליתי להופעות לייט נייט אחרי כל משמרת, וכך למעשה התחלתי את הדרך המוזיקלית הבוגרת והעצמאית שלי. שנים שאני מופיעה עם אבא שלי, אורי הרפז מ"צמד הפרברים" לשעבר, במופעים שמוקדשים ליצירותיהם של נחום היימן ויעקב שבתאי. "שבלול" נתן לי את הבמה לשיר את השירים המקוריים שלי, וגם קאברים רבים שאהבתי. אני חייבת הרבה מאד לבני, יוסי ואלי, הבעלים המקוריים של המקום.
קרליבך 23, תל אביב

4. גלוטריה

כשהייתי ילדה, והיינו נוסעים ברחוב אבן גבירול לבית של הסבים שלי, חלמתי איך יום אחד אלך ברחוב, אכנס לכל אחת מהקונדיטוריות שמשובצות לאורכו, ואטעם את כל העוגות שיש שם. אני מאד אוהבת מתוק ומאד אוהבת מאפים, ובגיל 30 גיליתי שיש לי צליאק. מאז אני בחיפוש מתמיד אחרי מאפיות ובתי קפה שמחזיקים מאפים טעימים ללא גלוטן. לשמחתי "הגלוטריה" צמודה לבית של יעל כהן, המתופפת של הלהקה שלי, שנדליר. אני משתדלת לצאת מוקדם מהבית כדי להספיק לעבור שם ולהצטייד בלחם האפריקאי המדהים שלהם (שעולה בטעמו על לחמים עם גלוטן בעיניי), ותמיד גם להתענג על איזה דניש קינמון או פחזנית מושחתת.
אריה דיסנצ'יק 5, תל אביב

5. המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט (לשעבר סמינר לוינסקי לחינוך)

אחרי שנה ב"רימון" ועוד שנה של חיפוש עצמי והתלבטויות, החלטתי להתחיל לימודי תואר ראשון בחינוך מוזיקלי. הכרתי שם חבורה מופלאה של אנשים עם לב זהב. מוזיקאים שלא היו מונעים מתוך דחף להשיג פרסום והצלחה, אלא מתוך רצון להעניק את המתנה הזו של המוזיקה לאחרים. למדתי אצל מורות ומורים אדירים כמו ד"ר רונן שפירא, שלימד אותי להסתכל אחרת על עולם הצלילים והרגש. הייתי מאד טרודה אז בקונפליקט שהרגשתי בין הרצון להיות מוזיקאית, לבין מקצוע ההוראה, אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שבהוראה יש רגעים קסומים לא פחות מאשר על הבמה. מיד המשכתי ללימודי תואר שני בחינוך מוזיקלי, ועד היום אני מלמדת מוזיקה בבתי ספר ובאופן פרטי. ב"לוינסקי" הרגשתי שרואים את מי שאני, נותנים לי להיות אנטי-ממסדית בתוך הממסד, ומקבלים אותי כמו שאני. שם גם הכרתי את בן הזוג שלי ואב ארבעת ילדיי, גלעד אחיטוב, אז אפשר להגיד שהרווחתי מהמקום הזה בגדול.
שושנה פרסיץ 15, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

אני ממש סולדת מהבנייה החדשה של המגדלים במזרח העיר על גדות האיילון. זה מרגיש לי כל כך רחוק מתל אביב הקטנה והיפה. המגדלים נראים לי כמו מפלצות שמסתירות את השמש ומטילות צל מאיים על הבניינים הישנים והקסומים של מרכז העיר. אני תמיד חוששת שמבנים מיוחדים ופינות ירוקות יפסיקו להתקיים בגלל הצורך "להתקדם". כתבתי על זה שורה בשיר "למה לא עכשיו" שפותח את האלבום הראשון שלי "עולה בדעתי": "בין ראשי המגדלים רואים שמיים". פחדתי שלא נראה יותר שמיים בתל אביב, כמו בניו יורק בגלל גורדי השחקים. בכלל, אני חושבת שתל אביב צריכה להישאר תל אביב, ולא לנסות להידמות לערים גדולות אחרות בעולם.

