את ברק כהן ראיינתי פעמיים בחיים. בשני המקרים גנזתי את הכתבה. הפעם הראשונה הייתה כשנבחר לעמוד בראש המפלגה הדמוקרטית ששאפה להתמודד ב-2021, רגע אחרי שזכה בבחירות המקדימות. המפלגה החלה להתפרק תוך כדי תנועה כבר בצעדיה הראשונים והחליטה שלא להתמודד בבחירות בסופו של דבר, ואני חשבתי שלא יהיה הוגן להציג דברים שאמר בימים הראשונים, בזמן שהמציאות בשטח כבר השתנתה, ולהוציא אותם בפועל מהקשרם.
הפעם השנייה הייתה אחרי הקמת ממשלת בנט-לפיד, כשעו"ד ברק כהן החליט לנצל את ההפוגה כדי לפתח את כישוריו הנאים כזמר-יוצר בז'אנר החאפלות שיכול להרים את הזכה שבחתונות. גם שם, המציאות השתנתה מהר מכפי שהספקתי לתמלל את השיחה, והכתבה איבדה את הקונטקסט שלה. זה היה מבאס בעיקר כי רציתי להרים לו, אבל יותר מכך כי היה לי ברור שהמציאות הישראלית לא תאפשר לברק כהן לשיר ולשמח את הציבור למחייתו. המאבקים לשוויון וצדק כבר ימצאו אותו. בדיוק כשהוא יחשוב שהוא בחוץ הם יימשכו אותו בחזרה פנימה.

>> ואינם נראים: בטלוויזיה של היהודים אין ערבים. קווים לדמותם
>> המשחק המסוכן חזר: האם "ארץ נהדרת" מנרמלת את מרדכי דוד?

נזכרתי בזה בחודשים האחרונים כשהוא העביר הילוך אקטיביסטי והחל ללוות מקרוב את משפט נתניהו ואת הניסיונות לחבל בו ולהביא לביטולו, כשבמקביל לקח כפרויקט את רועי סטאר המטרידן, את דובר הליכוד הלקקן גיא לוי ואת דובר המשטרה ליאור אבודרהם ומותג האופנה "אהבל" שהקים בהשראתו (קנו חולצה!). כלומר, צדקתי. מצד שני, כל זה לא מפריע לו להמשיך לשיר בחאפלות. כלומר, טעיתי. אני לא בטוח מאיפה הוא שואב את האנרגיות, אני רק יודע שאם היו לנו מאה ברק כהנים היינו במקום לגמרי אחר.

כי מה שיפה בברק כהן, בניגוד לאנשי מחאה רבים וטובים, זה שהוא לא רק מדבר אמת לכוח אלא גם לא ממצמץ כשהכוח עונה בחזרה. כל השמאלנים הטובים שצקצקו בעשור הקודם מול פרויקט "באים לבנקאים" או כשהתקיל את מירי רגב במסעדת פירות הים גוצ'ה, היו צריכים לעמוד אצלו בתור עכשיו בסליחה ומחילה. כל מי שהפך לחנה בבלי מול המופעים של כהן ברשתות החברתיות נגד מוקדי כוח והתעקש "להסתייג מהסגנון" צריך להוריד לעצמו כאפת שטות עכשיו כששאריות הדמוקרטיה הישראלית מתפוגגות.

ברק כהן הבין מזמן והרבה לפני כולם שזה לא דיבייט בבית הלורדים. אנחנו נלחמים כאן בארגון פשע שהולך אול-אין על הראש של מתנגדיו. הוא יודע להיכנס לסנג'רים של הארגון מתחת לעור, לדבר בשפה שלהם, לגייס לעזרתו את השכינה הברוכה ואת המשפט העברי ולהוציא אותם משיווי משקלם. הוא איש של אמת, גם אם היא לא נעימה ולא פופולרית וגם כשהוא בוחר לבטא אותה באופן אגרסיבי או וולגרי. האקטיביזם שלו בוודאי אפקטיבי יותר מאלף נאומים חיוורים באלף הפגנות רוויות ייאוש.

