כמו לא מעט סדרות שהיו אמורות לעלות לאוויר בשנה וחצי האחרונות ("בקרוב אצלי" למשל), גם היא עלתה באיחור: "הראש", סדרת המתח החדשה והמושקעת של קשת, היתה אמורה להגיע לשידור כבר לפני חודשיים. אלא שבהתאם למציאות הישראלית התזזיתית (שלא לומר פסיכית) שאנחנו חיים בתוכה, מועד השידור בוטל – כשהסיבה היתה ההתקרבות לעסקת החטופים (שלב א') וגם חמישה חיילים שמתו בעזה ממש באותו יום. איכשהו, כנראה שהחדשות הקשות לא ממש השתלבו עם עוד סדרה בטחוניסטית עמוסת טריגרים.

>> לסל וחסל: 8 דברים שהיו צריכים להסתיים יחד עם "סברי מרנן"
>> בדיוק אותו דבר. אבל טוב יותר: כך הביסה "בלתי מנוצח" את מארוול

ובכל זאת, גם אחרי חודשיים המציאות ממשיכה לרדוף את הסדרה החדשה – כשהפעם היא גם קצת הוציאה ממנה את העוקץ. "הראש" הוא הרי הראש של השב"כ, ובמציאות ראש השב"כ האמיתי, רונן בר, ככל הנראה מתחיל לארוז את המשרד, כי ראש אחר – ראש הממשלה – שולח אותו הביתה. פלא שכואב לנו הראש? ובכל זאת, למרות האירוניה שממש מרחפת באוויר, קשת הלכה עם המוצר שלה – כולל "חוויית הסדרה החדשה", שגם הפעם כללה שתי פרסומות בלבד במהלך שידור הפרק – למען העלאת הרייטינג והמוראל.

למרות הטיימינג שאולי קצת בעייתי, די ברור למה הסדרה (שנכתבה וצולמה לפני שבעה באוקטובר) נשלפת מהארכיונים דווקא עכשיו. כי יש בנו, הישראלים, משהו שתמיד משתוקק בתקופות חירום גם לסדרות הבטחוניסטיות. סדרות כאלה תמיד היו חלק מהיום יום שלנו (ככה זה כשכל העם צבא ורוב העם במילואים) אבל בתקופות מתוחות מפלס ההשפעה שלהן עולה.רק בשבועות האחרונים נתקלנו ב"תחריר" וב"טהרן", עונה חדשה של "פאודה" כבר מגיחה מעבר לפינה, ועכשיו "הראש". זו אפילו לא המצאה ישראלית במיוחד; כולנו זוכרים איך בארצות הברית שבין 9/11 למלחמה של ג'ורג' בוש בעיראק, המסך הגדול (וגם הקטן) התמלא ביצירות קשוחות ומיליטריסטיות שמצדיעות ל"בחורינו המצוינים" ומגחיכות את האויבים של אמריקה.

"הראש" מספרת את הסיפור של איתמר מולכו (יהודה לוי), ראש השב"כ שהשמיים נופלים עליו: מידע רגיש במיוחד על אופן פעילות הארגון דולף בחו"ל, ומכניס אותו ואת הסביבה שלו לסחרור מסוכן. לצד לוי בתפקיד הראשי קיבלנו קאסט עמוס בכוכבים ישראליים – יעל אלקנה, אושרי כהן, מלי לוי וגיא עמיר (חצי מהצמד שמאחורי "עספור"). בתפקיד השליפה, שעוד לא הופיעה בפרק הראשון, אמורה להיות תיקי דיין הנהדרת, אבל להופעה שלה נצטרך לחכות. גם ברמת היוצרים, יש כאן לפחות שני שמות גדולים – רון לשם, האיש שכתב את "אם יש גן עדן" (שהוליד את הסרט "בופור") והבמאי אופיר לובל שביים להיט נטפליקסי אחר – "בלקספייס" של רשת.

