לאורך השנים, אנחנו, תושבי מערב שכונת שפירא, חוזים במופעים חוזרים ונשנים של הפקרת ביטחוננו האישי – בין אם זו הפשיעה הגואה, צרכנות הזנות הגלויה ברחובות או היעדרן המוחלט של מסגרות ראויות לנוער. טיפול בשורשי הבעיות הללו דורש משאבים, כוח אדם והרבה רצון טוב ולצידם שיקולים פוליטיים. אלו תהליכים ארוכי טווח. עם זאת, מאז שבעה באוקטובר נחשף מחדל מסוג אחר, כזה שאין לו תירוץ של "מורכבות חברתית": היעדר מיגון בסיסי לתושבים בעת מלחמה.

>> תהיו חזקות? אנחנו חזקות. מי שלא חזק הוא מי שהפקיר את העורף
>> ביעור חד"פ: בפסח הזה יש הזדמנות לעצור את המכה ה-11 של החג

בעוד שהתמודדות עם פשיעה היא אתגר מתמשך, את עניין המיגון ניתן לפתור באופן סביר, כאן ועכשיו. הפתרון מונח על השולחן: הצבת מיגוניות בחלקה המערבי של השכונה. המקלטים הציבוריים בשפירא נבנו לפני עשרות רבות של שנים. באותה תקופה מערב השכונה היה אזור של תעשייה קלה עם מעט מאוד תושבים. מאז, המציאות השתנתה ללא היכר: הנגריות ובתי המלאכה הוסבו ליחידות מגורים, כמות התושבים זינקה, אך מספר המרחבים המוגנים לא עלה בהתאמה.

בשבוע האחרון הביעה העירייה נכונות עקרונית להציב מיגוניות במערב השכונה. כתושבים למודי אכזבות, אנו רואים כיצד גלגלי המכונה הבירוקרטית מסתובבים לאט מדי. לא נופתע אם גם הסבב הנוכחי יסתיים בלא כלום

התושבים שגרים כיום באזור נאלצים להסתפק בשני מקלטים קטנים בלבד, וממ"קים באשכול גנים שנאבקנו על פתיחתם. בשעות מסוימות הדוחק שם הופך לבלתי נסבל ומסוכן. פעמים רבות במהלך השנתיים וחצי האחרונות, תושבים נותרו מחוץ למקלט פשוט כי לא היה מקום. הייתי עד לכאוס ולבהלה. התוצאה קשה. רבים מהשכנים שלנו פשוט התייאשו. הם נשארים בבתים, שלעיתים אינם יותר מצריפים ומקווים לטוב.

פוטנציאל האסון במקרה של נפילה ישירה באזור צפוף כזה הוא גבוה במיוחד. מוקד 106 מפנה למקלט הגדול (והמוזנח כשלעצמו) בתחנה המרכזית אך המרחק לשם הוא רב מדי וזה אינו פתרון לתושבי מערב השכונה.

בשבוע האחרון, לאחר מאבק ממושך מצד תושבי שפירא על מנת להציף את הבעיה, הביעה העירייה נכונות עקרונית להציב מיגוניות במערב השכונה. ועם זאת, כתושבים למודי אכזבות, אנו רואים כיצד גלגלי המכונה הבירוקרטית מסתובבים לאט מדי. לא נופתע אם גם הסבב הנוכחי יסתיים בלא כלום, העניין שוב יוזנח, וביום שאחרי עובדי העירייה כבר יהיו עסוקים באתגר הבא.
עיריית תל אביב-יפו חייבת להתעורר ולהבין כי מיגון בסיסי אינו פריבילגיה ואינו נושא למריחת זמן. הגיע הזמן לעבור מהבעת אמפתיה למעשים.

• טור דעה
• מלחמת איראן
• שכונת שפירא
• מקלטים

את חג הפסח הקרוב אנחנו נציין באחת התקופות המתוחות שידענו. אבל גם בזמן שכולנו עסוקים בגיחות תכופות למרחבים המוגנים ובשמירה על איזושהי נורמליות וחגיגיות, למרות המלחמה המתמשכת, יש עדיין דברים חשובים לחיים של כולנו שנדחקו לשוליים. דווקא כעת, יש לנו מעט יותר זמן להתעמק במכות של פסח, בדגש על המכה ה-11, זו שלא כתובה בשום הגדה אבל רלוונטית לכולנו כל הזמן, גם בימים של שגרה וגם בימים של חירום.