ולא פחות חשוב: הוא שמח. הוא נהנה. הוא מבסוט. יש בו עליצות כשהוא נאבק בנאמני משטר, אוכלי שוחד ובוגדים בעמם. השמחה הזאת מדבקת ומפיחה אומץ גם באחרים, כשם שהיא מבלבלת את סוכני המשטר שרגילים לראות מולם אנשי מרכז-שמאל מבועתים ונואשים. הוא בכלל לא רואה את עצמו כחלק מ"הגוש" הדמיוני נגד נתניהו. השינוי שהוא חותר אליו עמוק, מקיף ומהותי בהרבה. למי שמעוניין להקשיב,כמו ארי ליבסקר ב"כלכליסט", הוא תמיד שמח להשמיע את החזון מרחיק הלכת שלו. וכן, יש לו חזון.

בחודשים הקרובים יצטרפו רבים אל המערכת הפוליטית בניסיון נואש לעצור בבחירות דמוקרטיות את הגלישה של מדינת ישראל אל דיקטטורה קקיסטוקרטית. חלקם כבר מאורגנים בחמ"לים במאמץ לשמור על טוהר הבחירות, משימה כמעט בלתי אפשרית אחרי שהמשטרה, השב"כ וחלקים ממערכת המשפט כבר נפלו. הם חייבים לדבר ברור, אמיץ וחזק ולייצר אופוזיציה לוחמנית פי אלף. הם חייבים להיות יותר ברק כהן. זאת תעודת עניות גדולה למנהיגי "המחנה" הדמיוני על משאביהם בכנסת, אבל נכון לרגעים אלה, עם הקרקס שהוא עושה לוואנאבי-בסיג' של נתניהו ועם הרעש שהוא מרים סביב ניסיונות המסמוס של משפט נתניהו, ברק כהן הוא האופוזיציה הכי אפקטיבית בישראל.

• טור דעה
• ברק כהן
• בנימין נתניהו
• משפט נתניהו
• מחאה

(פורסם במקור במגזין את)
מוווווווווווווו. כלומר, התכוונתי לכתוב "בוקר טוב". סליחה, התבלבלתי עם השפה השנייה שלי, זו שאני מדברת בה עם הפרות באחו. כלומר, עם החברות שלי במסעדה. תוך דקה מפרסום הקטע של יעל פוליאקוב מהפודקאסט עם אסי אזר, הזעזוע נשפך ברשתות כמו הכרס שלי אתמול אחרי שהזמנו קינוח שני, רק כי היינו חייבות לסיים את האירוע עם קצת (הרבה) שוקולד.
>>

הכל כבר נאמר, אז בואו נתחיל מהסוף: פוליאקוב אמרה בין היתר "אני אגמור את השמנות, אני אגמור אותן!". זה ממש בסדר יעלי, את יכולה להיות רגועה, אנחנו כבר עושות את זה לעצמנו. גם אם אנחנו לא ממש "שמנות". גם אם יש לנו כרס קטנה שמבאסת לנו את הג'ינס. גם אם ראינו תמונה של היד שלנו מהצד. גם אם קלטנו שהסנטר שלנו משתכשך כבר בעצמות הבריח. כל עימות עם המציאות, שהרי רובנו לא ממש "הירואין שיק", היא גורם למסיבת שנאה עצמית לכל מי שגדלה על תרבות הניינטיז, שם מידה 38 ואפילו מידה 36 לפעמים נחשבו "פלאס סייז".

View this post on Instagram

זוכרות את האימג' של ילדה קטנה מול מראה עם מספריים מעל הבטן שלה? קשה לי לתאר כמה פעמים המחשבה הזאת עלתה לי בראש, וכל פעם הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה נורא לא פרקטי, כי כל מה שאשיל ממני זה דם וכבוד עצמי. הלוואי ולא הייתי סוחבת את זה איתי כאדם בוגר, הלוואי.

לפני כמה חודשים הייתי בפילאטיס, והתאמנה לידי מישהי לא רזה עם טופ. האם זה משהו שאני חושקת לעשות בעצמי בסתר ליבי? בהחלט כן. התחושה הזאת נראית לי משחררת בטירוף. הבעיה היא שקודם אצטרך להשתחרר מעצמי. בהזדמנות הראשונה שהייתה לי, הצצתי על פניה של הבחורה לצידי, וראיתי שהיא צעירה. קינאתי.

