ברוב סדרות הטלוויזיה ישנה תבנית ברורה: בעוד העונה הראשונה מהווה ניסוי וטעייה, העונה השנייה משמשת לחידוד ולמידה מטעויות העבר. ולמרות שבשלוש השנים שעברו מאז צאת העונה הראשונה של "וונסדיי", היוצרים שלה (טים ברטון, אלפרד גוף ומיילס מילר) עשו כל שביכולתם לתקן את הפגמים, ולמען האמת אפילו עשו לא מעט, הם לא הצליחו לטפל בבעיה הכי גדולה שלה – ונסדיי האמתית היא פשוט לא גיבורה, ולכן הגיבורה של "וונסדיי" היא פשוט לא וונסדיי.
>>

העונה השנייה נפתחת עם חזרתה של ונסדיי אדמס לשנה נוספת בבית הספר למכשפו- סליחה, התכוונתי למנודים. שם בהוגוור- שיט, עשיתי את זה שוב, בנוורמור – היא מתמודדת עם סטוקרית חדשה, אויבים מסתוריים ומשמעותיים יותר, ואפילו פאגסלי, אחיה של ונסדיי, שמצטרף לספסל הלימודים. לכל אחד מבני משפחת אדמס יש תפקיד שמשרת את העלילה, והשנה אף קיבלנו כמה ליהוקים חדשים ומצוינים כמו כריסטופר לויד (שגילם את הדוד פסטר בשנות ה-90), שמצטרף לסגל המורים כראש שצף בצנצנת, וסטיב בושמי בתור המנהל החדש שללא בוחל באמצעים כדי להשיב את נוורמור לגדולתה. הליהוקים תמיד היו הצד החזק של הסדרה.

מלבד התוספת הגדושה של גומז, מורטישה ובני המשפחה, העונה השנייה הוסיפה גם יותר אלמנטים של אימה – ג'אמפ-סקרז, איברים תלושים, זומבים אוכלי ראשים ושאר רגעים מקריפים. זה מרגיש כאילו ברטון חזר לשורשים שלו, כולל סצנת אנימציה ברטונית במיוחד שנעשה באופן יוצא מן הכלל. אבל הבעיה השורשית של ונסדיי היא משהו שקשה מאוד להיפטר ממנו עם כמה דמויות משנה חדשות ופעלולי אימה. הבעיה השורשית של ונסדיי היא שמדובר בסדרת "הארי פוטר" שהתחפשה לכבוד האלווין.

זה מאוד ניכר שלקחו את דמותה של ונסדיי, וכפו עליה את העלילה של הארי פוטר – ילדת פלא בבית ספר למחוננים כמותה, שנאלצת להפוך לגיבורה בעל כורך. מעבר לכל ניסיונות ה-Woke ודמויות מיותרות כמו אשת הזאב איניד, ודיאלוגים שמסבירים לי יתר על המידה, הבעיה המרכזית היא שהדמות של ונסדיי פשוט לא פועלת כמו ונסדיי אדמס. בהגדרה – אדמס היא ילדה סדיסטית שניהנית מכאוס, ולא אכפת לה מאף אחד מלבד עצמה. היא ניהנית מגרימת סבל, ניהנית ממוות, ובאופן כללי אוהב כל מה שלא אמורים לאהוב. לכן לא ברור בשום שלב מה היה האינטרס שלה לעצור את הצליין המורשע עוד בעונה הקודמת, ובטח שלא ברור למה את חופשת הקיץ שלה היא בילתה בניסיון לעצור רוצח סדרתי מסוכן.

אל תסמכו עלי, פשוט תקשיבו לה: "אני לא הגיבורה שלכם, תמיד אהיה בצד של עצמי" היא אומרת גם בעונה הזו, וזה בהחלט תואם את מה שהדמות הזו צריכה להרגיש ולהגיד, אבל בפועל היא עדיין מנסה לפתור תעלומות רצח, ולמנוע מאנשים רעים לעשות דברים רעים. או בקיצור, להיות הגיבורה שלכם. ונסדיי אדמס אמורה לאהוב רוצחים ופסיכופטים, ובמקום זה המורדת התמידית בסמכות מתעקשת להישאר בלימודיה בנוורמור.