השאלון

1. איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון (הצגה, מופע, סרט, תערוכה, הרצאה) סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע של יעל כהן, "המכשפה השלישית", שבו מנגן גם אורי צוק, הבסיסט של "שנדליר", שם הוא מנגן בצורה מופתית את תפקידי הגיטרה של ענבל פרלמוטר. בשנות התשעים אמנם אהבתי את המוזיקה הרוקיסטית שהייתה בשיאה, אבל הייתי ילדה טובה מדי בשביל ללכת למועדונים כמו הרוקסן וכאלה. המופע הזה היה הדבר הכי קרוב לחוויה של לשמוע את המוזיקה של "המכשפות" בלייב, וזה היה מרגש עד דמעות.

2. איזו יצירה (סרט, סדרה, ספר, שיר) נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
השיר של אביתר בנאי "שיחות שלום". אני מעריצה של אביתר מהאלבום הראשון שלו. מהשיר הראשון. הוא יוצר אמיתי וכן, שמתפתח תמיד והמוזיקה מלווה את ההתפתחות שלו. השיר הזה ריגש אותי במיוחד בזכות השפה הישירה שלו, הסיפורים האנושיים מכל קשת האוכלוסייה הישראלית, וההכרה בכך שלכל אחד מאיתנו יש פצע. כולנו סדוקים ושבורים, ויחד עם זאת, יש בכולנו מקום לאהבה ולהחלמה. זה שיר שהעניק לי שוב את התחושה שהשלום אפשרי, ברמה האישית והלאומית. אני מאמינה באחדות מתוך פלורליזם. אחדות לא אומרת שאנחנו צריכים להיות אותו הדבר. להיפך, אנחנו חייבים וחייבות לשמור על הייחודיות שלנו, ולכבד את הייחודיות של האחר. בעיניי זה גם התפקיד שלנו כעם בעולם הזה.

3. לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני חושבת שכולנו צריכים לשים לב באופן הכי יומיומי ופשוט לאנשים שסביבנו. כולנו חיים על הקצה והעצבים שלנו רופפים אחרי שנתיים של סיוט. יש בינינו אנשים שחזרו משדה הקרב, איבדו אנשים וחברים קרובים, אנשים שבני או בנות הזוג שלהם היו במילואים המון זמן וחזרו אחרת. כולנו צריכים לגלות בשנים הקרובות רגישות-על, למרות הקושי שכל אחד חווה, וכולנו צריכים להיות קשובים לאנשים שקרובים אלינו, לזהות מצוקות ולהושיט יד.

4. מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
באופן אגואיסטי אגיד שלאמניות ולאמנים שבעיר. מוזיקה ואירועי תרבות יכולים תמיד להיתפס כמותרות, אבל ההיפך הוא הנכון. זה האוויר לנשימה, שבלעדיו לא היה מה שיחזיק אותנו ברגעים הקשים וימלא אותנו ברגעים המאושרים.

5. מה יהיה?
הממשלה הזאת תיפול, כי כל דבר שעולה חייב לרדת. השינוי יבוא מתוך העם, מתוך הכוחות העצומים שהתגלו כאן אחרי השבעה באוקטובר. אני מקווה מאד שצורת השלטון תשתנה כי הפערים בתוך האוכלוסייה הישראלית גדולים, ולדעתי הדרך שבה מתנהלת המדינה כבר לא מתאימה למציאות העכשווית. זה לא באמת שלטון העם. בחלומי, יעלו כאן מספר מנהיגות מתוך הזרמים השונים במדינה שלנו, ישתפו פעולה כמו שרק נשים יודעות לעשות, ויביאו את מדינת ישראל לשגשוג ולשלום שמגיעים לה ולכל אזרחיה. הלוואי שנזכה לראות ימים של חיים נורמליים ופשוטים, שאפשר פשוט ליהנות בהם מיום שמש בים, שיטוטים חסרי תכלית ברחבי העיר והופעה טובה בערב. זה לדעתי גם מה שסבא שלי, שאהב את תל אביב ואת המדינה בכל לבו, היה מאחל לנו.