>> תהיו חזקות? אנחנו חזקות. מי שחלש הוא מי שהפקיר את העורף
>> מנכ"ל קלארו משתף: איך מסעדת שף מצליחה לשרוד בימים כאלו

מכת הכלים החד פעמיים פסחה על המצרים הקדמונים, אבל ממש לא עלינו: ישראל כבר הצליחה בשנים האחרונות להגיע למעמד המפוקפק של שיאנית צריכת הכלים החד פעמיים בעולם. על פי נתונים שפורסמו בעבר, כבר הגענו לשיאים של כ-11 מיליארד פריטים בשנה, שמהווים כ-1,200 פרטי חד"פ בממוצע לנפש. למעשה, הישראלים צורכים פי חמש (!) יותר כלים חד פעמיים מהממוצע באיחוד האירופי.

מדובר במכה של ממש גם לכיס (כי קונים משהו שאין בו באמת צורך, רק כי מתעצלים לסחוב ולנקות כלים רב פעמיים) וגם לסביבה – כי 11 מיליארד צלחות, כוסות, מזלגות, סכינים, כפיות, קעריות ועוד מפלסטיק, שנראים לנו כמו החלק הכי קליל במשקל שלו מהפסולת שאנחנו מייצרים בכל אירוע, למעשה מצטברים בכל שנה לטונות על גבי טונות של פסולת.

בדו"ח שהוזמן על ידי המשרד להגנת הסביבה בשנת 2020, למשל, נמדדו מעל 68 מיליון טונות של פסולת חד"פ בשוק הפרטי. רק לשם השוואה של כמויות, בשנת 2025 קלטנו בפארק המיחזור בחירייה כמות כוללת של כ-1,276 מיליון טונות פסולת מכ-30 רשויות מקומיות. זה אומר שהנתון של פסולת חד"פ שווה מבחינת הכמות לאחוז ניכר מכלל כמות הפסולת השנתית שמיוצרת באזור המרכז. ואת האמת צריך להגיד: ברוב המקרים אפשר היה להימנע לחלוטין מהשימוש בכלים חד פעמיים ולהוריד דרסטית את כמויות הפסולת.

בשנים האחרונות, במיוחד לקראת חגים כמו ראש השנה ופסח, צצה עוד תופעה מדאיגה של כלים חד פעמיים מהודרים. כך חוסכים המארחים בארוחת החג את מבצע השטיפה והסידור של עשרות הכלים, אבל לא קולטים איזה נזק הם מייצרים לכולנו – כי בסוף, מהודרת או לא, כמו כל פסולת היא מגיעה במדינת ישראל אחרי תהליך המיון להטמנה בקרקע. כך היא גם מייצרת נזק למאות שנים, וגם תופסת מקום יקר ערך שהולך ונגמר: דו"ח מבקר המדינה מיולי 2025 קבע שכבר ב-2026 לא יישאר למדינת ישראל מקום להטמין פסולת. במצב כזה, פסולת מיותרת שאפשר לחסוך ממש מעמיסה על כל שרשרת התפעול של התחום – מהפינוי בעיר, דרך המיון והמיחזור בתחנות המעבר עד כמה שניתן, ועד לפתרון הקצה ההולך ומתדלדל.

בישראל כמו בישראל, אינטרסים סקטוריאליים צרים הם הרבה פעמים חזות הכל. הממשלה הנוכחית ביטלה את מס הכלים החד פעמיים שקידמה הממשלה הקודמת, ולפי דו"ח של "סטורנקסט" צמצם את הצריכה שלהם בנתון מדהים של 34 אחוז. בכך, המצב חזר הלכה למעשה לקדמותו, וחזרנו בכל הסקטורים של החברה הישראלית לייצר פסולת מיותרת וחסרת כל הצדקה שבסוף פוגעת באיכות החיים של כולנו.