אם ונסדיי אדמס היתה מתנהגת כפי שהיא מתארת את עצמה, היא לא היתה ניגשת לנוורמור, אלא לבית ספר של נורמיז (או אם תרצו, המוגלגים), מכיוון שבלב הפרנצ'ייז היה תמיד המפגש ביניהם למשפחת אדמס, ובמקום להיות גיבורה ולנסות להציל את כולם היא היתה זורעת כאוס, נאבקת בסמכות ומשמידה את מוסדות החינוך במקום לעזור להם – ולא עוברת את התהליך הכל כך בנאלי מנערה חסרת רגשות לגילויי סימפתיה.

בכנות, לא ברור לי איך הסדרה הזו הפכה ללהיט, כי היא יריקה בפרצוף לכל מי שאוהב את משפחת אדמס. היא מלאה בחנופה לתרבות ה-Woke (והדבר האחרון שאפשר להגיד על משפחת אדמס זה שהם חנפנים), ואני באמת בטוח שמי שגדל על המשפחה המקריפה יזדהה איתי. ולמרות הכל, רוב מה שדרש שינוי מהעונה הקודמת עבר מקצה שיפורים משמעותי – האפקטים, הפסקול ובליהוקים. ניכר שיוצריה מנסים לשפר את היצירה שלהם, אבל עם בעיה שורשית שכזו זה כבר מאוחר מדי. אולי בעוד עונה או שתיים הוא תעזוב את בית הספר ויהיה אפשר להתחיל מחדש, אבל האמת היא שספק שאשאר מספיק כדי לראות את זה קורה.
ונסדיי, עונה 2, 4 פרקים ראשונים עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• נטפליקס
• אימה
• טים ברטון

טים ברטון, טים ברטון, טים ברטון. 14 שנים אחרי שמכר את נשמתו לדיסני וחמש שנים אחרי סרטו האחרון, טים ברטון נשמע לקריאת ביטלג'וס וחזר מעולם המתים. הסרט החדש-ישן אמנם סובל מהליקויים הטיפוסיים להמשכונים מאוחרים, בהם מיחזור חומרים וחנופה לאוהדים, אבל "ביטלג'וס ביטלג'וס" הוא סרטו המבדר ביותר של ברטון מזה שנים.

>>

נתחיל מהשירים. הפסקול מוצף בלהיטים ישנים שעושים נחמד באוזן (המוזיקה המקורית של דני אלפמן פחות אפקטיבית). שניים מהם בולטים באופן שבו הם מעלים באוב את הסרט המקורי."Day-O" של הארי בלפונטה, שבסרט מ-1988 בקע מפיהם של סועדים מופתעים שהשדון האנרכיסטי השתלט על גופם, זוכה הפעם לביצוע יפהפה על ידי מקהלת ילדים בלוויה. טריק ההשתלטות באמצעות שיר חוזר בסצנה מאוחרת יותר, כשביטלג'וס מאלץ אנשים בכנסיה לשיר את "פארק מקארתור", שהיה ללהיט בביצועו של ריצ'ארד האריס ב-1968 אך היום אנשים מזהים אותו עם דונה סאמר. כלומר, ברטון משתמש באותם מרכיבים, ורק מזיז את מיקומם על מפת הסרט. לשיר בכנסיה אין הצדקה עלילתית של ממש, ועדיין זה רגע קולנועי מבדר.

וזה פחות או יותר הסיפור של הסרט. התסריט רעוע וחלק מהאירועים נטולי הצדקה בסיסית, אבל יש מספיק רגעים מבחילים/מהנים בשביל שבסך הכל זה יעבוד. לידיה דיץ (ווינונה ריידר), בת העשרה המוזרה מהסרט הקודם, היא עכשיו אלמנה ואם שמתפרנסת מיכולתה לראות רוחות. היא מככבת בתוכנית טלוויזיה שמפיק בן זוגה רורי (ג'סטין ת'רו). רורי הוא גבר מזויף וצבוע, ולידיה די לא סובלת אותו, וזה כל כך בולט לעין כל שלגמרי לא ברור מדוע היא נענית להצעת הנישואים שלו. בסרט מוצף דימויים אבסורדיים, זה הדבר הכי לא אמין, וזה פוגם באימפקט הרגשי ש"ביטלג'וס ביטלג'וס" שואף אליו.