• העיר שלי
• מוזיקאים
• חוף מציצים
• שוק הפשפשים

יחסית לאורך רצועת החוף שלנו, אפשר לומר על תל אביב שהיא חיה עם הגב לים. את מספרהמסעדות עם נוף למיםאפשר לספור בקושי על ארבע ידיים, ובהשוואה לערי חוף אחרות זה מעט, מעט מאוד. מסעדת חוף מציצים היא אחת ממסעדות החוף הוותיקות בעיר, מקום איקוני בחוף שיש לו מקום של כבוד בספר דברי הימים של תל אביב. כעת היא חוזרת בגרסה משודרגת עם שף חדש, תפריט נוצץ ואווירת חופשה באי ירוק בים.
>>זאת אמורה: 16 המסעדות האיטלקיות הטובות ביותר בתל אביב

מסעדת חוף מציצים היא חלק מ-BELLO GROUP, קבוצה המתמחה במתחמי מסעדנות, ברים, וולנס ומועדוני גלישה, ומחזיקה גם בחוף הילטון וחוף פולג בנתניה. הבעלים הראל בלו, שמבין דבר או שניים בתנובת הים (והקים את דוכן ובר הדגים פישופ בשרונה מרקט), החליט שלתל אביב מגיעה מסעדת חוף ברמה גבוהה, כמקובל ביעדי נופש מובילים בעולם. "פתחנו מסעדת דגים, על חוף הים, פשוטה וטעימה, שמביאה את האווירה הקסומה של חופי קורפו ומיקונוס", הוא מסביר. "בסופי השבוע המקום מתעורר לחיים עם הופעות חיות ולייב מיוזיק, שמוסיפים חוויה שונה ומיוחדת".

כדי לספק את השדרוג המתבקש במטבח נשכרו שירותיו של שף אוהד לוי (כתית, צ'יקטי), שהפעיל מסעדה ובר מצליחים באילת עד פרוץ המלחמה. צזיקי גס ודג ים, כלומר נתחי דג ים נא עם סלט מלפפונים, יוגורט מצומצם ועלים ירוקים (79 ש"ח), פריטו מיסטו טבעות קלמרי, שרימפס ותמנון בציפוי פריך עם איולי שום (122 ש"ח) ולברק שלם עם שעועית ירוקה, ברוקולי ואספרגוס בלימון ושום (145 ש"ח) מציבים במרכז את הים מבלי להתבייש – אולי רק בסוגיית התמחור, אבל כבר התרגלנו למחירי שלוש ספרות עבור דגים ופירות ים טריים, לא שזה יורד בגרון חלק יותר.

"אני שמח מאוד על שיתוף הפעולה וההזדמנות לשדרג את מסעדת חוף מציצים למסעדת דגים אמיתית. כמי שגדל על החוף באילת, החיבור לים הוא חלק בלתי נפרד ממני ומהמטבח שלי", מסביר לוי ומוסיף שהחזון מכתיב בעיקר דגים, פירות ים וירקות בגריל. "רצינו לייצר חוויית חוף תל אביבית שמשלבת אוכל טרי וטעמים מהים והשוק עם האווירה החופשית והקלילה של החוף".

המנות הפשוטות לכאורה מגדירות מחדש את המושג "מסעדת חוף". זו לא טברנה יוונית עם כיסאות מתנדנדים ומזאטים מהזן הסטנדרטי, אלא מסעדה מעוצבת שממקסמת את הקרבה לים. כלומר אפשר להגיע בעקבים אבל תרגישו בנוח גם בשורטס וכפכפים, רצוי ממותגים. הטבע אחראי לשקיעות מרהיבות ובריזה, ואת השאר עושים המוזיקה, האלכוהול והאוכל. רק שווה לעצום עיניים כשמגיע החשבון, כי זה יחזיר אתכם מיד לחום החם של תל אביב.
חבקוק הנביא 1 (חוף מציצים), ראשון-שבת 08:00-23:00,להזמנות

• אוכלים שותים
• חוף מציצים
• מציצים
• מסעדות דגים

>> בתערוכת היחיד החדשה שלה "מינון יתר", המוצגת בפיקוק (מרמורק 14 תל אביב), פורמתהאמנית והמשוררת שרי פישמןאת הסיפור במקום לספר אותו. בעקבות גיוס שני בניה בדצמבר 2023, ביתה הפך לחדר המתנה, והציור לכלי נשימה. העבודה שלה איננה פוליטית במובן הפשטני אך היא בהכרח תגובה לנפילה המוסרית, האינטימית והקולקטיבית שעוברת החברה הישראלית. התערוכה כוללת עבודות שנולדו לצד שירים ויצירות חזותיותמתוך ספרה החדש של פישמן, כאשר הצבע הכתום של שערה משמש כחותם זהות. פישמן אינה מחפשת להמתיק את המציאות. היא מזמינה את הצופה להרגיש, לא להבין (אוצר: שמעון משל). כדאי שתעקבו.