קינאתי בדור החדש, שגדל עם מודלים נוספים מלבד "כוסיות". שבזכות הרשת הייתה לו גישה לנשים שמנמנות שמסוגלות להתלבש יפה, להעריך את עצמן ולהיות מבסוטיות. תבינו, זה לא משהו שבכלל היה בסביבתי. לא אצל החברות ולא אצל האמהות שלנו. זה פשוט לא היה.

ובואו נפתח סוגריים רגע על אסי עזר, ה"מאמי הלאומי". האם נשמע ממך בקרוב שהדעות לא משקפות אותך? התנצלות מלאת רגש שתגרום לנו להטות את הראש ימינה? תגיד, באיזו נקודה היית שם "סטופ", אם בכלל? בפריים טיים אתה מזיל דמעה על נטע ברזילי והחלומות שלה – אבל במציאות? יכול להיות שהתרגלת מדי להסתובב עם דוגמניות ורותם סלעיות (המעלפת!), ששכחת ששאר בני האנוש מתמודדים עם בעיות אמיתיות? שכן אכילה היא אף פעם לא אכילה. היא תמיד הבעה של רגש ומצוקות פנימיות. וואלה, לא יודעת מה ציפיתי מאדם שהביא תינוקת לעולם (כשאנשים בקהילה שלו מוכנים למשכן כליה בשביל זה), אבל אז התלונן על המחיר של אחיות לילה, בזמן שהוא מרוויח מיליונים. אוף. למה המפורסמים שלנו כאלה מנותקים. סגור סוגריים.

בשורה התחתונה: כשפוליאקוב אומרת שהנשים אוהבות "לנצל את השומן העצמי לקבל אהדה" – וואוו, אני כל כך בעד. כי האהדה של מישהי אחרת ל"משפיענית השמנה העירומה" – היא היכולת שלה לא לשנוא את עצמה היום, או בכלל. וכמה זה חשוב. תחשבו כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות על זה! כמה מחשבות. כמה חרחורים. איזה כיף זה פשוט לנשום את הסיטואציה ולהגיד "כוסאמק, אני נראית טוב אינעל העולם".

ועוד משהו על המשפט שפוליאקוב אמרה בציניות "כי אני אישה חזקה ואני אוהבת את עצמי": בעולם שרק לימד אותנו לשנוא, לרדת, להוריד, לשנמך, ואנחנו צריכות להיאבק בו על מקומנו מהרגע שנולדנו בערך, זה דווקא פיתרון לא רע. לשמור את האנרגיות למלחמות האמיתיות כלפי חוץ – לא כלפי עצמנו, ובטח שלא כלפי נשים אחרות.

• טור דעה
• יעל פוליאקוב
• פודקאסט
• דימוי גוף

הנה וידוי: קוראים לי אבישי, ומאז ילדותי אני חולה ספורט.
זה משהו שגדלתי איתו, וברבות השנים גם הפך למקצוע. בסתר ליבי, אני חושב שמי שאוהב ספורט באמת (בין אם כמשתתף פעיל או כצופה, כמוני), מבין משהו קצת יותר עמוק על החיים. יש משהו בספורט שמשמש כאלגוריה על החיים, שלפעמים דרכו אפשר להסביר דברים עמוקים יותר. העולם הלכאורה-אלטרנטיבי שהוא משקף הוא כמו צילום רנטגן למה שעובר בפנים. לשנאות ולאהבות שלנו, לדעות הקדומות, למקום שלנו בעולם. אין קלישאה חבוטה יותר מזו שסוברת ש"ספורט הוא מראה של החברה" – אבל כנראה שיש סיבה שהקלישאה הזאת קיימת.

>> טיים אאוט 2018: דני אבדיה יגיע ל-NBA. רק תנו לו שנה-שנתיים
>> שגרירים של הצלחות: 14 השפים הישראלים שהכי מצליחים בחו"ל

במקרים רבים ספורט משמש מטאפורה מושלמת גם לתרבות שאנחנו חיים בה. וכן, הגיע הזמן לדבר על דני אבדיה. בזמן שכולנו ישנים, אבדיה בשנים האחרונות לא מפסיק לשבור תקרות זכוכית ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה ביותר בעולם. בכל פעם מחדש, הוא מגיע לנקודה שהוא לא חווה בעבר, נקודה שמעטים הספורטאים הישראלים שחוו אי פעם. זו הזדמנות נדירה לראות ישראלי, יליד קיבוץ בית זרע, הופך במו ידיו לאחד הספורטאים הטובים ביותר במקצוע שלו. בעולם. כמה כאלה היו לנו? אפשר לספור על יד אחת. אם בכלל.