המוקד הדרמטי של הסרט אמור להיות היחסים בין לידיה ובתה בת העשרה אסטריד (ג'נה אורטגה מ"וונסדיי"), שלומדת בפנימייה ואינה מאמינה שאמה אכן רואה רוחות. השתיים נפגשות בבית הרוחות שעל הגבעה לרגל מות אביה של לידיה בהתרסקות מטוס. ב-2002 ג'פרי ג'ונס, שגילם את האב, נאסר באשמת פורנוגרפיית ילדים והקריירה שלו די התנדפה, מה שמסביר מדוע דמות האב המת מופיעה כאן נטולת ראש. זה לא משנה לאשתו דיליה (קתרין אוהרה) שמזהה אותו גם ללא ראש. גם אלק בולדווין וג'ינה דיוויס, השוכנים המקוריים של הבית, אינם נמצאים כאן, והסרט לא נענה לפיתוי לרמוז להסתבכות הפטאלית של בולדווין על הסט של סרטו (זאת דווקא היתה יכולה להיות בדיחה מתאימה).

בזמן שביטלג'וס (מייקל קיטון) צץ מחדש, ועדיין רוצה להתחתן דווקא עם לידיה (הפעם אין הסבר מדוע), אסטריד חווה התאהבות נעורים עם בן השכנים (ארתור קונטי בבכורתו הקולנועית) וזה מתפתח לקו העלילתי הכי מגובש והכי רלוונטי בסרט. בינתיים, בעולם המתים המקביל, אנחנו מתוודעים לדמויות חדשות. ווילם דפו מצחיק בתפקיד שחקן שנהג לגלם בלש משטרה בסרטים זולים, ומוניקה בלוצ'י מרהיבה כמכשפה שהיא האקסית של ביטלג'וס. היא צצה בתחילת הסרט, נעלמת לאורך רובו ובסופו של דבר אינה מותירה חותם על העלילה. בלוצ'י היא בת זוגו של ברטון מאז 2022, והתפקיד שלה היה יכול להיות יותר מעניין אילו היא היתה שחקנית יותר מעניינת, כמו בנות זוגו הקודמות של ברטון שגם אותן ליהק בסרטיו.

ריידר היא בהחלט שחקנית מעניינת, אבל כאן היא מספקת הופעה מלאכותית ומודגשת מדי כאישה מעורערת הרדופה על ידי רוחות. זה איכשהו מתאים לבלגן שמסביב, אבל נראה שהיא לא מרגישה נוח בדמות. זה חבל, כי כאמור יש כאן ניסיון לייצר רגש סביב היחסים בין האם ובתה והוא כמעט מצליח. מה שעובד יופי הוא העיצוב המטורלל של עולם המתים ושל חלק משוכניו, כולל הופעת אורח של דני דה ויטו. הסרט אינו ארוך מדי כך שבסך הכל מדובר בשהייה די משעשעת בברטונלנד.

3.5 כוכבים
Beetljuice Beetljuice בימוי: טים ברטון. עם מייקל קיטון, ווינונה ריידר, ג'נה אורטגה, ווילם דפו. ארה"ב 2024, 104 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע
• טים ברטון
• סרטי אימה

טים ברטון היה אחד הקולנוענים הכי ייחודיים ומגניבים שפעלו בהוליווד, לפחות בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה הנוכחית, ואוהדיו ציפו לכל סרט חדש שלו בהתרגשות. לצד הסגנון האקספרסיוניסטי המוקצן, שיתופי הפעולה התכופים עם ג'וני דפ, הלנה בונהם קרטר (שהיתה בת זוגו מ-2001 ועד 2014) והמלחין דני אלפמן היו לסימני ההיכר שלו. אלא שבשלב מסוים ברטון התחיל לחזור על עצמו, וסרטיו נדמו לפרודיה עצמית. "אליס בארץ הפלאות" בהפקת אולפני דיסני (2010) היה לסרטו המכניס ביותר, אבל אוהדיו פחות התחברו.