לרבים קל להתפתות ולהאשים מגזרים מסוימים באוכלוסייה, אבל האמת היא שזו תופעה שכולם אשמים בה. ב-2020 למשל, המגזר הכללי ייצר כ-59 אחוז מכלל פסולת החד"פ, בעוד המגזר החרדי ייצר קרוב ל-18.5אחוז והמגזר הערבי כ-14 אחוז.בחג הפסח הקרוב – וותרו על הכלים החד פעמיים שמזהמים את הסביבה ופוגעים בבריאות שלנו. תשקיעו יותר בעצמכם ותגישו בכלים רב פעמיים איכותיים. אולי אפילו בכלים בעלי ערך סנטימנטלי שהיו מאופסנים עמוק בבוידעם.
>> ראובן לדיאנסקי הוא יו"ר חירייה – איגוד ערים דן לתברואה והמשנה לראש העיר תל אביב-יפו

• טור דעה
• פסח
• ניקיון פסח
• חד"פ
• משבר האקלים
• קיימות

אנחנו ממש טובים במלחמות, אבל יש שיעור אחד שמדינת ישראל מסרבת ללמוד: איך לא לשכוח את אנשי העורף בזמן חירום. ברשתות החברתיות נחשפתי לתגובה שתפסה בדיוק את העיוורון הזה: "אי שם בישראל יש זוג שלא גומר את החודש, וחייב לצאת לעבוד כדי שלילדים תהיה קורת גג וקצת אוכל. כדי לשרוד, הם משאירים שלושה ילדים קטנים לבד בבית מול הטלוויזיה כל היום, והשכנה לוקחת אותם למקלט אם צריך".

>> בפעם המי יודע כמה, שאול מהבארבי זועק את מצוקת תעשיית המוזיקה
>> מנכ"ל קלארו משתף: איך מסעדת שף מצליחה לשרוד בימים כאלו

כשפיקוד העורף אומר שהילדים צריכים להישאר בבית, אבל מקומות העבודה נשארים פתוחים, אז מה אימהות והורים אמורים לעשות? איך בדיוק אמורים להחזיק גם עבודה, גם ילדים, גם חרדה, בתוך מציאות שאין בה שום הלימה בין ההנחיות לבין החיים עצמם? חוסר האונים שנוצר מגיע מניתוק של מקבלי ההחלטות, שלא מבינים שהם דנים הורים למציאות בלתי אפשרית. אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לצאת לחל”ת, אבל גם לא יכולים להשאיר ילדים לבד. ואפילו לא התחלתי לדבר על נשים שמשרתות במילואים או שבני הזוג שלהן משרתים, ועל המשפחות שאין להן אפשרות להתמגן ומופקרות בלי רשת ביטחון.

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס

המלחמה הזאת לא נגמרת, וגם אין מי שמסתכל לנו בעיניים ואומר את האמת. אין מטרות ברורות או אופק, יש רק דוברים ופאנליסטים שמבקשים מאיתנו להיות חזקות ועושים לנו גזלייטינג. תגידו, מה זה בכלל אומר "תהיו חזקות"? אנחנו חזקות. אנחנו מחזיקות את הבית, את הילדים, את העבודה, את השגרה המדומיינת הזאת. מי שלא חזק הוא מי שלא מצליח לבנות היערכות לעורף, שלא מייצר תוכנית, שלא רואה אותנו. אני דורשת לדעת, על כל החלטה, מי היה בחדר כשהיא התקבלה. האם נשקלה ראייה מגדרית? וזה לא מושג תיאורטי או פרוגרסיבי – פשוט לשאול, האם חשבו על אימהות, על הורים, על ילדים. והתשובה, שוב ושוב, היא לא.

וכל מי שאומר שאין זמן לפוליטיקה או לפמיניזם, זו בדיוק התשובה. את מוצאת את עצמך כלואה בין ארבעה קירות, מנסה לג’נגל בין ילדים בזום, עבודה ושפיות. אין תקופה יותר ברורה מזו להבין למה כולן צריכות להיות פמיניסטיות. כי כך נראה מצב שבו אין מי שידאג לנו סביב שולחן קבלת ההחלטות. וכל עוד לא נהיה שם, ימשיכו להתייחס אלינו כאילו אנחנו שקופות.

גם בפאנלים זה ניכר, כשאנשי הביטחון מנתחים ומבקרים מזה שלושה שבועות את הפעילות ההתקפית, ולצידם מסבירי פיקוד העורף המדקלמים מסרים ומשבחים את העורף החזק. העורף אכן חזק, אבל הוא גם נשחק ובחסות כלי התקשורת הוא גם קצת בלתי נראה. ההתייחסות לעורף באולפנים היא לכל היותר, חלוקת ציונים מעצבנת לציבור ש"נשמע להוראות".

