ובכן, הביטו במונית השירות שבתמונה ותגידו: האם זה דגל פלסטין? הוא אדום-ירוק-שחור-לבן, כך שיתכן והתשובה היא כן. הוא גם אבטיח, אז כנראה שהתשובה היא לא. מצד שלישי, כתוב באנגלית "זה לא דגל פלסטין", כך שאולי זו הטעיה ויש לקוות שכוחות המודיעין חוקרים את הנושא. החל מהבוקר נפרס על מוניות השירות בתל אביב והסביבה קמפיין שילוט של תנועת "זזים – קהילה פועלת" במחאה נגד הצעת החוק הדרקוני לאיסור הנפת דגל פלסטין ונגד האלימות המשטרתית כלפי אזרחיות ומפגינים שהניפו אותו בשבועות האחרונים.

בשבוע שעבר במצעד הגאווה בחיפה, שוטרים היכו ועצרו צעירה ונער טרנסג'נדר בן 16 רק כי נשאו דגל פלסטין לצד דגל הגאווה. גם באירועים דומים סביב אירועי יום הנכבה באוניברסיטאות וברחוב בוצעו החרמות רכוש, מעצרים והתנכלויות. הממשלה כבר דורשת מהאוניברסיטאות להלשין על שימוש בדגל וחברות שילוט ואוטובוסים פשוט מסרבות להעלות מסרים שנויים במחלוקת.

על רקע זה ועם התחדשות המהלכים לקידום חקיקת חוקי ההפיכה המשטרית שנועדו לפגוע בחברה האזרחית, בחופש הביטוי ובזכויות האדם, יצאה תנועת ״זזים – קהילה פועלת״ בקמפיין שילוט נרחב על מוניות שירות בתל אביב והערים השכנות, שיימשך כשבוע. הקמפיין נועד להגחיך את הרדיפה השלטונית חסרת התוחלת אחרי סמלים ודגלים ומצד שני להמחיש את הסכנה הממשית לחופש הביטוי ולמחאה בדרך של התנגדות יצירתית. "למרות שהחוק האנטי-דמוקרטי שאוסר על הנפת דגל פלסטין טרם אושר, משטרת בן-גביר כבר אוכפת אותו באלימות", אמרה אמל סעד, קמפיינרית בתנועה. "החוק אינו שונה משאר חוקי ההפיכה המשטרית, והוא פוגע אנושות בחופש הביטוי והמחאה. לא ניתן שיסתמו לנו את הפה ולכן מצאנו את הדרך היצירתית הזו להנכיח את דגל פלסטין ברחובות".

מנכ״לית תנועת זזים – קהילה פועלת, רלוקה גנאה, מסרה: "האלימות המשטרתית כלפי נער טרנסג'נדר שהניף את דגל פלסטין לצד דגל הגאווה והוצג באופן פוגעני בהודעת המשטרה בנושא, מחרידה אבל לא מפתיעה כשמדובר במשטרת בן-גביר, שדעותיו על ערבים ועל הקהילה הגאה ידועות. התנגדות אזרחית במשטרים לא דמוקרטיים נעזרת תמיד בהומור וביצירתיות. כשחברות שילוט ואוטובוסים מסרבות לפרסם שלטים שנויים במחלוקת ואזרחים סופגים אלימות משטרתית על הנפת סמל – אנחנו כבר שם. המסר שלנו לממשלה ברור: תמיד נמצא את הדרך לעקוף כל איסור מופרך ולא נפסיק להיאבק על חופש הביטוי ועל הדמוקרטיה – בין אם מדובר בדגל הגאווה ובין אם בדגל פלסטין".

• הבועה
• מוניות שירות
• פלסטין
• כיבוש
• חופש הביטוי

את המהומה סביב מוזיאון רמת גן והתערוכה שבה הוצגה עבודה ישנה של האמן דוד ריב – "ירושלים של חרא" – אפשר היה למנוע בקלות אלמלא החליט ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן להתערב ביד גסה ולצנזר את התערוכה בבוטות. כתוצאה מהתערבותו נסגרה התערוכה, אמנים ביקשו למשוך את עבודותיהם מהמוזיאון והמוזיאון עצמו נסגר, רגע אחרי שנפתח חגיגית ולאחר שיפוצים מושקעים שנמשכו שנים. הפיאסקו המשוגע הזה רשום על שמו של ראש העיר שאמה הכהן ולא יישכח במהרה. לאמנים זה לא עוזר כרגע, אבל סופ"ש של סולידריות יעזור.