>>האם נוכל הפסטה פותח דוכן לזניה? כנראה שכן, אל תתפסו אותו במילה

חמש שנים חלפו מאז "דמבו", שאחריו ברטון אמר שלא ישוב לעבוד עם אולפני דיסני (שם החל בשנות השמונים כאנימטור). בשבוע הבא ייצא למסכים "ביטלג'וס ביטלג'וס", סרט המשך לקומדיית האימה שפרסמה את שמו ב-1988. מהטריילר קשה לדעת אם מדובר בעוד המשכון מאוחר ומיותר, או בחזרה מבורכת למעיין ההשראה, כפי שטוענות חלק מהביקורות המקדימות מפסטיבל ונציה. בינתיים ניזכר בסרטים הטובים מפעם, שגרמו לנו לאהוב את האמן המוזר עם השיעור הפרוע.

8. סוויני טוד (2007)

משלל בחינות, פרט לאחת בולטת, יצירת המופת הבימתית של סטיבן סונדהיים התאימה לברטון כמו כפפה. זה סיפורו של ספר החוזר ללונדון הוויקטוריאנית אחרי תקופת מאסר ממושכת. הוא משתוקק לנקום בשופט המושחת שגזל ממנו את אשתו ואת בתם התינוקת, אבל עד שתיפול לידיו הזדמנות לשסף את גרונו של השופט, הוא מתאמן על גרונות של אחרים. בשרם של הקורבנות ממלא את פשטידותיה של גברת לאבט, המפנטזת על זוגיות רומנטית עם הספר. מוזיקת האופל האופראית, המילים השנונות והצורבות של השירים, והשילוב הייחודי בין טרגדיית נקמה לקומדיה מקאברית, הופכים את המיוזיקל של סונדהיים ליצירה מהפנטת. ברטון העניק לסרט מראה קומיקסי של קומדיית אימה מדממת, כולל מונטאז' מסמר שיער של גרונות משוספים שמהם משפריצות מזרקות דם. תנועות מצלמה מהירות מנקודת מבט לא מוגדרת תורמות לתחושה הערפדית, וכשבני הזוג הרצחניים רוקדים ואלס אפשר ללקק את האצבעות. החיסרון העיקרי הוא שדפ ובונהם קרטר מתקשים להתמודד עם האתגרים המוזיקליים המורכבים. הסרט היה מרוויח אילו ברטון העז להיפרד משחקניו הקבועים, וללהק לתפקיד סוויני זמר/שחקן שיכול להתחבר לתהומות הרגש של הדמות.

7. באטמן חוזר (1992)

הסרט הזה נמצא כאן בעיקר בגלל הופעתה החושנית, המתריסה והשנונה של מישל פייפר בתפקיד קאטוומן. סיקוונס המטמורפוזה שלה מהמזכירה הבודדה והמתוסכלת לאשת החתול בחליפת הגוף הסקסית, שמזכירה בובת סמרטוטים (מוטיב אופייני לברטון), הוא מהמוצלחים שבז'אנר. גם דני דה ויטו מספק הופעה זכירה בתפקיד הפינגווין המחומש במטריות. אחרי ההצלחה הגדולה של הסרט הראשון, ברטון יצר סרט עוד יותר אפל, ועוד יותר מוזר – הפינגווין מתנייד בכלי רכב דמוי ברווזון צהוב ענקי, שמעיד על געגועיו לילדות שנגזלה ממנו. בשל ההצלחה הקופתית הפחותה של הסרט, אולפני וורנר החליטו לוותר על שירותיו של ברטון. בתקווה למכור יותר צעצועים לילדים, הם ליהקו את ג'ואל שומכר לתפקיד הבמאי והרסו את המותג, עד שכריסטופר נולן העניק לו חיים חדשים.

6. חתונת הרפאים (2005)