אנחנו רוצות לשם שינוי שהזוג שלא גומר את החודש וחייב לצאת לעבוד ולהשאיר את הילדים לבד בבית, יפתחו את המהדורות. לא עוד חיסול, פחות חיסול, אלא מה שקורה בעורף הקורס. מה עושים, ובעיקר מה לא עושים, כדי להקל על ההורים והילדים. כי בפועל, זה נופל בעיקר על האימהות. וכשזה כבר עולה, תגובות הגזלייטינג לא מאחרות לבוא: "זה לא הזמן להתלונן", "כולם מתמודדים", "יש מלחמה – תתאפסו". כך הופכים מצוקה אזרחית לרעש רקע לא לגיטימי – ומוחקים מציאות שלמה.
>>מורן זר קצנשטיין היא יזמת חברתית וממייסדות תנועת בונות אלטרנטיבה
>> פורסם לראשונה במגזין את

• מלחמת איראן
• טור דעה
• פמיניזם

גילוי נאות: אמנם נולדתי הרבה אחרי ימי התהילה הגדולים של הלהקה, אבל אני מעריץ גדול של כוורת. גדלתי עם גידי גוב של שנות התשעים, והתאהבתי בדני סנדרסון באיזור הצבא, וכוורת היא בעיניי הלהקה הטובה ביותר שצמחה כאן, סופר גרופ מוזיקלי שזיקק לתוכו יכולת מוזיקלית מדהימה, טקסטים גאוניים וסמל מובהק של ישראליות יפהפיה שעוברת מדור לדור.

>> 7 סיבות שבזכותן "השעשועון של גבע אהרון" הוא תרופה לדיכאון
>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים

הייתי שם לפני קצת פחות מ-13 שנה, באוגוסט 2013 בפארק הירקון, בהופעת האיחוד האחרון של כוורת. למרות שכבר ראיתי כמה הופעות בחו"ל, זאת בוודאות ההופעה הטובה ביותר שראיתי בחיי, רגע מדהים שבו שבעת המופלאים, מבוגרים אבל עדיין במיטבם האמנותי, נגעו ברגש הקולקטיבי, נשמעו טובים מאי פעם ועשו ערב שהיה בו הכל – שמחה, עצב, צחוק גדול במערכונים הקטנים והדביליים (כולל הזכות לראות את האיש שכתב את "לא יפריד דבר" לובש שמלה פרחונית) ואושר עד דמעות שזכיתי לראות את הדבר המדהים הזה בימי חיי.ודווקא כמעריץ של הלהקה (ושל כל אחד מחבריה), אני אומר זאת חד משמעית: לא צריך לאחד את כוורת שוב.

היוזמה עלתה לאוויר בשבוע שעבר, בעקבות הראיון שערך מתופף הלהקה, מאיר פניגשטיין, לפודקאסט/תכנית הרדיו "1+1" בהגשת אסף ליברמן. "אנחנו צריכים לעשות איחוד בלי כלים חשמליים", אמר פניגשטיין. "בפארק, עם צוות שעוזר לנו. עם גיטרות קלאסיות. אני חושב שזה יכול להיות מאוד מרגש.זה איחוד של אחרי המלחמה, איחוד של העם עם כוורת, זה לא רק כוורת צריכה להוכיח שאנחנו עוד מנגנים. זה איחוד של גיטרות קלאסיות, תופים יכול להיות קונגס או בונגוס… לעשות באמצע הקהל, שיהיו 50 אלף מסביבנו, ולעשות את זה אנפלאגד. הריגוש יהיה כל כך גדול, לשיר יחד אנפלאגד, זה מדהים".

זו לא יוזמה רעה בהכרח וגם בי יש משהו שמתרגש מאוד – אולי גם באווירה הכבדה שהשתלטה עלינו – מההזדמנות לשיר עוד פעם את השירים הללו, כשהנשמה הישראלית הקולקטיבית כל כך דואבת משנתיים וחצי איומות. ובכל זאת, אני טוען כאן שכוורת לא צריכה להתאחד שוב.

נתעלם מהסיבות הטכניות – כמו העובדה שזו בכל מקרה לא תהיה כוורת, כשאחד מחבריה, יצחק קלפטר ז"ל, אינו בין החיים; כמו ההנחה שפארק הירקון ההמוני הוא לא ממש מקום להופעות אקוסטיות ואינטימיות; כמו העובדה שגם באיחוד הקודם, עם כל זה שזו היתה חוויה חוץ גופית, ראית על החברים את השנים – ועכשיו הם מבוגרים ב-13 שנה. נשים את כל זה בצד, ונדבר על המהות.