עוד מאותו הדבר. "הראש" (צילום מסך: קשת 12)

"הראש" היא סדרה מאוד קצבית, כיאה לסדרות מהסוג הזה, אבל האמת היא שאחרי צפייה בפרק הראשון מתגבשת תחושה עמוקה של עוד מאותו הדבר. זה מתחיל ביהודה לוי עצמו – שממשיך ומגלם את אותו טייפקאסט כבר יותר מעשרים שנה על המסך שלנו. איתמר מולכו הוא אולי ראש שב"כ בעולם של הסדרה, אבל הוא נראה כמו בן הכלאיים של כל הדמויות שלוי עשה בעשורים האחרונים – מסער פדידה ב"אלופה", נדב אסולין ב"הבורר", עופר מקסימוב ב"מעילה", מומי בן דהן ב"איסט סייד" והפושע יניב ב"עלומים" – הרשימה נמשכת ונמשכת.

לוי תמיד מגלם בסדרות האלה את אותה דמות ממש – גבר קשוח אבל גם רגיש, האבטיפוס של המאצ'ו הישראלי, והוא לא בהכרח שחקן רע (אי אפשר לטפח כזה רזומה בלי יכולות), אבל קשה שלא להרגיש שקשת הלכו קצת יותר מדי על בטוח. גם הדמויות האחרות מרגישות כמו דז'ה וו אחד ענק – יעל אלקנה רק עכשיו הפציעה ב"תחריר", אושרי כהן לפני שנייה בכלל שיחק דמות משעשעת ב"בקרוב אצלי". קשת חיפשו את הג'ק-פוט וקצת ויתרו על ההזדמנות להמר.

אבל איך נסגר הסיפור עם הדס טולדנו? "הראש" (צילום מסך: קשת 12)

לסדרות אחרות בתחום המתח, למשל "מנאייכ" שהימרה על שלום אסייג בתפקיד הראשי והצליחה בענק, או "בלקספייס" שלובל ביים ונתנה את המפתחות דווקא לגורי אלפי, התעוזה עבדה טוב. כאן הייתה תחושה של שבלוניות, כאילו ראינו את הסדרה הזאת בדיוק מלא פעמים בעבר – גם ברמה העלילתית, אבל בטח ברמת הפרצופים שעל המסך. היה בה משהו מאוד צפוי דווקא במקום שאמור להיות מותח, מפתיע, מלהיב ומדביק אותנו למסך.

העלילה לא רעה; הכתיבה טובה ויש הרבה טוויסטים; בוודאי שפרודקשן ואליו (ערך הפקתי) יש כאן בשפע. ויש לסדרה הזאת כמובן סיכוי טוב מאוד להצליח, בטח כשהיא משודרת בקשת ומקבלת עדיפות אוטומטית על כל יתר המתחרות שלה. ועדיין, לפחות בתחילת הדרך – נדמה ש"הראש" לא תיחקק בתור סדרה משמעותית ופורצת דרך. היא תהיה עוד ביטוי לתקופה המיליטריסטית, רגע לפני אביב 2025, תקופה שבה מתוך החרדה הקיומית עדיין נשאנו עיניים לגברים קשוחים בחולצות צמודות ששולחים את ידם הארוכה לכל מקום.

סליחה, רוצה להיות יועמ"שית? "הראש" (צילום מסך: קשת 12)

ובגלל ש"הראש" כנראה תעשה את העבודה, לפחות בטווח הקצר, נשאר רק לשאול איזה עוד סדרות קיימות על רצפת חדר העריכה שמחכות למציאות שתתן להם קונטקסט מחודש? אולי "היועצת" – סדרה שבה יעל אלקנה מגלמת יועצת משפטית לממשלה שכולם רוצים להעיף? מה עם "המאכער" – סדרה שבה יועץ צמוד לראש הממשלה (אושרי כהן) מחליט למכור את עצמו לקטארים כי כסף? ואולי בכלל "איש עלוב מאוד" קיימת אי שם – סדרה בה יהודה לוי (עם שיער סגול) מגלם פוליטיקאי שפעם עוד חלם להביא ביטחון, ועכשיו רק חולם להישאר עוד קצת על הכיסא?כנראה שהכל אפשרי. רק שתי פרסומות וחזרנו.

מסכמת את זה יפה. "הראש" (צילום מסך: קשת 12)

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• קשת
• יהודה לוי

מדי יום המדור הזה ממליץ על סדרה אחת שמומלץ לשים עליה עין לערב אחד, ונדיר מאוד שנופל בחלקו אירוע כזה – סדרת דרמה חדשה של קשת שמרגישה, לפחות ממבט מקדים, מושקעת, מעניינת ומבטיחה מאוד. למעשה אנחנו מחכים לה כבר בערך שלוש שנים, אז דווח שיהודה לוי מצטרף לסדרה של רון לשם, עמית כהן, דניאל אמסל ואופיר לובל – צוות יוצרים עם רקורד מצטבר מפחיד, שכולל את "אופוריה", "שעת הנעילה", "שמיים אדומים" ו-"ילד רע", בין היתר.