קומדיית הבובות המוזיקלית המענגת הזאת היא ללא ספק סרטו הרומנטי ביותר של ברטון (שביים יחד עם האנימטור מייק ג'ונסון). ככה זה כשהגיבורה היא גווייה מאוהבת. התסריט משלב מוטיבים עלילתיים מכל הבא ליד, מתובלים בתבלינים ברטוניים מוכרים. ויקטור (דפ), בנם של סוחרים נובורישיים, מיועד להינשא לוויקטוריה (אמילי ווטסון), בתם של בני אצולה סנובים שירדו מנכסיהם. במהלך החזרות לחתונה הוא משוטט ביער, ואיכשהו מוצא את עצמו נשוי לגווייה נאווה ומלאת חיים (בונהם קרטר). הכלה היא תערובת נוגעת ללב של מיס האווישם מ"ציפיות גדולות" של דיקנס ושל "בת הים הקטנה" של אנדרסן. הסיבה העיקרית לכך שהסרט לא רק מבדר מאוד, אלא גם מרגש, היא שדמותה של הכלה המתה והמאוהבת היא גם מאיימת וגם מעוררת הזדהות. במעין ואריאציה מקברית על "הקוסם מארץ עוץ", עולם החיים עוצב בגוונים אפרוריים, כמעט שחור לבן. אך כשוויקטור מגיע בעל כורחו אל עולם המתים שמתחת לאדמה, הוא מגלה סביבה עשירה בצבעים ובמוזיקה (תזכורת ל"ביטלג'וס"). דני אלפמן מפליא לעשות, וכמו ב"הסיוט שלפני חג המולד", הוא כתב שירים דרמתיים עם שוליים מקאבריים, ואף שר בקולו של השלד.

5. ביטלג'וס (1988)

סרטו השני של ברטון הוא קומדיית אימה ביזארית להפליא, שבה הוא החל לבסס את סגנונו הייחודי. אחרי מותם בתאונה, ביתם של בני הזוג אלק בולדווין וג'ינה דיוויס נמכר למשפחה מוזרה, שהופכת את המעון הכפרי ליצירת אומנות פוסט-מודרניסטית. בתקווה להפטר מהם השניים מזמנים את השדון שעל שמו נקרא הסרט (מייקל קיטון), במטרה שיפחיד אותם עד כדי כך שהם יתפנו משם. הבת הגותית ווינונה ריידר דווקא נדלקת מהסיטואציה. עולם המתים סטייל ברטון הוא חגיגה סוריאליסטית של המצאות ויזואליות שלא מפסיקות להפתיע. סילביה סידני, מהכוכבות הגדולות של הוליווד בשנות השלושים, מספקת הופעה זכורה בתפקיד ג'ונו, הפקידה האחראית על המקרה של בני הזוג. סידני שבה לשתף פעולה עם ברטון ב"הפלישה ממאדים" שהיה לסרטה האחרון.

4. באטמן (1989)

גיבור העל מהקומיקס של בוב קיין הפך לדמות קאמפית בקולנוע של שנות השישים. ברטון עיצב מחדש את גות'אם סיטי, והחזיר את באטמן לשורשיו האפלוליים. מייקל קיטון, שנחשב עד אז לקומיקאי, הביא לדמות המיליונר במסיכה עומק ואנרגיה. 35 שנים אחרי שנוצר, הסרט עדיין נחשב לאחד מהטובים בז'אנר בשל השילוב המוצלח בין דרמה לגרוטסקה ובשל הופעתו הפרועה של ג'ק ניקולסון כג'וקר. אני נוהגת ללמד רצף של שלוש סצנות מתוכו כדי להדגים את האופן שבו העיצוב עתיר ההשראה של המרחב מאפיין את הדמויות השונות – הנבל, הגיבור, והאישה – מדגיש את ההבדלים ביניהן, אך גם מושך קווי דמיון. השפעת הסרט על כל סרטי גיבורי העל שבאו בעקבותיו לא תשוער.

3. הסיוט שלפני חג המולד (1993)

ברטון אמנם לא ביים את הסרט הזה, אלא האנימטור הנרי סליק ("קורליין ודלת הקסמים"), אבל זהו ללא ספק חזונו של ברטון, שהגה את הדמויות ואת הסיפור וחתום כמפיק (בארה"ב הסרט הופץ תחת השם Tim Burton's The Nightmare Before Christmas). אגדת חג המולד המקאברית והמוזיקלית באנימציית בובות עוצבה כתערובת של השפעות מהאקספרסיוניזם הגרמני ועד ד"ר סוס, כשכל פריים מלא הברקות. גם הסיפור נהדר, וכמו כל סרטיו היותר טובים של ברטון הוא עוסק באמן יוצא דופן ובעל חזון, שכוונותיו הטובות מתרסקות על חומת חוסר ההבנה. מלך הדלעת ג'ק סקלינגטון (שלד עם חורי העיניים הכי מלאות הבעה שראיתם), המנצח מדי שנה על חגיגות ליל כל הקדושים, מואס בשגרה. הוא מחליט לחטוף את סנטה קלאוס, ולחולל את חג המולד במקומו. רק סאלי, בובת סמרטוטים מתפרקת ועתירת תושייה המאוהבת בו בסתר, צופה את הקטסטרופה הבלתי נמנעת. דני אלפמן הלחין פסקול עשיר ודרמתי, עם הדים של קורט וייל, וגם שר את התפקיד של ג'ק.