האיחוד האחרון של כוורת צריך להיות התמונה על יד ההגדרה המילונית של המונח "פרישה בשיא". זו היתה המתנה של חברי הלהקה לדור שלנו, אלה שלא נולדו ב-1984, היו קטנים מדי ב-1998 וחשבו שכבר לא יראו את הלהקה הזאת בעיניים. זו היתה הופעה מרהיבה של חבורת מוזיקאים שאמנם כבר אז היתה מבוגרת, אבל ידעה להיות בשיאה. ראו את זה בסולואים של אולארצ'יק ושל סנדרסון, בשירה הצלולה של יוני, ברגע המרגש מכולם – כשיצחק קלפטר ז"ל שר את "צליל מכוון", ולא הותיר אף עין יבשה באיזור תל אביב.

זה היה קלוז'ר מדהים – ושם הוא גם היה צריך להיסגר. דני סנדרסון, בדוקו המצוין "שק של סנטימנטים" שביים אבידע לבני סביב האיחוד האחרון, אמר את המשפט "צריך להיפרד כמו שצריך". והוא צדק. זו היתה הפרידה המושלמת מהקהל הישראלי, מבוגרים וצעירים כאחד, עם תנועת ניצוח אחרונה מלהקה גאונית. זה הרגע שבו צריך לקחת את הכסף (תרתי משמע) ולברוח. כל איחוד שיבוא אחריו, רק יקלקל בדיעבד את התחושה הנהדרת שהקהל הענק חווה בפארק.לא מגיע לכוורת, וגם לא מגיע לנו כמעריצים, משהו פחות מההרגשה ההיא, פחות מהסוף ההוליוודי כל כך בפארק, עם 50 אלף איש שמשתחווים, ואפרים שמיר שצועק למיקרופון: "תודה שגדלתם איתנו".

וזה מתחבר למשהו הרבה יותר עמוק: אנחנו חיים בעולם של רימייקים,בתרבות שאוהבת למחזר ולחזור ל"פעם". שוקולד מנטה מסטיק חזרה, אתניקס התפרקו והתאחדו שוב, סאבלימינל והצל שבו לסיבוב שכולו נוסטלגיה והתרפקות על העבר (עם שרשרת מגן דוד על הצוואר), שלא לדבר על הכבש השישה עשר. לא כל האיחודים מגונים – ההופעה של "הכבש" בהיכל התרבות היתה בעיניי אירוע מפעים ומרגש, וגם בהופעה של סאבלימינל והצל מאוד נהניתי כילד שגדל עליהם. אבל יש דברים שבהם עדיף לא לגעת, ויש גבול.

כמו שכתבו ב"סאות'פארק", "ממבר בריז" יכולים להיות טובים לטווח מסוים, אבל מסוכנים בטווח הארוך. זה לא רק הכשל הלוגי שבהנחה ש"פעם היה יותר טוב" (ספוילר: לא היה יותר טוב), זאת גם התרפקות מוגזמת על העבר שמונעת מאיתנו להתקדם. אנשים שכל הזמן מתגעגעים לפעם, לא ייצרו את הדבר הגדול הבא, לא יתקדמו ולא יחשבו על רעיונות חדשים. התרבות הישראלית צריכה, לצד הכבוד לעבר המרשים שיש כאן, לדעת ללכת קדימה. לתת את הכבוד גם ליוצרים החדשים, שמביאים סאונד חדש – ולא רק להתרפק על השירים הישנים, יפים ככל שיהיו.

בלב המערכון האגדי שיצרה "ארץ נהדרת" סביב האיחוד הקודם של כוורת, עמדה תובנה מבריקה: היא הראתה, דרך דימוי מכונת הזמן, איך כוורת לא מתפרקת בזמן אמת – וממשיכה עד היום. ואיך היא עוברת בין כל הטרנדים שבאו אחריה במוזיקה הישראלית כדי להישאר רלוונטית – הופכת לבוי בנד סטייל היי פייב, שרה מטאל כמו היהודים, מנגנת טראנס כמו אינפקטד משרום, עושים ראפ כמו סאבלימינל והצל וגומרים כשהם מנגנים בחתונה את "פה קבור הכלב" (פוקה!) על הלחן של עומר אדם. הרמז ששלחו היוצרים היה: כוורת נגמרה בדיוק בזמן הנכון. היה טוב, וטוב שהיה. שחררו.