ואכן, לאחר שרשרת האירועים של השבועות האחרונים במוזיאון רמת גן, ולאור סגירת התערוכה והמוזיאון, התאחדו מרבית הגלריות וחללי האמנות בתל אביב באקט למען השמירה על חופש הביטוי והאמנות ובמשך סופ"ש אחד בלבד, יציגו הגלריות המשתתפות את עבודותיהם של האמנים שלקחו חלק ובחרו לפרוש מן התערוכה "המוסד", תערוכת המריבה במוזיאון רמת גן שהובילה להתנגשות בין ראש העירייה ובין ההיגיון הבריא.

סופ"ש הסולידריות הינו יוזמה של ד"ר דניאל מילמן, פסיכואנליסט ופסיכולוג קליני המתגורר בתל אביב. מילמן הינו אספן אמנות, והעניק הרצאות במוזאון תל אביב לאמנות, מוזאון פתח תקוה לאמנות, ובמרכז לאמנות עכשווית תל אביב (CCA).

רשימת הגלריות המשתתפות: גלריה דביר, גלריה ברוורמן, גלריה גבעון, גבעון פורום לאמנות, גלריה הר-אל, גלריה גורדון, גלריה בנימין, גלריה רו-ארט, גלריה רוזנפלד, גלריה שלוש, גלריה אלון שגב, מגזין III יפו ספרים, קרן לאמנות נסימה לנדאו, גלריה אלמסן, גלריה נגה, גלריה עינגע, גלריה מנשר, גלריה מקום לאמנות. כל הגלריות המשתתפות יציגו לפחות עבודה אחת מידי אמנ/ית שלקחו חלק בתערוכה "המוסד" במוזאון רמת גן, שנסגרה לאור המחלוקת בין הנהלת המוזאון לראשות העיר.

• ❤ תרבות
• אמנות
• אמנות ישראלית
• גלריות
• חופש הביטוי
• צנזורה
• כרמל שאמה הכהן

קוראים לזה "הצעת החוק למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט (הסרת תוכן)". וזה נשמע טוב. עבירות זה הרי דבר רע. ועוד באמצעות פרסומים באינטרנט? טפו חמסה. והרי ראינו כבר כמה קל להפיץ פייק ניוז והסתה ברשתות. חייבים לעצור את ביצוע העבירות באמצעות פרסום באינטרנט! הסרת תוכן! יששששש! החוק הזה עבר השבוע את ועדת השרים בדרכו לחקיקה מהירה בקריאה שנייה ושלישית, כמעט מבלי להותיר הד כלשהו בתקשורת הישראלית וללא שמץ של דיון ציבורי.

החמוצים מהאופוזיציה הימנית זעקו שמדובר בחוק לסתימת פיות, אבל איכשהו הוא פחות הטריד אותם כשקודם בידי הממשלה האולטרה-ימנית ב-2016. הכל הרי פוזיציה. אלא שהפעם הסמוטריצ'ים צודקים: למרות שעל הנייר התיאורטי "חוק פייסבוק" נשמע כמו רעיון טוב – למדינה צריכה להיות יכולת לדרוש הסרת פרסומים פוגעניים ומסוכנים לציבור מהרשתות החברתיות, יכולת שבעצם אין לה כרגע – הרי שנייר החקיקה מראה מציאות אחרת לגמרי. זה לא "חוק פייסבוק". זה חוק "צנזורה על מה שמתחשק לנו".

מה שמזעזע במיוחד זה שעל החוק הפשיסטי הזה – ומיד נסביר את עיקריו – הולכות להיות חתומות גם מרצ ומפלגת העבודה, שאמנם מבטיחות כי ידאגו לשנות את סעיפיו הבעייתיים בוועדת החוקה אבל הן הבטיחו גם שיפנו את התחנה המרכזית והבטיחו עוד שלא ישמשו חותמת גומי בממשלת בנט-סער-ליברמן, אבל המציאות מראה שהבטחות לחוד וכיסא בממשלה לחוד. כי האמת היא שהסעיפים הבעייתיים בחוק מתחילים בסעיף א' ומסתיימים בעמוד האחרון שלו. מהותית, החוק כלל אינו עוסק בפייסבוק וכלל אינו מגביל את עצמו לרשתות חברתיות שמאחוריהן ענקיות אינטרנט בינלאומיות – נגדן ישראל הרי אינה יכולה לעשות דבר. מה ש"חוק הפייסבוק" מסתיר מאחוריו הוא למעשה את האפשרות לחסום כל אתר באינטרנט הישראלי, כל עמוד וכל כתבה או פוסט, ובלבד ששופט מחוזי יחשוב שיש בתוכן משום חשש לעבירה פלילית ו"המשך הפרסום כאמור יפגע בביטחונו של אדם, בבטחונו של הציבור או בביטחון המדינה".