1. כיכר הבימה

מאז שאני קטנה, דרך הבגרות, וגדילתם של הילדים שלי. הצפייה בהצגות ואין סוף שעות בתיאטרון עצמו, האזנה לקונצרטים בהיכל התרבות (הצגתי שם תערוכת יחיד בחגיגות ה-80 לפילהרמונית: "גרפיטי קלאסי"), ביקורים במוזיאון ת"א, לבד, עם הילדים במנשא, עם הילדים מתרוצצים בין החדרים, בהופעות ובהרצאות, ההשתובבות שלהם כילדים ברחבה וכמובן, בילוי בברים ליד. אין כמו הצגה/קונצרט ואחר כך כוס יין בפיקוק.

2. חוף מציצים

הלוקיישן הכי המוני, אבל מעליו היה הג'חנון של מרים, שזה העונג המושחת ביותר, אחרי לילה לבן של בילויים. וים…המקום הכי מדיטטיבי מבחינתי בעולם. ברגעים הכי קשים השנה, כשהבן הצעיר שלי בלבנון, סוריה או עזה וכלום כבר לא עוזר לי להירגע, הים עושה את העבודה ברחצה לילית או בירה בשבת בבוקר.

3. ברבוניה

מחוף מציצים, לרחוב בן-יהודה המקביל – גם הוא מתבגר יחד איתי ושומר על זהותו. אווירה שאי אפשר להסביר, שקיימת רק שם. ואם לא אכלתי ג'חנון בבוקר, אחטא עם מאכלי ים, שם.
בן יהודה 192 תל אביב

4. פורט סעיד

לפחות פעמיים בחודש, שבת בצהריים, עראק פורט סעיד (מתכון ביתי: עראק אשקלון, מקלות אניס ומרווה) וליד, מה שבא. די.ג'ייאים מדהימים, מתקלטים עם תקליטים מהספרייה המופלאה. כל שיר פוגע לתוך הנשמה.
הר סיני 5 תל אביב

5. 223

בדיזינגוף – ימי חמישי בלילה, המארחת הכי מושלמת בעיר, ברמנים מקסימים וגם הסזראק המושלם!
דיזינגוף 223

>> החוף הכי טוב בעיר וחומוס עם דמעות בעיניים // העיר של עמר גשן
>> דייט בשישי בבוקר ופיקניק אורבני בכיכר // העיר של מיכל גבע

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

חנייה, חנייה, חנייה!!!!! בלי האופנוע, חוויית העיר נוראית! אני ממפה את העיר בהתאם לחניונים. אין יותר עוגמת נפש מלהגיע, להסתובב שעות ולצאת ממנה בבושת פנים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההופעה של אבישי כהן במשכן האופרה. אני מנגנת בקונטרבס בשלוש שנים האחרונות (או נכון יותר, מנסה לנגן) ואין כמו לצפות בווירטואוז ברמה עולמית בתל אביב. גם שאר ההרכב היה מאלף ובסוף, לשתות לידם בפיקוק, היה הכי ישראלי שיש.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?