2. אד ווד (1994)

שיר הלל ליצירה הקולנועית שבאה מאהבה ונעשית בהתלהבות, גם אם בחוסר כשרון מופלג. ברטון היה בשיאו כשביים את הסרט הנהדר הזה בשחור לבן, על במאי קולנוע משנות ה־50 שנחשב לגרוע ביותר בכל הזמנים. אד ווד גם אהב ללבוש בגדי נשים, והקדיש לכך את סרטו "גלן או גלנדה". דפ, מצויד בשפמפם קטן ובחיוך חושף שיניים, גילם את במאי סרטי המפלצות שהסתפק בטייק אחד אך הצליח להדביק אנשים בהתלהבותו הבלתי נדלית, בהם כוכב סרטי האימה המוקדמים בלה לוגוסי, כאן בגילומו זוכה האוסקר של מרטין לנדאו. אחת הסצנות הזכורות בסרט מדמיינת פגישה בין ווד לבמאי שנחשב לגדול מכולם – אורסון וולס בגילומו המושלם של וינסנט ד'אונופריו – שבה השניים מגלים שהם מתמודדים עם אותן בעיות בדיוק. "שווה להילחם על החזון שלך. למה לבזבז את חייך על מימוש חלום של מישהו אחר", מסכם וולס.

1. המספריים של אדוארד (1990)

סרטו הרביעי של ברטון הוא הראשון שבו שיתף פעולה עם ג'וני דפ – הם עשו שמונה סרטים יחד. בספרו על אמן אידיוסינקרטי ובעל שיער פרוע שמתקשה למצוא את מקומו בחברה, זה אולי סרטו האישי ביותר, ולכן הוא כה נוגע ללב. יחד עם קרוליין תומפסון, ברטון כתב אגדה קסומה ומאיימת כאחד על הנער אדוארד שנוצר על ידי ממציא (וינסנט פרייס), שמת לפני שסיים להרכיבו ולכן במקום ידיים יש לו מספריים אימתניים. אבל למרות מראהו המבהיל, הנער התם ניחן בכישרון ובנפש פיוטית של אמן. פג (דיאן וויסט בהופעה פלאית), מוכרת תמרוקים אימהית, מאתרת את אדוארד בטירה אפלה בפאתי פרבר אמריקאי שכולו פלסטיק וסכרין. היא מחליטה לאמצו, ובביתו החדש אדוארד מתאהב (בווינונה ריידר) וגם לומד שיעור קשה מנשוא על אי סובלנות ורוע אנושי. לכל אלמנט ולכל צבע בעיצוב המבריק של הסרט יש משמעות סמלית עשירה, והפסקול שהלחין אלפמן זכה לאינספור חיקויים.

• המסך
• קולנוע
• טים ברטון

מגזין התרבות האמריקאי וראייטי דיוח על חדשות משמחות: אולפני האחים וורנר הכריזו על סרט המשך לאחד מהסרטים הכי איקוניים מהאייטיז – "ביטלג'וס". ביטלג'וס? ביטלג'וס! הו שיט, זה באשמתנו שהא חזר. בכל אופן, הסרט החדש מיועד בשלב זה לצאת בספטמבר 2024, וזה מעלה את השאלה למה בעצם לעשות דווקא עכשיו סרט המשך ללהיט מלפני 35 שנה? אנחנו לא בטוחים בעצמנו, אבל כן בטוחים שאנחנו לא יכולים לחכות לראות מה מייקל קיטון יעשה בתפקיד הכי דוחה ואוהב שלו (שקט, בטמן). כן, זה אומר שהשחקן המקורי של "ביטלג'וס" צפוי לשוב גם לסרט ההמשך, ואיתו גם וינונה ריידר האהובה, שעבורה היה ביטלג'וס הראשון אחד מהסרטים שהתניעו את הקריירה הענפה שלה.

