1. טוקיו וייס

זה תמיד רעיון רע להתעסק עם משפחות פשע, אבל במקרה של היאקוזה מדובר ברעיון רע במיוחד. אבל קשה לומר שזה עצר את העיתונאי ג'ייק אדלשטיין, שבשנות ה-90 הפך לכתב הפלילים הזר הראשון שהועסק בעיתון יומי גדול. אפשר רק לדמיין את סוג וגודל המטרה שזה צייר לו על הגב: גם זר, גם עיתונאי ועוד במדור הפלילים. אבל ג'ייק אדלשטיין שרד בשביל לספר את הסיפור שלו, והוא עשה זאת באוטוביוגרפיה "לילות טוקיו" (שיצאה גם בעברית) שם הוא מגולל שורה של עובדות מרתקות על העולם התחתון של טוקיו, מערכת היחסים שלו עם השלטון המקומי והארצי וגם חושף כמה דברים שייתכן שגרמו לבכירי יאקוזה לאיים על חייו (צריך לציין בהזדמנות הזו שיש גם לא מעט האשמות כנגדו שהוא הגזים או המציא חלק מהאירועים. זה לא הופך את הקריאה בהם למרתקת פחות, וזה ממש לא אמור לשנות במקרה של העיבוד הטלוויזיוני, אבל סתם, שתדעו).

2. "אנחנו לא ניפרד לעולם"

3. Dragon Age: Absolution

"דרגון אייג'" הוא מותג משחקי תפקידים פופולרי מאוד מ-15 השנים האחרונות, המונה שלושה משחקים שהיו להיטים ענקיים במחשבים ובקונסולות, ועם משחק רביעי עתיר הייפ שמתקרב אלינו לאט לאט. אבל הוא גם עולם פנטזיה שלם, מפותח ומורכב, שעיקר העניין הוא בו הקרע סביב סוגיית הקסם. לעומת הרבה עולמות פנטזיה, כאן הקסם הוא לא רק כוח חשוב ומשמעותי, הוא גם מבוקר בקפידה על ידי מסדר הטמפלרים שנמצא במאבק מתמיד (ובסוג של סטטוס קוו בעייתי ושביר) עם הקוסמים.

אבל אתם לא באמת חייבים להכיר את העולם (למרות שזה כדאי) בשביל להנות מששת הפרקים הקצרים של Dragon Age: Absolution, שעבור הצופים שמגיעים לסדרה בלי היכרות מוקדמת, תרגיש כמו טבילת רגל זהירה אבל כיפית לתוך עולם ענקי. בסופו של דבר מדובר בסיפור פנטזיה קלאסי של כמה דמויות (עם מערכות יחסים מורכבות ועבר טעון, כמובן) שיוצאות לגנוב חפץ קסום, בקיצור – סיפור שוד קלאסי. רק עם קסמים וחרבות. וגם תראו איזה אנימציה יפה. מה יכול להיות יותר כיף מזה?

עכשיו בנטפליקס

4.דיוויד לטרמן מראיין את ולודימיר זלנסקי

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שהפך מאז הפלישה הרוסית ברחבי העולם ממנהיג אלמוני לסמל בינלאומי של תעוזה והתנגדות הרבה להתראיין ולנאום, אז זה לא לגמרי חדש לראות אותו ולשמוע אותו מדבר. מה שמעניין כאן הוא דווקא לטרמן עצמו – קומיקאי, מנחה טלוויזיה, שרגיל לאולפנים של טוקשואו ופתאום מוצא את עצמו נוסע לאזור מלחמה ועושה עבודה של עיתונאי בחזית. הראיון עצמו מתקיים בזירה לא שגרתית – במקום "הכי בטוח באוקראינה", כפי שמתאר זאת לטרמן, מתחת לאדמה, על רציף ברכבת התחתית של קייב שהוסב לערב אחד לאולפן טלוויזיה.