ספרים, אני קוראת אחד אחרי השני, זו התרפיה שלי, האהבה שלי, הבריחה שלי והחברים הכי טובים שלי. פרנץ ליסט מלווה אותי מתחילת המלחמה ונותן לי גם כוח, גם תקווה ואין סוף השראה. השיר שכתבתי ומופיע על כריכת הספר "מינון יתר" הוא בהשראתו:

תן לי פואמה ב-^####F
לִכְלִי אֶחָד.
לֹא סִימְפוֹנְיָה מֻרְכֶּבֶת.
חַד־פְּרָקִית.
רְצִיפָה,
מִתְמַשֶּׁכֶת.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני לא שייכת לשום ארגון, ולא מתנדבת במיוחד בשביל המלחמה, שוב, תחת איזו עמותה או ארגון. התנדבתי לפני המלחמה ואני מנסה להתנדב בכל מקום שאני יכולה להועיל בו ולהיתרם מההנאה שבכך בכל מיני תחומים. היכן שאני יכולה לעזור או סתם לתת השראה, אני שם. מאז הגיוס של שני הבנים שלי בדצמבר 2023, אני מנסה בעיקר להגיע לעוד אימהות ולתת להן נקודת מבט שונה ואסטרטגיות העוזרות לי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל אחד ואחת שזקוקים להרמה! תפתחו את העיניים, תפתחו את הלב ותסתכלו מי נפלה רוחו בשעה האחרונה, לא משנה מדוע. ענייני הלב לא פחות גרועים מעניינים ברומו של עולם. תלמדו להרים! תהיו אמפתיים, תצחיקו, תעוררו, תאתגרו, תושיטו יד. אנחנו משפחה אחת – תל אביב רבתי, אזור המרכז ומדינת ישראל כולה.

מה יהיה?
אני מקדשת את ההווה, את הרגעים הקטנים של היום יום. אני נושמת מהודעת השלישה היומית, משיחת טלפון שבועית, שומעת את האינטונציה של הילד שלי, שומעת ברקע את הצחוקים והצעקות העליזות של "האחים שלו", מוודאה שרוב הזמן הם פשוט ביחד, מדברים, שומעים מוזיקה, עושים את מה שצריך ומרגישים שליחות וחוזרים הביתה להתרעננות בכל כמה שבועות. אני תקווה שכל זה יסתיים הרגע! כאן ועכשיו! שנחזור לחיים משעממים, אפורים, מלאי הרגלים, שהחטופים יחזרו, שהילדים שלנו יחזרו כל סופ"ש מעיר הבה"דים, שם יש בריכה וזה הבסיס הכי שווה במדינה, עד שיעבור הפז"ם והם יטוסו לטייל בחו"ל ואח"כ ילמדו משהו שיאהבו ויבחרו לעבוד רק בעבודה שהיו מסכימים לעשותה גם בחינם, ויעשו לי נכדים ויגורו לידי ואזכה לעוד הרבה שנים ולחוות אותם.

• העיר שלי
• אמנות ישראלית
• שירה
• כיכר הבימה
• חוף מציצים
• ברבוניה
• פורט סעיד
• 223
• חניה בתל אביב

כן נו, כולם שונאים את התחנה המרכזית. אף אחד במערכת טיים אאוט לא הופתע כשגילינו זאת בבחינת המדור היומי "העיר שלי" – מדור שנולד כדי לתת מקום לתושבי לפרגן לעסקים מקמיים, אבל גם שואל אותם בכל פעם מה המקום שהם לא אוהבים. לשמחתנו, אף אחד לא משתמש בו כדי לסגור חשבונות עם בית הקפה היקר מול הבית, אלא כדי להעיר על מקומות בעיר שהיינו רוצים לראות במצב טוב יותר. אז כן, כולם שונאים את התחנה המרכזית, אבל פעם בכמה זמן אנחנו מקבלים תשובה מפתיעה – לאו דווקא כי המקום אהוב, אלא לפעמים כי המילים "לא אוהב" מוציאים מאנשים משהו מאוד אישי וישיר. אלו עשרת הבחירות הכי מפתיעות שראינו במדור.