אז איפה מגיעה המטאפורה? ובכן, היא מגיעה לא רק ממנו – כסמל של ניצחון אנושי, של כוח רצון ושל אמונה פנימית יוקדת; אלא גם מהסביבה שלו. מאיתנו. ובעיקר מהעובדה שעל אף שבעולם הגדול תמיד ידעו להעריך את אבדיה, דווקא מבית היו יותר מדי אנשים שאהבו לגמד ולהמעיט בערכו. שלגלגו על "הסיקור הפרובינציאלי", שטענו ש"מנפחים אותו בשביל גאווה לאומית". ששלפו את המילה העתיקה מכולן, והאהובה עליהם מכל – "אוברייטד". מסתכלים על ספורטאי ישראלי ענק, וכל מה שהם יודעים זה רק לצקצק, להניד בראשם ולהתנשא על "הישראלים האלה" שמתאהבים במישהו רק כי הוא ישראלי.

ואבדיה הוא לא הראשון – למדינת ישראל יש מסורת מפוארת ללגלג, לגמד ולהמעיט בערכם של כל מי שמצליח. גם הספורטאים האולימפים שלנו שהביאו מדליות סבלו מנחרות בוז של "ספורטאים בלי נעליים". גם כשמכבי תל אביב או הפועל תל אביב מצליחות בכדורסל האירופי, תמיד יהיה את הצדקן שיסביר כמה הסגל של הקבוצה השנייה פצוע וחסר, כמה הניצחון פגום ולא באמת שווה משהו. גם כשמכבי חיפה נתנה 0:3 למנצ'סטר יונייטד, היו מי שידעו לשלוף היטב את העובדה שיונייטד עלתה בהרכב משני. ועוד ועוד ועוד.

וזה, כמובן, גולש גם מעבר לספורט. גם האירוויזיון, שבו ישראל ממחישה פעם אחר פעם את היכולות המדהימות שלה בתחום הפופ, הוא מטרה שאוהבים לחבוט בה בארץ. גם הישגים גדולים כמו המקום השני של יובל רפאל, או ההישגים האדירים של עדן גולן או נועה קירל, לא התקבלו רק בחיבוק – אלא בהרבה מבטים מזלזלים על התחרות ועל החלקים היותר שטותניקיים שלה. אף מבט על התמונה הגדולה. אף הסתכלות על הדבר הרחב יותר, על הישג שאפשר גם לחבק ולהסתכל עליו באהבה, ולא רק להמעיט בערכו.

השורש הוא, כמובן, הפחד להיתפס כ"פרובינציאליים". לאהוב מישהו ישראלי ולהתלהב מהישגיו רק כי הוא ישראלי. אבל האם זאת המצאה שלנו? לא ממש. לכל מדינה, באופן טבעי, יש קשר חזק למי שמייצג אותה. בוודאי למדינות בסדר הגודל שלנו שלא משופעות בספורטאים גדולים. סרביה מאוהבת בנובאק ג'וקוביץ' (ותמכה בו גם כשהיה שנוי במחלוקת) – כי הוא סרבי. מרקוס בגדאטיס, הטניסאי היווני שזכה בווימבלדון, התקבל באהבה אין קץ במדינה שלו כשחזר – וזה עוד במדינה שהמציאה את הספורט. במצרים, מוחמד סלאח הוא גיבור לאומי. בפורטוגל מעריצים את רונאלדו. בארגנטינה עד היום זוכרים את מראדונה ז"ל, והפכו אותו לקדוש של ממש. והמחשבה הזאת, שרק ישראלים הם קרובים אצל עצמם ומתלהבים מהישראליות של עצמם, היא דבר כל כך… פרובינציאלי. זאת המילה.