צריך לזכור שזלנסקי החל את דרכו המקצועית כשחקן וקומיקאי, ולמרות שאין ספק שהוא חלם בעבר לשבת מול לטרמן כמרואיין, אין ספק שזה לא איך שהוא תכנן להגיע למעמד. ועדיין, הסיטואציה הנוכחית מוציאה ממנו משהו קליל, כאילו משהו מהעבר שהוא אפסן באיזו מגירה רחוקה. ברגעים בהם הוא מתלוצץ, או אפילו מספר בדיחה, פתאום הם שני קומיקאים שיושבים ביחד באולפן טלוויזיה, הדבר הכי טבעי בעולם. רק שיש מלחמה בחוץ, מעליהם, שמי יודע איך ומתי תיגמר.

5. Kindred

"Kindred", מבוססת על ספרה המונומנטלי של הסופרת אוקטביה אי. באטלר שיצא ב-1979, מיצירות המד"ב/פנטזיה החשובות של זמננו ואחת מהסנוניות הראשונות והמשפיעות ביותר של היצירה האפרו-אמריקאית בז'אנר. אתם יודעים, כאלה שבלעדיהם ג'ורדן פיל היה עדיין עושה מערכונים. במרכז העלילה סופרת צעירה שעוברת יחד עם בעלה מהעיר אל הכפר, ולפתע נשאבת ללא אזהרה מוקדמת מ-2016 אל המאה ה-19 ובחזרה שוב ושוב, ומוצאת את עצמה במטע שבו עובדים עבדים שחורים כמותה.

שם היא מגלה כמה אמיתות על אבות אבותיה המשפחתיים, תוך שהיא מנסה להבין מה לעזאזל קורה לה. רמז למתרחש אפשר לראות בשם הסדרה, מילה שאולי מוכרת לכם מהביטוי "נפש תאומה" (kindred spirit), אבל גם ניתן לתרגם כ"קשר דם" או פשוט "בני משפחה". כך או כך, למרות שיהיה לא פשוט למתרגמים של שם הסדרה לכשתגיע בעתיד (הלא ידוע) לדיסני פלוס, מסתמן שיש פה סדרת מד"ב מסקרנת שעוסקת בהיסטוריה האפלה של ארה"ב בראי מודרני.
Kindred, העונה הראשונה זמינה ברשת FX במלואה

• מה רואים הלילה
• סדרות מומלצות
• טלוויזיה
• יהודה ברקן
• בינג'

גילוי נאות: מעולם, גם לא כנערה מתבגרת, לא חיבבתי את היהודה ברקן שניבט אלי ממסכי הקולנוע. לא מצאתי חן בסוג הגבריות שהפגין, וההומור של סרטיו נראה לי גס ולא מצחיק. היו לו רק שתי מתיחות מחוכמות שזכרתי לטובה (בשתיהן הוא לא השפיל אף אחד) – הפעם שהתקשר לקולנוע רמה ברמת גן שהקרין את "צלילי המוזיקה" (זה שודר באותו שבוע שראיתי שם את הסרט) וביקש למסור מברק לג'ולי אנדרוז, והקטע עם הרכבת הבלתי נראית. כשהתיישבתי לצפות בסרטם התיעודי של אלון גור אריה ועופר נעים על החיים והקריירה של יהודה ברקן, קיוויתי שהוא יציע נקודת מבט חדשה, שיגלה לי איזו פינה נסתרת שפספסתי, אבל לא מצאתי בו שום דבר כזה.

"אנחנו לא ניפרד לעולם" – משפט שנשאל מ"אבא גנוב" – מוגש לצופים בקולו של יהודה ברקן, לכאורה, שמספר לנו את סיפור חייו כמו שמספרים צ'יזבט ליד המדורה. הלכאורה הוא משום שהסרט נוצר אחרי מותו של ברקן מקורונה באוקטובר 2020. הקריינות אף רומזת לדברים שקרו אחרי מותו, כמו פגישה בין הבת שלא זכה להכיר (כי אמה הברזילאית שבה למולדתה כשעוד הייתה בהריון) לבין אחיה. אבל ברוח סרטי המתיחות של ברקן, לא תמצאו בקרדיטים את שמו של המתחזה. במקביל, בערוץ התמונה, קולאז' ערמומי של קטעים מסרטיו מדמה סצנות מחייו.