>>

העניין הוא, שמאז השבעה באוקטובר היינו קצת בספק שהסדרה הזו אי פעם תצא, כי גם מבלי לראות רגע ממנה, היה ברור שהיא עוסקת – במקרה או שלא – בנושאים שהפכו מאוד רגישים מאז אותו יום: ראש השב"כ, הדלפות, נאשמים והסתרה. חוץ מזה, שמה המקורי היתה "האויב שבתוכנו", והימנים הקונספירטורים די הרסו את זה לכולנו. אז בקשת לקחו את הזמן עם ההפקה המושקעת שלהם, ולבסוף הכריעו ששם הסדרה תהיה "הראש", כי כולנו יודעים שכשאומרים "אתה הראש, אתה אשם" מתכוונים לראש השב"כ.

בכל מקרה, אנחנו שמחים שסוף סוף נזכה לראות את יהודה לוי חוזר למסך בתפקיד קשוח, לצד שורת שחקני דרג א' כמו אושרי כהן, מלי לוי, תיקי דיין, אור בן מלך ועוד, בסיפור על ההדלפה הכי חמורה בתולדות השב"כ (לפני או אחרי?), שהופכת לחודש הכי קשה בקריירה של ראש השב"כ איתמר מולכו, עד אז ילד הפלא של המודיעין הישראלי, ועכשיו אדם שלא יכול לבטוח יותר באנשים הכי קרובים לו, בארגון הביון שהוא עומד בראשו. הסדרה כבר נמכרה לנטפליקס עוד לפני שעלתה, אז זה הזמן שלכם להציץ במה שעשוי עוד להפוך ללהיט בינלאומי.
"הראש", קשת 12, הערב ב-21:30

• מה רואים הלילה
• יהודה לוי
• קשת
• שב"כ

יום לפני שהיא עוזבת לבית לחם, משפחה נהנית יחד מערב אחרון בביתה במזרח ירושלים. ההורים עומלים על הכנת בקלוואות כדי לחגוג את הפרידה כשדפיקה בדלת נשמעת. מומי בן דאהן (יהודה לוי) מופיע בפתח הבית כשלצידו בעלת הבית החדשה ושני גברים, חובשי כיפה ומצוידים ברובים. הוא מסביר בערבית, לא ממש בנימוס או בעדינות, כי הקונה שלו מכרו את הבית העביר אותו הלאה לקונה אחרת, גברת צוקרמן היהודייה. כדי לשמור עליהם מזעם השכנים הם נדרשים לקחת את שני ילדיהם ולעלות מיד על טיסה לביתם החדש, לא בבית לחם אלא באוסטרליה.

"איסט סייד", הסדרה החדשה של כאן 11, יוצאת לדרך במה שנראה כמו בום דרמטי ענקי. כבר בדקותיה הראשונות היא מספקת לנו סיטואציה מותחת שהייתה יכולה להחזיק סרט שלם, אבל מהר מאוד מתברר שזה לא שיא שהגיע מוקדם אלא רק קצה הקרחון, תצוגת יכולות של האנטי-גיבור שבמרכזה. מומי, סוכן שב"כ לשעבר, מסייע למכור נדל"ן במזרח ירושלים המשוסעת לקונה היהודי המרבה במחיר. מצד אחד נמצאים בעלי קרקעות שנדחקו לפינה, בין אם בגלל נסיבות חייהם או בגלל לחצים כאלה ואחרים שהפעילו עליהם בן דאהן ושותפיו; מהצד השני עמותה בראשותה של מאירה (שרית וינו אלעד), יו"ר עמותה ימנית ששואפת למלא את מזרח ירושלים בדגלי ישראל.

ברגע הראשון התחושה היא ש"איסט סייד" היא סדרה נועזת על גבול האומץ האידיוטי בתקופת "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" שבה אנו חיים. כמה סצנות אחר כך מתחילים להופיע סימני שאלה, כי התמונה נעשית מורכבת יותר עם כל פרט מידע שנחשף. על פי שני הפרקים הראשונים שלה, "איסט סייד" היא לא דרמה פוליטית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני במלוא כיעורו, אלא דרמת פשע שבה גורמים בעלי אינטרס מנצלים מצב דפוק לטובתם האישית. קצת מותחן פרנויה, קצת מתח אפל ברוח "פאודה".