איכשהו, בכל העולם יודעים להעריך ולאהוב את הספורטאים הגדולים שלהם – וזה לא נראה להם מוזר. הם לא מעקמים את האף, אלא מתמסרים למישהו גדול מהחיים שהוא "משלהם". כן, קודם כל כי הוא באמת משלהם. כולנו רוצים להרגיש חלק ממשהו גדול מאיתנו – וזה לא פסול. להפך. לפעמים, דווקא ההישגים הגדולים של הספורטאים הענקים שלנו הם משהו שיכול לתת לנו כוח כאינדיבידואלים. לשאוף ליותר, ללכת קדימה, לחלום רחוק ולהגשים. היופי שבספורט הוא בדיוק כל הדברים האלה. בלעדיהם, באמת שהקלישאה ההיא על 11 חוליגנים שרודפים אחרי כדור נכונה (והיא לא).

וזאת הבעיה עם יותר מדי גורמים בשיח הנוכחי: הם הפכו את הרגש למשהו בזוי. אסור להיסחף אחרי הרגש. לא להתלהב. אנחנו חייבים, תמיד, "לשמור על פרופורציות" ולהיות מאוזנים ואובייקטיבים ולזכור שיש צד אחד ויש צד שני. אבל החיים לא באמת עובדים ככה. בסוף, אנחנו בני אדם והרגש הוא חלק מהותי, בטח מאהבת הספורט. מי שמסתכל על ספורט בלי רגש לא ימצא בו הרבה. וחלק מהרגשות הם גם רגשות פטריוטיים – רגשות שמתחברים למישהו כי הוא בא מהמדינה שלך, מהשכונה שלך, מהבית שבו גדלת. לכן אנחנו אוהבים קבוצה, לכן אנחנו מעודדים נבחרת ולכן אנחנו מתחברים לספורטאים "משלנו".

מלך החמוצים. בנימין נתניהו (צילום מסך: x.co)

בנימין נתניהו הוציא שם רע מאוד למילה "חמוצים". הוא השתמש במילה הזאת כדי לתאר את כל מי שמעז לבקר אותו או לחשוב שההתנהלות שלו אינה סופר מושלמת. אבל האמת היא שפה ושם יש "חמוצים" אמיתיים – כאלה שיידעו להסתכל על כל דבר מהזווית העקומה שלו. הצורך להטיל ספק (שהוא מבורך בתחומים מסוימים) הפך אצלם לדת, למשהו שחזק מהכל, עד שלפעמים מרוב ספק הם לא מצליחים לראות את האמת הפשוטה. והאמת היא שלפעמים, קורים פה גם דברים טובים, שיש פה מספיק כישרון ואמונה כדי להצליח אפילו בספורט, שאף פעם לא נחשב לתחום החזק שלנו.

האמת הפשוטה היא שדני אבדיה הוא אולסטאר. לא רק כי הוא נבחר למשחק (הקצת מטופש, בוא נודה), אלא בעיקר כי הוא כיום מהטובים בעולם בתחומו. האמריקאים לא מתים להודות בכך שיש אירופאי שיותר טוב מהם, אבל ברובם הגדול הם מתייחסים בהערכה עצומה לאבדיה. פשוט כי הוא ממש טוב בכדורסל. גם הנתונים האובייקטיביים תומכים בכך. וכל מי שזלזל והמעיט בערכו, גם בתקופות שבהן היה קשה לראות את זה, נראה מגוחך ממש עכשיו.

אולי הלקח הוא לשמור את הספק ואת הציניות למקומות שצריכים אותם ולדעת מדי פעם גם לכבות אותם. להתמסר לרגש, כי אין בו שום דבר רע. גם אם טיפה נסחפים זה בסדר. אף אחד לא מת מזה שאחרי כמה שנים שבהן היה די מחורבן להיות ישראלי (מכל כך הרבה סיבות), יהיה לנו סמל שמראה שאפשר – עם חשיבה נכונה ועם התמדה – גם להגיע הכי רחוק שאפשר, במקום הכי גבוה שיש, על הבמה הכי גדולה שיש.אז כן, אני קודם כל בעד דני אבדיה ואוסקר גלוך ומנור סולומון וארטיום דולגופיאט, וגם עדן גולן ויובל רפאל ונועם בתן (שייסע השנה לייצג אותנו באוסטריה) כי הם ישראלים. וכי אני ישראלי. ואוהב את המדינה הזאת ומקווה שהיא תצליח בכל דבר. ושאולי משהו בהצלחה שלהם כאינדיבידואלים שיעזור לנו לדעת שאפשר להצליח גם במקומות אחרים. לא רק בספורט, בהכל.