הקריינות נועדה להעניק לסרט ממד אישי, כאילו זה עוד סרט של יהודה ברקן, אבל באוזני היא חידדה את העובדה שהטקסט כמעט נטול אינטרוספקציה. "היינו תמימים וחשבנו שאפשר הכל", כפי שהוא (כאילו) אומר, אינו טיעון תקף לגבי מיני ההשפלות והחיפצונים של סרטי המתיחות של ברקן, שעוררו ביקורת גם כשיצאו למסכים בשנות השמונים ולא רק במבט לאחור. ג'ודי פאר וקרוליין לנגפורד, שחשפו ציצים בסרטי המתיחות, מספרות למצלמה שהן לא חשו מנוצלות, אבל אף אחת לא מדברת על איך חשו הצופות.

נקודת המוצא של הסרט היא שמבקרי הקולנוע מעולם לא נטו לברקן חסד – "ניסו לקבור אותי" כדברי הקריין – ולכן הם ושכמותם אינם מקבלים בו פתחון פה. קולגות (אלי תבור, יגאל שילון, זאב רווח, ניצה שאול), חברים (ששי קשת, אריה מוסקונה) ובני משפחה מספרים איזה אדם נהדר ושחקן מוכשר הוא היה (הקטעים מהסרטים לא תומכים בזה), פרט לנטייתו המוגזמת להמר. בנות זוג לשעבר (עדנה לב) אומרות גם דבר או שניים פחות סימפטיים. אבל אין מי שידבר על התרומה של "לופו", "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" לתרבות (או חוסר התרבות) המקומית, ועל האופן שדמותו הקולנועית של ברקן עיצבה את התפיסה העצמית של הגבר הישראלי. המרואיינים מדברים על הסרטים רק במונחים של הצלחה או כישלון בקופות (מישהו מבטל את המונח "סרט בורקס"), וזה הופך את הדיוקן הקולנועי הזה לטקסט שטחי למדי. מי שאהב את סרטיו של ברקן ודאי ימצא כאן ריגוש נוסטלגי, אך מי שלא מצא אותם מהנים, כמוני, לא יגלה אוצרות.

אחרי כשעה, כשאנחנו מגיעים ל"אבא גנוב 3", הצצה אל מאחורי הקלעים של ההפקה חושפת תמונה לא נעימה של יחסו לנשים על הסט. במהלך צילומי "מייקינג אוף" של הסרט, ברקן מנסה לשכנע את עירית שלג להתנשק איתו מול המצלמות, והיא מתכווצת ומתחמקת והוא ממשיך ללחוץ (במאית הסרט, איילת מנחמי, מעדיפה לא להיכנס לזה). ואז איילת קורץ, הכוכבת בת ה-24 של "מחפשת בעל על ארבע", מספרת על הבושות והמבוכות שחשה במהלך הצילומים כבת זוגו של ברקן בן ה-48. יוצא שהחשיפות האלה קשורות לתחילת הנפילה של ברקן בשנות התשעים. שני הסרטים לא מצאו קהל והוא נכנס לחובות ופנה לעבר הדת. וכשברקן שם כיפה על ראשו והוסיף א' לשמו, הוא עבר מהטרדה מינית לשמירת נגיעה. עריכה זריזה של קטעים מסרטיו הישנים מדגישה את הניגוד החד וכמו תוהה לגבי הכנות של השִׂיחָדָש. אבל לא ברור איך הגיע מפה לשם.

במאי "אנחנו לא ניפרד לעולם", אלון גור אריה, ידוע כיוצרם של הסרטים המאוד מצחיקים "המוסד הסגור" ו"המוסד". הוא כתב את התסריט עם עופר נעים, שהפיק את הסרט. נעים הפיק גם את סרטו האחרון של בארקן, "אהבה בשלייקס" מ-2019, ונראה שהוא היה מושקע בו מכדי ליצור עליו סרט מהותי.