ההגדרה המאוד מאוד רחבה הזאת תאפשר למדינה ולבעלי הון לפנות לבית המשפט – ואפילו לא לערכאה עליונה – בכל פעם שפרסום כלשהו יבוא להן לא טוב בעין. "פגיעה בביטחון הציבור" או "פגיעה בביטחון המדינה" זה משהו שהשב"כ והמוסד אוהבים לנופף בו בדיונים בדלתיים סגורות. השופטים בדרך כלל מצדיעים ומצייתים. מי שנפגע מכך הם כמעט תמיד ציבורים מוחלשים, מיעוטים נרדפים וסתם אזרחים שאיתרע מזלם להידרס בידי ההון-שלטון. גם הטור הזה, למשל, עשוי להתגלות כפוגעני כלפי ביטחון המדינה מעצם העובדה שהוא קורא להפר את "חוק הפייסבוק" ולהתנגד לו – והרי החוק חשוב לביטחונה של המדינה.

מעבר לסוגיה העקרונית של חופש הביטוי, ובהנחה שוויתרנו על הרעיון הדמוקרטי הזה, הרי שהחוק גם אינו בר ביצוע ברמה הטכנולוגית. לא נתיש אתכם בהסברים טכניים, אבל אפשר לומר שבגדול הניסיון לחסום אתרי אינטרנט אינו בר ביצוע וכמעט כל ניסיון לחסימת והסרת תוכן ניתן לעקיפה בקלות רבה. החוק מתיימר לטפל בבעיית הבריונות ברשת והפצת פייק ניוז, אלא שבמקרים כאלה, שאכן מצריכים איזושהי רגולציה, הוא מייצר מצב שבו בין הפנייה להסרת התוכן ועד להסרתו עשויים לחלוף ימים רבים – וימים רבים באינטרנט הם נצח. נניח שאנחנו אורלי וגיא פרסמנו פייק ניוז ומשרד הבריאות נחרד ומבקש להסיר אותו? הוא יצטרך לפנות לפרקליטות וזו תפנה לרשות הסייבר שתבקש את אישור היועמ"ש כדי לפנות לבית המשפט ולתבוע את הסרת התוכן וגם אם בסופו של כל התהליך הזה יתקבל צו, יעבור זמן מה עד שהמחלקות המשפטיות של ספקי התוכן יבחנו אותו ויצייתו לו. כלומר, גם את מעט הטוב שהחוק הזה עשוי לעשות – אין שום סיכוי שהוא יעשה.

בימין הביביסטי צווחים עכשיו באימה מתוך הפוזיציה, כאמור, ולא מצמצו כשגלעד ארדן ונתניהו ניסו לקדם אותו, אבל מי שאמורים להיות באמת מבועתים מהחוק הזה הם שוחרי זכויות האדם ומתנגדי הפשיזם באשר הוא. הוא מעניק למדינה ולבעלי אמצעים כוח בלתי מידתי לנטרול חופש הביטוי של החלשים מהם והוא שובר את האינטרנט באופן שמנטרל את שאריות הדמוקרטיה שהיו טמונות בו. אין ולא יכול להיות ספק שממשלה שהדמוקרטיה מעניינת אותה אפילו פחות מזו הנוכחית תעשה בו שימוש לרעה. התמיכה של מפלגות השמאל בחוק הזה היא בלתי נתפסת, בגידה אידיאולוגית מבישה ומחפירה. רק צוקרברג יכול להמשיך לחייך.

• הבועה
• פייסבוק
• חופש הביטוי
• מרצ
• מפלגת העבודה
• טור דעה

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן לצנזורית הצבאית הראשית, תת אלוף אריאלה בן אברהם.

״אני רק אלוף משנה״.

אחרי השבוע האחרון קידמתי אותך בדרגה.

״אני מודה לך״.

אני רוצה לדבר איתך על דרישת הצנזורה מכ־30 בלוגרים ודפי פייסבוק לאשר מראש ידיעות בענייני צבא וביטחון. הבלוגר יוסי גורביץ שמפעיל את דף החברים של ג׳ורג׳ – בלוג לביקורת חברתית, פוליטית ותקשורתית – הודיע שלא יעביר לצנזורה ידיעות שהוא מתכוון לפרסם.