>> אחרי 22 שנה של ארץ נהדרת, הגיעה העת להיפטר מהפורמט העתיק

1. כיכר קדומים

"כיכר קדומים היא רחבה מושלמת עם מעט מאוד צל. הגיע הזמן שעיריית תל אביב תדאג לפתרון!".
(לעיר של חגי אשל, מאסטרו בתחום האירוח והבעלים של "Scent Jaffa")

2. נמל תל אביב

"אני חושב שאחד המקומות שפחות מתחברים אליי זהו נמל תל אביב. על פניו זה לוקיישן מהמם, אבל מרגיש לי שהוא הפך קצת לתפאורה יותר מאשר למקום עם נשמה. הכול שם עובד כמו שצריך, אבל זה מרגיש קצת חסר אופי אמיתי, חסר את ה"בלאגן" והאותנטיות שהופכים מקום בעיר לכזה שאתה ממש רוצה להיות בו. אני חושב שעם תמהיל יותר נכון של עסקים ואופי קצת יותר של שוק, היה אפשר לעשות אותו יותר לתל אביבים ופחות לאנשים מבחוץ"
(לעיר של דודי אפריאט, הבעלים של פיצריית לה טיגרה וקוקו נקו)

3. כיכר השעון

כיכר השעון ורחוב יפת. גם ככה אנחנו מדינה של סטרס והאזור הזה מעלה אותי קומה בדרגת הסטרס. תמיד פקוק, כולם צופרים ונוסעים כמו משוגעים. אין פעם שאני נוסעת על יפת ולא חושבת על כמה החיים פריכים והם יכולים להסתיים ברגע. וממש שם, ברחוב יפת.
(לעיר של די.ג'יי סמג', Head Of Membership and Communication בסוהו האוס ודי.ג'יי)

4. הכניסה לעיר

"הכניסה לתל אביב מכיוון חולון. למה אין שום שלט 'ברוכים הבאים לתל אביב'? איפה הגאווה של הבירה התרבותית של ישראל? כועס מאוד".
(לעיר של איתי תורן, אמן ההיפ הופ הישראלי ובנו של דן תורן ז"ל)

5. היציאה מהעיר

"אוקיי זה הולך להיות ספציפי, אבל היציאה מהעיר סביב מחלף לה גארדיה (הבלאגן מתחיל כבר בצומת הרחובות יהודה הלוי והרכבת, סמוך למקסיקנית הכי טובה בעיר, הטאקריה. ראיתם איך השחלתי עוד המלצה על הדרך?). למה זה כזה סיוט לצאת מהעיר עם אוטו? לכל מקום בארץ, בכל שעה ביום – תמיד לוקח 40 דקות רק להשתחל החוצה מתל אביב ואז עוד 12 דקות לנסיעה לאן שבאמת ניסית להגיע. אז מבחינתי, סביב רחוב הרכבת אפשר להרוס את כל האזור ולבנות שם כיכר אחת עצומה. או פתרון אחר, מקצועי, כי אני לא מבין בזה בשום צורה".
(לעיר של עמרי הכהן, שחקן, קומיקאי ואמן אלתור)

6. כיכר המדינה העתידית

"הפרויקט שבונים בכיכר המדינה – שלושה מגדלים אימתניים שנראים כמו נלקחו מסרט אימה. גדלתי בויצמן, כיכר המדינה היתה במסלול הקבוע שלי לקונסרבטוריון. כילדים, כל ל״ג בעומר היינו חוגגים בחלק המרכזי של הכיכר, המדשאה והשביל שמסביב לה, שהיום הופך לגוש הבניינים הכל כך לא קשור הזה. כל בוקר כשאני עוברת שם נחמץ לבי למראה הבניינים האלה".
(לעיר של אפרת לוי, פסנתרנית מובילה ומוערכת ומנהלת מוזיקלית בקונצרטים ברחבי העולם)

7. הירידה לחוף המציצים

"אהבתי את הירידה מרחוב חבקוק לחוף מציצים עד שעפתי שם מהאופניים ושברתי את המרפק. זאת ירידה תלולה ומתעקלת. הושבתתי מהעבודה למשך חודש וחצי. תחבשו קסדה!".
(לעיר של רומי שטייניץ, השף קונדיטורית של מסעדת "תריסר" בנמל תל אביב)