• טור דעה
• ספורט
• כדורסל
• NBA
• ישראלים בחו"ל

(הטור פורסם במקור במגזין את)
עוז זהבי עלה לכותרות בסוף השבוע האחרון כי הוא שם את הבושה בצד ואמר במגזין סוף השבוע של Ynet, קבל עם ואינסטגרם, שהוא שוכב עם נשים טרנסיות. "אני עוז זהבי החדש. לא מלך הסטרייטים. שוכב עם טרנסיות. זה חלק ממני. מה יש להתבייש? זה לא ביג דיל מבחינתי". הוא צודק וסחה עליו. החשיפה הזאת היא הרבה מעבר לסקס או להעדפה מינית כזו או אחרת. זו נקודת ברייק-ט'רו אמיצה, מרגשת, שבאה דווקא בזמנים חשוכים שבהם נדמה שהעולם כולו הולך ברוורס.
>>אחרי שנתיים בלי: מצעד הגאווה חוזר במתכונתו המקורית לצ'ארלס קלור

כששחקן מצליח וחתיך, שנתפס במשך שנים כסמל לגבריות, שם את זה על השולחן – הכי סטרייט-פורווד ובלי התפתלויות – זה ביג. גם בגלל התוכן, וגם בזכות הדרך: ישירה, טבעית ולא מתנצלת. ויותר מזה, כשהכותרות התחילו לרוץ והוא היה יכול בקלות לסגת, להכחיש, או לגלגל עיניים, הוא עמד מאחורי הדברים, הגביר ווליום, והסביר: יש לו חברות טרנסיות טובות, הוא רואה מה הן עוברות, כמה שיט הן חוטפות, ואילו מורכבויות הן נאלצות לשאת – רק כדי לחיות את האמת שלהן. אז כן, עוז, אולי אתה לא מלך הסטרייטים (ובינינו, למי אכפת? השנה היא 2026), אבל קח, נפל לך כתר של משהו אחר, חשוב הרבה יותר.

"רוצות וידוי? עוז זהבי הוא לא היחיד, שבת שלום", כתבה לינור אברג'ל, כוכבת "בואו לאכול איתי" ואישה טרנסית גאה. גם רון שחר, עוד שחקן גברי קלאסי,רמז על כך לא מזמן בשיחות עם בתו. השיח "המנרמל" (כן, סליחה על המילה השחוקה, אבל אין אחרת כרגע) הוא קריטי. נשים טרנסיות לא צריכות את האישורים של זהבי או שחר כדי להתקיים, שיהיה ברור – הן לא. אבל החשיפה הזאת שוברת את חומת ההסתרה והבושה, פותחת מרחב של הכרה – וממקמת אותן במקום שמתחיל סופסוף להכיל אותן, ולהבין שהן חלק בלתי נפרד וחשוב מהמרקם האנושי, החברתי, והתרבותי שלנו. זהבי לא זרק פה לאוויר סתם עוד מחווה, זו חובה בסיסית שלנו כחברה: להגן ולתקן. הלוואי שיום אחד גם נעמוד בזה באמת.

הדור החדש של נשים טרנסיות, כמו אלאיה הוף, סתיו סטרשקו, אוריאן ספיבק ואחרות – מדבר ברשתות בגלוי ובאומץ על מה שהן עוברות: אפליה יומיומית, אלימות פיזית ומילולית, יחס עקום מהחברה, וגיבורי מקלדת דושים, שלא יודעים איך להתמודד עם מורכבות שהיא כבר מזמן חלק מהמציאות. פעם, בעשורים הקודמים של המאה שעברה, דמויות כמו זלמן שושי או גילה גולדשטיין חטפו גרזנים בגינות חשוכות בתל אביב, רק כי העזו להתקיים.

היום, חשוב להגיד את זה בפה מלא: האלימות כלפי נשים טרנסיות היא תוצאה ישירה של יחס חברתי עיוור, שיפוטי ואדיש. את האלימות כמובן שצריך לגנות, את האפליה חובה עלינו לפרק, ואת מעגל השתיקה סביב זה, צריך לשבור. וכן, זה קרה עכשיו בזכות עוז זהבי. ברגע של אמת זעירה, הוא הדליק אור קטן לעבר עתיד ורוד יותר. כי זה כבר לא מספיק לא לשנוא, הגיע הזמן גם לאהוב בקול רם וצלול.