למי שנולד אחרי שברטון התפרע בשיער ירוק, נספר ש"ביטלג'וס" היתה פרודיה על סרט אימה אמריקאיים, וגם הסרט הראשון באורך מלא של הבמאי טים ברטון, וזה שבעצם עשה אותו הטים ברטון שהוא. הוא מגולל את עלילתו של זוג שעובר לבית חדש בקוניטיקט, ורוחות הרפאים שבו שפחות מרוצות מהמעבר. ביטלג'וס – יצור קריפי ודוחה וממש דביק – מגיע כדי לטפל ברוחות ומשם הכל היסטוריה.

גם ברטון עצמו יחזור ויביים, והוא מביא איתו את אחת התגליות העדכניות שלו – ג'נה אורטגה, שכיכבה בתור וונסדיי בסדרת הלהיט של נטפליקס מהשנה האחרונה. עוד לא ברור מה לגבי ג'ינה דיוויס ואלק בולדווין (שגילמו דאז את הזוג), אבל מי שתפיק תהיה Plan B, חברת ההפקות של בראד פיט. אז אנחנו סומכים עליו שידע איך להשיג אותם. ועכשיו – אתם יודעים מה אתם צריכים להגיד (אבל בשקט. שמרו כוחות לספטמבר הבא).

• המסך
• קולנוע
• סרטי אימה
• קומדיה
• טים ברטון

אם אתם זוכרים את סרט הקאלט המופלא "הסיוט שלפני חג המולד", הוא בוודאי קופץ לכם לראש יחד עם עוד שורה של סרטים: "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד" ועוד סרטי פנטזיה גותיים אהובים (בעיקר על חברי וחברות הקהילה שהיינו קוראים לה בתחילת שנות ה-2000 "פריקים"). וכולם, כמובן, סרטים עם חותמת האצבע הברורה מאוד של טים ברטון, שממשיך לפעול באותה שפה קולנועית, פחות או יותר – עם וריאציות, שכלולים, שינויים וביקורות פחות טובות – עד היום. נכון?

אז זהו, שזה לא כל כך נכון. למרות ש"הסיוט שלפני חג המולד" הופץ במקור בכלל בשם "Tim Burton's Nightmare Before Christmas" – אז, ב-1993, הוא כבר היה הבמאי של שני סרטי "באטמן" הראשונים, "אדוארד", "ביטלג'וס" ועוד – את הסרט הזה הוא רק הפיק, אפילו לא כתב (אף שהוא יצר את הקונספט הבסיסי, בטרם מסר אותו ליוצרים אחרים). וכעת הנרי סליק, הבמאי של הסרט, רוצה את הקרדיט שלו.

בראיון לאתר AV Club, סליק תיאר את הסיטואציה כ"מעט לא הוגנת, כי הסרט קיבל את הכותרת 'טים ברטון מציג: הסיוט שלפני חג המולד' רק שלושה שבועות לפני שהסרט יצא. ואם הייתי חותם על זה מראש, אז הייתי בסדר עם זה. אבל טים היה בלוס אנג'לס ועבד על שני סרטים במקביל בזמן שאני ביימתי את הסרט הזה, וטים הוא גאון, ותמיד חשבתי שהסיפור מושלם, והוא עיצב את הדמויות הראשיות. אבל אני והצוות שלי הפכנו את זה למציאות". סליק לא מריר על ברטון אישית – השניים גם שיתפו פעולה שוב כעבור כמה שנים, על "ג'יימס והאפרק הענק" (1996), וגם לא נראה שהוא קשור יותר מדי להחלטה להפיץ את הסרט עם השם שלו בכותרת – זה מסוג הדברים שאולפנים מחליטים עליהם. אבל א. נחמד לראות מישהו מהוליווד מתראיין ואומר גם משהו שלילי על קולגה, לשם שינוי, ולא רק את ליקוקי היח"צ הרגילים, ב. הגיע הזמן שתכירו את השם של הנרי סליק. דרך אגב, יש לו סרט חדש בנטפליקס. למה שלא תראו אותו?

• חדשות קולנוע
• קולנוע
• טים ברטון