8. הסופר השכונתי

"אני ממש מתעבת את הסופר בשכונה. בכלל, קניות בסופר נהפכו לאירוע קשה, מתסכל ומעליב. בגלל המחירים אני מרגישה צרכנית רמוסה, וזה כשאני עוד יודעת מה המחירים, כי חצי מהמוצרים לא מסומנים בכלל ואנחנו נפרדות בקופה (קופסת הצלפים במלח ב-50 ש"ח בטח עדיין שם, מחפשת פראייר). וכל זה בהנחה שהצלחתי בכלל להגיע לקופה, כי המעברים הצרים מדי ותמיד חסומים בארגזים בפריקה, שנמצאים שם לבד כי מי שאמור לפרוק אותם בדיוק יצא לסיגריה, העגלות נוסעות רק באלכסון, מדפים שלמים ריקים לחלוטין מסחורה או מוצפים בנוזלים (חלב-קוטג'-עוף בהפשרה, כולם באופן ספונטני שואפים לפרוץ מהמכלים שלהם ולהימרח על המדף), והנורא מכל חוויות הסופר זה הדרעק שנדבק לאצבעות כשמנסים לבחור ירקות ובטעות תופסים מלפפון רקוב, עגבנייה משחירה או תותים מנוקדים פרווה שהתחבאו מאחורה. עכשיו לך תמצא במה לנגב את הידיים שנהפכו באחת לדביקות ומסריחות ואי אפשר לגעת בכלום"
(לעיר של ענבל הופמן, אמנית, מעצבת ומאיירת)

9. הבית בשינקין 57

"הבית בשינקין 57 היה מצודה של נעורים פרועים, של חיים בלתי מוגבלים, של מציאות-חלום. עברתי לשם כנערה עם אחי, עם בן זוגי ועם חברה נוספת, ויחד היינו תופרים, מנגנים, כותבים תסריטים כל הלילה ובשש בבוקר יורדים אל הרחוב, עייפים אבל מלאי חיים מהכתיבה ומהאפשרויות האינסופיות שעמדו בפנינו בגיל הזה שבו לא היינו צריכים כלום מהעולם והעולם היה צריך מאיתנו הכל. כששכרנו את הבית בשינקין 57, במחיר שהיום אי אפשר לשכור בו חניה, בעלי הבית אמרו לנו שהם בעצם מתכננים לבנות שם בניין חדש, ושאנחנו רק שם לכמה חודשים. אבל משנה לשנה החוזה נחתם מחדש, והדאגה שיזיזו אותנו משם, שבהתחלה היתה תלויה מעלינו כל העת, התמוססה. השנים עברו, אני ובן הזוג נפרדנו, אחי עבר הלאה, החברה ששכרה איתנו התחלפה פעמים רבות, אבל אני נשארתי.

"בסוף לא תמ״א 38 הזיזה אותי, אלא החיים. יום אחד, שש וחצי שנים אחרי הלילה הראשון שלנו שם, השארתי את הבית בשינקין 57, ובדיעבד גם את שנות נעוריי, מאחור. בהתחלה נשארו לגור שם חברים שלי, ואחר כך חברים של החברים, ובסוף, כשהגעתי לשם אחרי כמה שנים למסיבה שהוזמנתי אליה דרך מישהו, לא הכרתי יותר את האנשים שגרו שם והם לא הכירו אותי.
יום אחד עברתי שם וראיתי שלט גדול על הבניין ״למכירה פנטהאוז״. שלחתי תמונה לאחי והוא אמר, ״טוב, בסוף זה קרה.״ אמנם באיחור של 15 שנה, אבל בסוף זה קרה. עכשיו עומד שם בניין גדול ולבן, ולמטה ייפתח בקרוב בית קפה. שרה מקפה תמר נפטרה, וממילא היא כבר לא היתה מזהה את העיר שלה. אני גרה לא רחוק משם, ואני עוברת ליד המקום כמעט כל יום".
(לעיר של קמה ורדי טהרלב, זמרת-יוצרת וסופרת תל אביבית)

10. כלום ושום דבר

"אני לא מוצאת שיש מקומות שאינם אהובים, בעיר או בכלל. ממרומי גילי אני מחפשת ומוצאת בכל דבר את היופי שטמון בו או את האנשים המעניינים שמבקרים בו. אם תסתכלו היטב תוכלו גם אתם למצוא אותם בכל מקום".
(לעיר של חואניטה כהן סמית', תופעת בלוז וג'אז חוצת עשורים וז'אנרים יוצאת דופן. בת 93)

• העיר שלי
• כיכר קדומים
• נמל תל אביב
• כיכר השעון
• חוף מציצים
• כיכר המדינה