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להט"ב

בזמן שאתם עומדים בתור לקפה של הבוקר ברוטשילד או מתווכחים על נתיבי האופניים החדשים, מתחת לאף שלכם נרקחת עסקה שתשנה את ה-DNA של העיר הזאת להרבה מאוד שנים. ולא, הפעם זה לא קשור לעוד מגדל יוקרה או שיפוץ בכיכר, אלא למשהו הרבה יותר אישי: למי שיחזיק את המפתחות לשער הכניסה שלכם לעם היהודי. אני כותבת את המילים האלו כתל אביבית שאוהבת את העיר הזו בכל ליבה, אבל גם כדוברת רוסית וכמנכ"לית "לובי המיליון". עבורי, ועבור מאות אלפי ישראלים כמוני, המינוי של רב עיר הוא לא דיון תיאורטי על דת ומדינה – הוא קרב יומיומי על הזכות להרגיש שייכים בבית שלנו.

>>הפרדת הדת מהמדינה מתחילה עכשיו – בהפרדת הדת מתל אביב
>>מאחורי החנוכיה של חב"ד מסתתרים איתמר בן גביר ועוצמה יהודית

אולי אתם חושבים לעצמכם שזה לא נוגע אליכם כי ממילא אתם לא דורכים בבית כנסת. זו טעות קריטית שמתעלמת מהמציאות של רבים בעיר הזו. רב העיר הוא הסמכות העליונה לרישום נישואין וגירושין, ועבור יותר מ-100 אלף יוצאי ברית המועצות שחיים בתל אביב, המינוי הזה הוא גזר דין של השפלה. הוא האיש שיחליט אם אתם "יהודים מספיק" או שישלח אתכם לבירורי יהדות פולשניים ומתישים רגע לפני החתונה. כמי שנלחמת יום-יום למען הזכויות של הקהילה שלי, אני יודעת מקרוב שכל מינוי של רב שמרן ומדיר הוא עוד טריקת דלת בפרצופם של אלו שחיים כאן, משרתים כאן ומשלמים כאן מיסים, אבל נדרשים להוכיח את יהדותם מול ממסד שפשוט לא סופר אותם.

מעבר לעניין הטכני של נישואין וגירושין, רב עיר הוא דמות בעלת השפעה עצומה על המרחב הציבורי ועל הרוח שמנשבת מהמוסדות הרשמיים אל תוך השכונות שלנו. אם הוד השרון הייתה הפרומו – שם הקואליציה ה"ליברלית" מטעם יש עתיד הצביעה במפתיע בעד מועמד חרדי שמרני – תל אביב היא המופע המרכזי. אם חולדאי יפקיר את המשרה הזו לש"ס בשביל שקט קואליציוני, הוא למעשה מוכר את הערכים של בוחריו במחיר חיסול. זו לא רק בגידה פוליטית, זו הפניית עורף לכל מי שמבקש לראות כאן יהדות מאירת פנים ולא כזו שבוחנת אותנו בציציות או במבטא.

זה לא חייב להיות ככה, כי על השולחן מונחות אלטרנטיבות ראויות בהרבה. ישנם מועמדים שהם או ילדיהם שירתו בצבא, שמבינים מה זה לחיות בעיר מעורבת ומחוברים להוויה הישראלית המודרנית.

רון חולדאי וחברי מועצת העיר מהמחנה הליברלי – אנחנו מסתכלים עליכם, והפעם לא נסתפק בהצהרות יפות בפייסבוק. תל אביב היא המבצר האחרון של החופש בישראל, ואם גם כאן נתפשר על רבנות מדירה בשביל דיל פוליטי, אין לנו זכות להתלונן על מה שקורה בממשלה. אל תתנו להם למכור את העיר שלנו בחדרי חדרים. הרימו טלפון לחברי המועצה ששלחתם לעירייה ודרשו מהם תשובות לפני שהדיל הזה הופך למציאות שכולנו נצטער עליה.

• טור דעה
• הבועה
• כפייה דתית
• חילונים
• העליה הרוסית