וזה נכון לגבי כל תרבות הרימייקים, השחזורים והאיחודים שהשתלטה על התרבות העולמית בשנים האחרונות. נוסטלגיה זה כיף, אבל במידה הנכונה. לא כל דבר צריך לשחזר ולמרק ולשייף ולעדכן ולאחד. לפעמים אפשר פשוט ליהנות מהדברים כמו שהם נוצרו. כמו שאלוהים התכוון.גידי גוב, תודה לאל, עדיין מופיע. דני סנדרסון עדיין חורך במות עם המוזיקה הנהדרת שלו. יוני רכטר ממשיך לנגן בפסנתר כמו הגאון המוזיקלי שהוא. גם אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק עוד כאן, ממשיכים לג'מג'ם ולנגן. האנשים האלה ממש כאן, ואפשר ללכת לראות אותם מופיעים – בדרך שלהם. ההיסטוריה סגרה את הדלת על כוורת, ועשתה נכון, כי זה היה צריך להיגמר טוב. היה כיף לאללה, אבל זהו. סוף ההצגה הלילה. היה ממש נחמד.

• טור דעה
• כוורת
• מוזיקה ישראלית
• הופעת איחוד

הנרמול

לאורך שש שנים של סגרי קורונה, מבצעים ומלחמות נדרשנו לסגור את שערי קלארו כמעט 10 פעמים. רבות דובר בהקשרים שונים על נרמול המצב – התהליך שבו מצב חריג, קיצוני או לא יציב הופך למקובל. אז הנה גרסת המסעדות לסיטואציה: כל האקטים האלה של פתיחה וסגירה העניקו לנו ניסיון מצטבר של ריסטארט – מערכת שמורגלת בסגירה ופתיחה מחדש בתנאים שונים בתכלית, תנאים שמחייבים אותנו להבין מי האורחים שצפויים להגיע, מה התפקיד של כל אחד ואחת במערכת ומה נדרשת מכל מנהל ומנהלת. בכל פעם הפתיחה מחדש היא לתוך מציאות אחרת, אבל מציאות שכבר במידה מסוימת מוכרת. לכן, באופן שעשוי להישמע אבסורדי, ההתלבטות לא הייתה אם לפתוח אלא רק שאלה של מתי, כשהשיקול המנחה הוא להוות מקום של חוסן, לאורחים ולעובדים.

הכלכלה

כמנכ"ל, ברמה הניהולית, המהלך הראשון שאני נוקט בו הוא של הידוק וצמצום. אנחנו עוברים מצמיחה להכנסות ולשמירה על הקיים. במקרה הנוכחי, מזה חודשיים טפטפו לנו אינדיקציות לכך שצפויה מערכה מול איראן, ושהמצב הולך לכיוון הזה. ולכן התכוננו – הייתה לנו תוכנית מגירה כלכלית, וכשהגיע הרגע שלפנו אותה.

תכנית ההתכנסות

המערכת בקלארו היא מערכת ותיקה, כך שגם אם יש מנהל מחלקה חדש, הוא מקבל מעטפת תמיכה מלאה, כשכולם יודעים מהן ההתאמות שנדרש לעשות ואיך על המערכת להתנהל במצבים כאלה. ההתכנסות מחלחלת לכל חלקיה של המסעדה: המטבח נדרש להתנהל בצורה יותר מדויקת ומדודה – שימור של חומרי הגלם, הזמנות קטנות יותר וממוקדות בכדי לא להישאר עם עודפים; בצוות ישנן התאמות, מנהלים בכירים כמו מנהל המסעדה ומנהל הבר יצאו למילואים, והמערכת יודעת לייצר עבורם גיבוי. כך, למשל, מנהל המלצרים נכנס לנעליו של מנהל המסעדה, כשהמטרה היא לאפשר למערכת להמשיך לתפקד בתנאים שנוצרו. ואם נשתמש לרגע בקלישאה של להפוך את הלימון ללימונדה, בתוך הצוות אנחנו מנצלים את הזמן גם להשקעה מקצועית – יותר הדרכה, יותר ידע, יותר תשומת לב לפרטים.