״כל אחד יעשה כראות עיניו״.

הוא צריך לחשוש?

״אני לא אומרת לו מה הוא צריך ומה הוא לא צריך, ובטח לא אומרת לך. אם יהיה לי מה להגיד לו, אגיד לו באופן אישי. אתה גם יכול להודיע שאתה מפסיק לשלם מס הכנסה, זו אמירה לא חוקית אבל לגיטימית כאמירה, ותצטרך ולעמוד מאחורי ההחלטה שלך. אנחנו ילדים גדולים״.

אבל מה פשר התזמון לדרישה הזאת?

״כבר כמה שנים שאנחנו עובדים עם דפי פייסבוק שמגדירים את עצמם כאתרי חדשות והם דפים ציבוריים. כבר ביצענו פניות כאלה בעבר, ומה שחדש עכשיו הוא רק האנשים שפנינו אליהם״.

גם הפנייה האישית הזאת שלך בפייסבוק היא חלק מהתחדשות הצנזורה והתאמתה לעידן האינטרנט?

״כן. הצנזורה נמצאת גם ברשת, במקרים שבהם היא צריכה להיות, אבל לא בעמודים פרטיים או בקבוצות נטולות רלוונטיות. את השם יוסי גורביץ ראיתי לראשונה בעיתון אחרי שהוא תקף אותי ולא הכרתי אותו קודם לכן. כתבתי ישירות לדף הפייסבוק של החברים של ג׳ורג׳, שמוגדר כעוסק בחדשות, ולא ידעתי מי עומד מאחוריו״.

ואם גורביץ היה כותב על אותם נושאים אבל היה מגדיר את העמוד שלו כעוסק באופנה?

״אז לא הייתי מגיעה אליו״.

אולי הוא עוד יכול לעשות את זה, זו אסטרטגיה מעניינת.

״זו בחירתו שלו. חופש הביטוי עומד לנגד עינינו, אנחנו מצמצמים למינימום את מעורבותנו ובודקים היכן יש שיח ביטחוני שגולש לרשת. אני לא נכנסת לדפים פרטיים ולבלוגים בנושאי אופנה ומזון אלא למקומות שמועדים לעיסוק בענייני ביטחון, פתוחים לציבור ומוגדרים כעוסקים בחדשות״.

כולם תוהים אם דף הפייסבוק של הצל, שגם עוסק בחדשות אבל מוגדר כעוסק בהיפ הופ, נמצא ברשימה של הצנזורה.

״אני לא בודקת מה הדעות של מי שעומד בראש העמוד, אם לשם אתה מכוון, ופונה רק למי שמגדיר את עצמו כאתר חדשות ומפעיל דף ציבורי״.

את מסוגלת להבין שבאווירה הציבורית הנוכחית פנייה כזאת של הצנזורה לבלוגרים עצמאיים היא עניין רגיש?

״אני לא חושבת ככה. נמשיך לפעול במדיניות ליברלית, כשחופש הביטוי עומד לנגד עינינו כערך יסוד במדינה דמוקרטית, ומצד שני נמשיך להתאבד על נושאים שהם בליבת היסוד הביטחונית של מדינת ישראל״.

הדרישה הזאת מהבלוגרים ומפעילי דפי הפייסבוק היא מתוקף תקנות הגנה לשעת חירום מלפני קום המדינה. בדקתם שאין כאן חריגה מסמכות?

״התקנות עדיין תקפות, כך שזה חוקי לחלוטין ובסמכותי המשפטית המלאה ומחובתי המקצועית לעשות זאת״.

אני רוצה להודות לך, אלוף משנה אריאלה בן אברהם.

״די, עכשיו הורדת אותי בדרגה?״.

• יוסי גורביץ'
• הצנזורית הראשית
• הצל
• צנזורה
• חופש הביטוי
• פייסבוק
• אהלן
• תל אביב
• עירוני