"יהודה ברקן – אנחנו לא ניפרד לעולם" ישודר בשני, 12.12, בשעה 21:15, ב-HOT8 וב-yes ישראלי

• ביקורת סרטים
• המסך
• דוקומנטרי
• יהודה ברקן
• אלון גור אריה
• קולנוע ישראלי

תאהבו אותו, תשנאו אותו, תימשכו אליו – לא משנה איך אתם מרגישים כלפי יהודה בארקן ז"ל (כן, כולל ה-א'. זו היתה בקשתו), הוא חלק מאיתנו. יוצר הקולנוע יוצא הדופן השאיר כל כך הרבה חותמים על התרבות הישראלית, בין אם בסדרת סרטי "אבא גנוב", ביצירות קאלט כמו "נשיקה במצ"ח" או "חגיגה בסנוקר", וגם בסרטי המתיחות הנודעים לשמצה. ובארקן תמיד היה רק הוא, היפיוף המחוספס, השוביניסט המשופם, האדם שהגדיר במשך שנים רבות מה היא ישראליות אידיאלית, לטוב או לרע. לפני כשנתיים, בארקן סיים את דרכו בגיל 75 אחרי שנדבק בקורונה, וכעת הגיע הזמן להביט אחורה על חייו הכל כך צבעוניים.

הסרט "יהודה ברקן – אנחנו לא ניפרד לעולם" (שמשודר הערב במקביל גם ביס קולנוע ישראלי וגם ב-HOT8) צולל לעולמו וסיפורו של בארקן בדרך ייחודית, בליווי וייס אובר שמדמה את קולו ומציג בדרכו הלא-באמת-לוקחת-את-עצמה-כזה-ברצינות שלו את תחנות חייו של האיש, וגם את האגדה. בעזרת שורת ריאיונות של בני משפחה, שותפים ליצירה, חברים וקרובים נוספים, בונה הבימאי אלון גור אריה (שוודאי מוכר לכם מיצירות קומיות כמו "היפופוטם" או "המוסד") את דמותו של בארקן מחדש, עם כל החלקים המשמחים, מבלי להתעלם מהחלקים היותר קשים – הכישלונות, ההימורים, מערכות היחסים המפוקפקות עם נשים ובכלל, הסקסיזם הכללי שנטף ממנו. איך שלא תסובבו את זה, בארקן הוא דמות מרתקת, ושווה לצפות בדוקו-פוסט-מורטום הזה כדי להבין קצת יותר מה הניע אותו, וגם מה עצר אותו מלהפוך לגדול אפילו יותר.

"יהודה ברקן – אנחנו לא ניפרד לעולם, הערב (ב' 12.12), 21:15, יס קולנוע ישראלי, HOT8

• מה רואים הלילה
• יהודה ברקן
• דוקומנטרי
• קולנוע ישראלי

• Facebook
• Twitter
• Email

1.

לטיטוס הרשע נכנס יתוש באוזן, כך סיפרו לנו בילדותנו, ושיגע אותו. סיפור ללא שום סימוכין היסטוריים, כמובן, אבל כל כך ציורי שאין פלא שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כאשר לילה אחד – בגיל עשר – עלה לי החום, ואמא השאירה אותי במיטה עם טרנזיסטור מזמזם מתחת לכרית, חצי ער וחצי הוזה, וכמו טיטוס נחשפתי במשך שעתיים לסאונד בלתי נשלט שנכנס לי ישר למוח; רק שאצלי הסאונד הזה היה מסע על הסקאלה בין ״קול השלום״ של אייבי נתן, לבין גלי צה״ל האגדית. שעתיים של רוק מתקדם, תסכיתי מתח, ושדרנים מסתוריים עם חוש הומור ביזארי: רדיו של מבוגרים!

כלומר, רדיו של פעם. לא זה של היום, שנע בין הצו האלוהי לא להרגיז אף אחד עם המוזיקה, לצו הלא פחות אלוהי להרגיז כמה שיותר עם הדיבורים. לא, הרדיו ההוא חשב שתפקידו להיכנס לך למוח, ולהגדיל אותו. ולא שהטכניקה אבדה – היא קיימת עד היום, בעולם המופלא של הפודאקסטים.

2.