אבל זה לא הדבר היחיד ש"איסט סייד" מציעה לצופים בשני פרקי הבכורה שלה – הם כל כך עמוסים בדמויות, עלילות וכיוונים אפשריים שקצת קשה לתקצר אותם. יש לנו את הסיפור של מומי הסוחר אבל גם את זה של מומי האב המסור למתבגרת אוטיסטית (גפן קמינר), שרק רוצה לסדר לה בית טוב ומכבד לשארית חייה. יש גם רומן לא מאוד מעניין בינו לבין המטפלת של הבת (נטע ריסקין), את סיפורה של המשפחה המוכרת ושל המשפחה הקונה, את השותף החרוץ אבל גם קצת טמבל של מומי, את הפטריארך של הכנסייה היוונית שמסרב להיכנע לדרישותיו, את הקשר המסקרן בין מומי למעסיקה שלו, וזה אפילו לא הכל.

ריבוי הדמויות והסיפורים הופך את הסיפורים ממעשייה מדכאת על טובים ורעים מוחלטים למשהו אנושי יותר. זה מעניין, זה מוציא קצת מהעוקץ הפוליטי, יש שיגידו שזה גם הופך את כל המצב לקל יותר לעיכול. מומי בן דאהן הוא יותר וולטר ווייט מאשר אריה קינג ואפילו ראשת העמותה שלמענה הוא פועל עושה זאת יותר מתוך כבוד לבעלה המנוח מאשר מתוך בערה אידיאולגית. כל זה מסקרן ומותח מספיק כדי לעורר עניין לשאר העונה (שצפויה לכלול עשרה פרקים), אבל גם מבלבל.

בעיקר בעייתי החיבור בין שני חלקים שונים בסיפור שמרגישים כמעט כמו שתי סדרות שונות – החיים הפרטיים של מומי מול אלה המקצועיים. אחרי כמה וכמה סדרות וסרטים שעסקו בדמויות על הרצף האוטיסטי אך לא נתנו להם מקום לפני ומאחורי המצלמה, הסדרה שוברת כאן מוסכמה עם הליהוק של גפן קמינר המצוינת, שנמצאת בעצמה על הרצף. הדינמיקה בינה לבין לוי טובה ואמינה והיא מוסיפה לסיפור רגש, קלילות והומור נחוצים מאוד. עם זאת, משהו בסיפור הזה מרגיש לא לגמרי מפוצח.

יש פה שתי סדרות. עכשיו צריך להחליט ביניהן (מתוך "איסט סייד", באדיבות כאן 11)

מאיה היא דמות שקל לחבב ולרצות בטובתה, ודווקא בגלל זה תחושת הבהילות של אביה מרגישה קצת אנטי קליימקטית. מומי בבירור לחוץ להשיג הרבה כסף ומהר, אבל התוכניות שיש לו לעתידה של הבת קשורות יותר למידת ה"תפקוד" שלה מאשר ליכולותיו הכלכליות. ובכלל, למה טיפוס מקושר ומוכשר צריך תוכניות כל כך מסובכות וארוכות טווח אם כל מה שהוא רוצה זה לדפוק קופה? ואלה לא הרגעים היחידים שבהם האמינות של הסדרה עומדת בספק, קחו לדוגמה את הדמות שזקוקה לאשפוז בהול ונטול דיאגנוזה בדיוק למשך הזמן שהעלילה מצריכה.