הנחת העבודה

אנחנו מתנהלים מתוך מחשבה שהמצב לא הולך להשתנות באופן דרמטי בטווח הקצר. ראשית, המחשבה היא שיקח זמן עד שאנשים יחזרו להרגיש ביטחון לצאת בערב. כרגע אנחנו מצויים במלחמת התשה שהולכת ומתארכת, עם חיים תחת טילים ושדה תעופה שפועל באופן חלקי ביותר. שנית, העדר התיירות משפיעה באופן מיידי וביטולי החברות הזרות משליך גם על העתיד הקרוב. במסעדה שנשענת בין היתר על קהל של תיירות עסקית ותיירות נופש, כל זה מוביל אותנו לעצור הוצאות ארוכות טווח, לצמצם גיוסי כוח אדם חדש ולהצטמצם לצוות הקיים. ישנה גם ההבנה שעובדים שנמצאים במילואים בתפקידי מפתח וגויסו בצו 8 לא יהיו איתנו בעת הקרובה, ונבנתה Plan B לחלופות עבורם עד שיחזרו.

האורחים

דני מאייר, האיש שמכונה גם "מר הוספיטאליטי" של ענף המסעדנות בארצות הברית, אמר שמסעדה צריכה להוציא אותך מהנטל היומיומי השגרתי ולהעביר אותך לעולם אחר. לצערי, אני מרגיש שאנחנו לא שם. כן, האורחים מגיעים במידה מסוימת לברוח מהמציאות, לקבל רגע של הפוגה משגרת המלחמה אך מצד שני אי אפשר באמת להתנתק כאשר כמעט כל סרביס מלווה בירידה למקלט למשמע אזעקה. כרגע, מי שמגיעים בערבים הם לקוחות קבועים, חברים ומכרים – אנשים שמגיעים לפרגן ולתמוך, רובם או צעירים או מבוגרים – כאלה שלא נדרשים להשאיר את הילדים בבית כדי לצאת. בסופי שבוע הביקושים גבוהים בבוקר ובצהריים, כשאנשים מרגישים בנוח להגיע גם בהרכב משפחתי. בצהריים מגיע בעיקר הקהל העסקי, אלה שחזרו לעבוד מהמשרדים הסמוכים, כשהארוחות קצרות ופונקציונאליות יותר.

ההשלכות על הענף

אנחנו נמצאים באירוע מתגלגל בענף המסעדנות שנמשך מזה שנים, כשבכל פעם הוא פוגש אותנו בצורה קצת אחרת. זה תהליך מתמשך שפוגע במיוחד במסעדות עצמאיות ובמסעדות שף. מי שהתנהל נכון כלכלית ושמר רזרבות ליום סגריר מצליח איכשהו לצוף מעל המים, אבל בענף שבו אחוזי הרווח מאפשרים יותר להתגלגל מאשר לחסוך, יש לא מעט מסעדנים שלא יצליחו להחזיק מעמד וייאלצו לסגור או לאבד עובדים. הדברים נכונים עוד יותר כשמדובר במסעדות שף ומקומות שהם יותר בגדר מותרות (לעומת אוכל נגיש ומהיר), שנפגעות במידה רבה יותר מהעדר התיירות. מכאן ועד להפסדים כספיים הדרך עלולה להיות קצרה.

ובלונדון, הייאוש נעשה יותר נוח?

מאז שפתחנו את קלארו לונדון לפני כשנה וחצי, הפרספקטיבה שלי היא לא רק של מסעדן בישראל. בניגוד למה שניתן לסבור, לונדון לא עיר קלה למסעדנים – התחרות גדולה, הבעלות הישראלית בימים אלה לא תורמת, אתגרים של כוח אדם ואקו סיסטם כלכלי מורכב פוסט ברקסיט. רק שכל אלה מחדדים את ההבנה כמה שישראל מורכבת וחריגה. ישראל היא אחד המקומות המאתגרים בעולם לנהל בהם עסק, גם כשמדובר בעסק ותיק, עם שף מוכר וקהל לקוחות גדול כמו קלארו. העובדים של קלארו בלונדון מסתכלים על מה שקורה כאן כמעט כמו שמסתכלים על לונדון בתקופת מלחמת העולם השנייה. המעבר החד הזה ממציאות מסוימת למציאות שונה בתכלית ב-180 מעלות הוא לא נתפס, עד כמה שהפך להיות מעין שגרה בשנים האחרונות שהיו נטולות יציבות. טוב לקבל קצת פרופורציות מהאנגלים ולהבין שאנחנו לא בבליצקריג.

• אוכלים שותים
• טור דעה
• קלארו
• מלחמת איראן