כי זה בדיוק מה שפודקאסט טוב עושה לך: נכנס ישר למוח, מטלטל את הנוירונים, משלב מחשבות ומוזיקה וסיפורים וקולות, ומשנה לך את תפיסת העולם. וזה לא בגלל האמירה, או הסיפור, ובטח שלא בגלל מוסר ההשכל: זה הצליל. הצליל באוזן, שמשגע אותך, או מציל את חייך.

הצליל נמצא בדיוק בחצי הדרך בין נוכחות פיזית לרוחנית. הוא לא כמו התמונה, שטוענת בעצם היותה ״אני המציאות״; ולא כמו הדיבור, שכולו פרשנות. הוא פיזי, אבל הוא נוגע בנימי נפש דקים. הצליל הוא הקסם שרדיו יכול להטיל עליך, כשהוא טוב. וזה אולי המקום להגיד מילה על תוכנית הרדיו שהצילה את חיי: ״מופע הרדיו והטרנזיסטור״ של יואב קוטנר, מדי חמישי בחצות, בגלי צה״ל.

3.

השנים: ראשית האייטיז. האווירה: ״בגין לשלטון, כל ביצה שוקלת טון״. המוזיקה השלטת: שלמה ארצי בישראלי, אוליביה ניוטון ג׳ון בלועזי. הסרטים הנצפים ביותר בארץ הם סרטי המתיחות של יהודה ברקן. עוד מעט מלחמת לבנון, אך אל דאגה, אריק אומר שזה רק לארבעים קילומטר, נכנסים-יוצאים. אבל חוץ מכל אלה – יש גם את יום חמישי בחצות. יהלום שלא היה כמוהו, ולא יהיה.

לא בגלל המוזיקה החדשה והנפלאה, והלא מוכרת; לא בגלל ההומור האבסורדי, החד, הכואב; לא בגלל האומץ (האמנותי, והפוליטי – ואפילו האומץ הרגשי); בגלל ההקשר. בגלל אמנות ההקשר.

שהיא היכולת לקחת את השירים והצלילים והבדיחות והדמעות, ולאגד את כולם לאמירה ברורה אחת. אמירה חולפת, רגעית, מרחפת, כמעט חסרת ממשות – אבל אמירה: זה העולם, כמו שאני רואה אותו. והוא מורכב מכל הדברים השונים ומשונים האלה. אבל הוא אחד. ובאשר הוא אחד, הוא מופלא.

וטוב, כן: בגלל הסמית׳ס, וטוקסידו מון, והאלבום ״זה יגמר בדמעות״, ובגלל שממנו למדתי שגמד נכה וצרוד כמו איאן דיורי יכול להיות גיבור, ובגלל ״להישאר באור״ של טוקינג הדס, ובגלל ״הם באים לקחת אותי, הא הא!״ – עולם מופלא שלא הייתי מגיע אליו, בלעדיו; ובגלל שפעם בשתיים בלילה, בצבא, כשלא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על א. והגעתי למסקנה שאין לי יותר מושג בשביל מה לחיות, פתאום בקע מהרדיו של הש״ג ״אני עושה את זה בשביל אהבתך״ של פול סיימון, ומאותו רגע ידעתי למה אני עושה דברים בעולם, וידעתי שלעולם לא אפקפק שוב בעובדה שיש משהו אחד, מאחד, כולל הכל, שממנו נובעים כל הדברים ההפוכים והשונים שמסתובבים לי במוח.

הוא נתן אוקיאנוס, בארץ של שלוליות. הוא נתן מוזיקה, בארץ שבה מוזיקה היא ענף של פוליטיקה. הוא נתן מסתורין, בארץ שבקושי יש בה צל. ומעל הכל, הוא הרים את המסך וגילה שמעבר למובן מאליו, מסתתר משהו כל כך יפה, ששווה לקום בבוקר בשבילו.

4.

אז תודה, יואב.

• אנשים
• טוקסיקו מון
• יהודה ברקן
• אוליביה ניוטון ג'ון
• מנחם בגין
• פודקאסטים
• גלי צה"ל
• פול סיימון
• יואב קוטנר
• רדיו
• שלמה ארצי
• אייטיז
• עוזי וייל
• טורים אישיים ובלוגים
• טוקינג הדס
• הסמית'ס