לא כל סטייה מהרצינות והריאליזם היא דבר רע בהכרח, פשוט עדיף שזה ייעשה כדי לזרוק צבע ואופי. יש יופי מסוים דווקא ברגעים הקטנים שבהם "איסט סייד" מרשה לעצמה לעשות קצת שטויות, מהסצנה שבה סוכר הקרקעות הקשוח תופס את הבייביסיטר שלו אוכלת שאריות ישר מהסיר ועד לאובססייה של הפטריארך לוורדים שחורים. "איסט סייד" יכולה להיות עוד דרמה רצינית וקשוחה על "הסכסוך", והיא יכולה להיות גם פרשנות גובלת בפארסה על הכאוס שהוא יוצר באזור הכי מסובך במדינה. עכשיו רק נשאלת השאלה איזו סדרה היא תבחר להיות.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יהודה לוי
• כאן 11
• טלוויזיה ישראלית
• סדרות ישראליות

• Facebook
• Twitter
• Email

בתחילת השבוע התקיימה תצוגת האופנה העונתית של חברת רנואר והוצגה בה הקולקציה המסחרית של המותג לעונת החורף הקרובה בהובלת הרכש החדש – יהודה לוי. "יהודה לוי מביא עמו איכויות וערכים חדשים", אמר מנהל שיווק של החברה מישל תמיר, ובעצם התכוון לומר "יהודה לוי מביא עמו חתיכות פלוס עדת מעריצות נאמנה". ואכן, לוי פתח את התצוגה לצלילי שריקות ומחיאות כפיים סוערות כיאה לאיש החשוב מאוד שהוא. הקולקציה לעונה הקרובה ספגה את השראתה באופן בלעדי משנות ה־70, כשהיא מחולקת לארבע קבוצות השראה בהתאם לטרנדים השונים ששלטו בעשור זה.

צילום: סטודיו לם וליץ

צילום: סטודיו לם וליץ

בתחילת התצוגה הופיע הטרנד הצבאי בשילוב טרנד הספארי וכיכב בהם ירוק הזית האופנתי בפריטים כמו אוברול זמש עם מחשוף עמוק ורגל מתרחבת, שמלת עור עם כיסים ושרוולי שלושה רבעים רחבים וחולצת פולו מאותו עור לגברים. בהמשך התצוגה הוצעדו על המסלול טרנדים נוספים כמו הבוהו שנשלט על ידי פרנזים ארוכים, בעיקר מעורות חומים וכתומים לצד פרוות סינתטיות מרשימות בגוני חום, אפרסק ולבן שהופיעו בז'קט קטן ונחשק. השראות נוספות היו הג'ינס הגולמי שממנו נוצרו כמה פריטים מצוינים לגברים והצמר הלבן היוקרתי בחליפה נשית שנראתה כלקוחה היישר מארונה של פאשניסטה מהסבנטיז. הפריטים הנחשקים ביותר בתצוגה היו שמלות מקסי בעלות שרוולים ארוכים עם וולאן בקצה וחליפת ברוקד עם דוגמה גרפית בגוני לבן, אפור ונחושת לגברים. אך מעל לכל הפריטים בלטו החגורות המרהיבות שעיטרו את מרבית הלוקים. החגורות נראו כלקוחות משבט אינדיאני נכחד בשילובי מתכות וגדילים, והן הקפיצו כל לוק שבו שולבו. למרות התחושה שההשראה נותרה מילולית ולא עברה התאמה לזמננו, האווירה הכללית של התצוגה הייתה בוגרת ומכובדת, ולעומת העונה הקודמת – מחוברת מאוד לקהל המקומי. מצד שני, הבחירה של רנואר עונה שנייה ברציפות בתאורה שמעמעמת את גוני הבד ומטשטשת את תכונותיו גרמה למבקרים רבים לצאת מהתצוגה בתחושת החמצה; ואולי היה זה הסגנון הקלאסי של תצוגת האופנה שהתחיל לעייף רבים מאנשי התעשייה המקומית.

צילום: סטודיו לם וליץ

רנואר, להשיג בחנויות הרשת

• יהודה לוי
• רנואר
• אופנה
• החיים היפים
• אופנה ישראלית

• Facebook
• Twitter
• Email

שכריס בראון לא יתקרב לשם

ריהאנה

ריהאנה. צילום: Getty Images

עקץ אותנו

אנדרו גארפילד

רק עבודה קשה

איגי אזליה

איגי אזליה

בסימן אוריינטלי

ביונסה

ביונסה מתוך הקליפ ל"Partition"

אנקונדה

ניקי מינאז'

כמעט שברה את האינטרנט

קים קרדשיאן

חשוב מאוד

יהודה לוי

[interaction id="54a15d27fe4def88516c86c2"]

[tmwdfpad]

• ביונסה
• ריהאנה
• ניקי מינאז'
• קים קרדשיאן
• סיכום שנה – 2014
• איגי אזליה
• יהודה לוי
• תרבות