• Facebook
• Twitter
• Email

מנאום מנשקי הקמעות, דרך הקאץ' פרייז החדש של מירי רגב "חופש המימון" ועד האיום בסנקציות על סינמטק תל אביב בעקבות פסטיבל סרטי הנכבה – שנת 2015 הייתה שנה גרועה במיוחד אם אתם במקרה אנשי תרבות שמאלנים. "מתקן 27" של תיאטרון קליפה מדמיינת הקצנה חריפה במיוחד של המגמה הזו: בית כלא לאמנים רדיקליים. "מתקן 27 הוא עבורנו בראש ובראשונה השלב ההתפתחותי המתקדם, הנאור והטהור ביותר של חופש הביטוי והדמוקרטיה הישראלית", נכתב בתוכניית התערוכה הקבוצתית, שתוצג עד חודש מרץ בבית העיר. "אנו גאים לאפשר לכל אמן רדיקלי באשר הוא, ללא הבדלי דת גזע ומין, את חופש הביטוי המוחלט, בתוך כותלי מתקן 27. באמצעות הסמכות המלאה שהוענקה בידינו, אנו מבטיחים לטהר את התודעה הישראלית מייצוגים אמנותיים מסיתים ושנויים במחלוקת".

15 אמנים־אסירים (מן התוכנייה: "אמנים החותרים תחת ערכי היסוד של מדינה יהודית־דמוקרטית ולפיכך נחשבים למסיתים") לוקחים חלק בתערוכה, חלקם שחקני תיאטרון קליפה וחלקם אמנים פלסטיים. האוצרים/עוצרים הם הבמאי והמחזאי אריאל ברונז והמנהלת האמנותית של תיאטרון קליפה, עידית הרמן. המשתתפים בתערוכה התבקשו ליצור עבודה שתבהיר למה נכלאו, לצד מיצג תואם עבור "שעות הביקור". בשעות אלה שוהים האמנים סמוך לעבודתם ומגבים אותה בפרפורמנס מסוג כלשהו, ובחלק מהמקרים המיצג הוא העבודה עצמה. גם הרמן וברונז משתתפים במופע בתור "צוות המתקן" – הם צועקים על האמנים ועל המבקרים, נעלבים ומזדעזעים מהעבודות ומנסים לגייס עוד ועוד כסף לקופת המדינה.

מדריכת הסיורים היא מפיקת הפרויקט, זויה ברונשטיין, בתפקיד "דיפלומטית, ציונית, אשת קבע ותרבות קהילתית". "התפקיד שלי הוא לגייס כסף למתקן 27", מסבירה ברונשטיין. "יש כאן קצת אווירה של יריד. הכל קורה במקביל והמבקרים מסיירים בין המופעים ולא פעם בוהים בהלם באקט שמתבצע מולם. אחד המיצגים שמעוררים הכי הרבה תגובות הוא 'Shit will Hit the Fan' של קזויו שיונוירי. היא משחקת מטפלת פיליפינית שהתחתנה עם הזקן שטיפלה בו, ירשה את הכסף שלו ומשתמשת בו בשביל לעשות אמנות. בעבודה שלה היא מתפלשת ומשתוללת בשוקת מלאה נוזל חום וסמיך, והרצפה מסביבה מכוסה בחיתולים. גם העבודה של רותם נחמני תמיד מעוררת תגובות – היא מופיעה בבלאק פייס – פנים צבועות בשחור – שרה שירים שמלאים ברמיזות גזעניות ומוכרת בננות".

הקהל לא נבהל מכל הקרקס הזה סביבו?
"כבר היו לנו כמה מופעים ובינתיים הקהל באקסטזה. בשלישי שעבר מישהו ביקש ממני להשתין על הקיר. הוא חשב שזה יהיה מעניין ולגיטימי לעשות דבר כזה במקום 'רדיקלי'. וזה אחד המבקרים, לא האמנים, כן? ביום אחר נזפתי בקבוצה של יורדים שהייתה חלק מהסיור שזה לא בסדר והם חייבים לחזור ארצה ולתמוך במפעל הציוני".

הכלא, שנראה יותר כמו בית משוגעים צבעוני ומוזר, מתפרש על כל מפלסיו של בית העיר בכיכר ביאליק – בימים כתיקונם אחד המתחמים הכי סטריליים בתל אביב. בקומת הכניסה פוגש הקהל את עמי קם, שחקן תיאטרון לילדים המופיע בשם בדוי ומקריא חמשירים אלימים ומקאבריים בתוך שלולית של צבע אדום. המדרגות הפכו לנבל ענק, ולצדן מופיעה מיכל קציר בתפקיד פסל חי־מת המזמר על פיגועים ועל אמנות רדיקלית. המרפסת היא חוף ים שגליו עשויים מתיל והאמן דרור ליברמן שורף אותו, משוטט בו וקורא לשרוף את כל העיר, רק אם באותו רגע הוא לא שקוע בשרפת נקניקיות על המנגל. לא רחוק משם חושף גל ווליניץ חשיפה מרעישה – רצח רבין היה בכלל על רקע רומנטי. יש מפגש עם מתקשרת, מפגש BDSM ציוני עם משפטי מפתח כמו "תרדי לי מהארץ", עמדה לרכישת חלקות אדמה בתל אביב וגם פיל לבן, שמנמנם לו בשלווה בתחתית המבנה.

אך לא רק המדינה נמצאת כאן על דוכן הנאשמים. יש שיגדירו את "מתקן 27" כפרודיה אחת גדולה על האמנות השמאלנית ה"רדיקלית" ועל אמנים המתעטפים בגאווה בחשיבות היצירה הפרועה שלהם. אך גם מי שישתכנעו באותנטיות המחאה לא יוכלו להתעלם מהסירחון המכוון של מסחור והזניה תרבותית. כדי להשתחרר מהמאסר, קובעים כללי המתקן, על האמן להחזיר את חובו למדינה. אותו חוב, המצוין בתגית המציגה את שם האמן והעבודה, הוא סך כל כספי התמיכה שהיוצר קיבל מהמדינה אי פעם. כדי לגייס את הכסף על האמנים למכור עבודות או מוצרים נלווים. מלבד לשלם כסף עבור כרטיס הכניסה, הקהל מוזמן ואולי אפילו מתבקש לפצוח תוך כדי סיור במסע שופינג לא סטנדרטי. אפשר לקנות בתערוכה גם אמנות "רגילה", כמו צלחות מצוירות, ציורים או הדפסים, אך כיוון שכל אמן מחויב להציע מרכולת כלשהי, חלקם לקחו את הרעיון לכיוון חופשי יותר: כיסוי עיניים מעוצב, תיקי אימוג'י מעוותים, גביעים ותעודות הצטיינות מזויפות (המוענקים בטקס רשמי, כולל פודיום לנאום ספונטני), צואה משוקולד, דגל מכוסה באיורים של נשקי צה"ל הנמכר לפי מטר ומגוון מוצרים מעוטרים בדמותו של ראש הממשלה – נעליים, בולים, גלויות, מדבקות לציפורניים ועוד.

"עידית ואריאל כל הזמן צועקים על האמנים שהם לא מוכרים מספיק, אז האמנים כל הזמן מנסים למכור ולדחוף לקהל עוד דברים, הם כמעט מקבצים נדבות. במקביל גם אני כל הזמן מנסה לגייס מהם כסף, זו סוג של אלימות שמופנית כלפי הקהל כל הזמן". לאסירים יש גם חדר שינה – שורה צפופה של מזרנים דקיקים, שמעליהם מוצבים שולחנות המשמשים את מסעדת Small Talk, שבה מציעה גבריאל נויהאוס תפריט של מאכלים ומשקאות לבנים המוגשים לצד נושא מומלץ לשיחת סרק. "חוץ מהמחסור בחדרי שינה, המבנה הזה מושלם לכלא", מציינת ברונשטיין. "הוא תוכנן במקור להיות בית מלון אבל הפך לבית משפט ואחר כך לבית העירייה, מה עוד יכולנו לרצות".

בית העיר הוא מבנה עירוני ותאטרון קליפה מקבל תמיכה ממשרד התרבות. אף אחד מהגופים האלה לא התרעם על הנושא או על העבודות עצמן?
"מאז הקמת הממשלה הנוכחית לא מפסיקים לדבר על התמיכה ואי התמיכה באמנים. משרד התרבות שלח השנה מכתב לכל המוסדות הנתמכים, שמבקש בעדינות שלא נשתמש בסמל המשרד בתוכניות ופרסומים של דברים 'רדיקליים'. מדברים על ההבדל בין חופש ביטוי ו'חופש המימון', אבל עבור המון אמנים וקבוצות, בלי מימון אין יצירה בכלל. אבל מה כבר אפשר לומר לנו על הפרויקט הזה? הרי אנחנו מכריזים בעצמנו שהדברים שנעשים כאן הם לא טובים או אפילו 'מסוכנים' למדינה".

"מתקן 27", עד ה-8.3, ימי שלישי בין השעות 20:30-21:40,בית העיר,ביאליק27. הכניסה בעלות 70 ש"חבהזמנת כרטיסים מראש

• דרור ליברמן
• אריאל ברונז
• תיאטרון קליפה
• בית העיר
• דמוקרטיה
• חופש הביטוי
• מיצג
• מתקן 27
• מיצגים
• אמנות
• תרבות